כיוונה של הרוח / שרית רצון

דיגיטלי : ₪22.00
קינדל : ₪21.00
מודפס : ₪49.00

נקה

תיאור

שרית רצון – כיוונה של הרוח

עמודים: כ-350

הוצאה לאור: הספרים של שרית – Sarit Books

ז’אנר: רומן, פרוזה וסיפורת

 

כיוונה של הרוח

בלילה שלפני נישואיה בשידוך עושה מילי הכלה מעשה אמיץ המשנה ברגע אחד את חייה וחיי משפחתה. נחושה מתמיד היא יוצאת להילחם על רצונותיה, לממש את סודה שהסתירה מהם בעשור האחרון, כשהפכו מדתיים לאומיים לחרדים. כתוצאה מכך נאלצים כולם להתמודד עם מציאות חדשה, מסעירה ומטלטלת, המעמידה אותם מול שאלות ודרמות חברתיות סבוכות החושפות את מורכבות החיים מתוך החוויות האישיות שמתרחשות. נקודת מפנה ברומן חלה לאחר שהוריה מאמצים לחיקם בחורה חרדית יתומה, בעלת מום מולד ומחפשים שידוך עבורה. רצף השתלשלות האירועים וההתפתחויות הדרמטיות מעלים בכולם תובנות חדשות.

האם יהיו תובנות אלו חזקות בכדי להשפיע על אורח חייהם, מחשבותיהם והיכולת להשתנות?

האם השינויים המשמעותיים והלא צפויים יצליחו לגשר ולפתוח דף חדש בתפיסת עולמם?

 

לספרים נוספים של הסופרת שרית רצון

טעימה מהספר

 פרק ראשון

 

 

     אני משנה קידומת...

     זה היה ההרהור הראשון שעלה במוחי מיד כשפקחתי את עיניי ביום הולדתי האחרון, לפני כמה חודשים.

     מתוך המועקה הפנימית המדכדכת ששכנה בתוכי עוד קודם, כחודשיים בערך לפני יום הולדתי, התרוממתי במהירות רבה ובחדות כלפי מראת הקיר מולי, בוחנת עצמי בה כאילו לוודא שבאמת לא חלו אי אלו שינויים גדולים ודרסטיים בי. כאלו שמיד נגלים לעין לפחות במראי.

     'איזו הסטרית את,' הרהרתי במקביל. 'הרי זה ברור שאין פתאום, כבמטה קסמים, שינויים דרמטיים בולטים כאלו שבבת אחת ישנו אותי,' הרגעתי עוד עצמי בתוך כך. 'כמה טיפשי וחסר תכלית מצידי לחשוב על זאת בכלל,' החלטתי לבסוף, תוך שאני עדיין מציצה במראה וסוקרת דמותי לאשר סופית שאכן דבר בי לא השתנה.

     'אולי לא הכל כתמול שלשום כך שכל יום שעובר מבגר אותי,' הרהרתי עדיין במיטתי. 'אבל אם כבר, עדיף שאתמקד בדברים הטובים והאמיתיים בחיים. אלו שיגרמו לי ליהנות מעצמי ולהיות מאושרת בתוכי ושלא אבזבז סתם על מחשבות חסרות תועלת את זמני! חבל בכלל שאפנה מקום לתחושת הדכדוך שצפה ועלתה בי לאחרונה, שהתמקמה בי מבלי שביקשתי בשל השינויים הפיזיולוגיים שהחלו מתגנבים לתוכי. במקום זאת, עדיף לי שאתרכז בדבר אחר שמאוד הציק לי. בכך שהפסקתי לכתוב.' כך החלטתי לבסוף ביני ובין עצמי.

     כתבתי שני ספרים שיצאו לאור במאות עותקים. חלקם נמכרו בחנויות הספרים וחלקם נמכרו למשפחתי, לחבריי, למקורביי ולסביבתי. קיבלתי ביקורות טובות ואפילו מצוינות, אבל זה לא סיפק אותי. הרגשתי אז היכן שהוא שעבדתי הרבה מדי, אולי אפילו קשה מדי וחשתי גם שאולי בכלל אין בשביל מה ובשביל מי. הטרפתי את עצמי בכך, שאולי עדיף שאעשה משהו אחר בחיי ורק שאמצא כבר את עיסוקי.

     חיפשתי רבות לשנות זאת, ממש בכל כוחותיי, בפרט בשלוש השנים האחרונות. ניסיתי להשתלב בכל מיני עבודות שונות ומשונות שלבסוף רק השתגעתי מהן. לא החזקתי מעמד בשום עבודה אחרת מלבד הכתיבה. למרות זאת, לא השתכנעתי סופית עדיין שעלי לשבת ולכתוב. שזהו תפקידי ושעלי להקשיב לנבכי נפשי ולהרפות מהחיפושים. חשבתי שאני פשוט חייבת להמשיך הלאה, לנסות ולהתנסות עוד. כצעד נלווה לכך בכל פעם כשחיפשתי עבודה, דאגתי גם להמאיס עליי את הכתיבה. עשיתי זאת בכוח ובכוונה תחילה. שכנעתי את עצמי שוויתרתי עליה, שהעדפתי את חיי בלעדיה, שרציתי באמת לסגת ממנה. כלומר, גם אם יצא שנהניתי ממנה בעבר, או יותר נכון ברוב הפעמים כשנגעתי בה, עליי להתרחק ממנה. עליי לשכוח אותה לתמיד ולשמור את מסריי רק לעצמי ולילדיי.

     בירכתי על כך שהיה לי את כלי הנגינה שאהבתי בחיי, את הנבל שלי וחשתי חוטאת לעצמי בכך שלא הסתפקתי במועט. בכל מה שכן היה לי, מה שנראה וגלוי היה תמיד מול עיניי.

     בעודי ממשיכה להתמתח קלות במיטתי במהלך ההלקאה העצמית הזו, מריצה מחשבות מעיקות אלו בי, קלטתי מזווית העין את ראשו של רון בעלי מציץ מפתח החדר וקולו היה מופנה לעברי.

     "מזל טוב ליני יקירתי! יום הולדת שמח נסיכה שלי! אבל חכי, אל תקומי עדיין, מיד יגיע אלייך מגש עם קפה ופינוקים למיטה."

     הבטתי בו לשנייה או שתיים מבלי להגיב. באותו רגע הערצתי אותו אפילו קצת יותר מתמיד. בעוד אני כעוסה ורגוזה על חלוף חיי, על התנהלותי ועל השינויים הנפשיים המציקים שלי, הוא ממשיך לתמוך ולפרגן ללא לאות, ממשיך להצהיר הצהרות אהבה והערכה לעברי מבלי להישבר מהתנהגותי.

     "אה... אבל... אה... אני..." גמגמתי. "אני... כבר קמה, רון."

     "לא, לא. חכי. תני לי עוד רגע לפנק אותך. ובכלל, יש לי עוד הפתעה בשבילך!"

     "אבל סיכמנו שלא עושים עוד משהו רון, מספיק הפתעת אותי עם הטיול הגדול!" מחיתי, אך הוא כבר נעלם אל המטבח.

     רון אכן הפתיע אותי. חודש קודם הודיע לי על טיול בן שלושה שבועות לדרום אמריקה. לקובה, מקסיקו ומיאמי שבפלורידה, שבוע בכל מקום.

     "זו הפתעה אחרת ליני," שמעתי אותו צועק אלי מן המטבח בעודו מכין את הקפה.

     שתקתי.  ניסיתי לנחש מהי, נשארתי במקומי.

     כשהגיע חזרה לחדר, הניח את ספל הקפה ולצידו שוקולדים  מסוגים שונים שאהבתי על שידתי והתיישב לידי במיטתי. "היום אני כולי שלך," הכריז. "נתפנק בספא ואחר כך נאכל יחד ארוחת צהריים במסעדה. בערב יש לנו מפגש עם כל חברי הקבוצה שנוסעת לטיול, זה יהיה אצל נירית ואייל בבית. שם, גם תעשי היכרות עם הזוג הנוסף, אלו שאינך מכירה."

     הבטתי באדים שעלו מספל הקפה המהביל ומיהרתי לקום מבלי להגיב אל האמבט הצמוד שבחדרנו כדי לשטוף פנים ולצחצח שיניי. כשחזרתי למיטתי, רון התחלף עמי ונכנס הוא להתקלח, בעוד אני לגמתי בנחת מן הקפה והרהרתי לעצמי על חבריי לקבוצה, אלו שעמם אנו נוסעים. פעם היינו כולנו בקשרים טובים. עם הזמן, בחלוף השנים ובמירוץ הזמן והחיים, תוך התעסקות עם הטרדות היומיומיות וההתעמקות בגידול הילדים, התרחקנו. יותר נכון פרשנו אנו מעט מקרבתם. הם נשארו מלוכדים. טוב איך לא, שלושה מהם היו אחים ובני זוגם. רק זוג אחד חדש נוסף, שקודם לא הכרתי, היו מוגדרים רשמית חברים. אורן ושגית.

     לרגעים ספורים עלו בי זיכרונות מן החברים. נזכרתי בשי וליה, שפעם היו מתווכחים עד כדי טונים צורמים, אך עם השנים ובוא הנכדים הם התמתנו, גילו עצמם מחדש. נזכרתי באייל ונירית, שאליהם אנחנו מוזמנים הערב. אלו שתמיד חיו ביחד ולחוד, מתוך כך שכל אחד מהם ניהל עסק עצמאי משלו. הערצתי אותם כיון שידעו תמיד לשמור על זמן איכות יחד. נזכרתי גם ברעות, אחותם של שי ושל נירית, שתגיע לטיול בקובה בגפה מפלורידה. זה היה מקום מושבה לאחרונה בשנים האחרונות עם שלום בן זוגה, אצלם אנחנו אמורים להתארח בשבוע האחרון, במיאמי. בת זוגתה לטיול הייתה ניצן, אחותו של אייל, שיצאה גם היא לטיול לבדה. לגבי טבעם של הזוג הנוסף, לא מעט הסתקרנתי.

     "עדיין שותה?" שאל רון כשיצא מן המקלחת עטוף בחלוק מגבת.

     "כן... למה?"

     "כי בקצב הזה שלך נראה לי שנישאר כאן כל היום סגורים בחדר... קדימה, התארגני, יש לי תכניות מתוזמנות עבורנו."

 

 

                                       ***

 

 

     הזוג הנוסף כפי שהסתבר לי באותו ערב היו זוג מקסים בפני עצמו. גם כשהיו ציניים ביותר, גם כשהתבדחו על חשבון אחרים או אפילו נשמעו כמעט לועגים, אי אפשר היה שלא לחבבם ולראות עד כמה הם אוהבים ומאוהבים אחד בשני. כאילו עד בלי די.

     אני, החדשה באותו ערב, הפכתי מיד מטרה מבחינתם. הם ניסו לראות עד כמה אני מתאימה לחברתם. בציניות הקניטו אותי והתבדחו על חשבוני, צחקו כמעט מכל מילה שנגעה לי. למשל, כשאמרתי שקשה לי לעזוב את הילדים, הם הציעו שאשאר כאן בארץ איתם, שאשאר כמה שיותר לידם גם כשיתחתנו ויהיו לי מהם נכדים. כשבעלי אמר שבאתי מרקע דתי, צחקו ואמרו שבטח צריך לבקש רשות מרחוק רק כדי לדבר איתי, שלא לדבר על לגעת בי. צחקו גם באומרם שלבטח אתפגר כשאראה את השרימפסים שיבקשו לאכול מוגשים בשולחנם, ממש לידי. והיו עוד כהנה וכהנה אמירות מצידם שהצחיקו את כולם, אבל לא תמיד אותי.

     בסיום המפגש, כשהגעתי לביתי, לא יכולתי לעצור עצמי עוד והתקשרתי לעינת, חברת הנפש שלי. סיפרתי לה על חוויות אותו הערב.

     "הו, סוף סוף!" צהלה עינת.

     "מה סוף סוף עינת, מה?"

     "סוף סוף מישהו מעז ומתבדח איתך על דברים אמיתיים בחייך... חחח... הגיע הזמן שתצאי מהמרובעות שלך לין, שבאמת תעזבי כבר את עניין גידול הילדים. הגדולה עם הנכדות כבר לא בבית והגדולים? הם לגמרי גדולים! בני 16, 17 ו-24 . הגיע הזמן שתחיי גם את את החיים!"

     "אבל אני חיה אותם עינת, חיה אותם לגמרי!"

     "לא את לא" קבעה. "את ממש לא חיה אותם לין, בכלל לא! אל תשלי את עצמך סתם. את חיה בשבילם, בשביל הילדים,  בשביל אחרים..."

     הבנתי למה רמזה.

עינת לא אהבה את זה שהמשכתי לדאוג לילדיי כאילו היו עדיין קטנים הזקוקים לכך. בפרט בשנים האחרונות, כשכבר מצאתי לעצמי מקצוע שהתחלתי לאהוב ולצערי גם להשניא אותו על עצמי. הם, ילדיי, באמת היו כבר די עצמאיים. האמת, עינת כלל לא אהבה דברים רבים בהתנהגותי. היא טענה שאני סגורה ומסוגרת מדי בתוכי, שאני מבוישת, שאני מובכת לעיתים קרובות, עד כדי חוסר אונים כך שלרוב אני תמיד בורחת איכשהו מכל העולם ומהחברה שסביבי למקום שהכי נוח לי בו, אליהם, אל ילדיי.

     היה צדק בדבריה כמובן.

     "את, לין, רוב הזמן משרתת אותם." המשיכה להטיף לי. "צאי כבר, היפתחי אל העולם, תפחיתי חרדות, קבלי כוחות והמשיכי למען ה' לעשות את מה שאת כנראה יודעת  הכי טוב לעשות, לכתוב. התחברי לאנשים אחרים, לסופרים, לבעלי חנויות ספרים, לבעלי מקצוע בתחום, לא יודעת למה, אפילו לכמה עורכים לשוניים נוספים. בעיקר המשיכי לעסוק בדבר שאת באמת מוכשרת בו. אל תסגרי דלתות וגם אל תתני לרון לעשות הכל בשבילך. חוץ מזה, מתי תביני כבר שמתוך כל הפחדים שלך את רק מתייסרת? את דורשת מעצמך כל העת בפרפקציוניזם הזוי דין וחשבון, מחפשת עבודות שונות ומשונות, אפילו מוזרות ונשאבת שוב ללופ של עצמך. למה את חושבת שאם יש בעיה כללית בשיווק ספרים, את אינך סופרת טובה? למה בכלל את צריכה להעניש עצמך ולהחליט לא לכתוב עוד?"

     נדמה היה לי שעינת מצאה לה אז עוד הזדמנות טובה ומצויינת אפילו מבחינתה, כששמעה את דברי החברים לרדת עליי גם היא, לחזור על מה שלאחרונה הרבתה להטיח בי.

     "אבל עינת, את לא צודקת. קודם כל, הכתיבה לא שייכת לכאן! אל תבלבלי. אל תקשרי בין שני הדברים. עשית סלט לגמרי בין שני נושאים בכלל לא קשורים."

     "אני כן צודקת, והכל שייך וקשור אחד לשני לין. לא ערבבתי ואין כאן סלט מקרי יקירתי. תראי, 30 שנה את חיה עם אותו גבר, שעושה למענך הכל. באמת כל הכבוד לו על כך, אבל בעוד הוא יוצר את כל הקשרים שלו מסביב, את נשארת מאחור. פוחדת מהצל של עצמך, לא סומכת על אנשים, מפחדת לפתח חברות עם גברים אחרים, מפחדת לקיים עוד מערכות יחסים נוספות גם כשהם אינם מיניים." עינת המשיכה ללחוץ.

"את למדת כשהיית קטנה, שכל גבר רוצה בסופו של דבר את אותו הדבר... לכן את לא מוכנה להיחשף. את לא מוכנה לתת צ'אנס ולהכיר עוד, לא מוכנה להתחבר ולהתקדם הלאה בעולם. לדעתי  זה גם חלק מחינוך לקוי שקיבלת." עינת נשמעה החלטית ורוטנת לא מעט על כך.

לא עניתי לה על זאת ועינת המשיכה בשלה.

"יאללה, בלי תירוצים לין. קדימה, תתקדמי הלאה. זה הזמן שלך לקום ולשנות. זה הזמן שלך להתמודד, זה הזמן שלך לדעת לבנות קשרים וגשרים חדשים!"

     "ואם לא אצליח?"

     "ניסית?"

     "לא ממש..."

     "אז איך תדעי? את הרי חיה בבועה. מקסימום בצל שלה, בצל של עצמך! אני חוזרת לין, תתקדמי! תתחברי גם לבני המין השני, לא יקרה לך כלום. מבטיחה לך שלא תכנסי מזה להריון..." היא גיחכה. "תתפתחי כבר, אחרת תישארי בודדה בקופסת הגפרורים שלך, בעוד רון שלך חוגג ונוסע לאילת כל שני וחמישי, מצטלם גם עם בחורות אחרות ומעלה לפייס, טס לתאילנד כשבא לו עם חברים... תפנימי, רון שלך מנצל כל הזדמנות ליהנות מכל רגע בחיים ואת... את סגורה בעולמך. תשני כבר חשיבה ומהר לין!"

     לא עניתי.

     "אוף אתך לין! אוף! מזלך שאת יפיפייה, שאת מדהימה, שאת באמת נראית הרבה יותר צעירה מגילך. אז במקום להיסגר ולהציף עצמך בבעיות וחרדות מיותרות בגלל הגיל ובגלל עניין הכתיבה, את חייבת לצאת כבר מהקונכייה שלך. תראי איך כולם חיים, בועטים ונהנים. הביטי לחיים בשתי עיניים פקוחות ובראש זקוף, קחי מהם מה שאת יכולה. יום אחד את עלולה להצטער על מה שלא עשית קודם... ובכלל, היי טבעית, אל תחשבי במדויק את כל מילותייך, אמרי את כל שעל ליבך, שחררי, הכירי עוד אנשים מעניינים שונים ומגוונים. התחברי לשני המינים, הכירי תרבויות נוספות ובקיצור, הרשי לעצמך לחיות את החיים כפי שהם במקום לשקוע במקומות מייסרים ואפלים. עשי כמוני, כמו שאני חיה היום..."

     למעשה עינת די צדקה. תמיד הייתי סגורה. זאב בודד. חששתי מחברויות. תמיד חיפשתי שורה תחתונה בדברים שנאמרו לי. לא זרמתי ולא נהגתי בקלילות לא מחייבת, כמוה. אולי היה זה גם בגלל החינוך השמרני שקיבלתי, זה שלא ידע לאפשר יחסים פשוטים וטבעיים בחברה. כך שאולי מנע ממני לזרום ליהנות מקשרים חדשים ונוספים שאוכל לצמוח מהם שיתרמו גם הם לבניית חיי.

     "עינת, תראי, " ניסיתי להסביר לה. "את צודקת, אבל..."

     "אין שום אבל לין, שום אבל. כמו שכבר אמרתי לך קודם, קומי, צאי, סעי, תתפתחי, נקודה. צרי לעצמך עוד היום חברה חדשה. האמת, במצבך? חבל שאת לא נוסעת לשלושה חודשים! כשתגיעי לקובה, תביני שגם את נשארת מאחור בדיוק כמוה. אבל לא חשוב כרגע. בכל מקרה, תשתדלי ליהנות. ועוד משהו. זה לא אומר שמחר תמצאי לך איזה מחזר נוסף על כל אלו שיש לך כאן בישראל ותזדיי... איתו," עינת קטעה דבריה מתלוצצת כמובן באומרה זאת. "אבל אפילו שאת ורון צמודים כמו דבק, לכי ובני קשרים חדשים. רון יודע היטב מה דעתי, יודע שאני תולה גם בו חלק מהאשמה בחוסר ההתפתחות שלך, בכך שעטף ושמר אותך לצדו בכל צעד שעשה. קומי צאי מהבועה ותשתחררי!  רק כך תוכלי לחזור לכתוב את ספרייך הטובים, את הגיגייך ומי יודע, אולי גם תכניסי בהם אי אלו תבלינים מיוחדים בבלילה..." קולה של עינת הפך מפתה כשאמרה זאת. "תעזי יותר, לין. תעזי יותר. אולי עוד תטבלי אותם בהרבה סקס ובגידות... יש לי ניסיון רב בזה אם את רוצה לשמוע..." היא צחקקה. "וחוץ מזה, בפעם הבאה שתיפגשו שוב כולכם בקבוצה, אל תשכחי להגיד לאורן ושגית שהם כבר קנו אותי בהתנהגותם כלפייך. ממש זוג כלבבי!"

     "די נו, עינת, די, הם הרי לא ישנו אותי!" מחיתי.

     "נכון, הם לא, אבל את תשני את עצמך, אם תרצי כמובן. בכל מקרה, הגיע הזמן שמישהו יעשה לך בית ספר בחיים יקירה. חשבי על זה. נדבר שוב מחר אהובתי." ובכך סיימה וניתקה.

     לרגע בודד נוסף עוד נותרתי לשבת במקומי, תוהה אם היה זה העולם סביבי שהשתגע, כולל אותה או רק אני לבדי עם עצמי.

 

 

                                      ***

 

 

     מספר דקות לאחר שסיימתי לשוחח עם עינת, רון מצא אותי יושבת ומהרהרת במילותיה. ברור שסיפרתי לו כהרגלי את הפנינים שהעריפה עליי.

רון אהב את עינת חברתי.

היא הפכה להיות חברה אמיתית וקרובה שלנו לפני עשור, כשבאה לגור בבניין שלנו לאחר שחוותה טראומה גדולה בנישואיה.

ביום בהיר אחד קם בעלה וארז מזוודה, נפרד מהילדים שהיו אז בני 8 ו- 10 ובלא תאריך חזרה, עזב את הארץ כשהוא מתרץ בפני כולם נסיעתו זו לצורך עסקים בחו"ל. רק לשניהם הייתה ברורה וידועה האמת המכוערת שהופיעה בשיא התגלמותה. אז, באותה תקופה, הייתה להם סוכנות נסיעות בבעלותם. בעלה הכיר שם אישה אחרת שהרבתה לנסוע דרכם. הייתה זו אישה מאוד עשירה, לגמרי אמידה, שנעזרה רבות בשירותיו. משעזבה לתמיד והחליטה לחיות את שארית חייה בחו"ל, בביתה השני, הוא לא יכול היה לוותר עליה, לחיות בלעדיה והחליט לנסוע בעקבותיה, לחיות שם איתה. בשקט בשקט הכל נעשה. עינת אפילו לא יכלה להצביע על נקודת התחלת הסיפור או היכן טעתה. כל שידעה בתוכה היה שהשקיעה היא את מלוא מרצה וכוחה בבית, בילדים ובמשפחה. היא אפילו לא תיארה לעצמה לרגע שברגעים מסוימים בשעות העבודה ומחוצה לה, בעלה בגד בה ותינה אהבים עם אחרת תחתיה. בלי לחשוב פעמיים זנח את עינת ביום בהיר אחד, כשהרגיש שמיצה את חייו איתה כשנמאס לו לחפש תירוצים למעשיו בכל פעם מחדש בשבילה ועדיין להיות מחויב אליה. עינת, שקיבלה הכל כמובן בהפתעה גמורה התרסקה לגמרי. ממש התמוטטה. בפרט כשכל פעם גילתה פרט ועוד פרט שחיזק את העובדה שהיא ממש לא עניינה את בעלה. כל שרצה היה כסף ורצון לזכות בפילגש האהובה. היא נשברה בתוכה כשהבינה עד כמה פתי הייתה. בסך הכל היא ריחמה עליו כל אותה עת שעבד קשה ועשה שעות נוספות, מתוך דאגה להכנסות המשפחה. שנתיים אחר כך עוד משך אותה עד שהסדירו רשמית את הגירושין ביניהם והסכים לתנאיה, לכל שביקשה, כדי לשמור על רמת החיים בה חייתה.

כשעינת עברה לגור בבניין שלנו והילדים התחברו, למדנו רון ואני להכיר ולאהוב אותה. הצעתי לה ללכת ללמוד את שיטת הדמיון המודרך בכדי לטפל קודם בעצמה. זו הייתה הצלחה גדולה.

עינת פרחה והפכה מאישה אומללה ושבורה לאישה חזקה, כזו עם תעצומות נפש שלא הכירה בעצמה. היא הפכה להיות מנטורית מדהימה גם לנשים אחרות, בעיקר כאלו שחוו פרידה ופירוק משפחה. היא לא שכחה לי זאת. עינת הפכה בת בית אצלנו ועבורי גם הייתה חברת נפש טובה בעשר השנים האחרונות.

רון ואני הסכמנו לעיתים קרובות עם דיעותיה ותובנותיה בנושא גברים, נשים ומשפחה.

     וכך היה לרון גם הפעם.

     "בזה היא צודקת, לין," אמר לי. "עינת לגמרי צודקת," הדגיש. "את חייבת לשחרר ולהשתחרר! נכון שאני יותר חופשי ממך, נכון שאת סומכת עליי בכל. זה יפה וזה טוב, אבל באופן אישי אני חושב שכל אחד בעולם חייב להיות תמיד מוגן... כלומר, מוכן לכל. לדעת שאין שום דבר בטוח בעולם, שאין שום דבר קבוע וחד משמעי ביחסים בין בני האדם." רון הרהר לרגע. "אל תביני אותי לא נכון, אני מת עלייך, אבל זה בדיוק העניין. את סומכת עליי יותר מאשר על עצמך אפילו. בזה אני איתה. הפתחי אל העולם ותבני חיים משלך. האמת, שנינו חייבים לעשות זאת. אני עוד נסעתי לתאילנד לבד, כלומר עם חברים..." רון עצר לרגע לברור מילים. "בכל מקרה, את יודעת שזה גם בא בזמן עבורי, כשהייתי בתקופת ההמתנה לתפקיד וציפיתי לקידום בארגון המשטרתי לאור הקריירה שעשיתי. אבל אז באותה נקודה ממש, הבנתי שלא רק את התמימות איבדתי, איבדתי לגמרי את האמונה במנהיגים שם. התאכזבתי, אבל הייתי חזק בנפשי. אז הבנתי לעומק שהכל עניין של אינטרסים בחיים, למדתי לגלות שהעולם לא מתנהל בקווים ישרים. האינטרסים כוללים טובות על דרך חברויות, טובות הנאה מוסוות שגם יוצקות לתוכן בלי סוף שקרים, תככים וחוסר יושר."

     רון שוב שתק לרגע. חשתי שהשתדל ללמדני מחייו תוך שניסה להסתיר את כאבו ואז המשיך. "שנינו כבר בני חמישים, לין. שנינו מתמודדים עם הרבה דברים בחיים. אבל את לין, לעומתי, לגמרי נשארת מאחור בתום ובתמימות שלך. לא חווית דברים כמוני. את עדיין לא מבינה כיצד באמת בעולם החיים מתנהלים."

     לא עניתי לו. דווקא הבנתי אותו, הרי חוויתי זאת עמו. הוא רצה לומר לי, שאולי אני בין היחידים שלא פועלת בחוסר תום לב ועל פי אינטרסים אישיים, בנוסף להיותי סומכת עליו יותר מדי. כאילו ביקש להבהיר, שאם הייתי טועמת יותר את טעמם האמיתי של החיים, הייתי מבינה בבירור את דרכיו המשונות של העולם, שלא תמיד היו טהורות וכנות כולן.

     במילים אחרות, רון ניסה לומר לי, שזה לא שהעולם משתגע סביבי.

     זו אני שלא התאקלמתי בו טוב...

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כיוונה של הרוח / שרית רצון”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל, מודפס