להבה וצל / פאני רצר

איסוף עצמי : ₪59.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

פאני רצר – להבה וצל

הוצאת לאור: יהלומים הוצאה לאור
שנת הוצאה: אוקטובר 2018
מס’ עמודים: כ- 400
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן עכשווי | רומן מתח

 

*מודפס – הספרים יצאו מהמשרדים אחרי 28/10

*איסוף עצמי – בהשקת הספר ביום חמישי 25 באוקטובר החל מ- ‏‏19:30‏‏ ברחוב‏‏‏ אפרים קישון 9 באר יעקב לאישור הגעה לחצו כאן!

 

“מבטו חד כמו נץ הדואה באוויר, רגע לפני שהוא צולל מטה, כנפיו פרושות לצדדים במלוא תפארתן, ורק משק הרוח מבשר לטרף שזמנו אזל. אני מפשקת את שפתיי ולפני שהאוויר חודר לריאותיי, שפתיו מתרסקות על שפתיי בעוצמה.”

 

שירי בלרסקי נולדה עם כפית זהב בפה. לכאורה, היה לה כל שחפצה בו, אבל היא רצתה רק את איתן, הגבר המסעיר שהתגנב לליבה וכמו סופת הוריקן עוצמתית טלטל את עולמה.

שנתיים לאחר נישואיהם, בליל קיץ חם, נציג חברת התעופה שבה איתן עובד, מתדפק על דלתה מלווה בחוקר תאונות טיסה וברופא, כשבפיו בשורת איוב.

חייה, כפי שהכירה אותם, קורסים באחת והיא טובעת בשכול ובעצב עד ששיחת טלפון מפתיעה מעברו השני של כדור הארץ גורמת לה לצאת למסע שבו תוכל לקבל תשובות לשאלות שלא העזה לשאול.

עולמה מיטלטל שוב ושוב והיא מנסה להיאחז בתקווה, אך לא תמיד מצליחה. לגמרי לבדה, בעולם המבוסס על תככים ומזימות, שירי מוצאת בתוכה תעצומות נפש גדולות מאלה שחשבה שיש בה ומגלה שהיא לוחמת שבכוחה ליצור שינוי משמעותי גם כשחייה עומדים בצל הסכנה.

להבה וצל הינו ספרה החמישי של פאני רצר בו היא רוקמת רומן מתח עכשווי החושף את הקורא לעולם בו האמת אינה מוחלטת והשקר הוא הכרחי. ספריה הקודמים, טרילוגיית עד הקצה ובטווח הסכנה כיכבו ברשימות רבי המכר וסחפו אחריהם קוראות רבות.

 

לספרים נוספים של הסופרת: פאני רצר

טעימה מהספר

לאימא שלי, את הכול בשבילי.

 

 

"את הלהבה הבוערת בתוכי כשהצל מאפיל על ליבי ואת הצל המכבה אותי כשהלהבה מכלה את נשמתי."

 

 

פרולוג

גיהינום הוא לא המקום שמגיעים אליו לאחר המוות, אלא המקום שאתה מגיע אליו כשכל מה שאתה אוהב נלקח ממך.

שקרים וסודות. שני הדברים שעלולים להרוס חיים שלמים כהרף עין. רגע אחד ברצף הזמן שאת מייחלת לכך שתוכלי למחוק.

הגורל שלי נחקק ונחתם. החיים אינם יפים כפי שאנשים נוטים לחשוב, הם מלאים בכאב ובאכזבות. גם אותם אנשים מעטים שבאמת חווים רגעים ספורים של אושר, מגלים שהוא נמוג במהירות של כוכב נופל.

מאז ומעולם הרגשתי שאני שונה. לא ידעתי להניח את האצבע על נקודה מסוימת ולהבהיר בדיוק באיזה אופן, אך הרגשתי זאת. נעתי בין הילדה הבודדה שהייתי, הפראית שטיפסה על עצים והתגוששה עם הבנים לבין העצב והצער שמילאו את חיי.

לפעמים, כשאני שקועה עמוק בתוך העולם שלי, אני מגיעה למסקנה שהייתי מעדיפה שחיי ייראו אחרת ותוהה כיצד יכולתי לשנות אותם.

 

 

1

אימא שלי עלתה לארץ עם אימה כשהייתה בת שבע־עשרה. לאחר שירותה הצבאי, התקבלה לעבודה כפקידת קבלה במשרד עורכי דין, שם הכירה את אבא.

נדרש להם בדיוק חודש כדי להבין שהם רוצים להיות זה עם זה לנצח. לדעתי, ההחלטה נפלה מפני שאבי לא יכול היה להתיק את מבטו ממנה, כמו רבים אחרים. אימי היא אחת הנשים היפות שראיתי בחיי, ואת זה לא רק אני אומרת. הסיפור שלהם לא היה שגרתי ועד היום אני חושבת שהם נועדו להיוולד כחלק מאגדה קסומה ולא למציאות העגומה שנפלה בחלקם.

שנה לאחר שנישאו הגעתי לעולם. הגענו. היינו בנות ארבע כשהתאונה הקטלנית לקחה ממני את אחותי התאומה לתמיד ובכך שנות חיי הראשונות נמחקו מזיכרוני לחלוטין. היא הופיעה בחלומות שלי ועדיין מופיעה, מעין מלאך טהור מבעד לערפל הרך. לא זכרתי מי היא, מלבד הבזקים לא ברורים שהגיחו בהפתעה בעיקר ברגעים לא צפויים, ולא זכרתי את התאונה. גדלתי עם הרגשה שמשהו חסר, משהו שבגללו אני לא שלמה. בגיל מצוות, כשהוריי הפילו עליי את האמת המרה והעמידו אותי בפני המציאות הקשה, הבנתי מדוע אימא כרכרה סביבי ושמרה עליי כל־כך. היא מעולם לא דיברה איתי על כך, רצתה לשמר את הבובה האחרונה שנותרה לה, ולמרות שחשבתי שהאמת תשחרר אותי ואותה, זה לא קרה. את הנחמה היא מצאה בטיפה המרה.

אבא הוא נצר לשושלת עורכי דין ידועה. כולם תמיד אמרו שאימא שלי יפהפייה ושאבא שלי חכם ובעל השפעה. קיבלתי בתורשה את הפה החריף שלו ואת היופי שלה. נראה שהיה ברור לכולם שיום אחד אמשיך את השושלת וזה הצחיק אותי, מה שלא קרה הרבה. למרות שנולדתי למשפחה אמידה, או כמו שנהוג לומר, 'עם כפית זהב בפה', לא ראיתי בכסף צורך או אמצעי.

גיל ההתבגרות היה תקופה מאתגרת. הייתי יפה, יפה מדי. שיער בלונדיני גולש ועיניים כחולות, עור חלק ובהיר כשל בובת חרסינה. בכל מקום התלהבו ממני, העריצו את יופיי. ולחשוב שהיינו שתיים...

הייתי מורדת, סוררת, טום בוי בעלת שיער בצבע השמש ועיניים בצבע השמיים. שנאתי את הבנות וגם את הבנים. למעשה, שנאתי את כולם. אהבתי להיות לבד, הייתי עוף מוזר, הייתי שונה.

כשהחזה שלי החל לקבל ממדים עצומים ומשך מבטים גם מאנשים מבוגרים מדי, קיבלתי את השיעור הראשון בחיי – יופי הוא לא מתנה, הוא אש הגיהינום.

באותה תקופה, שנאתי את אימא שלי יותר מכל. כל מפגש בינינו הסתיים בטריקת דלת ובצעקות.

יום אחד ההחלטה נפלה. נעמדתי מול המראה בחדרי, עירומה כביום היוולדי. אש בערה בעיניי כשהרמתי את מכונת הגילוח שרכשתי וגילחתי את שערי הזהוב. לרגע קצר אחד הייתי מרוצה מהדמות שהשתקפה אליי מהמראה וחייכתי.

למחרת, הופעתי בבית הספר כשקרחת בוהקת על קודקודי ונזם נעוץ באפי. באותו יום גם הושעתי מבית הספר לאחר שילד מהכיתה התרברב בפני חבריו ששכב איתי. אני זוכרת את הדם שטפטף מאפו וכיסה את שיניו המתנדנדות בשל חבטת האגרוף שלי, שגרמה לראשו לפגוש מקרוב את המדרכה בחצר האחורית, ולהותיר אחריו נתזים של דם טרי. למרות ההשפלה שחווה, הוא צעק בקולי קולות שהוא מאוהב בי, שהתאהב בי ממבט ראשון. המשפט שלו הדהד בראשי.

לא האמנתי באהבה בכלל ויותר מכך, לא האמנתי באהבה ממבט ראשון. איך אפשר להתאהב במישהו אם לא מכירים אותו קודם, נכון?

שנה לאחר מכן, בגיל שבע־עשרה, מצאתי את עצמי מפתה שמיניסט חתיך במיוחד להבריז איתי מבית הספר. הברחתי אותו לחדרי דרך החלון ולאחר שהעלמתי בקבוק ויסקי מארון המשקאות של אבא, נתתי לו לבתק את בתוליי. אימא תמיד רצתה שאשמור את עצמי לגבר מיוחד, 'האחד שלך' היא חזרה ואמרה, אבל לא הייתה מאושרת ממני כשידעתי שלא אלך בדרכה.

הכול השתנה ביום ההוא, ביום של המסיבה.

זו הייתה מסיבת יום ההולדת של הבוס של חברה שלי. לא רציתי ללכת. היה לי יום קשה בבית הספר, אחד התלמידים שלי נפצע בהפסקה והוריו החליטו לתבוע את בית הספר. הוריהם של רוב התלמידים שלי משתייכים למעמד הגבוה ולתפיסתם, כולנו עובדים למענם. זהבית, מי שהגדירה את עצמה כחברתי, החליטה לא לוותר לי. היא עבדה בחברת השקעות גדולה מאוד והסבירה לי שנוכחותה במסיבה הכרחית ושאם לא אצטרף אליה, היא לא תלך בעצמה ושקרוב לוודאי תמצא את עצמה מחוסרת עבודה כבר למחרת בבוקר. לא נותרה לי ברירה וכך מצאתי את עצמי משתתפת בעל כורחי באירוע שבו נכחה האליטה של המדינה, אנשים עשירים ומתנשאים, שלא עניינו אותי ושלא סבלתי את התנהלותם.

אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול. זה היה יום חמישי של סוף ספטמבר. מזג האוויר הנהדר ליווה את היום שבו חל השינוי המשמעותי הראשון בחיי. הוא עמד בקצה החדר. שחום וגבוה, ממש גבוה. שיער שחור קצוץ. כתפיים רחבות. לבוש בחליפה עסקית שנתפרה בדיוק למידותיו. משהו בהופעתו משך את תשומת ליבי וסקרן אותי. לא הייתה זו החליפה המהודרת או העמידה הבוטחת, אלא העוצמה שניבטה מעיניו הכהות. זה היה משהו מוזר, חדש, שגרם ללב שלי לפרפר בצורה לא מוכרת. באותו רגע נשאבתי לתוך עיניו, לא מסוגלת להסיט את מבטי ממנו.

תחושה לא מוכרת השתלטה עליי כשהמבט המהפנט והסוער אחז בנשמתי, שואב אותי כמו סופת הוריקן עוצמתית היישר ללב הסכנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך. הוא לא נראה שייך למקום, היה לו מראה של עבריין בכיר ועם זאת יכולתי לומר בוודאות שהיה אורח שהוזמן מראש. הוא המשיך להביט בי, מבטו נעוץ במבטי, כשהרים לעברי את כוס הוויסקי שבידו וקרץ לי.

לכל מקום שאליו הלכתי, משכתי תשומת לב. הייתי יפהפייה ששנאה את היופי שלה ולא פיתחה מערכות יחסים כלל. מדי פעם יצרתי קשרים עם בחורות אחרות, אבל הם הסתיימו תמיד מפני שלא הייתה לי סבלנות להתמודד עם התקפי קנאה ועם השטויות שהתרוצצו להן בראש. למרות שהייתי רגילה למבטים שננעצו בי ולהערות כאלה ואחרות, מנשים ומגברים כאחד, התנהגותו הייתה גסה וחצופה מדי לטעמי כך שהתעלמתי ממנו וניסיתי להיטמע בין האורחים ולנהל שיחה אגבית עם זהבית. כשהבחנתי מזווית עיני שהוא מתקרב בצעדים בטוחים לעברי, לחשתי לזהבית שאני ניגשת לשירותים וברחתי משם מהר ככל שעקביי אפשרו לי.

שטפתי את פניי והמתנתי כמה דקות לפני שיצאתי. דלת חדר השירותים לא הספיקה להיטרק מאחוריי כשמצאתי את עצמי קופאת על מקומי. לא ציפיתי לראות אותו ממתין לי, שעון על הקיר שמולי ונועץ בי מבט אפל. הרמתי את ראשי וניסיתי לאמוד את גובהו. גם בנעלי עקב גבוהות, הגעתי בקושי לחזהו הרחב. הוא לא היה מהגברים היפים שהיה להם די ביטחון כדי להתחיל איתי, והיו לא מעט כאלה, באיש הזה היה משהו מחוספס ולא שגרתי, משהו מפחיד ומרתק כאחד.

"אני מציע שתעיפי את התחת הקטן שלך מפה, המסיבה הזאת לא מיועדת לבובות ברבי."

המפגש הלא צפוי עורר בקרבי תחושה מסתורית ומוזרה ולמרות הריגוש הלא מוכר נשאבתי לסערת רגשות שנטרלה אותי מנימוסיי.

"זה שאני בלונדינית ובעלת עיניים כחולות לא עושה אותי ברבי." הנחתי את ידיי על מותניי וצמצמתי את עיניי. "ואני מבטיחה לך שהישבן שלי לא כזה קטן." זקפתי את סנטרי ולא אפשרתי לו להגיב לפני שהמשכתי, "זו המסיבה שלך?"

"לא!" הוא מתח את כתפיו, מודע בבירור לחוסר הנוחות שעורר בי.

"תראה," נעצתי את מבטי במבטו, טובלת בצבע השוקולד המומס של עיניו רגע לפני שעיניי נדדו אל צלקת ארוכה, שלא הרתיעה אותי, שכיסתה את צידן הימני של פניו. "לרוב, אני פועלת לפי קודים מסוימים, וכך אם אין ברשותך אקדח שתכננת להצמיד לראשי, אני מציעה לך לעוף לי מהעיניים." נסוגותי לאחור, אך הוא מיהר ללפות את זרועי בחוזקה ולמשוך אותי לעברו.

 "כדאי לך להיזהר, אדוני. הרגל שלי נמצאת בדיוק מתחת למקום רגיש והיא עלולה לפגוע בתכשיטים שלך," סיננתי מבין שיניי החשוקות והישרתי אליו מבט מלא ביטחון, מוכיחה לו שאותי הוא לא מפחיד.

עיניו סקרו אותי. עיניים אפלות. מסוכנות. מבעד לעוצמה ששידר, הבחנתי בניצוץ של שעשוע והוא זה שפרץ את חומות ליבי. הוא רכן לעברי, מבטו חודר ומטלטל, מעביר צמרמורות במורד גבי.

"את לא שייכת לכאן." שפתיו קרובות לאוזני וריח גברי של ויסקי משובח ושל מי קולון יוקרתיים הרטיט את חושיי. הרמתי את סנטרי והבחנתי בקצה קעקוע הפורץ מתוך צווארון חולצתו המכופתרת, אך לא הצלחתי לגלות את צורתו השלמה.

"אני מציע לך הצעה ידידותית. קחי את החברה שלך ועופו מפה!" קולו טלטל אותי וברכיי רעדו. שמעתי פעימות באוזניי ותהיתי אם הן מחזהו, הקרוב אליי מרחק מילימטרים ספורים, או מליבי המחיש את קצב פעימותיו לנוכח סופת ההוריקן העומדת מולי.

צינה כיסתה את עורי כשהוא נסוג לאחור. האיש הזה שידר סכנה טהורה, סכנה שערערה את קיומי, ועם זאת מעולם לא הרגשתי מוגנת כפי שהרגשתי בנוכחותו.

עיניי התקבעו על שפתיו המושלמות. הן זזו בצורה מהפנטת, מעניקות לעוצמה המתפרצת שמולי כוח נוסף שלא יכולתי לעמוד בפניו. הסטתי את מבטי ונעצתי את עיניי באצבעותיו המקבעות אותי למקומי, אך זה לא הרתיע אותו.

"אם לא אכפת לך, הוזמנתי למסיבה הזאת, ומי אתה שתגיד לי ללכת?" זווית פיו התעקלה לחיוך מתנשא כשהוא שחרר את אחיזתו. ידו מתחילה לנוע במעלה זרועי בליטוף לא מתנצל שגרם לבטני להתהפך. הוא הטה את ראשו וקירב את שפתיו לעברי, לא מודע לכך שהייתי נחושה בדעתי שלא ליפול לתוך הכישוף.

"את יכולה להתייחס אליי כאל המלאך השומר שלך." קולו הדרמטי לווה בחיוך זחוח שהתפשט על פניו הגבריות. רציתי לומר לו: אתה לא מלאך, אתה הכול מלבד מלאך. אתה סכנה מהלכת. אבל אף מילה לא יצאה מפי.

ניערתי את עצמי ממנו בתנועה חדה. למרות ההתנשאות והשחצנות שהוא התיז לכל עבר, הרגשתי צורך בלתי נשלט לחקור ולהבין את הסקרנות שהוא עורר בי. מאחורי סופת ההוריקן שבעיניו הסתתרו ברקים עוצמתיים שטבלו בלהבות שחדרו לתוכי, מבעירות בי אש חיה. הצל השוכן בקרבי הואר באחת, נמס באור עיניו ובחומן, והזמן כמו עצר מלכת בעת שהכול קפא על מקומו.

הוא עורר בי תקווה, גרם לי לתהות אם אזכה לשנות את מסלול חיי אם אבחר להיסחף איתו אל לב הסערה.

התקרבתי אליו, חזי נוגע בשלו. חום גופו פעפע לתוכי, מרטיט כל פינה בגופי ומעצים תחושת רעב לא מוכרת שהחלה לנבוט בתוכי.

ואני רק רציתי עוד מהתחושה הזאת.

רציתי את סופת ההוריקן.

את כולה.

"אם אתה מלאך, אז כדאי שתתרחק ממני ומהר מפני שאני אש הגיהינום."

לא ציפיתי שההתאהבות בו תהיה מהירה ועוצמתית כל־כך.

לא חשבתי שגורלנו יהיה ...

 

 

 

 

 

2

שירי

"מכל רוחות הרפאים הרודפות אותנו, רוחות אהבותינו הישנות הן הגרועות ביותר." סר ארתור קונן דויל

אני לא מצליחה לשלוט בקצב נשימותיי, כל שאיפה הופכת להיות קשה מקודמתה. בצעדים מהוססים, אני מתקרבת אל הדלת וכל אותה עת השיר של שינייד אוקונור,Nothing Compares To You' ', מתנגן בראשי.

הלב שלי פועם בקצב מטורף ושערותיי סומרות כשאני נעמדת מול הדלת, ידי מתקשה לאחוז בידית. אני צריכה ללכת מכאן, אני עדיין יכולה, אבל לא מסוגלת. הצד ההרפתקני והלא מתפשר שבי סקרן לדעת את האמת. מאחורי הדלת נמצאת התשובה. התשובה שחיכיתי לה כבר זמן רב, רב מדי.

שאלתי את עצמי שוב ושוב אם נפלה כאן טעות או שבכלל מדובר בהונאה מסועפת. הייאוש יכול לשטות בנו לפעמים ואם נותנים לו מרחב פעולה הוא כבר ימצא את הדרך למשוך אותנו פנימה אל תוך הריק. מאז הידיעה המרעישה, הרגשתי רדופה. מעולם לא ראיתי את גופתו ולא ידעתי אם אוכל לעשות זאת. התאהבתי בו עד כלות. חזק ועמוק. אהבה כמו בסרטים. ולאחת כמוני, שלא האמינה באהבה כלל, זה היה כמו אור מהבהב ממעמקי האוקיינוס של תהומות הנשייה. נפלתי חזק וזו הייתה נפילה חופשית שהביאה להתרסקותי המוחלטת.

מערכת היחסים שלנו הייתה אחרת. הייתי עטופה בבועה, מנותקת מחיי הרגילים על השגרה המשמימה והמאוסה הכרוכה בהם, ואולי זאת הסיבה לכך שהאהבה שלנו הייתה כל־כך מסעירה. מעולם לא האמנתי שאוכל להרגיש מלאת חיים ושלמה, עד שהכרתי אותו. שלמות שנלקחה ממני בטרם עת.

אני מחליקה את כפות ידיי המיוזעות על הג'ינס, נזכרת כמה הוא אהב את כפות ידיי הקטנות, איך היה מנשק את אצבעותיי בזו אחר זו, ומתבונן בכל אחת מהן כאילו הייתה יצירת אומנות.

אני עוצמת את עיניי כשתמונה שלו עולה בדמיוני, מוחשית כאילו התרחשה ברגע זה ממש לנגד עיניי.

הוא עומד נטול חולצה, גופו הגדול שעון על משקוף דלת הכניסה לביתנו השכור בעודו מביט בי בזמן שאני יוצאת מהמכונית. אני מביטה בקעקוע הנץ בעל הכנף השבורה שמתחיל בצווארו, ממשיך אל כתפו ומתמתח על זרועו, מכסה את שריר הקיבורת שלו ומגיע עד מפרק כף ידו. פניו נטולות הבעה, אך עיניו מדברות אליי בשפה שרק אני מבינה, תשוקה עמוקה בוערת בהן.

הזיכרון הזה גורם לי לעצור את הנשימה לדקה ארוכה. אני מנידה בראשי, מסלקת את התמונה מראשי ושואפת במלוא ריאותיי.

'תמיד קדימה, לעולם לא אחורה!' אני אומרת לעצמי את המשפט שנהג לומר לי והלב שלי מאיץ את פעימותיו למהירות מסחררת המאלצת אותי להתכופף מעט ולהניח את ידיי על חזי. לפתע, דמותו מבזיקה בעיני רוחי שוב. היום המקולל שבו ראיתי אותו בפעם האחרונה עולה בתודעתי ואני נזכרת כמה אהבה הייתה בעיניו כשהניח את ידו מעל ליבו ואמר: 'אני ואת זה לנצח'.

אני מתיישרת ומנערת את ראשי. ידיי מתרוממות וחופנות את פניי, מנסות להקל על הכאב הפועם ברקותיי.

כשהודיעו לי שהמטוס שלו התרסק, חיי נהרסו. הדפיקות שהדהדו בחלל ביתנו הפרו את הדממה והפכו את חיי על פיהם בשעה שלוש עשרים ושש לפנות בוקר. יצאתי מהמיטה והתעטפתי בחלוק, קור חדר לעצמותיי וידעתי שהקור המשתק אינו מהמזגן אלא מצל מאיים שיכסה את נפשי וימנע מאור השמש לחדור פנימה. כשראיתי את ארשת פניו הרצינית של נציג חברת התעופה הפרטית שעמד, מלווה ברופא ובאדם נוסף, על מפתן ביתנו, ידעתי שמשהו נורא קרה.

"מתי?" קולי רעד.

"מוקדם יותר, קצת אחרי חצות."

"באוויר?"

"כן, גברתי. המטוס נפל לים, איבדנו אותו מעל האוקיינוס השקט." הצמדתי את לחיי לקיר ועצמתי את עיניי. המתנתי כמה רגעים ואז ניערתי את ראשי, מנסה למחוק את שזה עתה שמעתי.

"אתם בטוחים שזה... הוא?" לא הצלחתי לומר את שמו.

"כן." קולו היה שקט והחלטי.

"היו נוסעים נוספים במטוס?" כרכתי את זרועותיי סביבי, אך הקור מיאן להרפות מגופי הרועד.

"רק טייס המשנה." הוא נאנח והחליק את ידו על הקיר, מרים את המתג ומאפשר למנורת הכניסה לסלק במעט את האפלה שבחדר, אך לא את האפלה שפלשה לליבי ולנשמתי.

"אתם יודעים איך זה קרה?"

"אנחנו משערים שהיה כשל בחיווט, אבל נדע בוודאות רק לאחר שהחקירה המעמיקה, שכבר החלה, תסתיים."

ראיתי לנגד עיניי את ההתפוצצות. יכולתי לחוש באימה המסמאת שחש כשהמטוס התפוצץ, שרידיו הבוערים נופלים כאבנים לוהטות לתוך הים. צעקה מסמרת שיער נשמעה ברקע ואפילו לא הרגשתי שהיא נפלטה מפי. רציתי לאחוז בו, לרדת על ברכיי ולהתחנן שיגיד שזו טעות, שהתבלבלו בזיהוי או בכתובת, שזה לא בעלי, אבל קפאתי על מקומי בעוד הרופא הניח את תיקו על הרצפה ועזר לי להתיישב על כיסא בפינת האוכל. הסתכלתי על השולחן, החלקתי את ידיי לאורכו ולרוחבו, נזכרת איך התעלסנו על משטח העץ הבוהק רק לפני שעות ספורות ואיך, מייד לאחר מכן, אכלנו עליו את ארוחת הערב, עירומים ומאושרים.

לקחתי פסק זמן מהעבודה. הטלפון שלא הפסיק לצלצל, העיתונאים שרצו לראיין אותי, תוכניות הבוקר שרצו שאופיע בהן, הגינה שלי שהתמלאה בכתבי שטח ובמצלמות, כל אלו חיכו לי כמו טורף לטרפו. לא ישנתי ולא אכלתי, התנהלתי כמו מכונה הפועלת על אדי הדלק האחרונים.

במשך חמישה חודשים צוותי החילוץ חיפשו אחר שרידי גופתו וגופת טייס המשנה שלו, אך מלבד חפצים אישיים ספורים, חיפושיהם לא העלו דבר.

"צר לי, גברת בלרסקי. באתי כדי להודיע לך שאנחנו נאלצים להפסיק את החיפושים." קפאתי במקומי כשמצאתי את עצמי עומדת שוב מול נציג חברת התעופה והרופא המלווה. לא הוצאתי הגה. גם לא בכיתי. התקווה הקלושה שעוד נותרה בי נקטעה לחלוטין כשבתוכי הכול הפך שחור ומלבד דממת מוות מחרישת אוזניים, לא שמעתי דבר.

החולצה האחרונה שלבש הייתה לפותה בין אצבעותיי. אימצתי אותה לליבי וניסיתי לשאוף את שאריות ריחו מהבד הרך, אך לא יכולתי לנשום. האפלה הביסה אותי, חדרה לתוכי וכיבתה את הנר האחרון שעוד בער בה. הרגשתי חסרת הגנה וחשופה בעת שהחומה היחידה שהייתה סביבי ואפשרה לי להרגיש מוגנת, קרסה לתמיד.

מאחר שלא נמצאה גופה, הוא הוגדר כאדם שמקום קבורתו לא נודע ולכן גם לא הייתה הלוויה. האיש שלי היה בן יחיד ויתום, כך שהייתי היחידה שהותיר אחריו. ההורים שלי וחבריי התחננו שאתאבל עליו, שאשב שבעה, אבל לא הסכמתי. שנאתי את המחשבה שאיבדתי אותו, לא יכולתי לשאת את המחשבה שגופתו תנוח על קרקעית האוקיינוס לנצח. הוא הבטיח להיות איתי לנצח, ועל השקר הזה לא אהיה מוכנה לסלוח לו עד יומי האחרון.

אני עומדת במרחק קצר מהדלת, אוחזת בין אצבעותיי הקפוצות בסיכת הטייס שהייתה מחוברת למדים שלו. ידעתי שלעולם לא אוהב שוב כפי שאהבתי אותו, ידעתי שלא אוהב שוב כלל. למרות שכולם סביבי ניסו לשכנע אותי שהגיע הזמן להתקדם ולהמשיך בחיי, לא יכולתי. הוא היה ונותר אהבתי היחידה.

השיחה שהביאה אותי לעמוד כאן, מול הדלת הלבנה, עולה בדמיוני ואני עוצמת את עיניי, משתהה עוד כמה שניות לפני הרגע הגורלי.

"את חייבת להאמין לי. ראיתי אותו! אני נשבעת לך שהעיניים האלה לא טועות. זה הוא, שירי." קולה של סופי, שכנתי זה ארבע שנים, הדהד באוזניי. היא התקשרה מפלורידה, במהלך טיול מחוף אל חוף, להוטה ונרגשת.

"קראתי לו, אבל הוא לא ענה. אם לא האוטובוס הארור שעבר באותו רגע, הייתי מצליחה להגיע אליו." דבריה העמיקו את הפצע המדמם שבליבי עד שבקושי יכולתי לנשום. הוא בתחתית האוקיינוס, שמעתי את קול ההיגיון, אך הספק, שמאז מותו בער בדמי, החל לכרסם בי.

כמעט שש שנים חלפו, או ליתר דיוק חמש שנים, עשרה חודשים ועשרים ואחד ימים רוויים בכאב ובצער. שנים של חלומות ביעותים, של התקפי אסתמה קשים, של כדורי שינה, של תרופות הרגעה ושל אין ספור שיחות עם הפסיכולוגית הצמודה שלי. לא היה מי שיחבק אותי וגם לא רציתי מישהו מלבדו. לא חשבתי שאוכל אי פעם להתחיל הכול מההתחלה כי מה שווים חיי אם הוא לא חלק מהם?

"סופי, השתגעת? איך את יכולה לעשות לי את זה?" צרחתי לתוך הנייד שלי. זיכרונות כואבים לא מתחשבים בך, הם לא חוזרים בעדינות ומדי פעם, אלא נדחפים בגסות, פורצים לתודעה ומסחררים אותך כקרוסלה אימתנית במיוחד. הדחקתי את הגעגועים, השתדלתי להקהות את חושיי ולחיות את חיי בריחוק מחושב, אך שיחת הטלפון מעברו השני של הגלובוס ניערה את חיי והביאה אותי לסערת רגשות שאותה הטבעתי בכמויות אדירות של אלכוהול, בבר אפל בשכונה צפונית שכוחת אל.

הייתה זו הפעם השנייה בחיי שבה שתיתי לשוכרה ולמזלי, הברמן היה אדיב מספיק כדי לדאוג לכך שמונית תיקח אותי בחזרה הביתה. מעולם לא הייתי בעלת נטיות אובדניות, אך באותו יום לא היה אכפת לי להידרס או להישדד על ידי אלמוני שאולי יחליט גם לנעוץ סכין בליבי בעודו גונב את ארנקי ומותיר אותי להתבוסס בדמי. לא רציתי לחיות יותר. המוות נראה כפתרון המושלם.

אני מרימה יד רועדת לעבר הפעמון. חודש ימים וכמה שיחות ארוכות עם הפסיכולוגית שלי, על אף שהטיפול הסתיים כבר מזמן, הביאו אותי להחלטה. לא השליתי את עצמי ולרגע לא חשבתי שיהיה לי קל לעשות את הצעד שאני עומדת לעשות. המחשבות לא הניחו לי לרגע. אין ספור שאלות התרוצצו בראשי, שכנועים רבים נשמעו מכל עבר והתלבטויות חסרות היגיון הטרידו את מנוחתי.

אני זוכרת שניסיתי לשכנע את עצמי שסופי טעתה, שלכל אדם יש מישהו שדומה לו בצידו השני של העולם, שאולי התמונות שלו, שאותן ראתה באלבומים השונים הפזורים בדירתי, נשכחו מראשה ושהדמיון תעתע בה וידעתי, מעל לכל ספק, שהאיש שיהיה מאחורי הדלת הזאת הוא לא בעלי. הוא לא אהבת חיי.

ברגע שהבנתי שאסור לי להניח לפחד להמשיך לנהל אותי, ידעתי שעליי לגלות אם אותו אדם שסופי ראתה הוא אכן בעלי. מייד לאחר שעיכלתי את ההחלטה, הרמתי את הטלפון והתקשרתי למשרדי חקירות שונים. ירון וולמרק, מהחוקרים המובילים בתחום, היה זה ששכרתי לבסוף את שירותיו. בזכותו אני כאן, לאחר טיסה טרנס אטלנטית ולילה נטול שינה.

חמש שנים, עשרה חודשים ועשרים ואחד ימים חלפו מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה.

"תמיד קדימה, לעולם לא אחורה!" אני ממלמלת לעצמי ומשעינה את ידי על המשקוף, לא מסוגלת ללחוץ על הכפתור האדום.

אני מטה את ראשי לאחור ועיניי מתגלגלות בחוריהן כשתמונות מהיום שבו הכרנו קופצות בראשי בזו אחר זו. המוזיקה הקצבית שלמקצבה נעו האורחים במסיבה, אופן הליכתו כשניגש אליי לראשונה והחיוך הלוהט שלו כשלחש באוזני בסוף הערב: 'חטפת את ליבי'.

קולות מעברה השני של הדלת מוציאים אותי מערפול החושים שבו אני שרויה. אני אוזרת אומץ ולוחצת על הפעמון, אך מתחרטת על כך באותה השנייה. מה אומר אם הוא יהיה זה שיפתח את הדלת? לרגע אני שוקלת לסגת לאחור ולברוח כל עוד נפשי בי, אך אני מנערת את ראשי ומתעשתת, מסננת מבעד לשיניים חשוקות: "זה לא הוא. הוא מת!"

"מי את?" קול ילדותי שואל אותי באנגלית כשראש קטן מציץ מבעד למרווח הקטן שנפער בין המשקוף לבין הדלת, הופך את ההלם ואת הפחד הדוהרים בדמי למוחשיים מתמיד. מבולבלת, אני בוהה במשך רגע ארוך בילד הקטן. עיניו בצבע שוקולד ותלתליו הכהים נופלים על פניו. הוא העתק מדויק שלו. אני פותחת את פי ואז סוגרת אותו, המילים לא בוקעות מגרוני.

"בנג'מין!" צעקה נשמעת ברקע ומייד לאחריה קול נקישות עקבים ההולכים ומתקרבים אל הדלת. אישה, הנראית כבת גילי, מגיחה מאחור, מצחה מכווץ ועיניה מוצרות. "בנג'מין, כמה פעמים אמרתי לך לא לפתוח את הדלת ללא רשותי?" המבטא הדרומי מובחן היטב בקולה, אך היא ממהרת לחייך חיוך מעושה בעודה מזדקפת למלוא קומתה מולי. היא מהממת, יפהפייה כמו אחת הדוגמניות שמופיעות מעל דפי המגזינים הנחשבים ביותר, שערה אסוף לפקעת מסודרת במרכז קודקודה ועיניה הבהירות תחומות בקו שחור המשורטט בדיוק מופתי. היא לבושה בשמלה אלגנטית סגולה החושפת את רגליה הארוכות הנתונות בנעליים גבוהות עקב.

"במה אפשר לעזור לך?" קולה קר כקרח ואני מטה את ראשי וסוקרת אותה במבטי, מרגישה צמרמורת חולפת במורד גבי כשהיא שולפת אקדח ומכוונת אותו למצחי.

  האיש שלי איתה? אני בטוחה שמשהו פה לא הגיוני. זו טעות!

"היי, אני מצטערת להטריד אותך. אני מחפשת מישהו, אבל נראה שלא הגעתי למקום הנכון." עיניה היפות כמו מחייכות אליי כשזוויות פיה מתרוממות מעט ולרגע אני מתבלבלת.

"ואיך קוראים לאותו מישהו, אם אפשר לשאול?" היא שואלת כבדרך אגב בעוד אקדחה מכוון אליי.

"אני... בעצם..." המילים נתקעות בגרוני וראשי מתחיל להסתחרר. האם הוא באמת גר פה? האם הוא באמת חי בפלורידה במשך השנים האחרונות? אני מושיטה את היד לעבר המעקה שלצידי, נאחזת בו.

"תסתובבי." היא הודפת את בנה לתוך הדירה ומסמנת לי באצבעה לעשות כבקשתה. אני מסתובבת באיטיות, לא מניחה לדבר להרתיע אותי עד שקנה האקדח מוצמד אל גבי, גורם לי להשתנק בבהלה.

"ועכשיו ידיים למעלה." אני מרימה את ידיי ומחייכת לעצמי במרירות, חושבת שאולי בכל זאת אפגוש אותו בגן עדן או בגיהינום היום.

אצבעותיה ממששות את גופי, חוקרות ובודקות. לבסוף היא נאנחת ומסובבת אותי אליה, ממלמלת: "בטיחות קודמת לכול." אני מכווצת את מצחי ומנסה לתהות לאן, לעזאזל, הגעתי כשהיא ממשיכה: "את חיוורת, בואי היכנסי, נראה שעמדת בשמש במשך זמן רב מדי." היא נסוגה לאחור ופותחת בפניי את הדלת כשהילד הקטן ממהר להסתתר מאחורי רגליה.

אני מהססת, תוהה מה אגלה כשאכנס, והיא מבחינה בכך ומזרזת אותי.
"זה בסדר, אני לא נושכת, רק יורה." קולה שקט ובטוח ולרגע אני רוצה לברוח משם, אך הדחף לגלות את האמת חזק ממני.

בצעדים איטיים וקטנים, אני נכנסת לתוך מבואה המובילה לגרם מדרגות ומפנה אליה את מבטי כשהיא מרימה את הילד הקטן בזרועותיה, מסמנת לי לעלות אחריה.

"אני אנג'לינה." היא סוגרת את הדלת מאחוריי אך לא מחכה שאציג את עצמי, ממהרת לטפס במעלה המדרגות בתנועות אלגנטיות. כשאנחנו מגיעות לקצה גרם המדרגות היא מחווה בידה לעבר חדר גדול שאחד מקירותיו הוא חלון הפונה לעבר מרפסת ענקית. ספות עור בהירות ניצבות במרכזו, תמונות של נופים שונים תלויות על קירותיו וכמה אגרטלים עם פרחים טריים פזורים ברחבי החדר המעוצב בסגנון יוקרתי לעייפה, אך עם זאת ביתי ונוח. היא מחווה בידה לעבר הספה וממהרת לצאת מהחדר כשאני מתיישבת ומשכלת את רגליי.

אני מלווה את צעדיה במבטי וכשהיא נעלמת מעבר לדלת עיניי ננעצות בשידת זכוכית מפוארת שתמונות רבות ממלאות את מדפיה.

אני מתרוממת מהספה ומתקרבת אל הזכוכית המבריקה, קצב פעימות ליבי מתגבר וראשי מתמלא מחשבות בעוד אגלי זיעה מלחחים את כפות ידיי ואני ממהרת למחות אותן במכנסיי.

"הבאתי לך שתייה קלה." קולה של אנג'לינה עוצר אותי רק כמה צעדים מהתמונות המסקרנות. אני מסובבת אליה את ראשי ומחפשת את בנה הקטן, אך הוא כבר לא לידה. היא מגישה לי כוס זכוכית צרה וארוכה, מבטה נע ביני לבין השידה.


"תודה." קולי נשמע כלחישה והמתח באוויר גואה.
"זו המשפחה שלי." היא עונה לשאלה שלא נשאלה ומחווה בעיניה לעבר התמונות שמשכו את תשומת ליבי קודם, לוקחת אחת מהן בידה ומביטה בה בהערצה. "את מי בדיוק את מחפשת?"

אני מתקרבת אל השידה ומרימה תמונה במסגרת מתכת כסופה ודקה. אצבעותיי מתהדקות סביב המסגרת ופרקי אצבעותיי מלבינים כשעיניי נחות על הפנים שכל־כך אהבתי, שאני כל־כך אוהבת. אלוהים אדירים! זה באמת הוא.

'את לא צריכה אף אחד מלבדי, גם לא כלב. אני ההתחלה, האמצע והסוף שלך ואף אחד לא ייכנס בינינו.' מילותיו מהדהדות בראשי כשאני מאבדת תחושה באצבעותיי והכוס שבידי צונחת לרצפה. הנוזל הצהבהב, שטרם הספקתי לטעום ממנו, ניתז לכל עבר כשהזכוכית מתרסקת לרסיסים בקול פיצוח חד.

 "סליחה." אני ממהרת להתנצל וכורעת על ברכיי, מתחילה לאסוף את השברים באצבעות רועדות.

"זה בסדר," אנג'לינה ממהרת אליי, מרחיקה אותי מהזכוכיות. "זה באמת בסדר." היא מחייכת, מניחה יד מנחמת על כתפי ומרגיעה אותי.

 אני שואפת במלוא ריאותיי ומכריחה את עצמי להתרומם על רגליי ולהזדקף, תוהה מה האישה שעומדת מולי יודעת ואם עליי להיחשף בפניה. בתמונה הוא נראה קצת שונה. מבוגר יותר, אבל זה בהחלט הוא. אותן עיניים, אותה צלקת ארוכה שחלקה מוסתר כעת תחת שיער ארוך משזכרתי.

"זה איתן." קולי רועד ואני כורכת את זרועותיי סביבי. "הכרתי אותו לפני שנים רבות ואני מנסה לאתר חבר משותף שלנו." השקר נפלט מפי בטבעיות מוזרה ואני נועצת את מבטי באנג'לינה, מבחינה בפלומת השיער שעל עורפה סומרת בעודה מנערת את אצבעותיה מכמה שברי זכוכית שדבקו בהן.

"למי את מתכוונת? מי זה איתן?" היא נעמדת לצידי, מבטה ננעץ בעיניי והחזה שלה עולה ויורד בקצב מהיר. היא יודעת. אין ספק שהיא יודעת. אני נועצת בה את מבטי ושותקת במשך שניות ארוכות, מניחה לה להתמודד עם המציאות החדשה של חייה.

 "אין כאן איתן, אני חושבת שהתבלבלת עם מישהו אחר," היא אומרת לבסוף, חוטפת מידי את התמונה, קולה גבוה בטון או שניים ועורה סמוק. הפה שלי מתייבש ועיניי נפערות כשהיא שואלת: "את מיש... כלומר, מישראל?" היא מניחה את ידה על פיה, מבינה שחשפה את השקר שנפלט מפיה שניות ספורות קודם לכן ונאנחת. "הגעת במיוחד בשבילו?"

"לא." אני ממשיכה לשקר, לא יודעת לאן השיחה הזאת תוביל אותי. "הגעתי לבקר קרובי משפחה ובמקרה נודע לי שאיתן גר באזור." אני מתקרבת אל המזנון, מניחה לעיניי לבחון את התמונות וליבי מחסיר פעימה כשאני רואה את בעלי, את איתן שלי שנהרג בהתרסקות מטוס מעל האוקיינוס השקט, מניף בזרועותיו הארוכות את אותו ילד קטן שפתח בפניי את הדלת קודם לכן. פניו של איתן פונות לצד ושערו מסתיר את צדודיתו ואת הצלקת המעטרת את מחצית פניו, אבל אני בטוחה מעבר לכל ספק שזה הוא. דמעות חמות מציפות את עיניי ואני מתאמצת למנוע מהן לזלוג, אך הן עושות את דרכן, בזו אחר זו, במורד לחיי.

"זה איתן. הוא חי." המילים יוצאות מפי לפני שאני מצליחה לעצור אותן. בקול חנוק, בעודי מצביעה לעבר תמונתו של בעלי, אני שואלת: "איפה הוא?"

לפני שירון, החוקר הפרטי, הסכים לקחת את המקרה שלי, קבענו בבית קפה שכונתי קטן ושקט. הוא השעין את ראשו על החלון הפונה אל הרחוב ההומה ומולל את המפית שבידו. "אני חייב להגיד לך, לפני שאנחנו מתחילים, שלפעמים עדיף לא לדעת את האמת." המשפט שלו הפתיע אותי. חשבתי שיעודד אותי לחשוף את האמת, שישכנע אותי שעליי לדעת הכול ובכל מחיר כדי שיוכל להצדיק את הסכום המוגזם שדרש ממני, אך כשראה שאני נחושה בדעתי להשיג כל מידע שיתאפשר לי, הוא החל לשאול שאלות.
השאלות שלו פלשו לפרטיותי ודרשו ממני לחשוף בפניו את חיי לפרטי פרטים. הוא הכין אותי לכך שגם אם ימצא את האדם לו נישאתי, סביר להניח שהחליף את זהותו, ששינה את אורח חייו וגם חלק ניכר ממאפייניו החיצוניים.
שנייה לפני שנפרדנו, הוא רכן לעברי ולחש: "למה?" קימטתי את מצחי והטיתי את ראשי כשחידד את שאלתו: "למה דווקא עכשיו, אחרי חמש שנים? קרוב לוודאי שמצאת כוחות כדי להמשיך הלאה."

לא סיפרתי לו שמעולם לא המשכתי הלאה, אבל אמרתי את מה שבאמת הרגשתי, את מה שבו האמנתי. "היינו כל־כך מאוהבים!" ירון הביט בי בחמלה ולרגע הייתי בטוחה שיוותר על החקירה, אך לבסוף הוא הניד בראשו פעם אחת. "במהלך חיי המקצועיים ראיתי בגידות, התפרצויות זעם ומקרים רבים נוספים, אבל מעולם לא ראיתי כנות כפי שאני רואה בעינייך."

תהיתי אם הוא צדק. אולי לפעמים עדיף לא לדעת את האמת.

 

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “להבה וצל / פאני רצר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, איסוף עצמי