מגע מהיר ומסוכן / רייצ’ל תומאס

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

מגע מהיר ומסוכן / רייצ’ל תומאס

ז’אנר: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים
עמודים: כ-208

מגע מהיר ומסוכן / רייצ’ל תומאס (678)

 

אלסנדרו רוסלי, המלך הבלתי מעורער של סבב מרוצי המכוניות, מסוגל אולי להטיס את הדופק של שרלוט וורינגטון לרמה בלתי נשלטת, אך הוא מסתיר ממנה משהו בקשר למותו של אחיה. סנדרו הציע לה עבודה, ושרלוט החליטה לוודא שהיא יושבת במושב הנהג כדי לחשוף את הסוד שלו…

אבל החיים עם אלסנדרו הם מסוכנים, ותשוקתה של שרלוט למגע שלו מתעצמת עד כדי כך שהיא מתחילה לאבד את עצמה בעולמו המשכר. האיטלקי המקסים מטריף את כל חושיה – אבל האם יוכל הרומן המסחרר שלהם לשרוד את האמת האפלה שהוא מסתיר ממנה?

 

תרגום: עמוס זלינגר

 

לחצו כאן לצפייה בכל הספרים של שלגי הוצאה לאור

לחצו כאן לצפייה בכל ספרי הרומן הרומנטי

טעימה מהספר

רייצ'ל תומאס / מגע מהיר ומסוכן

1

גירגור המנוע של מכונית הספורט קטע את דממת אחר הצהריים והשיב בבת אחת את דעתה של צ'רלי אל העבר. אל המאורעות שמהם היא השתדלה להסתתר במשך כל השנה האחרונה.

היא גדלה בעולם הזוהר של מירוצי מכוניות, אבל מותו של אחיה הבריח אותה ממנו אל החיים באיזור כפרי, אל המקלט של גינת הקוטג' שלה. שם היא הרגישה בטוחה תמיד, אך האינסטינקט שלה הודיע לה פתאום כי ביטחונה נמצא כעת בסכנה.

כמי שכפאה שד, היא הקשיבה לצליל הזה שאין לטעות בו, של מנוע וי-8, כשהמכונית האטה בדרך הצרה מחוץ לגינתה, בהעריכה את הגירגור העמוק והמרוסן. כל מחשבה על שתילת פקעות לקראת האביב הבא פרחה ונעלמה לה כשהזיכרונות הציפו את ראשה. תמונות מימים מאושרים יותר צפו ועלו בעיני רוחה, והתנגשו מיד בתמונות של הרגע ההוא, שבו כל עולמה חרב.

מהמקום שבו היא כרעה על הדשא, בפינת הגן שלה, היא לא יכלה לראות את המכונית שמעבר לגדר השיחים, אבל היה ברור לה שזוהי מכונית רבת עוצמה ויקרה – ושהיא נעצרה על הדרך, מחוץ לקוטג' שלה.

המנוע דמם, ורק ציוץ הציפורים הפר את שלוות איזור הכפר האנגלי. היא עצמה את עיניה לנוכח תחושת האימה שהציפה אותה. לא היה לה שום צורך בביקורים מעברה, ולא משנה אילו כוונות טובות עומדות מאחוריהם. האורח הבלתי צפוי הזה נשלח, ללא ספק, על ידי אביה. כבר כמה שבועות שהוא מנסה ללחוץ עליה לשכוח את מה שקרה ולהמשיך בחייה.

נשמעה טפיחה כבדה של דלת מכונית נטרקת, ואחריה קול צעדים החלטיים על האספלט שעל הדרך. כעבור כמה שניות, הצעדים עברו אל החצץ של שביל הגישה שלה, והיא ידעה שמי שזה לא יהיה, בעוד כמה שניות הוא כבר יוכל לראות אותה.

"סקוּזי." הקול הגברי העמוק הקפיץ אותה אפילו יותר מהאיטלקית שבה הוא השתמש, והיא זינקה ממקומה כאילו היתה ילדה קטנה שנתפסה כשידה בתוך צנצנת הממתקים.

מאה שמונים ומשהו סנטימטרים של גבריות איטלקית שחומה, שניצבו על שביל הגישה שלה, נטלו ממנה את היכולת לחשוב בבהירות, שלא לדבר על היכולת להוציא מילה מפיה, וכל מה שנותר לה לעשות היה רק להביט בו. הוא היה לבוש בפשטות לכאורה, אם כי ברור היה כי אלו מכנסי ג'ינס יוקרתיים מאוד, שחבקו בשלמות את ירכיו, והוא נראה לגמרי לא במקום, אם כי גם קצת מוכר איכשהו. מעל לחולצתו הכהה, הוא לבש ז'קט עור, ונראה בדיוק כמו שהיא היתה מצפה מגבר איטלקי להיראות. בוטח בעצמו ושופע כמויות של סקס אפיל.

שערו הכהה הגיע עד הצווארון שלו ובהק באור השמש, על פניו השזופות ביצבצה חתימת זיפים קלה, מה שרק הדגיש את תוויהן יפי התואר. אבל היה זה השחור העז של עיניו, שניקבו אותה במבטן, שכמעט הצליח לעצור את נשימתה.

"אני מחפש את שרלוט וורינגטון." המבטא שלו היה כבד  וסקסי להפליא, בדיוק כמו האופן שבו הוא אמר את שמה, שבו הוא ליטף אותו עד שכמעט ונהפך למנגינה קטנה. היא נאבקה בכוח לא לתת לזה לעטוף אותה. היא נאלצה להתאמץ מאוד. היא כבר לא היתה רגילה להתמודד עם גברים מסוגו.

בהסירה לאט את כפפות הגינון שלה, היא נעשתה מודעת מאוד לכך שהיא לובשת מכנסי ג'ינס ישנים מאוד, וחולצת טריקו, וששערה אסוף אחורה במשהו שנראה כמעט כמו קוקו. האם יעלה בידה להכחיש את זהותה? אבל היהירות הזאת, שהיא ראתה בעיניים הכהות הללו שבחנו אותה, גרמה לה לרצות להדהים אותו.

הוא היה, ללא ספק, שותפו העסקי של אחיה, האיש ששאב אותו עמוק אל תוך העולם של מכוניות רבות עוצמה, עמוק עד כדי כך, שאחיה כמעט שכח כליל ממשפחתו. הכעס עלה בתוכה במהירות רבה.

"איך אני יכולה לעזור לך, מר...?" שאלת שמו נותרה מרחפת ביניהם באוויר, מתגרה בו ובוחנת אותו. היא הזדקפה למלוא קומתה, כשמבטו המשתומם נע במורד גופה, מבחין בהופעתה המרושלת. עורה דיגדג, כאילו העיניים הללו כמעט ליטפו כל חלק של גופה, גרמו לנשימתה להיעצר כאילו שהוא ממש נגע בה.

"את אחותו של סבסטיאן?" נימת האשמה ותימהון נמסכה בכל מילה, אך לא הצליחה להשפיע עליה, מאחר שהיגון שהיא כבר חשבה כי עלה בידה להתחיל להתגבר עליו, שב והיכה בה כשהוא ביטא את שמו של אחיה.

התעורר בה דחף להגן על עצמה, אך לא היה לה שום מושג מאיפה זה הגיע. "כן," היא אמרה בקצרה, ושמעה בבירור את הכעס בקולה. "ומי אתה?"

היא שאלה את השאלה למרות שכבר ידעה את התשובה, וזאת לא היתה תשובה שהיא רצתה לשמוע. היא נעצה את ציפורניה בכפות ידיה, ביודעה שהאיש שהיא לא רצתה לפגוש לעולם, האיש שאותו היא מאשימה, קודם כל בלקיחתו של סבסטיאן מחיק המשפחה, ואחר כך גם במותו, עומד לו בחוצפתו כאן בגינה שלה. האיש בא לחפשה.

ואם לא די בכך, היה גם ניצוץ המשיכה הרגעי הזה, בשניה הראשונה שבה היא ראתה אותו. היא כבר שנאה את עצמה על כך. איך היא יכולה לחוש דבר מלבד שנאה עזה כלפי האיש שלקח ממנה את אחיה?

"רוסֶלי," הוא אמר, כשהוא יורד מהשביל, אל הדשא שכוסח זה עתה, ואישר בכך את השערתה הנוראה. הוא חייך אליה כשצעד לכיוונה, אבל עיניו לא הצטרפו אל החיוך. "אלסנדרו רוסלי."

היא נעצה בו מבט זועם, והוא נעצר במרחק כמה פסיעות ממנה. האם הבחין בלהט של כעסה? היא בהחלט קיוותה שכן. הוא היה ראוי לכל טיפה של הזעם הזה, ועוד הרבה יותר מכך.

"אין לי מה להגיד לך, מר רוסלי." היא לא נרתעה אחורה אלא הישירה מבט אל עיניו וניסתה שלא להיות מושפעת מהאופן שבו עיניו פגשו את שלה – בלי שום בושה, ללא שום שמץ של תחושת אשמה. "אז, בבקשה, לך מפה."

היא חצתה את הדשא, חלפה על פניו בדרכה אל הקוטג' שלה, בטוחה לגמרי שהוא יילך, שדי יהיה בדחייה הצוננת שלה. כשהיתה קרובה אליו, הרגישה בניחוח שלו, ניחוח צרוף של גבריות שהבריזה הקלה נשאה אליה. ראשה החל להסתחרר, נשימתה נעשתה כבדה. בתחושת מיאוס עצמי, על הקלות שבה דעתה הוסחה, היא המשיכה לצעוד לכיוון הבית.

"לא." המילה האחת הזאת, עמוקה ומודגשת, הקפיאה אותה במקומה, כאילו צינת החורף ירדה בבת אחת וציפתה הכל במעטה לבן של קרח.

צמרמורת של פחד חמקה במורד גבה. פחד לא רק מפני האיש העומד כל כך קרוב אליה, אלא פחד מפני כל מה שהוא מייצג. אט-אט היא סובבה את פניה להסתכל ישר אליו. "אין לנו מה להגיד זה לזה. אני הבהרתי את זה היטב בתשובתי למכתב שלך, אחרי מותו של סבסטיאן."

מותו של סבסטיאן.

קשה היה לבטא בקול את המילים הללו. קשה להודות שאחיה הלך לבלי שוב, שהיא לא תראה אותו יותר. אך עוד יותר מכך, לאיש האחראי לכך היתה את החוצפה להתעלם מבקשותיה עמוסות היגון ולהגיע אל הקוטג' שלה, אל מקום המפלט האחד שיש לה.

"לך אולי אין מה להגיד, אבל לי דווקא יש." הוא קרב אליה עוד יותר. היא השיבה לו מבט, הבחינה בניצוצות הברונזה שנחבאו במעמקי עיניו, ובהבעה הנחושה של פיו. לפניה ניצב אדם שעושה בדיוק מה שהוא רוצה, ללא שום התחשבות באף אחד. אפילו אם היא לא היתה מודעת למוניטין שלו, היא היתה יודעת את זה, בלי שום ספק, כשהוא ניצב כך מולה וממש התנשא מעליה בקומתו.

"אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לך להגיד." היא לא רצתה אפילו לדבר אליו. הוא ממש הרג את אחיה. היא לא רצתה להסתכל עליו, להודות בנוכחותו, אבל משהו, איזה אינסטינקט קדמוני חזק מכפי כוחה, כפה עליה לעשות זאת בכל זאת, והיא נאלצה להיאבק קשה כדי לשלוט בשילוב המסחרר של הזעם והיגון שבתוכה. התמוטטות רגשית לא היתה משהו שהיא רצתה להפגין, ובעיקר לא בפניו של האיש שעמו היא סירבה בנחישות להיפגש.

"אני הולך להגיד את זה בכל מקרה." קולו הושפל, נשמע כמו נהמה חרישית, והיא תהתה מי משניהם מתאמץ יותר לשמור על שלוות רוחו.

היא הרימה גבה לעומתו, בתהייה מתנשאת, וראתה איך שפתיו נצמדות זו לזו בעת שהוא הידק את לסתותיו בכוח. טוב מאוד, היא מצליחה לעצבן אותו. כשתחושת הסיפוק על כך מתרוצצת בקרבה, היא פנתה ללכת, כשהיא משתוקקת להגיע כבר אל מבטחי ביתה. לא היה לה שום רצון לשמוע מילה ממה שיש לו להגיד.

"אני פה בגלל שסבסטיאן ביקש ממני לבוא הנה." מילותיו, הקצובות במבטאו האיטלקי, הפכו את הצעד הבא שלה לבלתי אפשרי.

"איך אתה מעז?" היא הסתובבה במהירות לכיוונו, נטולת כל שליטה עצמית. "אתה נמצא פה רק בגלל תחושת האשמה שלך."

"תחושת אשמה שלי?" הוא פסע במהירות לכיוונה, סגר בבת אחת את שארית המרחק שהפריד ביניהם, ועיניו היו קשות ונוצצות.

ליבה הלם בבהילות בתוך חזהּ, וברכיה רעדו, אבל היא לא היתה מוכנה להראות לו את זה. "זה היה באשמתך. אתה אחראי למותו של סבסטיאן."

מילותיה נותרו תלויות ביניהם, מאשימות, והשמש חמקה אל מאחורי ענן, כאילו חשה שצרות עומדות להתחולל. היא הסתכלה וראתה איך פניו הנאות הופכות לאבן, ואפילו חשבה שהיא רואה מעטה דקיק של אשמה עוטף אותן, אם כי רק לרגע, ומיד לאחריו הגיע זעם צונן שגרם לעיניו להתקשות כמו אבנים.

הוא היה כל כך קרוב, כל כך גבוה, והיא הצטערה על כך שאינה נועלת עקבים כמו שנהגה לעשות בעבר, לפני שחייה שקעו במערבולת הרסנית לגמרי. היא הותירה את מבטה נעוץ בו, בהחלטה נחושה להתייצב מולו באגרסיביות שלא תיפול מזו שלו.

"אם, כמו שאת אומרת, זאת היתה אשמתי, אני לא הייתי מחכה שנה לפני בואי הנה." קולו היה צונן וחסר הבעה. עיניו, שהפכו לברונזה נוצצת, מיסמרו אותה למקומה בהאשמה.

הוא עשה צעד אחרון לכיוונה, קרוב כל כך כעת, שהיה יכול לנשק אותה. המחשבה הזאת הלמה בה והיא נאבקה בדחף לצעוד לאחור, רחוק ממנו ככל שרק תוכל. היא לא עשתה שום דבר שאינו בסדר. הוא היה האשם מבין שניהם. הוא היה זה שחדר אל תוך חייה.

"זאת היתה המכונית שלך שהתרסקה, מר רוסלי." היא אילצה כל מילה לצאת מפיה. קרבתו הפכה את זה לכמעט בלתי אפשרי.

"אחיך ואני עיצבנו את המכונית ההיא. אנחנו בנינו אותה ביחד." בקולו שהיה עמוק ובעל מבטא מתנגן, הסתתר כאב. או שמא היא רק דמיינה את זה, העתיקה את היגון שלה גם לתוכו?

"אבל סבסטיאן היה זה שערך בה את נהיגת המבחן." היא נאבקה בזיכרונות שהוא העלה בתוכה. בשדים שהיא התאמצה כל כך לכלוא מאחורי דלתות עבות.

הוא לא אמר דבר, והיא ניצבה במקומה, נושאת את מבטה אל תוך עיניו הבוחנות את פניה. ליבה הלם בתוכה בכוח, ובמעמקיו היא ידעה שזה לא רק בגלל הזיכרונות של סבסטיאן. זה היה קשור באותה מידה ממש לגבר הזה שלפניה. באופן אינסטינקטיבי היה ברור לה שעוצמת גבריותו הצליחה לעורר את הנשיות הרדומה המסתתרת בתוכה – ועל כך היא בהחלט שנאה אותו.

"זה בטח לא הביא הרבה תועלת לחברה שלך, זה שנהג מירוצים צעיר ומבטיח נהרג מאחורי ההגה של מכונית ניסיונית שלכם." היא נסכה נימה של נוקשות במילותיה, כמו בהתגרות. ובה בעת, יותר מכל היא היתה רוצה לנוס משם ולהסתתר – מפני הזיכרונות שהוא עורר, ובה במידה גם מפני התגובות שהתחוללו בגופה עם כל מבט שהוא שלח אליה מעיניו הכהות.

הוא לא נע. הוא אפילו לא מיצמץ. הוא היה בשליטה עצמית מוחלטת, כשעיניו בורקות וניצוצות חדים כמו יהלומים בוקעים מהן ומפלחים את נשמתה.

"זה לא הועיל לאף אחד." קולו היה צונן כקרח, ולמרות חמימות השמש של ספטמבר, היא נרעדה, אך הוא נותר עדיין במקומו, מביט בה כאילו הוא מסוגל לקרוא כל מחשבה אשר דוהרת במוחה.

היא לקחה נשימה כואבת, כבדה מבכי עצור, ובלעה במאמץ. אסור לה לבכות. לא כעת. לא שוב. היא סיימה עם הבכי. הגיע הזמן לחזור לחיים, לפנות לנתיב חדש. אסור לה לחזור אחורה, אל מה שהיא היתה בעבר. הימים שלה לפני המצלמות, כשהיא מייצגת את הקבוצה של סב, עברו לבלי שוב. הזיכרונות היו מעבר לכוחה, ובכל זאת, עושה רושם שהאיש הזה מתעקש להביא את העבר אל ההווה.

"נראה לי שמוטב שתלך, מר רוסלי." היא החלה להתרחק ממנו, יצאה מתחת לצלו, אל אור השמש שנחלצה מהענן שמאחוריו הסתתרה. "שום דבר מכל זה לא עושה לי טוב."

כשהבעת חשדנות מצרה את עיניו, הוא עקב אחריה כשלקחה עוד צעד לאחור, להתרחק ממנו. "אני פה בגלל שסבסטיאן ביקש ממני לבוא."

היא נדה בראשה וההתפרקות הרגשית שהיא רצתה לבלום איימה להתרחש. "אני עדיין מבקשת שתלך."

לא עניין אותה אם הוא נותר לעמוד בגינה היקרה לליבה; כל רצונה היה לברוח ממנו, לברוח מההילה של האיש שרגיל כל כך לקבל תמיד את כל מבוקשו, ולא משנה באיזה מחיר, מבחינתם של כל השאר.

 

אלסנדרו עצם את עיניו ונאנח כשצ'רלי חצתה במנוסתה את הגינה, לעבר הדלת הפתוחה של הקוטג' שלה. התמודדות עם היסטריה לא היתה כלולה באג'נדה שלו. הוא לא היה זקוק לזה ברגע זה. לרגע אחד, הוא כבר חשב להסתובב וללכת, להיכנס למכוניתו ולנסוע משם כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. הלא הוא מילא באופן חלקי את הבטחתו לסבסטיאן. אבל האם אפילו את זה הוא הצליח לעשות?

"מאלדיציונה!" הוא קילל בקול ופנה לצעוד בעקבותיה כשרגליו מתחככות בפרחי הלבנדר שצנחו מהשיחים המקיפים את המדשאה, והעלו את ניחוחם לאוויר. עצם היותו בגן, עם תצוגת הצבעים הגאה של הפרחים שבו, גרמה לו להיזכר בזמן שהקדיש לטיפול באחותו, כשהיא החלימה מתאונת הדרכים שבה היתה מעורבת. זה היה זיכרון שלא הועיל לו כלל ברגע זה.

האישה סירבה בעקשנות לבקשתו של אחיה, לבוא לאיטליה ולראות את המכונית שעליה הם עבדו, וזה הרגיז אותו מאוד. וכבר אז, אחרי התאונה, הוא הציע לה את תמיכתו, אבל הוא לא ציפה בכלל שהיא תדחה אותו בצורה כזאת, ושתתכחש באופן כה צונן ונחוש לעצם קיומו.

כשזרועותיה שלובות בכוח, היא נשענה על שולחן המטבח וראשה היה מורכן ביאוש. היא הסתובבה בחטף להתייצב מולו. "איך אתה מעז?" מילים של זעם לוהט נורו לעברו, אך הוא נותר עומד זקוף, למרות קורות התקרה הנמוכות בקוטג' שלה, וספג בשקט את כעסה.

"אני מעז בגלל שהבטחתי לסבסטיאן שאעשה את זה." הוא קרב אל שולחן המטבח הקטן, קרב אליה, עד שרק כיסא שנמשך מהשולחן ונותר כאילו מישהו קם ממנו זה עתה, הפריד ביניהם.

"אני בטוחה שסב לא היה מבקש מאף אחד להבטיח לו שיבוא להטריד אותי בצורה כזאת." הוא ראה איך שפתיה המלאות מתהדקות בבטאה את המילים, וחש תשוקה משונה לנשק את השפתיים הללו, לטעום את הכעס והתסכול שלה, לינוק אותם מתוכה ולהותיר תשוקה לוהטת במקומן.

"להטריד?" הוא כירכם את מצחו לעומתה וראה איך עיניה הירוקות גדלות. הנקודות החומות שהסתחררו במעמקיהן מצאו חן בעיניו, הזכירו לו את הסתיו.

"כן, להטריד. להציק. להפריע. תקרא לזה איך שתרצה, אבל הוא בטח לא היה מעוניין בזה." מילותיה היו קצרות ונוקבות. הכעס הפך את נשימתה לרדודה ומהירה, שדיה התרוממו וצנחו במהירות מתחת לחולצת הטריקו שלה, ולכדו את תשומת ליבו כשהורמונים מלאי תשוקה זרמו אצלו לכל מיני מקומות שלא התאימו לו בכלל ברגע זה.

"הוא הכריח אותי להבטיח לו שאביא אותך לאיטליה, להיות מעורבת בהשקת המכונית." מילותיו היו כעוסות יותר מכפי שהוא התכוון שיהיו, אבל הוא לא הכין את עצמו בכלל למפגש עם אישה שתשחרר בתוכו תערובת כה עזה של כעס ואש. היא לא היתה בכלל הנערה המתוקה והשמחה מסיפוריו של סבסטיאן; היא היתה סקסית ולוהטת מרוב כעס.

"הוא מה?" היא דחקה את הכיסא אל מתחת לשולחן העץ העתיק והתקרבה אליו.

לא רעיון מוצלח כל כך. לא כשגופו מגיב בעוצמה כזאת לקימורים הסקסיים שלה. הוא ממש רצה למשוך את הכיסא הארור בחזרה החוצה, להשיב את המחסום שחצץ ביניהם. אולי כך היה עולה בידו לחשוב על מה שהביא אותו לשם ולא לחשוב על כמה זמן הוא כבר מזניח את הצורך שלו להיות עם איזה גוף נשי.

"המכונית עומדת להיות מושקת. אני רוצה אותך שם." המילים בקעו מפיו, והיתה לו תחושה משונה ביותר, שהיא מרוקנת אותו מכוחו ונוטלת את שליטתו העצמית. שהיא טווה סביבו מין כישוף.

"אתה רוצה אותי שם?" קולה התרומם באוקטבה שלמה, והיא מצמצה במהירות, ואז הוא הבין איך זה נשמע לה. דקירה קטנה של מודעות עלתה בתוכו, אך הוא מיהר לכבוש אותה בחזרה. ברור לחלוטין שבעיניה הוא אחראי למה שקרה באותו הלילה, והוא לא היה מוכן להכתים את זיכרונותיה עם האמת. לא אחרי ההבטחה שהוא נתן.

"סבסטיאן רצה שתהיי שם." מה הבעיה שלו? האישה הזאת בכלל אינה כמו שהוא ציפה שתהיה. היא לא נראית זוהרת, והאפשרות שעד לאחרונה, היא ניהלה חיים של מותרות, נראתה פתאום לגמרי בלתי סבירה.

איך זה שהגרסה הזאת של שרלוט  וורינגטון, פרועת השיער והמוזנחת מעבודת הגן, מדליקה אותו בטירוף שכזה? הוא לא היה מסוגל לחשוב בהיגיון, גופו הוצף תשוקה, גופו תבע סיפוק.

היא נדה בראשה. "לא, הוא לא היה מבקש דבר כזה. אבל הוא גם לא היה נהרג בלעדיך ובלי המכונית המטופשת שלך."

"את יודעת שהוא חי בשביל מכוניות, בשביל הריגוש של המהירות. זה מה שהוא אהב לעשות. בזה הוא הצטיין." סנדרו הרחיק ממוחו את זיכרון התאונה, הדחיק את מחזה הזוועה שהתחולל ברגעים שאחרי התאונה, שהתבררה בתוך כמה שעות כקטלנית. הוא חש שהיה יכול להבין את הכאב שלה, להשתתף ביגון שלה, אבל הוא לא היה יכול ולא היה מוכן להרשות לה להטיל בו את האשמה.

הוא הסתיר את האמת מהעולם ומכלי התקשורת הרעבים לכל פיסת רכילות, מתוך כבוד לנהג הצעיר שנהפך במהירות רבה כל כך לחברו הטוב. עכשיו הגיע הזמן למלא את משאלתו האחרונה. הוא רצה שאחותו תהיה נוכחת בהשקה, רצה את חותם ההערכה שלה למכונית, ואת זה סב גם יקבל – בכל מחיר.

"זה גם איך שהוא נהרג." העצב רוקן את כל האנרגיה מקולה, והוא ראה איך כתפיה משתוחחות. האם היא עומדת להתחיל לבכות? הוא נשטף בפניקה.

בזמן שהיא השתלטה על עצמה, הוא סקר את המטבח הקטן והכפרי שבו הם ניצבו – מטבח אנגלי במהותו, ושונה לחלוטין מכל דבר שהוא ייחס לה. עשבי תיבול נתלו לייבוש על קורות התיקרה, ושלל עשבי תיבול טריים קישטו את אדן החלון. ביניהם, בתוך מסגרת קטנה, ניצב תצלום של סבסטיאן וצ'רלי.

הוא שלח את ידו לשם וראה איך מבטה נורה מיד ממנו אל התצלום, אבל היא לא אמרה דבר כשהוא הרים את המסגרת והתבונן בתמונה. במקום להימשך אל חברו, מבטו התמקד בדמותה של האישה שניצבה כעת קרוב מאוד אליו. אישה שהוא הכיר מהתקשורת, אבל לא פגש עד כה. האישה שהיתה לה עליו כעת מין השפעה משונה – או שמא זה רק המצפון שלו?

בתצלום עיניה זהרו באושר, שפתיה המלאות היו מתוחות בחיוך. היא עמדה שעונה על מכונית ספורט, ואחיה ניצב לידה כשזרועו המגוננת כרוכה סביבה, מצמידה אותה אליו, והוא נראה מאושר בדיוק כמוה.

"רומא. לפני שנתיים," היא אמרה וקולה היה כמעט לחישה, והוא הרגיש איך היא נעה ומתקרבת עוד יותר אליו, חש את החום הקורן מגופה. "לפני שהוא נעשה שקוע בפרויקט שלך ואותנו שכח לגמרי."

הוא לקח נשימה עמוקה, שאף את הניחוח שלה, משהו קליל ופרחוני, כמו יסמין, מעורב בריח אדמה שנותר מעבודתה בגינה. הוא השיב בזהירות את התצלום אל אדן החלון, בהתעלמו מחץ הביקורת המאשימה של מילותיה האחרונות. זה לא היה נושא שיחה למועד הזה. "אתם דומים."

"היינו."

המילה האחת הזאת הגבירה את תחושת האשמה שלו, אותה אשמה שהוא שב ואמר לעצמו שאין לו שום סיבה לשאת, עד שלבסוף נדמה היה לו שעלה בידו לשכנע את עצמו. היה עליו לדעת שלבוא לכאן, שלהתייצב מול האישה הזאת, לא יהיה כלל קל. שזה רק יגביר את ההאשמה העצמית שלו, במקום להפחיתה. והעובדה שהוא הוסיף להסתיר את סודו האפל של סב, מפני כל העולם, לא הועילה כלל.

הוא השפיל את מבטו אליה, בעומדה לצדו, וכשהיא הרימה אליו את מבטה, עיניה הירוקות היו כה עצובות, כה פגיעות, שחזהו התכווץ וכמעט מעך אותו בצורך שתקף אותו לגרש את העצב הזה, להשיב את החיוך המאושר בחזרה אל השפתיים הסקסיות שלה.

"זה מה שהוא רצה, שרלוט," הוא אמר בשקט, ולא היה מסוגל לנתק את קשר העין ביניהם.

"צ'רלי. אף אחד לא קורא לי שרלוט חוץ מאמא שלי," היא לחשה. מין לחישה חרישית שהוא היה רגיל לשמוע מנשים אחרי סקס לוהט. בתוך גופו התפרצה תשוקה מסחררת, בדמיינו אותה שרועה במיטתו, לוחשת בסיפוק.

"צ'רלי," הוא אמר אחריה, כשצורך עז פועם בעורקיו. מוטב לו באמת לבלום את מוחו מלנדוד למחוזות של סקס. הוא מסתכן בסיבוך המשימה הזאת מעבר לכל פרופורציה. הלא היא האישה האחת שבה אסור לו לחשוק. "סב באמת רצה שתהיי שם."

"אני לא יכולה." קולה היה עדיין לחישה גרונית שעוררה את תאוותיו הגבריות שרק הלכו והתגברו.

"את כן יכולה," הוא אמר, ובלי לחשוב, שלח את ידו וליטף את פניה בגב אצבעותיו. עורה היה חלק וחמים. ניתן היה לשמוע איך נשימתה נעצרת, ועיניה האפילו במסר עתיק כמו הזמן עצמו.

באיטיות היא נדה בראשה לשלילה, הניעה את לחיה כנגד אצבעותיו, והוא נאלץ להדק את לסתותיו כדי להתגבר על התחושה שזה עורר בו, להזכיר לעצמו שהוא לא נוהג לערבב הנאה ועסקים, ושהביקור הזה הוא עסקי – וגם נועד להסתיר את מגרעתו של חברו.

הוא שב ונזכר בשיחה שהיתה לו לאחרונה עם אביה, ובהתחייבות שהוא נתן לו, שהעמיקה את מחויבותו להבטחה שסב חילץ ממנו בנשימותיו האחרונות.

"אבא שלך חושב שאת צריכה לבוא."

זה היה כאילו שפצצה התפוצצה במטבחה. כאילו זיקוקי דינור התלקחו ביניהם. היא נרתעה ממנו והכיסא חרק על רצפת האבן בהיגררו. עיניה הבזיקו לעברו ההאשמה.

"אבא שלי?" קולה, שהיה מלא תדהמה, התפרץ אל תוך מחשבותיו והשיב אותו באמת למיקוד מלא. "אתה דיברת עם אבא שלי?"

 

מעוצמת ההלם צ'רלי היתה לגמרי חסרת תחושה. איך הוא העז לדבר עם אבא שלה? ואיך זה שאבא שלה לא אמר לה על כך דבר? למה הוא לא הזהיר אותה שאלסנדרו רוסלי, הבעלים של אחת מיצרניות הרכב הגדולות באיטליה, מחפש אותה, מעוניין שהיא תעשה משהו שהוא יודע טוב מאוד שהיא לא מסוגלת לעשות עדיין? הלא רק אתמול היא ראתה את אבא שלה. הוא היה צריך להזהירה.

"על מה בדיוק דיברת עם אבי?" היא דאגה שקולה יישאר יציב. אצבעותיה נכרכו סביב קצה משענת הכיסא, כאילו עץ האורן המשויף יכול לעגן אותה, לעזור לה למקד את מחשבותיה ולהישאר בשליטה עצמית. רק לפני רגע קל היא תהתה איך תרגיש נשיקה שלו, היא התענגה על הליטוף העדין של אצבעותיו, כמו נערה מלאת הערצה. מה זה בדיוק עלה בדעתה? "לא היתה לך שום זכות."

"אני פניתי אליו לשאול אם אני יכול לבוא לביקור, כדי להזמין אותך להיות נוכחת בהשקה. אבא שלך יודע שזה מה שסב רצה." הוא שילב את זרועותיו על חזהו הרחב, ונשען על דלפק המטבח, ועיניו לא הפרו לשניה את הקשר עם עיניה.

בפעם השנייה באותו הבוקר, כתפיה השתוחחו בתבוסה. היא הצמידה את קצות אצבעותיה לרקות ועצמה לרגע את עיניה – בתקווה שכשתשוב לפתוח אותן, הוא כבר לא יביט בה במבט כה עז, כה מבין.

אבל זה לא שינה דבר. העיניים הללו, עם נקודות הברונזה, שמשום מה נראו לה מוכרות כל כך, חדרו כעת עמוק במבטן. ישר אל תוך מרכז הווייתה, כאילו הן תרות אחר כל סוד צפון שהיא הסתירה מעולם.

היא שמטה את ידיה ושבה לאחוז בכוח במשענת הכיסא. "לא היתה לך שום זכות לפנות אל אבא שלי. הוא לא זקוק לתזכורת למה שאבד לו, ואני יכולה בפירוש להחליט בכוחות עצמי אם אני רוצה לפגוש אותך או לא, ואם אני רוצה ליטול איזה חלק בהשקה או לא."

"ואת החלטת?" הוא הרים גבה, וצל חיוך שיחק בזוויות שפתיו. אותן שפתיים שהיא דמיינה זה עתה כשהן מנשקות אותה.

אני החלטתי מה? תתרכזי, צ'רלי. מוחה נחפז לשוב ולחשוב בהיגיון. היא לא ידעה מה היא רוצה, מעבר לכך שהיא לא רצתה לתת לאיש הזה, לדוגמא המובהקת הזאת של גבריות צרופה, לדעת עד כמה היא מבולבלת ומתלבטת.

"אני בהחלט לא רציתי לראות אותך." היא הרימה את סנטרה ונסכה בקולה נימה שלווה ומאופקת. "אם אתה יכול לזכור, אני ביקשתי שתלך. אני לא רוצה שום קשר נוסף אל העולם של מירוצי המכוניות."

"האם זאת הסיבה שבחרת לקבור את עצמך במעמקי איזור הכפר האנגלי?"

הוא כמעט לא טרח להסתיר את הסקרנות שבקולו, ושאלתו הגיעה מהר מאוד אחרי הבילבול שהוא גרם לה בעצם היותו מולה. היא התקשתה תמיד לחשוב על עניינים כאלה, אבל נוכחותו של האיש הפכה את זה לקשה עוד יותר.

"אני החלטתי להתרחק מההמולה של התקשורת מתוך כבוד לאחי. בכלל לא קברתי את עצמי," היא אמרה והיתה מודעת מאוד לנימת הכעס של קולה. "לא יכולתי להמשיך להתייצב לפני המצלמה ולקדם את קבוצת המירוצים. לא אחרי מותו של סב."

"ואת חושבת שככה הוא היה רוצה שתמשיכי את חייך?"

כשהוא ניצב שעון על דלפק המטבח שלה, היא לא יכלה למנוע את עיניה מלהבזיק לעבר מותניו וירכיו החזקות. זרם של מודעות מינית רחש בתוכה. למה דווקא האיש הזה, מכל האנשים שבעולם, חייב להיראות לה כה מושך?

"כלומר?"

"הקוטג' הזה נחמד מאוד, אבל אישה כמוך לא אמורה להישאר חבויה פה לנצח."

היא שבה והביטה בפניו, התבוננה בשיפוע של אפו, בהתעקלות החושנית של שפתיו. הוא הביט ישר אל תוך עיניה, במבט שבעוצמתו כמעט הוציא את כל האוויר מריאותיה.

האם הוא צודק באמת? האם סב היה רוצה שהיא תהיה מעורבת? ואז הניסוח של מילותיו האחרונות חדר סוף-סוף להבנתה. "מה זאת אומרת – אישה כמוני?"

הוא הקיף את השולחן, נראה בוטח בעצמו לגמרי, כאן במטבח הקטן שלה. חלל שמעולם לא נראה לה צפוף במיוחד, עד שאלסנדרו רוסלי נכנס אליו. הוא נעצר מולה, מעבר לשולחן, והיא הודתה בליבה למחסום הפיזי החוצץ ביניהם.

"החיים שלך הם במסלול המהיר – או לפחות היו." מבטאו הפך למין התנגנות איטית וסקסית, ועיניו שוטטו על פני גופה. היא שבה ונעשתה מודעת לבגדים המרושלים, הדי מלוכלכים, שעל גופה.

"טוב, כבר לא. ואין לי שום כוונה לחזור לזה. שום דבר שאתה – או אבא שלי – יכולים להגיד, לא ישנה את דעתי."

"'תדאג לצ'רלי הקטנה שלי. היא תחבב אותך.'" הוא דיבר בקול יציב, והיא ידעה בדיוק את מי הוא מצטט. רק סב היה קורא לה "צ'רלי הקטנה".

הוא משך כיסא נוסף מתחת לשולחן, והתיישב. הוא התנחל, הבהיר לה טוב מאוד שאין לו שום כוונה לעזוב בעתיד הקרוב, אבל היו אלו מילותיו שעירערו את שלוותה. היא כמעט יכלה לשמוע את סב מבטא אותן.

"אני לא מאמינה לך." היא שילבה את זרועותיה לפניה, בניסיון להדוף את מבטו הבוחן, אבל היא עוד זכרה את שיחות הטלפון של סב. הוא ניסה תמיד לשכנע אותה להתחיל לצאת שוב עם גברים. טען בתוקף שלא כולם מנוולים חסרי לב כמו ארוסה לשעבר. "לעולם הוא לא היה אומר דבר כזה."

הוא שלח את ידו קדימה, בהיסח הדעת, ומשך אליו את העיתון המקומי של אתמול. הוא נראה כאילו הוא לגמרי שייך לבית שלה, למטבח שלה. נראה היה שהוא מרגיש לגמרי בנוח.

"זה כן נכון, קָארָה."

"שרלוט, בשבילך." המחשבה שעברה זה עתה בראשה נקשרה בקלות רבה מדי לכינוי החיבה שבו הוא קרא לה, וזה הטריד אותה. היא כבר הצטערה על כך שביקשה ממנו לקרוא לה צ'רלי.

"שרלוט," הוא אמר לאט כל כך, באופן כה סקסי, כשהוא מלטף כל הברה. חמימות התפשטה בתוך גופה. היא ניצבה נוקשה, מנסה להתעלם מהלמות התשוקה החורכת, המתפשטת בתוכה. מה לעזאזל הבעיה שלה?

אולי כבר יותר מדי זמן שהיא לא על המסלול המהיר, כמו שהוא כינה את זה. האם עליה להאמין לו שסב באמת רצה לערב אותה בזה? היא אמנם לא תודה בכך לעולם בפני האיש הזה, אבל המילים הללו יכלו בהחלט להיאמר על ידי אחיה.

"מה בדיוק אמר אבא שלי?" היא היתה חייבת להסיח את דעתו. היא כבר לא יכלה להמשיך לעמוד שם כשמבטו טורף אותה. זה היה מבלבל מדי.

הוא נשא אליה את מבטו, העיתון שבידיו נשכח כליל, ורמת החום בתוכה עלתה עוד יותר. היא בלעה במאמץ. הצדק היה עם אחיה. היא באמת חיבבה את האיש הזה, אם כי רק ברמה הבסיסית ביותר. זאת רק תשוקה, לא שום דבר שמעבר לכך. משהו שעליו היא תוכל להתגבר, והיא בהחלט יכולה לוותר על התסבוכת הזאת במצבה הנוכחי.

"הוא אמר," התגרה בה אלסנדרו, וגבותיו התרוממו בהבעה טיפה משמעותית מדי, "שהגיע הזמן שתחזרי כבר למושב הנהג."

מילותיו נותרו תלויות באוויר, כבדות ומעיקות. מילים שהיו אמת. האם אביה לא אמר לה בדיוק את המילים הללו, רק לפני שבוע?

"לא הייתי מודע לכך שיש בך יותר מהפנים היפות שאת הצגת תמיד לעיני המצלמות – שאת למדת לנהוג במכוניות רבות עוצמה." הוא הביט בה בריכוז, ולה היתה מין הרגשה ברורה, שהוא מנסה להרגיזה, לדחוק בה עד שתקבל את העובדה שאחיה רצה באמת שהיא תהיה מעורבת.

היא נזכרה בעבודתה הקודמת, קידום קבוצת המירוצים של סב, התרוצצות בעקבותיהם, אל כל מסלולי המירוצים ברחבי תבל, כשהיא מתראיינת לכלי התקשורת. אלו היו חיים בחוג הסילון. היא נהנתה מהם והצטיינה בעבודה שלה. היא הגיעה לאן שהגיעה אחרי שהתחילה מלמטה ולמדה לאורך הדרך את כל מה שיש לדעת על מכוניות ועל נהיגה. למרות הדימוי הזוהר שהיא הציגה לעולם כשניצבה למול המצלמות, היא תמיד הרגישה בטוחה יותר, חשופה פחות, כשעשתה את מה שבאמת אהבה לעשות. כשעבדה על המכוניות ונהגה בהן – מה שהיה לגמרי למורת רוחה של אמא שלה.

האם הגיע הזמן להפסיק להסתתר ולשוב ליטול חלק בחיי העולם הזה? היא תהתה בנוגע לכך, כשהיא מודעת למבטו שנח עליה, בוחן אותה וקולט כל פרט קטן.

"אתה תהיה מופתע," היא אמרה בקול מפלרטט שהדהים אותה לגמרי. מה היא עושה? היא לא פלירטטה מעולם. הרי זה יכול לגרום רק לצרות. היא ידעה את זה טוב יותר מרוב האנשים, וראתה את זה לא פעם במהלך עבודתה. פלירטוטים קלי דעת הובילו תמיד לדברים נוספים. אמהּ נפלה קורבן למשהו כזה ועזבה אותה ואת סבסטיאן בנעוריהם כדי ללכת בעקבות אהבתה האחרונה.

הוא הרים גבה, עיניו נצצו בשובבות סקסית להחריד, שעשתה דברים שלא ישוערו לדופק שלה. זה היה חייב להיפסק. היא לא יכלה להישאר ולעמוד מתחת למבטו הבוחן. היא פשוט תימס בסוף.

"אני מקווה שיזדמן לי לגלות את זה בעצמי." קולו התנגן כמעט כמו שירה איטית שגרמה לבטנה להתכווץ.

"קפה?" תרגילי הטעיה היו נחוצים בהחלט בשלב הזה, וקפה היה הרעיון הראשון שעלה בדעתה.

"סי. גרציה." ההשפעה שהיתה לה עליו גרמה לו לעבור לאיטלקית באופן אוטומטי. קפה היה הדבר האחרון שהוא רצה. אפילו ספל של אספרסו משובח לא היה מצליח להסיח את דעתו מהאש שבערה בכל גופו.

היא הביטה בו, לשונה החליקה בלי משים לרוחב שפתיה, והוא כמעט נאנק מרוב המאמץ להישאר לשבת ליד השולחן כשאינו מסוגל לעשות דבר מלבד להתבונן בה. להשתוקק לאישה שלבושה בבגדי ערב  אלגנטיים זה דבר נורמלי, אבל האופן שבו הוא משתוקק אל הגירסה המרושלת והזרוקה של צ'רלי, זה כבר משהו חדש ולגמרי לא צפוי. זה גם היה מאוד לא נוח.

הוא עקב במבטו אחריה בנועה ברחבי המטבח, הביט בחמוקיה כשהיא הפנתה לו את גבה כדי להכין את הקפה. מצא חן בעיניו האופן שבו מכנסי הג'ינס שלה נצמדו לירכיה והדגישו את הצורה של ישבנה. חולצת הטריקו המהוהה שלה לא הצליחה להסתיר כליל את ההצרה של מותניה. בדיוק כשם שלא הסתירה את תפיחת שדיה מעיניו הרעבתניות, רק לפני כמה רגעים.

היא הסתובבה והציבה לפניו מג של קפה נמס, ואז התיישבה אל השולחן. הוא הסתיר את העוויית פניו. לא הקפה שאליו הוא רגיל, אבל לפחות זה מעניק לו זמן כדי לשכנע אותה להשתתף, לכל הפחות, בהשקה, כך שהוא היה מוכן לסבול.

הוא לקח לגימה, כשהוא מביט ורואה איך היא נושפת בעדינות על הספל שלה, כשהוא כמעט מהופנט ממראה שפתיה. הוא היה חייב להשתלט על הליבידו שלו. היא היתה אישה מושכת, ובנסיבות אחרות הוא היה רוצה יותר – הרבה יותר – לפחות עד שאש התאווה שלו תיחלש קצת. אבל חובה היה עליו לזכור שזוהי אחותו של סבסטיאן, ומתוך כבוד לזכרו של חברו המת, היא לגמרי מחוץ לתחום. אסור לו להניח למשיכה שלו כלפיה להיראות בשום צורה, אסור היה לו להניח לפתיל המשיכה להידלק בכלל.

"בחזרה לעסקים," הוא אמר בפסקנות תוך הנחת הספל שלו על השולחן.

"לא הייתי מודעת לכך שמדובר בעסקים," היא אמרה בנימה קלילה, אולי טיפה יותר מדי קלילה, שהסגירה את העובדה שהיא נאבקת ברגשות שלה, שהיא רק מנסה למשוך את הזמן. "אני חשבתי שמדובר פה במירוק המצפון שלך, בהשתחררות שלך מכל תחושת אשמה."

הוא באמת הרגיש אשם בקשר למותו של סב – מי לא היה מרגיש אשם בנסיבות הללו? – אבל לא זה היה מה שהניע אותו, מה שגרם לו לבוא לכאן. הוא בא בגלל ההבטחה שנתן. "מדובר בעסקים, שרלוט. אני רוצה שתהיי בהשקה של המכונית. סב רצה תמיד שתהיי שם. הוא ידע עד כמה את טובה עם התקשורת."

"הוא לא אמר לי מעולם דבר בקשר להשתתפות שלי בהשקה." היא הניחה את המג שלה, הדפה אותו מעט קדימה, כאילו לא היתה לה כבר שום כוונה לשתות ממנו.

הוא כבר עמד להגיד לה עד כמה סב התגעגע אליה, איך הוא ציפה בקוצר רוח להגעתה לאיטליה. הכל, רק כדי לשכנע אותה, אלא שמילותיה הבאות היכו בו בעוצמת הכאב שהיה טמון בהן.

"אבל אני מניחה שהוא לא ידע שהוא עומד למות."

הוא הינהן, כשהוא נאבק במצפון שלו וחש שהיא קרבה בכוחות עצמה לקבלת את ההחלטה הנכונה. הוא רק היה צריך לתת לה עוד קצת זמן. "למרבה הצער, זה נכון."

"מתי ההשקה?"

עיניה שהתערפלו קמעה, מהדמעות העצורות בהן, פגשו את עיניו. למרות מחשבותיו הקודמות, הוא כן הרגיש אשם. אשם בצער שהיא חשה, ועוד יותר מכך. הוא הרגיש חובה לתקן את זה. חובה להשיב את האושר לחייה. הרי בכל זאת, היא לא היתה מסתתרת מפני העולם כולו, מפני עולם המירוצים במיוחד, אילולא היתה כל כך לא מאושרת.

"ביום שישי."

"אבל זה בעוד יומיים בלבד! תודה על ההתראה המוקדמת." קולה היה כעוס, והוא ראה את הניצוץ הנחוש בעיניה, הניצוץ שהוא הכיר וציפה לראות.

"בֶּנֶה, את תהיי שם?"

"כן. אני אגיע," היא אמרה ודחפה אחורה את הכיסא בעת שקמה על רגליה. היא שולחת אותו לדרכו, הוא הבין. "אבל רק בתנאים שלי."

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מגע מהיר ומסוכן / רייצ’ל תומאס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל