ללא מעצורים / קיי. איי. ברג

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

ללא מעצורים / קיי. איי. ברג

הוצאת לאור: אדל הוצאת ספרים
שנת הוצאה: אוקטובר 2018
מס’ עמודים: כ- 350
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן עכשווי | קומדיה רומנטית

 

אומרים שכדי להשתחרר מעכבות רגשיות יש ללמוד איך לסלוח, אבל לזכות בסליחתה לא תהיה משימה קלה, בייחוד כאשר אינני מסוגל לסולח לעצמי.

הבנתי מאוחר מדי שאני רוצה אותה, שאני אוהב אותה. והיום, אני מאוהב באחת שלא רוצה כל קשר איתי.

איך בכלל אתחיל לתקן את כל הדברים שהרסתי? בייחוד כשהאחת שלי מחפשת רק להתרחק ממני?

מה קורה כאשר החלטה מטופשת אחת שעשית משנה את כל מהלך חייך לנצח?

האם האהבה יכולה להשתקם אחרי שברון לב?

איך ממשיכים, כשהכול משתחרר והופך ללא מעצורים?

 

ללא מעצורים מאת קיי. איי. ברג הוא רומן עכשווי וסקסי על גילוי עצמי, על נאמנות ועל הרצון להשתחרר מהכבלים ולפרוץ קדימה. ללא מעצורים הוא ספר שני בדואט חופשיים. הנובלה, ללא גבולות ממשיכה את העלילה וחושפת את הקורא לקשיים חדשים איתם מתמודדים הגיבורים. קדם לו הספר: ללא עכבות. הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר בעולם וזכו להצלחה רבה.

טעימה מהספר

ללא מעצורים

ספר שני חופשייה

קיי. איי. ברג

 

 

הקדשה

___________________________________

 

 לכל מי שפישל בגדול – לעולם לא מאוחר מדי לתקן את הטעויות שלכם. לכולם מגיעה הזדמנות שנייה, עליכם רק להרוויח אותה. ולאלה מכם שנפגעו – איש אינו מושלם. אפילו לא אתם. אל תבלו את חייכם בשמירת טינה. החיים קצרים מדי.

 

 

 

פרולוג

אשלי

 

"הכול יהיה בסדר, מתוקה," קווין אומרת ולוחצת את ידי.

"אני יודעת," אני מסכימה ומחייכת אליה חיוך קטן מפני שזה כל מה שאני מסוגלת לעשות כרגע. אלה כבר לא פרפרים שאני מרגישה בבטני, אלא דרקונים. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה הייתי כל־כך לחוצה או חרדה.

דפיקה בדלת מסיחה את דעתנו והטכנאית הבלונדינית העליזה, שאותה פגשנו מוקדם יותר, מגלגלת עגלה ענקית. עליה מונח מכשיר שנראה כמו מחשב עתיק, בעל מקלדת וגלגל מסתובב באמצע, ובצמוד אליו כל מיני אביזרים. המכשיר זהה לזה שהיה בחדר של ד"ר מרקוס, רק גדול יותר.

"אנחנו נשתמש במכשיר הזה," היא מציגה את מכשיר האולטרסאונד כמו נערת הגלגל ואנה וייט. "אעשה לך את הבדיקה היום." החיוך הרחב שעל פניה רומז לי שהיא ממש אוהבת את עבודתה. "זאת סקירה ראשונה. היא תארך כחצי שעה. כשאסיים אשלח את התוצאות לרופא שלך. הוא יעבור איתך על הכול בתור הבא שלך."

אני מהנהנת בהבנה ומחייכת. אי־אפשר שלא לחייך בגלל החתלתולים המרקדים על המדים הוורודים שאותם היא לובשת.

"אכבה את האורות. תורידי קצת את המכנסיים ותרימי טיפה את החולצה בבקשה."

אני עושה כבקשתה וכשהיא מתיישבת, היא משפריצה קצת ג'ל על הבטן שלי. הקור הפתאומי מקפיץ אותי במקומי.

"סליחה, הייתי צריכה להזהיר אותך," היא אומרת בהתנצלות.

"זה בסדר."

היא מקלידה על המקשים ומראה לי את המסך, שואלת אותי אם הכול מובן ונוטלת בידה את אחד המתמרים מהמתקן. "אני מצטערת. אני לא מאמינה שלא שאלתי קודם. אנחנו מחכים לאבא שיצטרף אלינו?"

"לא," אני עונה בנימה מרוגזת שלא מופנית אליה. "אין אבא."

החיוך שלה מתפוגג. "בסדר, אז בואי נתחיל."

 

 

פרק 1

טאנר

 

"אתה רץ כאילו שדדת בנק והשוטרים רודפים אחריך."

"משהו כזה, המאמן," אני מתנשף.

הוא נשאר לעמוד לצידי, ואני יודע שצפויה לי הרצאה ארוכה. אני מאט את הקצב בהליכון. הצלחתי לשמור על מהירות די גבוהה בשעה האחרונה וההפרעה שלו מעצבנת אותי מעט.

"אתה עובד קשה מהרגיל לאחרונה. תיזהר. הקבוצה תיפגע מאוד אם נאבד אותך בגלל משהו טיפשי כמו אימון מוגזם," נימת קולו קשוחה, כמו תמיד, כשהוא רוצה להבהיר משהו. אלא שבדרך כלל, הוא עושה זאת עם החדשים כדי להוריד להם קצת את האף. אני נהנה מזה, לראות איך הוא מלמד אותם לשמור על צניעות במחנה האימונים.

"זה להתאמן או לשתות. מה אתה חושב שיהיה יעיל יותר?" אני שואל בסרקסטיות, מנסה להסתגל לקצב הריצה החדש.

הוא רוכן לקדמת ההליכון, בוהה בלוח התצוגה ומנענע את ראשו. "בהתחשב בעובדה שרצת עשרים וחמישה קילומטר ושאין לך שום כוונה להפסיק בקרוב, אלכוהול בהחלט יזיק פחות לגוף שלך."

"אתה אומר לי להשכיח את הבעיות שלי בשתייה?" אני שואל, המום מכך שההצעה הזאת יצאה מהפה שלו.

"מה שאני מנסה לומר הוא שבשבועיים האחרונים אתה דוחף את עצמך עד לקצה. זה יחזור לנשוך אותך בתחת במוקדם או במאוחר כשתפגע בעצמך. הקבוצה צריכה אותך. אתה הרי יודע שזו התקופה החשובה ביותר בעונה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טעויות מטופשות. אם אתה צריך להעסיק את עצמך תמצא הרגל אחר, אבל תפסיק להשכיח את מה שזה לא יהיה שמטריד אותך באימונים. אני מעדיף שתצא ותשתכר פעם אחת בשבוע, במקום שתקרע את הגוף שלך בריצה. רק תוודא שמה שאתה עושה חוקי. הקבוצה לא צריכה שערוריות מטופשות." הוא לא ממתין לתשובה ממני, מסתובב ויוצא.

הוא רציני? הוא באמת מעדיף שאדפוק את הראש מאשר שאתאמן? נכון, אני מרבה להתאמן לאחרונה, אבל זה לא עד כדי כך נורא. כמו שאמרתי למאמן, זה או זה או לשתות כאילו אין מחר, כפי שעשיתי בימים הראשונים אחרי שאשלי דפקה אותי.

 השתכרתי כי רציתי לשכוח מהבגידה שלה, ואיכות המשחק שלי באותו סוף שבוע נפגעה בעקבות זה. לא הפסדנו, שחקני ההגנה גיבו אותי ובלעדיהם המשחק היה הופך למרחץ דמים. אבל חטפתי יותר הפלות באותו משחק משחטפתי במהלך כל העונה, והרגשתי כל אחת מהמכות האלה במשך יומיים לאחר מכן. אשלי הרסה לי הרבה דברים עם התעלול הקטן שלה. זאת הייתה הפעם היחידה שהיא השפיעה על המשחק שלי, ואני לא אתן לה גם לקחת ממני את הפוטבול.

במשך שנים זיונים עזרו לי להעביר את התסכולים שלי, אבל מאז הפרידה שלנו אני לא מסוגל לחשוב על סקס. הנה עוד דבר שנהרס, תודות לאשלי. ציפיתי שאתגבר עליה במהירות, אלא שכבר עברו כמה שבועות שבהם לא שמעתי ממנה ואני לא מבין מדוע אני לא מצליח להוציא אותה מהראש.

זה ממש מרגיז.

 אולי אם אשתכר מספיק, אצליח להפסיק לחשוב על כל הדרכים שבהן בחורה יכולה לדפוק אותי ברגע שאני דוחף את הזין שלי לתוכה. אני אפילו שוקל להלביש על עצמי שני קונדומים.

אני מציץ בלוח התצוגה של ההליכון. רצתי שמונה קילומטרים נוספים מהרגע שבו שקעתי במחשבות. באמת כדאי לי לסיים להיום. לפחות האימונים האלה שיפרו את הסיבולת שלי למרחקים ארוכים. בעבר לא הייתי מסוגל לרוץ יותר מ־ 15־20 קילומטרים. עכשיו, זאת כבר לא בעיה.

אני תופס את המגבת ומנגב את הזיעה שנוטפת מגופי. החולצה שלי, שהייתה בצבע אפור כהה ספוגה כמעט לגמרי בזיעה והמכנסיים הקצרים דבוקים לרגליי, מה שגורם לתחתוני הבוקסר להידבק לי לביצים. ייתכן שהמאמן צודק, אני מגזים באימונים. אני מותש ומת מצמא. מקלחת טובה וארוכה נשמעת כמו גן עדן.

אני מניח את בקבוק המים הקרים על עורפי בדרכי ללוקר שלי. המגע הקר על עורי המחומם גורם לי לעור ברווז. אני בטח נראה כמי שהרגע חטף התכווצויות שרירים כי גופי רועד ללא שליטה. לשמחתי, אין פה איש מלבדי.

אני עוצר ליד הלוקר, שותה את שארית המים בלגימה ומוציא את תיק הרחצה. בזמן המקלחת הקרה, אני תוהה מה עליי לעשות בשארית היום כדי להסיח את דעתי.

אני לובש בגדים נקיים והולך לחדר ההקרנה. אני רוצה לעבור על סרט המשחק מהשבוע שעבר. אני כמעט מתבייש להודות שזה אני על המגרש. אני לא מסוגל לראות איך קורעים לי את הצורה ועובר לצפות בהגנה של באפלו כהכנה למשחק הבא. אני צופה שוב ושוב במהלכים, עד שרק על פי הבעות פניהם של הליינבקרס, אני מסוגל לנחש אלו מהלכים יהיו בהתקפות. בסיום הצפייה, אני יכול לומר בפה מלא שאני מכיר כל מהלך שההגנה שלהם ביצעה במהלך העונה. אני חוזר לצפות במלוא הריכוז במהלכים החדשים של הקבוצה שלנו. אני עובר על כולם בזה אחר זה, עד שלבסוף אני יכול לדקלם אותם מתוך שינה.

איך הגעתי למצב שחיי מצטמצמים לניסיון להסיח את דעתי מבגידתה של אישה? הכול היה מסודר ומתוכנן, והייתי מרוצה מהצורה שבה הדברים התנהלו. למה התאהבתי בה? למה שכנעתי את עצמי שמגיע לי משהו טהור כל־כך? לא למדתי מטעויות שלי, כנראה הייתי עקשן מדי. אני מתנער מהמחשבות האלו. ייתכן שלעולם לא אצליח להבין את ה"מה" וה"למה" וה"איך" שמרכיבים את הבלגן הזה, אבל אני חייב לספוג את זה ולהתקדם, לעזאזל. אני טאנר גאריסון. מתי הפכתי להיות כזאת נקבה?

די עם החרא הזה!

חולפות עוד מספר דקות בהן אני בוהה בתרשים המסירות לפני שאני מחליט לצאת מפה ולנקות את הראש. אני סוגר את פנקס המהלכים בדיוק כשהטלפון שלי מצלצל. מליסה. היא הסחת הדעת המושלמת. היא כמו סימן מלמעלה המבשר שאני מוכן ומזומן להמשיך הלאה ולשכוח מכל השטות הזאת עם אשלי.

"היי, מליסה," אני מנסה להישמע עליז.

"אתה נשמע שמח וטוב לב לשם שינוי."

"כן, החלטתי שהגיע הזמן להתקדם ולהפסיק לשקוע במחשבות על אשלי," אני מודיע לה, אם כי הנחישות לא נשמעת בקולי.

"באמת? תהיתי כמה זמן אתה מתכוון לשבת בפרצוף חמוץ בגלל הזונה הזאת." אי־אפשר להתעלם מנימת קולה העוקצנית. אני לא יודע למה מליסה כל־כך עוינת כלפי אשלי, זה לא משהו שאני צריך לדאוג בגללו יותר, אבל מעצבן אותי נורא.

"את יכולה להכניס בחזרה את הציפורניים. היא כבר לא חלק מהחיים שלי... טוב, אלא אם התינוק שלי, אבל אני בספק."

"אני חייבת להודות שכבר ממבט ראשון לא התרשמתי ממנה. היא כזאת פשוטה. איזו בחורה לא אוהבת שופינג?" היא אומרת בחוסר אמון, לא מסוגלת להבין איך מישהו לא נהנה משופינג, בעוד החיים שלה סובבים סביב זה. חשוב לה להיראות כמו דוגמנית.

"מליסה, את צריכה לפתוח קצת את הראש. לא כולם אוהבים קניות כמוך. אם לא הייתי מחבב אנשים שלא מתלהבים מפוטבול כמוני, המעגל החברתי שלי היה מצומצם מאוד." אני צוחק, מכבה את האורות בחדר ההקרנה ויוצא. למה לא מוצא חן בעיניי שמליסה מלכלכת על אשלי? הבטחתי לעצמי להמשיך הלאה והעובדה שעדיין אכפת לי ממנה מעצבנת אותי.

"המעגל החברתי שלך הוא בקושי מעגל גם ככה. בכל מקרה, התקשרתי כי דאגתי בגלל הדיכאון הזה שהיית שרוי בו. רוצה לצאת לארוחת ערב? נגיד בעוד שעה?" אני שמח בכך שהיא לא שמה לב שהערותיה על אשלי הפריעו לי. או שמא היא חכמה מספיק כדי להעמיד פנים שלא שמה לב.

"בטח, למה לא? על איזה מקום חשבת? אנחנו נפגשים שם?" מתאים לי ערב מחוץ לבית וקצת אינטראקציה שלא מתרחשת על מגרש הפוטבול.

"מה עם מסעדת 'דינה והאריסון'? אתה אוהב את המקום הזה."

לעזאזל, האישה הזאת באמת מכירה אותי כל־כך טוב. למה לא הסתפקתי בסידור שהיה לנו? הוא עבד לנו מצוין במשך שנים. מליסה ואני נהגנו לאכול הרבה במסעדת 'דינה והאריסון', אך הפעם האחרונה שבה הייתי שם הייתה עם אַש. אני מקווה שהזיכרונות על אשלי לא יהרסו לי את המקום.

"מעולה. נתראה שם?" אני דוחק את המחשבות על אשלי עמוק בתוך מוחי. דחייה מוחלטת ממנה או לא, היא עדיין מצליחה להתגנב לי לתוך הראש בכל הזדמנות מזורגגת.

"אני ליד הבית שלך. למה שלא אפגוש אותך שם וניסע יחד?" היא מציעה.

 עבר זמן־מה מאז מליסה ביקרה אצלי... כשזיינתי אותה על האי במטבח, לפני שהכול התחיל עם אשלי.

"בטח. היית אצל ההורים שלך?" הוריה גרים בפרוורי פרמוס, כרבע שעה מביתי – הם הרבה יותר קרובים אליי מאשר לדירה של מליסה בעיר.

"כן," היא נאנחת. "עכשיו אתה מבין למה אני ממש צריכה כוסית."

"תספרי לי על זה בארוחת ערב. נתראה בקרוב."

__________

 

 "בכל פעם שאנחנו באים לכאן אתה תמיד מזמין את אותה המנה," מציינת מליסה בגיחוך.

"טעים לי. קשה למצוא מקום שמכין סטייקים טובים בימינו. לא ידעתי שבמהלך השנים עקבת אחר ההעדפות הקולינריות שלי," אני צוחק ומרים את כוסי בברכה לעברה.

המלצרית מגישה לנו סלטים בשעה שאני פונה להביט סביבי. אני חש הקלה שהמקום רגוע ביחס לחמישי בערב. פחדתי למצוא את עצמי במקום הומה אדם שבו קיים סיכוי לתשומת לב לא רצויה. לא בא לי להיתקל באיזה אוהד מתלהב שיצלם אותי בטלפון שלו, כי הניח שמתרחשת כאן עוד שערורייה. הדבר האחרון שאני צריך הוא שיתפרסמו תמונות שבהן אני מופיע בחברתה של מליסה. זה יגרום לאנשים לשאול שאלות – שאלות שיובילו לדיבורים עליי ועל אשלי. אולי ירצו לדבר עם אשלי ויעניקו לה הזדמנות לפרסם את כל השקרים שלה לציבור. אני לא בטוח שהיא תעשה כזה דבר, אבל כבר ברור לגמרי ששיקול הדעת שלי לא כל־כך מוצלח בכל הנוגע לנשים. טוב, למעט האישה שכעת יושבת מולי ומקטרת על ההורים שלה.

"כמה פעמים הם עוד ינגנו על זה? עברו כבר ארבע שנים!" היא אומרת בכעס ובייאוש. המזלג שלה עוצר בחצי הדרך לפיה. מה שיש לה לומר חשוב מכדי שתמתין עד שתסיים לאכול. "זאת לא אשמתי שאני בת יחידה ואין לו למי להעביר את המורשת שלו – המילים שלו, לא שלי."

"אני מבין אותו, למען האמת. אולי הוא לא תמיד מתבטא בצורה נכונה כשהוא מנסה לשכנע אותך, אבל זה יכול היה להיות גרוע יותר. תחשבי על זה מנקודת המבט שלו. הוא בנה את החברה הזאת מאפס ועבד קשה כל חייו. הוא רוצה להעביר אותה אלייך, לתת לך משהו בעל משמעות עצומה עבורו. זה עד כדי כך נורא?" אני לוגם מהיין ושולח מבט שאומר תחשבי על זה.

"לעזאזל איתך, טאג. אין פלא שאבא אוהב אותך. אם הרעיון נראה לך כל־כך נפלא, למה שלא תיקח את השליטה בחברה? אלוהים יודע שזה ישמח אותו מאוד. הרי לא תוכל לשחק פוטבול לנצח, ואתה כמו הבן שהוא תמיד רצה." היא דוחפת את הצלחת שלה הצידה ומניחה את זרועותיה על השולחן, ממתינה לתגובתי.

"אני בספק. הוא רוצה שהחברה תהיה שלך. אם בעלך לעתיד יתעניין בה, אבא שלך יוכל ללמד אותו הכול ועדיין להוריש לך את החברה." זאת נקודה טובה, אם יורשה לי לומר.

הבעתה משתנה ושפתיה נמתחות לחיוך שובב שפירושו צרות. "אולי, טאנר. אולי." זה כל מה שהיא מוסיפה בעניין לפני שהיא מחליפה נושא, "יש לך תוכניות נוספות עבור הילדים?"

עבר זמן רב מאז שוחחנו על העבודה שאני עושה עם ילדים מעוטי יכולת. בחג ההודיה עברתי מבית יתומים לבית יתומים כדי לבלות איתם. אני אוהב לתרום לקהילה ולהעניק לילדים האלה את ההרגשה שהם חשובים בעיני מישהו – במיוחד ביום שבו כולנו אמורים להכיר טובה על משהו. זה עצוב, הילדים האלה מתקשים למצוא משהו להודות עליו. שמחתי מאוד על כך שנתתי להם סיבה לחייך. מלבד זאת, הבילוי איתם הרחיק אותי ממשפחתי. זה היה דבר טוב, לא הייתי מוכן לספר לכולם מה קרה עם אשלי. הגעתי להורים שלי מאוחר ואמרתי לאימי את הדבר היחיד שנשמע לי הגיוני – שביליתי את כל היום עם אשלי ושהיא הלכה להוריה.

"לא עד חג המולד," אני מתנער מהחלום בהקיץ ומשיב לשאלתה של מליסה. "אבקר בבתי היתומים שאליהם לא הספקתי ללכת בחג ההודיה ואחלק לילדים מתנות. אני שוקל לעשות כמו השחקן ההוא, מיוסטון. הוא לקח כמה ילדים לחנות צעצועים ונתן להם דקה כדי לאסוף כמה שיותר צעצועים על חשבונו. כולם העריצו אותו על כך, אבל אני לא יודע איך הוא היה מסוגל לבחור רק כמה ילדים. אני לא מסוגל להגיד לא לאחרים. אולי אקנה עבור כל בית יתומים משהו גדול, משהו שהם לא יכולים לקבל בקלות, כמו אקס־בוקס. חבל שילדים אחרים לוקחים כמובן מאליו דברים שהיתומים האלה לא יכולים אפילו לחלום עליהם."

"אתה באמת משהו מיוחד. אל תשכח את זה לעולם. אולי אתה צריך להקים קרן משלך, כך תוכל להגיע ליותר ילדים, גם מחוץ לשכונות הקרובות." היא מחייכת.

"זה רעיון גאוני!"

 אני לא מאמין שלא חשבתי על זה בעבר. אדאג שדיוויס יתחיל לעבוד על זה בהקדם האפשרי. בימים אלה כולם תומכים מאוד במטרות שלי, וזה בזכות הפרסום שקיבלתי כשהגנתי על ג'סי – הילד הקטן שהאידיוט מהאימון הפתוח כמעט רמס. התזמון פשוט מושלם.

אנחנו מסיימים את ארוחת הערב ואת היין עם הפטפוטים הרגילים שלנו. אני מטפל בחשבון לפני שאנחנו חוזרים למכונית שלי. בזמן הנסיעה אני משתף את מליסה בכוונתי לבקש מדיוויס שיברר את כל מה שכרוך כדי להקים קרן משלי. כמו חברה טובה, מליסה מציעה לעזור בכל דרך אפשרית.

כשאנחנו נכנסים הביתה, אני אומר למליסה לקחת בקבוק יין מהמתקן בחדר האוכל ומוציא כוסות מהארון. היא מצטרפת אליי ליד האי במטבח, מחזיקה בידה בקבוק בורדו. אני פותח אותו, מוזג לשתי כוסות ומניח אותן בצד, נותן ליין לנשום כמה דקות. מליסה בוהה באי, וגוון ורוד קל מציף את לחייה. נשימותיה נעשות כבדות יותר. יש לי תחושה שהיא נזכרת בפעם הקודמת שהיינו כאן. היא מציצה אליי ובחזרה אל האי ואז מקיפה אותו בדרכה אליי. נדרשות למוחי כמה שניות כדי להבין שהיא מעוניינת בשידור חוזר למעללינו.

פיה נצמד לשלי. היא מעבירה את קצה לשונה ימינה ושמאלה על התפר שבין שפתיי, ממתינה לאישור כניסה. אני פותח את פי, נותן לה את מה שהיא רוצה. היא צמודה לגופי ומלטפת את שרירי בטני. אני מחכה שהגירוי יגיע. לעזאזל, אני מוכן לקבל אפילו דגדוג קטן בזין, כל דבר שיאותת לי שהחלק התחתון בגופי מוכן לשתף איתה פעולה. אני נותן לעצמי זמן להתרגל. אולי זה רק משום שזאת אישה חדשה, אני מבולבל – אבל מליסה היא לא אישה חדשה. היא מניחה את ידה על הזין שלי וכשהוא לא מגיב ולו במעט, אני יודע שזה אבוד.

אני מתרחק ממנה ומתבונן מטה בשפתיה המשורבבות. הן נראות מפתות פחות מהשפתיים של אשלי. מה, לעזאזל? למה, אני חושב על השפתיים של אשלי כשמולי נמצאות השפתיים המוכנות והלא בוגדניות של מליסה? אין פלא שהזין שלי לא רוצה להצטרף למסיבה.

"מה קרה?" היא שואלת, מבולבלת וקצת עצבנית.

"האמת שאני לא ממש יודע," אני מטלטל את ראשי בניסיון להרחיק את מחשבותיי מאשלי ככל האפשר.

"זה בגללה?" היא עוצמת את עיניה וממלמלת משהו שאני לא מבין.

"לא." אני משפשף את פניי בידיי, בניסיון להבין מה קורה כאן. "כן. אני לא יודע. אולי." אני עונה לה בכנות. זה מה שתמיד היה בינינו. כנות.

"אני מצטערת." היא נשמעת יותר מלאת חרטה מאשר כועסת. "אמרת שאתה מוכן להמשיך הלאה והערב... הרגשתי שזה כמו פעם. אני מתגעגעת לאיך שהיינו פעם. נראה שפשוט קיבלתי רושם מוטעה." עיניה דבוקות לרצפה וכתפיה שמוטות. היא נבוכה. אני חושב שמעולם לא ראיתי את מליסה נבוכה.

"אל תתנצלי. אני באמת מוכן להמשיך הלאה, אבל אני עדיין לא מוכן להתקדם בכיוון שאת רוצה. אנחנו צריכים לבסס את הידידות מחדש, משהו שהוא יותר מרק סקס." אני מחבק אותה ומנשק את ראשה.

היא נאנחת אל תוך חזי. "הידידות שלנו תמיד הייתה מבוססת על יותר מרק סקס." היא פגועה, וזה מדאיג אותי. אנחנו בשטח לא מוכר, עדיין לא קרה שחזרנו זה לזה לאחר שאחד מאיתנו הפסיק את הסידור שלנו לטובת מערכת יחסים אחרת. אני תוהה אם קיימים כללי נימוסין לעניין הזה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ללא מעצורים / קיי. איי. ברג”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס