ללא עכבות / קיי. איי. ברג

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

ללא עכבות / קיי. איי. ברג

הוצאת לאור: אדל הוצאת ספרים
שנת הוצאה: אוקטובר 2018
מס’ עמודים: כ- 350
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן עכשווי | קומדיה רומנטית

*הספר המודפס במכירה מוקדמת ויישלח בתחילת החל מתאריך 28.10

 

חייה של אשלי התהפכו מקצה לקצה בחצי השנה האחרונה. לאחר שתפסה את החבר שלה עם אישה אחרת במיטה שלהם, מצאה את עצמה ללא מקום לגור בו ועם חובות תופחים בבנק. אם לא די בכך, האקס שלה הצליח לשכנע אותה שהיא אשמה בבגידתו, כיוון שהייתה חסודה מדי במיטה.

 

טאנר, קווטרבק רודף שמלות – כפי שהעיתונות אוהבת להציג אותו – נחוש לשמר את תדמיתו. מאוכזב מאנשים שניצלו אותו בשביל כסף או חמש עשרה דקות תהילה, הוא נשבע לא לאפשר לאף אחד להתקרב, ולא סומך על אף אחד מלבד הנמצאים במעגל הפנימי שלו, עד שהנסיבות מפגישות אותו עם אשלי .

היא זקוקה לעזרתו במובנים רבים, אולם כדי לעזור לה, טאנר יאלץ לאפשר לאשלי להתקרב אליו.

 

האם השניים יוכלו להתגבר על משקעי העבר כדי למצוא את מה שהם מחפשים או שהכול יתפוצץ להם בפנים?

 

ללא עכבות מאת קיי. איי. ברג הוא רומן עכשווי וסקסי על גילוי עצמי, על נאמנות ועל הרצון להשתחרר מהכבלים ולפרוץ קדימה. ללא עכבות הוא חלק ראשון בדואט חופשיים. הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר בעולם וזכו להצלחה רבה.

טעימה מהספר

ללא עכבות

ספר ראשון בסדרת חופשייה

קיי. איי ברג

 

 

הקדשה

 

 

לכל אלה מכם שמפחדים להיות מי שהם באמת, אל תפחדו. אי־שם יש מישהו שאוהב אתכם בדיוק בגלל מי שאתם.

 

___________________________________

 

 

 

 

פרק 1

אשלי

 

חלמתם פעם שאפשר היה להתחיל מחדש? חצי השנה האחרונה בחיי הייתה רצופה במכה אחר מכה, והבוקר המחורבן הזה הוא הדובדבן שבקצפת המזורגגת. למה אף פעם כלום לא הולך לי? מה כבר עשיתי בגלגול קודם שמגיע לי כזה רצף של מזל רע? אני רק בחורה פשוטה שמנסה להגשים את חלומותיה. זה נשמע סביר בסך־הכול, נכון?

מכל הבקרים שבהם הייתי יכולה להרשות לעצמי לאחר ולהיתקע בפקקים, זה היה חייב לקרות דווקא היום.

 אוף, איזה חרא.

 גם לשבת במכונית שלי – הונדה סיוויק שנת 1999 – ולהזיע בטירוף, כי המזגן החליט להפסיק לעבוד דווקא הקיץ, לא תורם למצב הרוח שלי. כמובן, כל זה קורה בקיץ שבו ניו־ג'רזי סובלת מגל חום בלתי־פוסק. בחוץ כבר יותר משלושים ושתיים מעלות, והשעה עדיין לא עשר בבוקר.

פניי מתבשלות בשמש ומתחילות להרגיש שמנוניות. לפתוח את החלון לא עוזר, כי המכונית לא נעה מהר מספיק כדי שתיווצר רוח. עם האיפור הנוזל והשיער הדבוק לפניי אראה נפלא כשאגיע, בסופו של דבר, לריאיון הזה.

הבוקר, התעוררתי באיחור של שעה הודות ללילה הלבן בו התכוננתי לריאיון הזה עם טאנר גאריסון – הקווטרבק של ה'ג'טס'. זאת אמורה להיות השנה הגדולה שלהם, הודות למזל שהיה להם בדראפט.

אחרי שהעבירו שחקן לקבוצה אחרת כדי לקבל הזדמנות טובה יותר לבחירת שחקנים חדשים, הצליחו ה'ג'טס' לגייס תופס תותח עם עתיד מבטיח שאמור לחזק את מערך ההתקפה שלהם שסבל מחוסר מוליכי כדור טובים.

כאילו יש לי מושג מה זה אומר. וזו בדיוק הסיבה שבגללה לא רציתי לעשות את הריאיון הזה מלכתחילה.

 

ג'יימס קרטר הוא כתב הספורט הקבוע של העיתון, אבל אשתו קיבלה צירים לפני שלושה ימים וילדה את הילד הראשון שלהם, אז נבחרתי להחליף אותו. אני לא מבינה כלום בספורט אבל העורך שלנו, דומיניק קרנמר, אמר שאני הבחירה הטובה ביותר לתפקיד בהתראה קצרה כל־כך. כן, אני כתבת טובה – אבל לא כתבת ספורט.

"אשלי, את הכי מוכשרת מכל האפשרויות שיש לי," אמר דום אתמול אחרי שהפיל עליי את הפצצה. "הסוכן של גאריסון הסכים סוף־סוף לריאיון, אבל אמר שמשבצת הזמן היחידה שפנויה להם היא מחר. הם לא יעשו עוד ראיונות בעונה הקרובה. זה בעצם ריאיון בלעדי. וזה ריאיון גדול!" הוא כנראה חש בחוסר החשק שלי כי הוסיף, "חוץ מזה, את תמיד מתלוננת על כך שאינך מקבלת הזדמנויות לכתוב כתבות גדולות, אז הנה ההזדמנות שלך."

"אבל דום, אני לא כתבת ספורט. אני לא יודעת כלום על פוטבול. אני כותבת במדור הרכילות – מועדונים לוהטים, מסעדות שוות, הופעות, הצגות, כל מה שחם כרגע – לא ספורט! כן, שמעתי על הבחור ואני יודעת איפה הוא אוהב לבלות, אבל אני לא יודעת דבר על החיים המקצועיים שלו. ג'יימס לא יכול לעשות את הריאיון בטלפון? הוא לא יצטרך לצאת מהבית בשביל זה," הצעתי לו אלטרנטיבה ראויה.

"לא, אשלי, הוא לא יכול." דום ביטל את דבריי בהינף יד. "אשתו משתחררת מבית החולים מחר, והוא לא יודע איך ייראה הלו"ז שלו. אתן לך חופש להמשך היום. לכי הביתה. תחפשי קצת מידע בגוגל על גאריסון וה'ג'טס'. אני יודע שאת לא רגילה לכתבות מהסוג הזה אז אבקש ממישהו לשלוח לך באימייל את הרשימות של ג'יימס ואת הקווים המנחים לריאיון. אחרי זה דברי עם ג'יימס כדי שיעזור לך לבנות כתבה טובה – תעשו שהכול יתאים לכתבה במדור הספורט."

אני יודעת שדום ניסה להיות נדיב עם לוח הזמנים, ובאמת שזה מספיק זמן להתכונן לריאיון, לו היה מדובר בכתבה בתחום שלי.

זאת הזדמנות מעולה והייתי אמורה להתרגש בטירוף. כבר חודשים שכולם מדברים על הסיכויים של הג'טס לנצח השנה. יש לי תשעים ושישה דולרים בחשבון הבנק ואם ילך לי בריאיון, אקבל יופי של משכורת.

זה ריאיון בלעדי, לעזאזל.

נאנחתי בלב מתוך הבנה שאני לא יכולה לסרב למשימה הזאת והנהנתי בהסכמה. בדיוק נעמדתי כדי לצאת כשהוסיף עוד כמה מילות עידוד, "אַש, את תסתדרי. יש לך את הכישורים לזה. אם את מצליחה להתמודד עם הסנובים שחושבים שהם הדבר החם הבא וחוגגים במועדונים, את בטח מסוגלת להתמודד עם טאנר גאריסון. אם לא הייתי חושב שאת מסוגלת לזה, לא הייתי נותן לך את המשימה."

אני עובדת ב'סיטי פרֶס' כבר שלוש שנים. אני כותבת עבור מדור הרכילות של העיתון: איזה מועדון היה הכי מלא השבוע, אילו מפורסמים חדשים הגיעו לחגוג בניו־יורק, לאילו מסעדות יש רשימת המתנה בת חודש או מה הטרנדים הבוערים – אלה הדברים שאני מסקרת. לא משהו מפואר, אבל מספיק טוב. אני עושה מה שאני אוהבת, מה שתמיד רציתי לעשות, למרות חוסר שביעות הרצון של אימי.

אימא שלי התעקשה שאין שום דבר רע בכתיבה עבור ה'סיטי פרֶס', אבל אני צריכה לעסוק במשהו יציב וקבוע יותר. "למה שלא תהיי מורה," היא אמרה פעם. "את תהיי מורה נהדרת, אשלי." אבל מעולם לא רציתי ללמד. רציתי לכתוב.

קיבלתי התמחות בעיתון בזמן הלימודים באוניברסיטה ועבדתי כל־כך קשה עד שהייתי המתמחה היחידה שנבחרה לעבוד שם במשרה מלאה. דום חיבב אותי כבר מההתחלה, וזו כנראה הסיבה שבגללה הוא נותן לי את ההזדמנות הזאת. לא שאני כפוית טובה, אבל אני ממש שונאת להיות מחוץ לאזור הנוחות שלי. למען האמת, כבר חצי שנה שאני לא נמצאת בתוך אזור הנוחות שלי. ואיזו חצי שנה ארוכה זו הייתה.

רצף המזל הרע כנראה התחיל כשגיליתי שג'ייסון, החבר שלי, בוגד בי. אם תשאלו את אימא שלי, היא תגיד שהמזל הרע כבר התחיל שנתיים וחצי לפני כן, כשרק התחלתי לצאת עם ג'ייסון. ההורים שלי מעולם לא חיבבו אותו.

"הוא פשוט מעצבן אותי, אשלי," אימא נהגה לומר. "הוא לא הבחור בשבילך." היא טענה שאין בו שום פגם מוגדר, אלא שמשהו בנוגע לג'ייסון באופן כללי לא הסתדר לה. ובכן, היא צדקה.

אני מניחה שהאינטואיציה של אימא שלי מדויקת – גם אם לעולם לא אודה בזה בפניה. היא עדיין לא יודעת מה הסיבה האמיתית שבגללה נפרדנו או כמה עמוק הוא סיבך אותי בחובות לפני שעזבתי אותו. בואו נגיד שאני לא רוצה לראות את המבט על פניה כשתגלה את האמת. היא תגיד שמכיוון שצדקה בכל מה שקשור לבחירה בו, אני צריכה לשקול קריירה אחרת לפני שיתברר שהיא צדקה גם בקשר לזה.

ג'ייסון ואני גרנו יחד בדירה בג'רזי סיטי. כלומר, עד שתפסתי אותו ביום חמישי אחד כשהיה אמור להיות בעבודה, בזיון צהריים בין הסדינים שלנו עם מישהי שממש לא הייתה אני. זרקתי אותו.

עברתי בבית מוקדם באותו יום כדי לקחת כמה דברים ללבוש בדרך לקווין, החברה הכי טובה שלי. התכוונו לצאת בערב כדי שאוכל לבקר במועדון שעליו חשבתי לכתוב במהדורת סוף השבוע של העיתון. ברגע שבו פתחתי את הדלת, ידעתי שמשהו לא בסדר. זוג נעלי נשים היו מונחות על רצפת הסלון. והן לא היו שלי – לי לא היו נעלי סטילטו בצבע כחול בוהק.

ואז שמעתי אותם.

"כן! כן, ג'ייסון! חזק יותר!" צרחה האישה האלמונית ממקום כלשהו בדירה שלי. האנחות, ההתנשפויות וצווחות העונג שלה מילאו את החלל הריק.

"כן, את אוהבת את זה, נכון?" אמר ג'ייסון.

רגליי נשאו אותי לכיוון חדר השינה. אני עדיין לא בטוחה למה.

היה ברור מה עמדתי למצוא שם, אבל נראה שהעיניים שלי רצו לראות בעצמן.

הדלת לא הייתה סגורה לגמרי אלא פתוחה חלקית, כאילו נשכחה לחלוטין בלהט הרגע.

כצפוי, כשהצצתי מעבר לדלת ראיתי אותם! ג'ייסון כופף אותה מעל המיטה וזיין אותה מאחור. הוא לפת את ירכה בידו האחת – חזק כל־כך עד שסימני אצבעות אדומים כיסו את עורה ופרקי אצבעותיו של ג'ייסון הלבינו. הוא אחז בידו השנייה בשערה הבלונדיני המחומצן ומתח אותו בחוזקה לאחור בעודו מטיח את עצמו לתוכה. ציפורניה האדומות כדם ננעצו בסדינים. הסדינים שלי! אותם הסדינים שבחרנו ג'ייסון ואני כשעברנו לגור שם לפני שנה.

הצחוק שעלה במוחי, כך חשבתי, התחיל כנראה להיווצר בגרוני מפני שהחליק החוצה לפני שהספקתי לעצור אותו. זה היה צחוק של אירוניה טהורה – אירוניה כי הייתי מתה שג'ייסון יזיין אותי כפי שזיין את הזונה הזאת, אבל מעולם לא היה לי אומץ לבקש ממנו בקול רם. כמובן, בדמיוני ביקשתי ממנו אלפי פעמים כשעשינו סקס, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום למילים "תזיין אותי!" או "קח אותי!" לצאת מפי. ועכשיו, הוא סוף סוף זיין כמו שרציתי, אבל אני לא הייתי בצד המקבל של העניין.

כשג'ייסון שמע את הצחוק שנמלט מגרוני, הוא קפא. הוא סובב את ראשו לעברי ועיניו נפערו. הוא יצא מפינוק אחר־הצהריים שלו, סובב את כל גופו אליי והתחיל למלמל תירוצים פתטיים.

"אש, מותק, זה לא כמו שזה נראה. זה לא מה שאת חושבת."

"וואו, אתה לא מסוגל ליותר?" המסננת, בין ראשי לפי שליוותה אותי תמיד ודאגה שלעולם לא אוכל להביע בקול את הדברים שרציתי להגיד, יצאה כנראה לחופשה באותו הרגע מפני שהמחשבה חמקה ישירות מבין שפתיי.

 "באמת, מותק? אני נשבע שאני יכול להסביר. הוא עדיין היה עירום לגמרי וגם הבלונדינית, שלא נראתה מוטרדת מנוכחותי. כשהתבוננתי בשניהם בתשומת לב רבה יותר, הבחנתי שהבן־זונה אפילו לא לבש קונדום. באותו הרגע צנחה עליי משמעותו של המצב בכל כובד משקלה. לא פאקינג יאומן, לעזאזל! כמה זמן זה כבר נמשך וכמה פעמים הוא שכב עם מישהי אחרת ולא חשב אפילו להשתמש בקונדום?

אלוהים! מה אם הוא הדביק אותי במשהו? בבת אחת הוצפתי בגועל ובחילה.

"עופי מפה!" צרחתי על הבלונדינית, שאפילו לא ניסתה לכסות את הדאבל די המזויף שלה – גם לא את שאר גופה, בעצם. כשראיתי שהיא לא זזה מספיק מהר לטעמי צרחתי שוב. "עופי מפה, לעזאזל! עכשיו!" סוף סוף היא התחילה לזוז כמו הזונה־הקטנה־שנתפסה־מזיינת־גבר־של־מישהי־אחרת שהיא הייתה.

ג'ייסון התחיל להתקדם לעברי, הזין המטונף שלו עדיין עמד, מנופף לעומתי את בגידתו, ואז איבדתי את זה. "גם אתה!" נבחתי עליו. "עוף לי מהעיניים! לך עם הזונה שלך!" הצבעתי לכיוון הדלת, למקרה ששכח איפה היא נמצאת.

"אשלי, בבקשה, תני לי להסביר. היא לא חשובה. אני נשבע!" ג'ייסון התחנן, עדיין פוסע לכיווני אך לאט יותר, כאילו הייתי חיה בכלוב שחשש ממנה ולא היה בטוח בתגובתה.

הייתה לו סיבה טובה לחשוש באותו הרגע. אפילו אני לא הייתי בטוחה בעצמי. לא הצלחתי להחליט איזה רגש צפוי לנצח את הקרב בדרך לפסגה, בגידה או גועל. השניים התחרו זה בזה בתוך ראשי, נאבקים להשתחרר. לא יכולתי לסבול את מראהו, והבטן שלי כנראה לא יכלה לסבול את זה יותר. הרגשתי בחילה.

"ג'ייסון, אם תתקרב אליי, אתלוש את הזין הבוגדני שלך ואדחף לך אותו לגרון. תזדיין לי מהעיניים!" צרחתי עליו למרות שאני לא בטוחה שזו הייתה באמת צרחה. האדרנלין כבר לא זרם בי כמו קודם, הכעס התפוגג בהדרגה והפך לכאב ולמבוכה. רק רציתי שילך לפני שאאבד שליטה ואתחיל לבכות. כל־כך הרבה רגשות שמסתובבים בתוך אישה אחת בו־זמנית זה לא דבר טוב. הייתי הר געש שעומד להתפרץ.

"בסדר, אש! את יודעת מה? לעזאזל עם זה," הוא אמר, הסתובב וחטף את מכנסיו מהרצפה. "זה הכול באשמתך בכל מקרה," הוא הוסיף כשהתחיל להתלבש.

"אשמתי?" חזרתי בזלזול. "אתה זיינת עכשיו איזו זונה במיטה שלנו באמצע היום וזו אשמתי?" שאלתי בבלבול אמיתי.

"אם לא היית כל־כך חסודה וקפוצת־תחת, לא הייתי משתעמם איתך. לא הייתי צריך לדפוק מישהי אחרת כדי לספק את עצמי," הוא ירה את המילים באכזריות, כאילו ביקר בתוך ראשי וגילה על בעייתי הסודית.

לא, בחיים לא. לא התכוונתי לתת לו להפוך את הבגידה שלו לדיון בי – שום סיכוי שבעולם.

"צא מפה עכשיו! תסתלק! אחרת, לא אהיה אחראית למעשים שלי, ג'ייסון. אני צריכה לצאת בעוד שעה ולחזור לעבודה. אני מציעה שתחזור אז ותיקח את הזבל שלך. אם לא תבוא, אני נשבעת שאשרוף את כל מה שנשאר, חתיכת בן־זונה דוחה!" הכעס ניצח בקרב הרגשות, כי צרחתי כל־כך חזק שיכולתי להרגיש את הוורידים בצווארי מתנפחים. הייתי צריכה את הכעס הזה, אחרת הייתי מתמוטטת על הרצפה. הוא פגע בול עם ההערה על החסודה, כאילו ידע בדיוק לאן לכוון כדי לגרום לנזק מרבי.

איך הבן זונה הזה מעז להגיד לי שזו אשמתי שהוא לא מסוגל לשמור את הזין שלו במכנסיים? לא היו לו ביצים לבקש מהחברה שלו לעשות סקס כוחני או מה־שזה־לא־היה שרצה ולא קיבל?

תראו מי שמדברת והכול, אני יודעת, אבל לא הוא שמצא אותי נדפקת על ידי איזה בחור אחר. לא נראה שהייתה לו בעיה לבקש מהכלבה הזאת כל מה שרצה.

"כן, שיהיה, אשלי. האמת כואבת, נכון?" הוא פלט ויצא מחדר השינה.

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו וגלשתי במורד הקיר. ישבתי שם, מקווה להרגיע את הטירוף שהתחולל בראשי. ניסיתי להבין את כל מה שקרה.

אם הוא רצה יותר, למה אף פעם לא ביקש? האם פספסתי את הסימנים? האם אני משדרת את הילדה טובה שלא מוכנה לנסות דברים חדשים? האם זו באמת הייתה אשמתי?

חיפשתי בזיכרוני אחר התשובות שלא הייתי בטוחה שרציתי לקבל. ניסיתי שוב פעם להיזכר בסימנים מג'ייסון שאולי פספסתי.

לא עלה לי כלום.

אחרי כמה דקות של מרמור חזרתי למציאות. ידעתי שאני חייבת לעוף מהחדר ההוא. זזתי הכי מהר שיכולתי וחטפתי כל מה שאצטרך, בתקווה, ללילה. הייתי חייבת להגיע לקווין. הייתי צריכה את החברה הכי טובה שלי. היא תדע איך ממשיכים מכאן.

 

 

פרק 2

אשלי

 

מחשבות על אותו אחר צהריים נורא מתערבלות במוחי כשאני יושבת בפקק הארור. התנועה מהובוקן – השכונה שבה אני גרה עם קווין – למוריסטאון – שם נמצא מתקן האימונים של ה'ג'טס' – מטריפה באיטיותה ולא עוזרת לי להתרכז בהווה.

            מערכת היחסים הנוראית שלי לא הסתיימה רק בכך שמצאתי את ג'ייסון במיטה עם הבלונדה או בכפתור הכואב מאוד שהוא בחר ללחוץ עליו בדרכו החוצה. זמן קצר לאחר מכן גיליתי שגם ניצל את מסגרת כרטיסי האשראי לשעת חירום שלי – אלה ששמרתי לצרות בלתי־צפויות. למשל, הפרידה מג'ייסון. לא נהגתי לקחת אותם איתי, אלא ששמרתי אותם במגירה במטבח עם פנקסי הצ'קים הרזרביים, חשבונות לתשלום ותפריטי משלוחים.

            לג'ייסון הייתה עבודה לא רעה בתחום המחשבים והרוויח יפה. מעולם לא עלה בדעתי שישתמש בהם, כי הוא לא נראה כמו הטיפוס הזה. לכן לא הקדשתי שום מחשבה לכך שהשארתי אותם שם.

            כשפירוטי החיובים הגיעו בדואר כשבוע אחרי שג'ייסון עזב, הייתי בהלם. הוא הוציא כמעט אלפיים דולרים בכרטיס אחד ויותר מארבעת אלפים בשני. בחודש אחד. מלונות, פאבים, מסעדות יוקרה וחנויות להלבשה תחתונה. קרוב לוודאי שלא הפריע לו להיתפס עם המכנסיים למטה. אחרי הכול, הוא ידע שאגלה ברגע שאקבל את הפירוט. או שאולי התכוון להסתיר ממני את המכתבים? או ייתכן שזה מה שרצה מההתחלה – שאגלה? אולי הוא קיווה שאתפוס אותו כדי שתהיה לו דרך קלה לצאת ממערכת היחסים כמו הפחדן שהוא במקום להיפרד ממני בעצמו.

            מה, לעזאזל, כבר עשיתי לו? בסדר, אז הוא היה משועמם והלך למישהי אחרת לקבל את מה שלא קיבל ממני. אבל למה להיות כל־כך אכזרי וכל־כך נקמני? לא די בזה שבגד בי, הוא היה צריך לפגוע בי בצורה הנוראית ביותר – בכסף שלי ובמיטה שלי. למה הוא פשוט לא נפרד ממני? או לפחות ביקש ממני להוסיף קצת פלפל לחיי המין שלנו? הייתי מסכימה לו היה מבקש. לעזאזל, הרי רציתי את זה בעצמי. פשוט לא ידעתי איך לבקש. זה היה סוג של טאבו. איזו מין אישה רוצה שיתייחסו אליה מלוכלך? איך אפשר לבקש ממישהו להיות גס וקשוח במיטה מבלי להיראות הזויה או זנותית?

            "את לא הזויה, אש! כולם אוהבים סקס גס ומלוכלך, גברת!" אומרת קווין בכל פעם שאנחנו מדברות על זה. היא היחידה שאיתה אני יכולה לדבר על הפנטזיות הנסתרות שלי.

            "את רק מנסה לגרום לי להרגיש טוב יותר," אמרתי לה בפעם האחרונה שניהלנו את השיחה הזאת.

            "מתי אי פעם שיקרתי כדי לגרום למישהו להרגיש טוב יותר? שכחת שאני תמיד אומרת לכולם את האמת בפרצוף? את מקטרת על זה כל הזמן."

            נזכרתי מייד איך קווין גרמה למוכרת המסכנה בחנות 'ניימן מרכוס' לבכות. הבחורה המסכנה לא הייתה אשמה בכלום, מלבד זה שתפסה את קווין ביום רע.

            "כן, את צודקת. את אף פעם לא נחמדה לאף אחד חוץ מלעצמך. אני בטוחה שגם אותה בחורה מ־'ניימן מרכוס' זוכרת את העובדה הזאת לגבייך," עקצתי אותה.

            "נו באמת! פעם אחת אני נובחת על מוכרת בגלל הבגדים המכוערים שהיא לבשה ועכשיו אני לא נחמדה? עבר עליי יום רע והייתי אמורה לקבל. תרדי ממני קצת. יום רע ומחזור לא עובדים טוב יחד, לאף אחת," קווין הגנה על עצמה וחזרה לשיחתנו המקורית. "אבל ברצינות, אם את רוצה קצת פלפל במיטה, פשוט תבקשי. את יודעת מה אומרים: 'ליידי ברחוב אבל הזויה במיטה'," הזכירה. לא יכולתי שלא לצחקק.

            אני נזכרת בשיחה עם קווין ובעצה שנתנה לי ומחייכת.

            באותו יום פרקנו ארגזים. זה היה בערך שבוע אחרי שעברתי לגור איתה. כיוון שג'ייסון ניצל את כל כרטיסי האשראי שלי, קווין הציעה לי את חדר השינה הנוסף שלה. הסכמתי בחוסר רצון, לא לפני שרבנו על זה. הייתי במקום רע בזמנו ולא הבנתי עד כמה נפלאה קווין הייתה.

            הייתי לחוצה מבחינה כספית, וזה היה דבר חדש עבורי. אני לא עשירה כמו קווין, אבל גם לא רגילה לחיות ממשכורת למשכורת. אחרי שפתחתי את פירוט החיובים מכרטיסי האשראי הבנתי שהדרך לפניי לא תהיה קלה. לא היה שום סיכוי שאראה את הכסף הזה מג'ייסון, ואת החשבונות הייתי צריכה לשלם. לא הייתי מוכנה לתת לו להרוס את דירוג האשראי שלי עם כל מה שכבר הרס – כמו האמון באנשים והביטחון העצמי שלי.

            נשארו ארבעה חודשים לסיום חוזה השכירות שלנו כשנפרדנו, ולמזלי לא הספקנו להגיש את המסמכים כדי לחדש אותו. כיוון שהחוזה היה רשום על שמי, מבחינה חוקית אני הייתי זו שאחראית לדאוג שהשכירות תשולם. החסכונות שלי הספיקו רק לתשלום יתרת השכירות, אלפיים דולרים בחודש, לדירה שכבר נראתה נוראית בעיניי. לא רציתי לגור בה יותר, ובטח שלא לשלם עליה אלפיים דולרים בחודש.

            זה לא היה נורא כשחלקתי הכול עם ג'ייסון. אבל כשנאלצתי לקחת על עצמי את מלוא השכירות, החשבונות, הלוואות סטודנט ואז חשבונות האשראי העצומים האלה, זה גמר אותי. כן, ג'ייסון דפק אותי כמו שצריך. ולא במשמעות ששנינו רצינו. קווין לחצה עליי לדרוש מג'ייסון את הכסף, אבל לא היה שווה לי להתעסק עם זה. לא רציתי לראות אותו שוב ולחיות מחדש את הזיכרון שלו מזיין את הבחורה ההיא.

            כשקווין הציעה לי את חדר השינה הנוסף בדירה שלה התכוונתי להסכים מייד. עד שהיא אמרה לי לא לדאוג לשכר דירה.

 

            "אני לא איזה מקרה סעד מזורגג, קווין טיילור!" התעצבנתי עליה.

            "לא אמרתי שזה מה שאת, אש!"

    היא נעצה בי מבט קודר כך שלא אעז להתווכח. "אבל אני לא צריכה את הכסף וכרגע את כן." לקווין תמיד היה כסף לשרוף והיא לא הבינה מה הייתה הבעיה. אבא שלה היה סוג של משקיע בעיר. היא עובדת בשבילו, יש לה משרה מעולה, אבל הוא משלם את שכר הדירה שלה.

            "אז אני לא עוברת. אם את לא מוכנה לתת לי לשלם חצי מהשכירות אני לא עוברת לגור פה איתך. אמצא מקום אחר לגור."

            "אוף, בסדר! כמה את רוצה לשלם?" היא נשפה, מעוצבנת ללא ספק בגלל העקשנות שלי.

            "חצי," עניתי לה.

            קווין הרימה את ראשה והביטה בי במבט רציני. "אשלי, אל תביני אותי לא נכון, אבל אני לא יכולה לתת לך לשלם חצי."

            "למה לא?"

            "כי את לא יכולה להרשות לעצמך לשלם חצי כרגע. אז תגידי לי איזה סכום ישמח אותך ותשלמי אותו. אולי הסכום ששילמת עם ג'ייסון? זה ישמח אותך?" היא שאלה, מבלי לגלות לי מה גובה השכירות.

            "שכר הדירה פה הוא אלפיים דולרים?" שאלתי, בידיעה די ברורה שהוא לא.

            "לא, הוא לא. הוא חמשת אלפים לחודש פה, ואת לא יכולה להרשות לעצמך אלפיים וחמש מאות בחודש. אני לא רוצה שתשלמי, בכל מקרה. אבא שלי משלם על הדירה הזאת, לא אני. תאמיני לי, הוא יכול לעמוד בזה."

            "אבל אני לא טיפוס כזה, ואת יודעת את זה. אני לא נשענת על ההורים העשירים של החברות שלי," אמרתי, והתכוונתי לכל מילה.

            "בסדר, אז תגידי לי איזה סכום צריך בשביל שתסתמי את הפה שלך ותעברי לגור איתי."

            "הממ, מה לגבי אלף חמש מאות?" זה היה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי, אבל רציתי לשלם את חלקי ולא לנצל אף אחד.

            "בסדר! שיהיה! אבל לא דולר אחד יותר וזה כולל הכול. סוף דיון!" אמרה קווין, כשהיא מתקנת על הדרך את ההצעה שלי ושמה קץ לשיחה.

            עברתי לגור עם קווין בערך לפני חודשיים ואני מתחילה לאט־לאט לטפס החוצה מבור החובות. הפיקדון שקיבלתי בחזרה עבור הדירה בג'רזי סיטי כיסה את ההוצאות בכרטיס אשראי אחד וקצת מהשני. החסכונות שלי עזרו לי לשלם את החלק שלי בשכר הדירה. אני עדיין חורגת קצת אבל מסתדרת. קווין, שיודעת שאני לא הטיפוס שיבקש, מנסה להסתיר ממני את העזרה שלה. היא חושבת שאני לא רואה את שטרות העשרים שהיא דוחפת לארנק שלי מדי פעם או את הארוחות שהיא דואגת שיחכו לי כשאני חוזרת הביתה כדי שלא אצטרך לשלם עליהן. כיוון שקווין טורחת לעזור לי בדיסקרטיות אני מחליקה את העניין, אף על פי שהוא מטריד אותי. אני מניחה שבשביל זה יש חברות הכי טובות.

            קווין ואני הכרנו בשנה הראשונה באוניברסיטה ומאז אנחנו צמודות. שבע שנים מאוחר יותר ואני עדיין מודה למזל הטוב ששיבץ אותה בתור השותפה שלי לחדר. היא היחידה שאני מרגישה בנוח לדבר איתה על ה"בעיות" שלי. אני לא חושבת שיש בעולם הרבה אנשים עם ראש פתוח יותר משלה.

            דיברנו על ג'ייסון במשך שעות על גבי שעות עד שבסופו של דבר הבנתי שאני לא עצובה על שאיבדתי את ג'ייסון, אלא על האופן שבו הכול נגמר ושהדברים שאמר נגעו לי בעצב חשוף. בזמנו, חשבתי שאני אוהבת אותו, אבל עכשיו אני די בטוחה שזה לא היה נכון. כשאני חושבת על זה לעומק, אני מבינה שנשארתי איתו זמן רב משום שהרגשתי בטוחה איתו.

            כבר עברו חודשיים שלמים מאז הפרידה שלנו, אבל הטענה שלו – לולא הייתי חסודה כל־כך, הוא היה מסופק איתי מינית – עדיין מטרידה אותי. היא מגבירה את חוסר הביטחון שלי, גורמת לי לתהות אם מישהו מבני הזוג הקודמים שלי באמת היה מסופק איתי. אני לא ביישנית, בהגדרה, אבל אני כנראה סוג של מאופקת. בדרך כלל נתתי לג'ייסון להוביל כשהיינו יחד – מיסיונרית, למעלה, לעיתים נדירות מאחור ותמיד במיטה. חפרתי בתוך מוחי שוב ושוב בחיפוש אחרי רמזים או סימנים לכך שרצה יותר. לא מצאתי אפילו אחד, וזו הסיבה שבגללה הצד הפרוע הזה שלו הפתיע אותי לגמרי.

            גם אני רציתי יותר. אני עדיין רוצה. אני רוצה שמישהו ידחוף אותי לקיר ויצמיד את הידיים שלי מעל לראשי. לגמרי בסגנון כריסטיאן גריי במעלית. מישהו שיגיד לי שהוא רוצה אותי עד מוות ושעומד לו חזק בגללי. מישהו שיוריד אותי על הברכיים ולא ישאיר לי שום ברירה אלא לפתוח את הפה כדי שיחדיר לתוכו את הזין שלו, מבלי לשאול אפילו. מישהו שיגיד לי כמה טוב לו לזיין אותי בלי רחמים. אני רוצה את כל זה, ואני רוצה עוד. אבל איך, לעזאזל, מבקשים כזה דבר בלי להיראות כמו זונה אמיתית?

והנה זה, חזרנו להתחלה.

            לחנות מחוץ למתקן האימונים של ה'ג'טס' לקראת מה שעשוי להיות הריאיון הגדול בקריירה שלי, בזמן שאני מפנטזת על עצמי עומדת על ברכיי כשפי מלא בזין, לא בדיוק מתקרב לאופן שבו דמיינתי את הבוקר הזה. אני מציצה בשעון שעל לוח המחוונים וקולטת שאני באיחור של עשר דקות. מעולה!

            אני מאחרת, מזיעה, בטח מסריחה כמו חיית משק ואם זה לא מספיק, אני גם מגורה מכל המחשבות. אני פונה להביט במראה המרכזית ומגלה שהאיפור שלי לא במצב נורא. אני מסדרת במהירות את שערי וטסה ממגרש החניה לריאיון עם הקווטרבק רודף השמלות, טאנר גאריסון.

            אחרי המחקר שעשיתי אתמול, אני הרבה פחות בטוחה לגבי הריאיון הזה. האינטרנט הציג הרבה תמונות של הקווטרבק הלוהט. מכיוון שהוא בחור מקומי שגדל בסטטן איילנד, זה בהחלט עניין גדול פה. גם לא מזיק שהוא ממש מעורר תיאבון, עם העיניים הירוקות הבוהקות והשיער החום הפרוע. ואפשר גם לראות שהוא יודע את זה. הוא תמיד מצולם עם פצצה אחת – מהממת, רזה בטירוף, שדיים נהדרים, לבושה בבגדים האופנתיים ביותר ואף שיערה לא בורחת ממקומה.

            מליסה פיניגן הזאת מופיעה בהרבה תמונות איתו. ברוב הכתבות כתוב שהיא החברה שלו, אבל יש גם הרבה תמונות שבהן הוא מופיע עם נשים אחרות. בכיתוב מתחת לתמונות האלה כתוב שהוא שוב בוגד במליסה. קרוב לוודאי שהוא שחקן טיפוסי – על המגרש וגם מחוצה לו. זה מגעיל וזה גורם לי להרגיש נורא עבור מליסה, אם היא באמת החברה שלו. אני יודעת איך היא מרגישה. לפחות כשאני הובכתי ככה, לא היה לכל העולם כרטיס בשורה הראשונה להצגה.

            זה אמור להיות ריאיון כיפי. אני לא יודעת כלום על פוטבול ועכשיו, אחרי שחשבתי על ג'ייסון וכולי בסערת רגשות, אין לי מושג איך אתמודד עם הבחור הזה. אני לא סובלת את זה – לראיין מישהו שלא יותר מעוד ספורטאי מטומטם עם חשבון בנק מרופד, שחושב שהכול מגיע לו ושיכול לעשות רק מה שבא לו.

            על החיים ועל המוות.

 

 

פרק 3

טאנר

 

אני עדיין לא מאמין שהסוכן שלי הצליח לשכנע אותי להסכים לריאיון הזה. הוא יודע שאני שונא את הדברים האלה. הוא יודע שאני שונא את אור הזרקורים. אבל דיוויס גם יודע לתמרן אותי.

            "בחייך, טאנר. זה בשביל ה'סיטי פרס'. הם מבקשים ריאיון איתך כבר חודשים. זה הריאיון היחיד שאני מבקש ממך לעשות לפני תחילת העונה. אי אפשר לטעות פה, זה יהיה טוב לתדמית שלך וגם יעזור לקבוצה. חוץ מזה, אתה יודע עד כמה ניו־יורק אוהבת את הקווטרבק שלה," אמר דיוויס, ידע שעם התירוץ הזה הוא יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה.

            יש לי פינה חמה בלב לאוהדים המקומיים. גדלתי פה וזה המגרש הביתי שלי. אני אוהב את ניו־יורק וגם זוכה לשחק בה פוטבול. דיוויס יודע שאעשה כמעט הכול כדי שיכירו אותי בתור מי שאני באמת ולא בתור המניאק שכולם חושבים שאני. אין לי מושג איך יצא לי המוניטין של "רודף השמלות העשיר", "המפונק" ו"הטיפש", אבל אני לא כזה. אימא שלי הייתה מחטיפה לי כמו שצריך לו זה היה נכון. היא גידלה ילד שמכבד נשים, וזה בדיוק מה שאני עושה.

            אל תבינו אותי לא נכון, אני נהנה מחברתן של נשים יפות שרוצות ליהנות, אבל אני לא עושה סקס מזדמן. כלומר, כבר מזמן לא. אני מבלה עם חברים אבל לא מתקרב יותר לנשים. פרט למליסה. היא האישה היחידה שאני באמת בוטח בה. היא עמדה לצידי בטוב וברע והייתה חברה מדהימה. מעולם לא פגשתי אישה אחרת שמחבבת אותי בזכות מי שאני ולא בגלל מה שחושבת שתוכל לקבל ממני.

            זאת הבעיה כשאתה מפורסם וכשיש לך כסף. אנשים תמיד רוצים ממך משהו. לא מפריעים לי המעריצים שמבקשים חתימות או להצטלם איתי. את החלק הזה אני דווקא אוהב. המעריצים הם חלק גדול מהמשחק. בלעדיהם, לא היה פוטבול. אבל אני לא סובל נצלנים. אנשים שלא אכפת להם ממך בגרוש, רק ממה שאתה יכול לעשות בשבילם. אנשים שצצים מכל הפינות ברגע שבו אתה מגיע לפסגה.

            וכרגע, אני נמצא במקום די גבוה.

            מאז הגיוס של דארן סטארקס לקבוצה, התופס הקיצוני החדש שלנו, כולם צופים שזאת תהיה השנה שלנו. העונה הקודמת הייתה מוצלחת, אבל לא היה לי למי להעביר את הכדור. וגם כאשר כן, אף אחד לא הצליח להחזיק בו ליותר מחמישה יארד. הגענו לסיבוב הראשון בפלייאוף, אבל אז הפסדנו לסן דייגו. אני מקווה שהשנה נצליח להגיע הרבה יותר רחוק מזה.

            כדאי מאוד שהריאיון הזה יהיה כולו על פוטבול. ברגע שבו יגלוש למשהו אחר, אסיים אותו חד וחלק. אין דבר שאני שונא יותר מאשר כשהדברים האלה הופכים לחיפוש אחרי פרטים עסיסיים מחיי הפרטיים. גברים תמיד מחפשים פרטים על ה"כיבושים" האחרונים שלי, בתקווה שגם הם יצליחו לתפוס בחורה כמו אלה שאני נראה בחברתן בפומבי. נכון, הנשים שאני בוחר לבלות איתן יפהפיות ורובן גם נפלאות, אבל למה העיתונים והצהובונים ממהרים להחליט שאני שוכב איתן? אני לא יודע.

הנשים האלה הן מכרות או שותפות לעסקים. אנחנו מרוויחים מכך שאנחנו נראים יחד. זה אף פעם לא מיני, אלא רק במטרה לקדם משהו. למשל, צדקה. אני עוזר להן לגייס כסף עבור העסק שלהן, ובכך זוכה לפרסום חיובי מהדברים האלה. אך במקום זאת, נוצרת עוד שערוריית בגידה. ניסיתי להסביר שמליסה ואני לא בזוגיות, אבל איש אינו מוכן לשמוע. הם רק רוצים סיפור טוב, זאת אומרת – סיפור שקרי.

            הפסקתי לנסות לשכנע את כולם בכך שהם טועים לפני זמן־מה, כשהבנתי שכל מאמציי לא משנים דבר. לא משנה מה תעשה, אנשים ימשיכו לחשוב מה שהם רוצים לחשוב. בסופו של דבר, הדבר היחיד שמשנה הוא מה שהצלחנו להשיג למען מטרה טובה. מאז, אני מתעלם מהבולשיט שהם מפרסמים.

            הפסקתי גם עם הסטוצים מאז הכלבה ההיא, קארי. לא שווה לי. היא בהחלט הוכיחה לי שכל מה שאנשים רוצים, זה לראות איך הם יכולים לנצל אותי לטובתם. כמובן, היה לי כיף באוניברסיטה, שכבתי עם מספיק בנות מבלי להקדיש לזה שום מחשבה. הכול התמוטט עם קארי. היא הופיעה מייד אחרי הדראפט, שבו הייתי בחירת הסיבוב ראשון, וטענה שהיא בהיריון ממני. התרגיל הכי עתיק בספר. שכבתי איתה רק פעם אחת, שבוע לפני כן. כאילו הייתי מטומטם מספיק כדי לא להבין שהתזמון לא מתאים.

  אחרי שאמרתי לה שאין סיכוי שהתינוק שלי, לא שמעתי ממנה יותר. אבל החוויה הזאת חיסלה את המין המזדמן מבחינתי ומאז לא היו לי סטוצים, למרות כל הכיף הגדול. האמון שלי בבני אדם התפוגג. מלבד מליסה. יש המון רודפות בצע בעולם ואני לא צריך שעוד בחורה תעמיד פנים שהיא מחבבת אותי, במטרה להיכנס להיריון ולכבול אותי אליה לשארית חיי. לא, תודה.

אני מנסה להרגיע את המונולוג הפנימי והזעם שלי, ומציץ בשעוני. השעה אחרי עשר. הריאיון היה אמור להתחיל בעשר בדיוק. היא מאחרת, אני לא אוהב את זה. איחורים מפגינים חוסר כבוד כלפי הזמן של אנשים אחרים. כמה קשה להגיע בזמן? כשאני מאחר, אני מקבל עונש – לרוץ חמישה יארד. לפעמים החרא הזה יכול להרוס משחק שלם.

דלת חדר הישיבות נפתחת וברונטית עוצרת־נשימה נכנסת. סביר להניח שהמבט הזועף שעל פניי גרוע יותר משחשבתי, כי הבעת פניה מבועתת.

            "אני מתנצלת כל־כך, מר גאריסון," היא ממלמלת שורה של התנצלויות בעודה מסדרת את חצאיתה. "לא הערכתי נכון את התנועה כשיצאתי הבוקר. אני לא ממש מכירה את האזור הזה ולא ציפיתי לפקקים. אני מקווה שלא נגרמה לך אי־נוחות כשעמדת פה וחיכית. אני יודעת שאתה עסוק מאוד, במיוחד בשלב הזה בעונה," היא מקשקשת, חסרת נשימה. אני עומד מולה ושולח אליה מבט זועף, מבלי להגיד מילה.

'וואו, צא מזה, אידיוט!'

            מוחי צורח עליי, פוקד עליי להגיד משהו, אבל לא שולח מילים לפי. אני פוסע לכיוונה ומושיט את ידי ללחיצה. למרבה המזל פי ומוחי מסתנכרנים סוף־סוף, "לא, שום אי־נוחות, מיס...?"

            "מיטשל. אשלי מיטשל. תודה רבה לך על שהסכמת להתראיין עבורנו," היא אומרת ומניחה את ידה בידי.

            ברגע שבו אצבעותינו נפגשות, גופי ניצת, כאילו אני נוגע בחוט חשמל חשוף. נדמה שהמולקולות באוויר סביבנו רוחשות ותוססות, ושכוח־על משתק אותי. אני גם די בטוח שאני לא נושם יותר. אף אחת מעולם לא הוציאה אותי מאיזון בפחות משלושים שניות.

מה לא בסדר איתי, לעזאזל?

אני הרי רגיל לנשים יפות בקרבתי, אז מה העניין עם האישה הזו? למה היא גורמת לי להרגיש משהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע?

            פניה מהפנטות אותי. העור שלה יפהפה ובגלל השיזוף הקל, עיניה הכחולות זוהרות בגוון שמעולם לא ראיתי. שערה הערמוני לח מעט וממסגר את פניה. היא מקמטת את מצחה ואני מבין שאני שוב עושה זאת – בוהה בה בדממה.

             אני יוצא מההלם שאליו נכנסתי בגלל יופייה, ניזכר בנימוסים שלימדו אותי ואומר, "אין שום בעיה, מיס מיטשל."

            אני מניח את ידי על גבה התחתון ומוביל אותה אל עבר השולחן שבמרכז החדר. אני מרגיש שוב את הרטט ברגע שבו אני נוגע בה.

            גם היא הרגישה את זה?

            "שבי בבקשה. רוצה לשתות משהו?" אני שואל, "מים? קפה? בטח חם מאוד בחוץ," כמה עלוב מצידי. מדבר על מזג האוויר. יופי של שורת פתיחה, גאון. אני בטח נשמע כמו לוזר מושלם.

            "לא תודה, מר גאריסון," היא עונה, פניה עדיין סמוקות מעט.

            אני מושך כיסא ומתיישב מולה. "בבקשה, קראי לי טאנר."

            "או־קיי, טאנר. מכיוון שאיחרתי, אני לא רוצה לעכב אותך יותר מהדרוש. אפשר להתחיל?" היא שואלת, מושיטה יד לתיק שלה ושולפת ממנו מכשיר הקלטה קטן. "זה בסדר שאקליט את השיחה שלנו?"

            "בטח. בואי נתחיל."

            עדיף שנסיים עם זה בהקדם האפשרי, כדי שאוכל להשתחרר מהשפעתה של האישה הזאת. משהו בה גורם לי להרגיש לא מאופס וזה לא מוצא חן בעיניי. אני מרגיש כאילו לקחו את העולם והורידו אותו מצירו.

            היא לוחצת על כפתור ההקלטה ומתחילה, "בוא נדבר על העונה האחרונה. אם היית יכול לשנות בה דבר אחד, מה זה היה?"

            ממבט ראשון, נראה שהיא לא מושפעת כלל, אבל כשאני מתבונן אל תוך עיניה, אני תוהה אם היא לא מבולבלת בדיוק כמוני.

            שפת גופה משדרת רוגע, אבל עיניה מספרות סיפור אחר לגמרי. הצבע שלהן התחלף מכחול־ים בוהק לכחול־אפרפר כהה ועמום יותר. מה הסיבה לשינוי הזה?

אין לי זמן לחשוב על כך, אני צריך לענות לשאלותיה במקום לתהות אם צבע עיניה השתנה משום שאני משפיע עליה כפי שהיא משפיעה עליי.

            "אני מניח שהייתי משנה את ההפסד בפלייאוף," אני מתבדח. "הייתי שמח להגיע לסופרבול. בטח כל אחד היה אומר את זה."

            היא שוקעת במחשבות לרגע ואז אומרת, "לא, לא כל אחד. רוב האנשים היו אומרים משהו אנוכי. למשל – אחוזי השלמה טובים יותר או דירוג קווטרבק גבוה יותר. רוב האנשים היו אומרים משהו שהיה גורם להם להיראות טוב יותר. אבל לא אתה, נכון?" טון קולה בין פליאה ורוגז בו־זמנית, והבעת פניה יוצרת רושם דומה. מעניין.

            "לא מדובר רק בי," אני אומר, מרגיש צורך להתגונן. "פוטבול זה ספורט קבוצתי. מדובר בנו כקבוצה, לא בי בנפרד."

            "אם כבר מדברים על הקבוצה, מה אתה עושה בתור הקפטן של הקבוצה, על מנת לשמור על מצב רוח טוב במהלך העונה?" שואלת אשלי בעודה מעיינת ברשימות שלה, מחכה לתשובתי מבלי להביט בי.

            "הממ... זאת שאלה קשה כי אני לא חושב שזה נכון. לא רק אני שומר על מצב הרוח הטוב. שוב, זה משהו שאנחנו עושים כקבוצה. אנחנו כמו אחים. אם למישהו יש משחק רע, אנחנו מנסים לפתור את הבעיה יחד. אני לא מושלם ולא מצפה מהאחרים להיות מושלמים. שליליות אף פעם לא עוזרת ואני עושה כל מה שביכולתי כדי להציע עזרה ולא ביקורת," אני משיב בכנות. אני באמת שונא שליליות. זאת אחת הסיבות שבגללן אני לא אוהב את אור הזרקורים. יש לו הרבה אנרגיה שלילית.

            "זאת באמת השקפת עולם טובה, טאנר." היא מחייכת אליי. אני אוהב את האופן שבו השם שלי נשמע כשהוא יוצא מפיה. כמעט חושני. איך הוא ישמע אם תצעק אותו בעונג?

        מאיפה זה הגיע, לעזאזל?!

        לדמיין את האישה הזאת זועקת באקסטזה בחדר השינה שלי, אינו דבר טוב. מה, לכל הרוחות, קורה לי? הזין שלי החליט להשתלט על מחשבותיי, וזקפה היא הדבר האחרון שאני צריך עכשיו.

אשלי לא עוזרת לי להירגע, כי היא משכלת את רגליה ואז מורידה אחת מהן – נותנת לי הצצה למה שמתחבא מתחת לחצאיתה. נדפקתי לגמרי. אני חייב להתאפס לפני שאעשה או אומר משהו מטומטם.

            "אז," היא ממשיכה ומשפילה את מבטה אל הרשימות שלה. היא נושכת את שפתה התחתונה ומושכת את תשומת ליבי לפיה. השפתיים שלה מלאות ומכוסות בליפ גלוס מבריק. אני בטוח שהן תיראנה ממש טוב סביב הזין שלי.

שיט, השפתיים שלה סביב הזין שלי? באמת? 'אתה ממש מצליח לקחת את עצמך בידיים, טאנר.'

"מה דעתך על משחק המסירה שלך השנה? איך אתה חושב שהתופס הקיצוני החדש שלכם יעזור?"

'פוטבול, טאנר. תחשוב על פוטבול. אין שום דבר מיני בפוטבול.'

            "דארן הוא נכס עבור הקבוצה, ללא ספק. אנחנו עובדים טוב מאוד יחד. אני בהחלט שוקל לצרף אותו לנבחרת החלומות שלי," אני עונה, חצי מתבדח. "אבל ברצינות, אין שום דרך לדעת מה יקרה השנה. פשוט נישאר חיוביים."

            "טוב לדעת. אעביר את המידע הזה לכל מי שאני מכירה שיש לו נבחרת חלומות. איך אתה מרגיש לגבי הניצחון על סינסינטי?" היא מחייכת חיוך ממתיק סוד.

            "אני מרגיש ממש טוב לגביו. כולנו מרגישים כך. אולי זה סימן שמבשר שדברים טובים יקרו לנו בהמשך. כל החלקים התחברו וניצחנו בזכות העבודה הקשה שלנו." אני מחייך בחזרה. דיבורים על ניצחון תמיד משמחים אותי.

            "איך אתם מתכוננים למשחק נגד פילדלפיה השבוע?" היא שואלת בלי הערות מתחכמות או שינוי תנוחה. שום דבר שיסיח את דעתי. תודה לאל על זה לפחות.

            "אנחנו עושים מה שתמיד עושים. צופים בסרטים ממשחקים אחרים, דוחקים בעצמנו יותר ויותר עם כל אימון, עושים את ההתאמות הנדרשות ומתאמנים על מהלכים עד שעושים אותם כמו שצריך. אנחנו מתייחסים לכל קבוצה בכבוד ואף פעם לא מצפים לנצח. כשאתה נכנס למשחק בציפייה לנצח, אתה מפסיד," אני מסביר.

            "אני מאחלת לך ולקבוצה רק הצלחה בהמשך," היא אומרת בכנות, או כך אני מקווה. אני ממש לא בטוח, כי יש לי הרגשה שעומד לבוא עוד משהו. ואז היא פוצה את פיה הקטן והמושלם ואומרת, "אבל לפני שנסיים, אני חייבת לשאול שאלה אחת בשביל הבנות... אתה רווק?"

            חרא.

היא שואלת בשביל הריאיון או לידע כללי? בתקווה שמדובר באפשרות השנייה אני מחליט לענות בכנות. כנות היא המדיניות הטובה יותר, נכון?

            "כן, אני רווק." אני מקווה שזה סופה של החקירה בנושא.

            "באמת? אין לך חברה? מה לגבי הרכילויות שמסתובבות עליך בזמן האחרון?" מופיע בעיניה ניצוץ מוזר שלא מוצא חן בעיניי.

            "איזו רכילות בדיוק?" אני שואל, עצבני. לא יודע למה היא מתכוונת בדיוק, כי כותבים עליי כל־כך הרבה זבל בזמן האחרון.

            "נו, באמת. אתה יודע על מה אני מדברת – שאתה לא מתחייב למערכות יחסים וסתם מושך באף את מליסה המסכנה." עיניה נוצצות. ככל הנראה, שאלות מהסוג הזה הן הבילוי החביב ביותר עליה.

            "טוב, את מחדשת לי. אני כנראה צריך לעקוב אחר העיתונים כדי לדעת מה קורה בחיים האישיים שלי." אני רותח מזעם, כבר לא חושב על לזיין אותה. במקום זה, אני מעדיף לחנוק אותה. היא תחמנה אותי, גרמה לי לחשוב שהיא כתבת קטנה וחמודה שרוצה לקבל סקופ בשביל העיר, אבל לא. היא רק עוד נצלנית שרוצה להוציא ממני משהו – סקופ על לאן אני דוחף את הזין שלי בימים האלה.

            "אתה יודע איזה שם יצא לך? אתה גם לא מנסה להסתיר או להסביר שום דבר," היא אומרת בבוז מוחלט, מאשימה אותי שאני שקרן ורודף שמלות. או־קיי, המשחק נגמר. אני סיימתי.

            "את לא הראשונה שמנסה לקבל סקופ על החיים האישיים שלי. ורק בשביל הפרוטוקול, לרוב האנשים האלה אין יותר עבודה," אני מגחך בניסיון להשתלט על הזעם שבוער בתוכי.

            "יופי של שינוי נושא. לא מפתיע שאני לא הראשונה ששואלת. אבל עדיין לא ענית על השאלה."

מתי הריאיון הזה הפך לחקירה, לעזאזל? איך הגענו למצב הזה? לפני חמש דקות דמיינתי אותה עירומה, ועכשיו אני מדמיין את הידיים שלי סביב צווארה. ולא כדי להאריך את ההנאה שלה...

            "כיוון שכבר יש לך דעה מוצקה על הנושא, אני חושב שהתשובה שלי לא משנה. אנחנו סיימנו." אני לא מחכה לשמוע מה יש לה לומר ויוצא מחדר הישיבות כמו רוח סערה. אני שולף את הטלפון מכיסי, פונה לחדר ההלבשה ומחייג לדיוויס.

            "איך הלך?" שואל דיוויס בתמימות מעבר לקו.

            "תשיג את העורך של ה'סיטי פרס' בטלפון! אני רוצה שיבטל את הריאיון. לכתבת הזאת לא היה אכפת בשיט מפוטבול או מהקבוצה. זה היה ניסיון מזורגג לחלוב מידע על הדייטים שלי ולהראות איך אני, מסתבר, חתיכת חרא שלא שם זין על החברה שבכלל אין לי. אתה יודע איך אני מרגיש לגבי השיט הזה, דיוויס! תעשה שהריאיון יבוטל! הסכמתי להתראיין על העונה הקרובה, לא על לאן אני דוחף את הזין שלי. אני מיציתי!"

          דייויס יודע שאני שונא את זה – לפרסם את החיים האישיים שלי, במיוחד אם זה גורם לי להיראות כמו מניאק. לולא אהבתי פוטבול ואת הקבוצה כל־כך, הייתי יוצא מזה מזמן! אני לא מבין איך אנשים מסוגלים להתמודד עם החרא הזה כל הזמן. לפחות אני מקבל קצת מנוחה בזמן הפגרה. אבל בין יולי לינואר נראה שכולם מתעניינים יותר בכמה אקשן מקבל הזין שלי מאשר במה שקורה על המגרש.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ללא עכבות / קיי. איי. ברג”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס