לב בסוף היום / גל ברקן

מודפס : ₪50.00
קינדל : ₪15.00
דיגיטלי : ₪15.00

נקה

תיאור

הוצאה עצמית – גל ברקן
שנת הוצאה: 2015
מס’ עמודים: כ – 160

“לב בסוף היום” הוא אוסף של סיפורים קצרים, שנכתבו על פני תקופת זמן ארוכה מאד, ונאגרו כמו טיפות של דבש מלכות.
לכל אחד מהסיפורים צבע אחר וטעם אחר, אבל כולם יחד יקחו אתכם במסע של התאהבות מכל הסוגים – מסע אל הלב, שיעבור במציאות ובדמיון, דרך האמת שלי והאמת שלכם.
אין צורך בכרטיסי טיסה. אתם רק צריכים להתרווח ולתת לי לשחק בדמיונות הפרועים ביותר שלכם.

קצת עליי:
גל ברקן, בת 46 (גיל מנטלי 14), נשואה ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות) וגרה ברעננה.
חוקרת אהבה ומסדרת מילים.
כותבת מגיל שלוש, עו”ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים “הסוד המושלם” (ספר ילדים), “הסוד הקטן של יערה כוכבי” (רומן), “אהבה קצרה” (סיפורים קצרים אירוטיים).
הוגת “אמור”, המגזין המקוון שמדבר אהבה, יזמית ועורכת ראשית.
רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

טעימה מהספר

 

אדלייד

אדלייד נולדה מתה.

זה לא שההורים שלה עשו סמים כשאמא שלה היתה בהריון, או משהו. זה פשוט יצא ככה, שאדלייד נולדה מתה.

היא היתה תינוקת נפלאה, נוחה מאד. מדי ארבע שעות אמא שלה נתנה לה בקבוק והיא גמעה אותו עד הטיפה האחרונה וגיהקה כנדרש. כשהשכיבו אותה במיטה היא ישנה, וכשהרימו אותה היא התעוררה.

אדלייד ישנה די הרבה, אבל זה דבר שמקובל אצל תינוקות רכים, וההורים שלה היו מרוצים ממנה מאד.

היא לא בכתה.

אף פעם.

כשאדלייד היתה בת כמה חודשים ועדיין לא חייכה, ההורים שלה נעשו מודאגים. היא התיישבה, זחלה ונעמדה בדיוק לפי מה שהיה כתוב בספר, והתבוננה אל העולם בעיניים תכולות ענקיות. אבל גם כשחייכו אליה, כשהניפו אותה או דגדגו אותה - היא לא חייכה.

ההורים שלה לקחו אותה לטובי הרופאים, אבל אף אחד מהם לא הצליח לפתור את התעלומה.

הסבים והסבתות של אדלייד, החברים של ההורים שלה ואפילו סתם אנשים ברחוב ניסו לגרום לה לחייך, אבל אף אחד מהם לא הצליח, וההורים של אדלייד הפכו מיואשים מרגע לרגע.

אדלייד ראתה את כל האנשים סביבה מחייכים אליה, ולבסוף הבינה שזה כנראה משהו שמצופה ממנה, וחייכה בחזרה לאמה, אחר כך לאביה, ואחר כך לכל מי שחייך אליה.

ההורים של אדלייד נרגעו, והיא הבינה שעשתה את הדבר הנכון. בחושי התינוקת שלה היא הבינה שכדאי לפזר חיוכים גם מיוזמתה.

לא תמיד היא חייכה במקום הנכון, אבל ההורים שלה היו כל כך מאושרים שלא שמו לב.

בגן היתה אדלייד הילדה האהובה ביותר על הגננות. היה צריך להגיד לה רק פעם אחת, ומאותו רגע ואילך היא ביצעה בדייקנות את שהתבקש ממנה. היא לא רבה עם ילדים אחרים, היתה שקטה וממושמעת וחייכה הרבה.

אדלייד היתה חלומה של כל גננת. זה אמנם נראה לגננות קצת מוזר שאדלייד לא בכתה כשהבריון של הגן נשך אותה, אבל המוזרות הקטנה הזו נעלמה מול שלל המעלות שהיא ניחנה בהן.

בבית הספר נרתעו רוב הילדים מאדלייד. הם חשו שהיה בה משהו מוזר. ילדים הם זן עם עור דק מאד, שטרם הספיקו לסגל לעצמם את ראיית העולם במשקפיים של נורמה, ולכן הם רואים דברים לאשורם. הילדים ראו שאדלייד מתה, ולא רצו להתקרב אליה. כולם, חוץ מדנה, הילדה היפה ביותר בכיתה, הגרציה שכולם סרו למרותה. היא אהבה אותה והגנה עליה מפני כל מילה רעה או תעלול, כאילו שלאדלייד היה אכפת.

אדלייד מילאה בצייתנות אחר כל הוראותיה והקשיבה בעיניים תכולות פעורות לסיפורים שלה - שכל הילדים ידעו שהמציאה - אבל אדלייד רק הנהנה, חייכה והקשיבה.

בתיכון ההורים של דנה התגרשו, ואמה עברה איתה לעיר אחרת. אמנם היו פקצות אחרות, אבל הן דיברו על דברים שאדלייד לא היתה יכולה להבין כמו אהבה וכאב וקנאה. אדלייד לא הצליחה לחייך או להנהן במקומות הנכונים, או אולי הן ציפו ממנה לתגובות אחרות: הן רצו שהיא תכעס איתן, תכאב ותתלהב איתן, כמו חברה אמיתית, רק שאדלייד לא הבינה את פשר המילים, וכך היא נותרה לגמרי לבדה.

היא ישנה הרבה, אבל להורים שלה זה לא נראה מוזר. שינה היא תופעה בהחלט נורמאלית אצל בני עשרה, כך אמרו להם. כל עוד שהילדה לא נראית במצוקה, כל עוד שהציונים שלה גבוהים, הכל בסדר.

בחלומות שלה, אדלייד היתה חיה. בחלום היא כעסה אם הכעיסו אותה, היתה מתוסכלת אם משהו לא הצליח ועצובה אם פגעו בה. בחלומות היא הצליחה אפילו לגעת לרגע במשהו שדומה לאהבה. זאת היתה הסיבה האמיתית שאדלייד אהבה לישון.

כשהתעוררה, התחושה הזאת של להיות בחיים היתה מלווה אותה עוד שניות ספורות ומתפוגגת, ואדלייד לא זכרה עוד את החלום או את מה שעורר בתוכה. אדלייד חייתה בשביל השניות הספורות הללו.

כשאדלייד היתה בת שש עשרה היא ראתה לראשונה את ריק, שהיה כמעט בן שמונה עשרה.

אולי זה היה בגללו, או אולי היו אלה ההורמונים שסוף סוף פעלו את פעולתם, אבל ברגע הזה משהו באדלייד פקח עיניים והיא הרגישה. והתעלפה.

כשפקחה את עיניה התכולות ראתה מולה את פרצופו המודאג של ריק, ובפעם הראשונה בחייה חייכה בעונג, ולא כי ציפו ממנה לחייך.

ריק עזר לה לקום ומגע ידו שלח בה אש, והיא חשבה שאולי תתעלף שוב, אבל זה לא קרה. ריק שאל אותה אם היא בסדר, והיא הסמיקה וענתה שכן.

בארוחת הצהריים טרפה אדלייד את האוכל. התבלינים היו מרגשים, והמוס המתוק לקינוח, אה, מה שהוא עשה לה.

באותו היום בקושי הצליחה להירדם. הלילה עצמו, עם הרוח הקלילה שנשבה בצמרות העצים, היה כל כך מלא רגש שהיא לא היתה מסוגלת לפספס אף דקה ממנו. גם העייפות היתה מתוקה כל כך, אבל לבסוף היא הכריעה את אדלייד, שנרדמה, מאושרת מהמגע של השמיכה הרכה על עורה.

בימים שלאחר מכן הבחינו כולם בשינוי שחל באדלייד. הבנות קיבלו אותה בברכה אל תוך החבורה שלהן, ויחד איתה נעצו מרחוק עיניים בריק, וכמהו איתה להרגיש שוב את מגע ידו. לבסוף אזרה אחת מהן אומץ וניגשה לשאול אותו אם הוא רוצה לצאת עם אדלייד. קודם היה קל לבנים להתעלם מיופיה המת של אדלייד, אבל עכשיו, כשהיא זרחה מבפנים, הספיק לריק מבט אחד כדי להשיב בחיוב.

אדלייד הרגישה!

היא הרגישה כמו צעקה אחת ענקית של אקסטזה שעולה לשמיים. גם כשנכשלה במבחן, התאכזבה והצטערה, היא שמחה על הרגש, חיבקה אותו כאילו היה הגור החלש והמכוער בהמלטה, ואהבה אותו. אדלייד אהבה הכל, את כולם, כל דבר, אבל יותר מהכל את ריק.

בפגישה השניה אדלייד שכבה עם ריק. אף אחד לא הסביר לה שלא תמיד כדאי לעשות מה שרוצים מיד, להראות את כל הרגש, לתת הכל עד הסוף. אף אחד לא אמר לה שגם אם היא אוהבת מישהו, יכול להיות שהוא לא אוהב אותה.

אם היה לאדלייד איזשהו ניסיון היא היתה יודעת שזה היה סקס גרוע, אבל לא היה אכפת לה. הרגש שלה היה חשוף, כמו עצב מגורה, והיא היתה מחוברת לריק לגמרי. כשהוא גמר בתוכה היא הרגישה כאילו זיקוקי-דינור התפוצצו לה בראש, וזה הספיק לה. זה היה מושלם.

למחרת התעלם ריק מאדלייד כל היום בבית הספר, והיא לא הבינה למה. כשצלצלה אליו אחר הצהריים לשאול אותו מתי הם נפגשים, הוא אמר שהוא נורא עסוק, והוא ידבר איתה כבר.

וזהו.

ככה זה היה.

אדלייד בכתה וכאבה וזעמה, אבל ריק כבר עבר הלאה והיא היתה יכולה רק להביט בעיניים תכולות ומטושטשות מדמעות כשהוא פלירטט בחצר עם בנות אחרות. החברות של אדלייד אמרו שהוא כלב, בן זונה, אבל לאדלייד לא היה אכפת. היא אהבה להרגיש גם את הכאב ושמחה על הדמעות. הם היו הוכחה שהיא בחיים.

הבנות אמרו לה להפסיק לאהוב את ריק כדי שתוכל לאהוב מישהו אחר, אבל אדלייד הרגישה בעצמותיה שאם תפסיק לאהוב אותו היא תפסיק להרגיש בכלל ותהיה שוב מתה.

הימים חלפו, ואדלייד נעשתה יותר ויותר עצובה. היא כבר לא היתה צעקה של אושר. היא היתה עמוד ענן של עצב שמתערבל עד השמיים, הוריקן של כאב שבלע הכל - אור וחום ואהבה ועונג.

היא לא נהנתה עוד מאוכל, וגם לא זכרה לאכול כי חייבים. היא רזתה מאד, ועיגולים שחורים הצטיירו מתחת לתכול עיניה.

החברות, שלא הצליחו לעודד, התרחקו נוכח ההתעקשות שלה להמשיך לאהוב ולכאוב. הציונים שלה הידרדרו כל כך שהיה חשש שלא יעלו אותה לכיתה י"א.

בסוף אמא שלה לקחה אותה לשיחה.

בפעם הראשונה בחייה הביטה אדלייד באמה באמת וראתה כמה היא אוהבת אותה, כמה כואב לה לראות אותה כך.

עכשיו אדלייד כבר הבינה אהבה וכאב. היא הבינה שהסבל שלה הוא לא רק שלה, שהיא מכאיבה לאנשים שאוהבים אותה, והמחשבה היתה בלתי נסבלת.

אדלייד רק הקשיבה לאמה והרכינה את ראשה.

בלילה, לפני שנרדמה, ריכזה אדלייד את כל הכוחות שהיו לה וביקשה להיות שוב מתה; לא לאהוב את ריק, לא לכאוב, לא להתענג ולא לשנוא, רק להיות אדלייד של פעם, שמחייכת, מהנהנת, מביאה ציונים טובים ועושה את המצופה ממנה. הקורבן שלה, כך חשבה, קטן לעומת הסבל שהיא חוסכת מכל האנשים שמסביבה.

אדלייד עצמה את עיניה, התרכזה, שלחה אצבע עמוק עמוק אל תוך נפשה, ומצאה שם את המפסק.

היא היססה לרגע, נזכרת בכאב ובעונג וברוח הלילית ובזיקוקי-דינור בראש, ואז היא מצאה בתוך עצמה את האומץ, שגם ממנו עמדה להיפרד, והורידה את המפסק.

בבוקר מצאו הוריה את גופתה, שוכבת יפה ומושלמת במיטה, כשעל פניה אין שום הבעה. הרופאים לא הצליחו למצוא את הגורם למוות.

אף אחד לא הבין שכבר לא היה אכפת לה מספיק בשביל להמשיך לנשום.

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לב בסוף היום / גל ברקן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל, מודפס