מדהים בטירוף / רייצ’ל רובינסון

מדורגים 5.00 מתוך 5 מבוסס על 2 דירוגים של לקוחות
(2 חוות דעת לקוח)

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

רייצ’ל רובינסון – מדהים בטירוף

הוצאה לאור: אדל הוצאת ספרים
ז’אנר: רומן רומנטי | מתח | דרמה
שנת הוצאה: מאי 2018
מס’ עמודים:  500

מדהים בטירוף:

“עוד פעם? חשבתי שהתגברת על זה. אם את רוצה את זה, תגידי שאת רוצה את זה. את יודעת מה? פשוט קחי את זה, וינדזור. לכל הרוחות, קחי את זה. קחי את הכול,” אני רושף. וינדזור מנידה בראשה, עדיין לא מוציאה הגה. “את רוצה את הגוף שלי? את הפה שלי? פשוט קחי אותם, לכל הרוחות. כבר יש לך את הדבר היחיד שעליו אני שם זין.”

 

למאבריק הארט, לוחם ביחידת אריות הים, יש הכול. נשים משתוקקות אליו, גברים רוצים להידמות לו וילדים קטנים חולמים להיות כמוהו כשיהיו גדולים. ברגע שעיניו של מאבריק מתבייתות על משהו שהוא רוצה, הוא משיג אותו, או הורס אותו. למרבה הצער, כשהוא פוגש את וינדזור פורבס, הוא עושה את שני הדברים בעת ובעונה אחת. רק אנשים משוגעים מקריבים את עצמם למען האהבה, בעוד אנשים טובים חיים למענה. אבל האהבה לא יכולה למות, ולא משנה כמה קליעים היא תספוג.

וינדזור לוקחת רק סיכונים מחושבים, בחייה המקצועיים וגם בחייה הפרטיים. אחרי שנזנחה על ידי ארוסה רגע לפני החתונה, הדבר האחרון שהיא צריכה זו מערכת יחסים, בייחוד לא עם חייל יהיר במיוחד מיחידת ‘אריות הים’ היוקרתית, שחושב שכל העולם שייך לו. הסיכון פשוט גדול מדי. החיסרון הגדול ביותר בכך שיש לך משהו, הוא שיש לך הרבה יותר מה להפסיד.

 

מדהים בטירוף מאת רייצ’ל רובינסון הוא רומן חושני ומציאותי על מאבקו של אדם המוכן להקריב את חייו למען האנשים שהוא אוהב ולמען המדינה שלו, ועל אישה חסרת פחד שמלמדת אותו לחזור ולחיות. מדהים בטירוף, הוא ספר ראשון בסדרת אריות הים שכבשה בסערה את פסגת רשימות רבי המכר בארצות הברית.

 

לספרים של הסופרת רייצ’ל רובינסון

לספרי סדרת אריות הים

לספרים נוספים של אדל הוצאת ספרים

טעימה מהספר

 1

 וינדזור

הווה

אימא שלי היא כלבה. היא הייתה כלבה, היא כלבה בהווה והיא תמיד תהיה כלבה. אהבה היא אף פעם לא העניין פה. היא אימא שלי. גדלתי בתוך הגוף שלה – היא אוהבת אותי. אך עבורה, זה תמיד היה עניין של להנחיל לי משהו פשוט יותר. משהו קדמוני יותר.

זה עניין של הישרדות.

את עושה את מה שאת חייבת לעשות כדי לשרוד, ואת לא נותנת לאף אחד להרים את האף לנוכח ההחלטות שאת מקבלת. למעשה, אם הייתי צריכה לנהוג לפי העצות הכתובות בספר ההוראות לחיים על פי קאת'י פורבס, לא הייתי צריכה להעיף ולו מבט חטוף אחד באנשים אחרים. אין להם שום חשיבות. תמיד צריך להסתכל רק על העתיד. להסתכל על הצד החיובי. תמיד להיות תחרותית. תמיד לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנויות שנקרות בדרך.

קלטתי את ממדי האהבה הקשוחה שהיא הרעיפה עליי כאשר היא עברה לגור עם בעלה השלישי. הייתי בת שתים עשרה, עצבנית, ונשאתי מחצית מהדי־אן־איי שלה. החלטתי שכל מה שהיא הייתה יהיה כל מה שלא אהיה. עד שהנישואים הרביעיים שלה החלו לקרוס מפני שהייתה מדוכאת באופן חסר תקנה, כבר למדתי את הלקח היטב. ידעתי שאני הייתי הסיבה לגירושים האלה, וייתכן שאף לגירושים מספר שלוש. לא מתחתנים עם אדם טבעוני ומבקשים להגיש סטייק בכניסה לאולם החתונות. כבר בגיל ארבע עשרה השברירי הייתי יכולה לזהות גורל מר וקודר, ברגע שנתקלתי בו.

כאשר הגעתי לגיל הבגרות, ידעתי שבכל הנוגע לכיבושי העבר שלה, לא הייתה למה שאמרתי או עשיתי שום חשיבות - היא החריבה את כל מערכות היחסים שלה במו ידיה. תבינו, הדבר החשוב ביותר היה התחרות. ההזדמנות. בעודה עוברת ממערכת יחסים אחת לשנייה, היא לקחה את מה שהיא רצתה או הייתה צריכה ואז הסתלקה. אומרים שיש סיבה לכך שאנשים נכנסים לחיים שלך. אני יודעת שאבא שלי נכנס לחייה של אימי כדי להעניק לה אותי. אני יודעת שבעל מספר חמש נכנס לחיים שלה כדי להוריד אותה בחזרה אל המציאות. הוא הרס אותה. הוא גרם לה להתאהב בו ואז החל לתת לה לטעום מהדייסה שהיא בישלה במו ידיה. הוא איים לעזוב אותה בכל הזדמנות שהייתה לו ועדיין עושה זאת. אם הייתן במצב הזה, אתן יודעות עד כמה זה איום ונורא. בעזרת בקבוק יין והצלקות הרגשיות שלה, היא השתנתה ונעשתה אדם שבלתי אפשרי לזהות.

אינני בטוחה מה אני רוצה להשיג בחיים, אבל אני יודעת שזה לא את מה שיש לה; את העמדות הפנים ואת הנישואים חסרי המשמעות. ייתכן שבסופו של דבר היא אכן הצליחה למצוא את עצמה, אך כבר היה מאוחר מדי. מספר חמש נעל אותה בחוץ ובלע את המפתח.

אני לא מבקרת. אני לא יכולה לבקר. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהיא כלבה שסוף כל סוף קיבלה משהו שסותם את הגולל על מה שהיא לא הצליחה למצוא. אינני יכולה לדעת מה היא למדה לאורך הדרך. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שהיא הצליחה לשרוד. למדתי ממנה היטב, מפני שברגע זה, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שאני רוצה הוא לשרוד.

אנשים תמיד אומרים שהחיים קצרים מדי מכדי להיות עצובים. אם את לא אוהבת משהו, תשני אותו. יש יופי בשינוי שלא יכול לנבוע משום דבר אחר. כמו עם כל הדברים החיוביים, תמיד ישנם גם דברים שליליים שנאבקים על קדמת הבמה. לא שאני אדם דכאוני, אבל אני לא יודעת להתמודד היטב עם שינויים, מכל סוג שהוא. שינויים במחזור החודשי שלי, שינויים במזג האוויר, טעויות עצומות ומשנות חיים שכופות שינוי אדיר בחיים – כל הדברים האלה הם מתכון לאסון מהסוג האישי שלי.

חלפו שנה אחת, שמונה חודשים, עשרים ואחת ימים וחמש עשרה שעות מאז הפעם האחרונה שבה עיניי נחו על מאבריק הארט. חלפו שמונה עשר ימים ושתים עשרה שעות מאז הפעם האחרונה ששמעתי ממנו. מספרים וזמן הם דברים מוחשיים שאני יכולה לתפוס בהיגיון. אין בחיים שלי שום דבר נוסף שקל כל־כך לחשב.

בכל הכנות, לאחר שהכרתי את מאב, אני חושבת שאני כבר לא מעוניינת בקל. ברגע זה אני מודאגת, אבל אפילו זה לא מתחיל לתאר את תחושת הבחילה שגואה בגופי. לא רק שהבטן שלי מתהפכת וגועשת מרוב חרדה; כל תא ותא בישות שהיא וינדזור פורבס מושפע מכך. אני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לעבור בהצלחה את קורס ההישרדות הזה.

במסדרון הלבן והסטרילי שורר קור. צמרמורת חולפת בעורי, ועם כל צעד שאני צועדת לעברו אני מרגישה יראה. מה יישאר לנו? האם הוא יהיה הגבר שאני זוכרת? האם הוא בכלל יזכור אותי? אני נושאת תפילה חרישית ומבטיחה לוותר על הכול, אם הוא רק יצליח לשרוד את זה. אוותר על כל דבר למענו.

האחות הגדולה והחסונה מגיחה משום מקום, נעליה הלבנות והפשוטות חד גוניות כמו תווי פניה העגומים.

"אפשר לעזור לך, גברתי?"

היא חוסמת את דרכי אל החדרים. בדרך כלל הייתי מתכווצת ברתיעה ומשחקת לפי החוקים וזה היה סוף הסיפור, אך לא כרגע. אני ממקדת את עיניי בשומה הגדולה והשחורה שמכסה את סנטרה. אני תוחבת את שערי החום, הארוך והשטוח, אל מאחורי אוזניי וזוקפת את כתפיי.

"אני פה כדי לבקר את מאבריק הארט. אני ה... אני בת הזוג שלו," אני אומרת, מתוך ידיעה מוחלטת שרק קרובי משפחה מורשים להיכנס לחדרי המטופלים. השקר באמירת המילה 'אחות' פשוט לא הצליח לבקוע מבין שפתיי. האחות החסונה עם השומה מכחכחת בגרונה. נראה שהיא מהרהרת בדבר מה, ואחר כך פשוט מושכת בכתפיה ומנידה בראשה. "הדלת השנייה מימין. בהצלחה, חומד."

בהצלחה?

היא הולכת לאיטה בחזרה לעבר עמדת האחיות ואני נותרת לנעוץ את מבטי בגבה הרחב, ממאנת להאמין שהיא מתכוונת פשוט לתת לי להיכנס. אפילו לא הייתי צריכה לשקר. אני מהדקת את הסוודר אל גופי ביתר חוזקה ומתחילה להתקדם בכיוון חדרו. אני אמורה לראות סימן טוב בכך שהוא לא נמצא ביחידה לטיפול נמרץ, אבל הדבר היחיד שאני מרגישה בעודי עומדת מול דלת חדרו, חדר מספר מאה ארבעים ושלוש, הוא אימה שמקפיאה את דמי. פשוט תשרדי, אני חושבת לעצמי.

היא איחלה לי בהצלחה?

אני פותחת את החדר ומותקפת בשאון של צפצופים. החדר חשוך. מן הסתם, עכשיו כבר לילה. הרי טסתי לפה במשך יום שלם.

"מי את?"

קול מפריע את החשיכה. זה לא קול מוכר, ובאופן אוטומטי אני מניחה שמדובר באחות נוספת. אני מוחה את כפות ידיי המיוזעות במכנסי הג'ינס שלי. עדיין אינני מסוגלת לדבר. זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית, עד שאני רואה אותו – את פניו, את שפתיו, את ידיו. אני רוצה לראות את כל כולו. ליבי הולם בפראות ונשימתי נעתקת מפי, בעודי חושבת על הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מדדה לפנים, מוסיפה להתקרב אל המיטה שניצבת במרכז החדר. אני מבחינה בצגים המטילים אור בוהק ומבשר רעות על גבי הסדינים הלבנים.

פנס צדדי נדלק בקול נקישה. בלי שאקדיש כל מחשבה למי או מה הדליק את האור, אני גומעת את מאבריק במבטי. הוא חבול ופצוע, אבל הוא פה. הוא בחיים. הוא מושלם. שיער בגוון חום בהיר מבצבץ מתחת לתחבושות הכרוכות סביב ראשו. קו לסתו המודגש מעוטר במעט זיפים המכתרים את שפתיו הוורדרדות. עיניו בגוון האגוז עצומות, אולם החלק הטוב ביותר הוא שהחזה שלו עולה ויורד. אישה מכחכחת בגרונה. אני קופצת ממקומי בבהלה.

"אני מתכוונת לשאול פעם אחת נוספת לפני שאני מזעיקה את המאבטחים. מי את, לכל הרוחות?" היא שואלת. ואז אני מבחינה בה. שערה הבלונדיני הארוך אסוף על קודקוד ראשה בכרבולת מבולגנת, היא יושבת על מיטה מתקפלת, מכוסה בסדין. נראה שהערתי אותה משינה. אני גם מבינה שאין לי ולו שמץ של מושג באשר לזהותה. אני פוסעת קרוב יותר למיטה.

"קוראים לי וינדזור," אני אומרת.

"פורבס," האישה מסיימת עבורי, עיניה יודעות הדבר מוצרות בעודה גומעת אותי במבטה. ארס נשמע בקולה. אפילו אינני בטוחה איך אני יודעת זאת, אך אני יודעת זאת. באמצעות מילה אחת, האישה הזאת אמרה הכול. יש לה יחסים כלשהם עם מאבריק.

"מי את?" אני מנסה להרגיע את ידיי הרועדות, מפני שאני לא רוצה להפריע את מנוחתו של מאב. אני יודעת שאנשים השרויים בתרדמת יכולים לעתים לשמוע או להרגיש דברים. ככל שזה נשמע נורא, אני רק מקווה שהוא יישאר במצב הזה למשך מעט זמן נוסף.

"אני החברה שלו," אני מכריזה. לפני כן, מעולם לא הייתי מצהירה הצהרה נועזת כל־כך. הגבר ששוכב מחוסר הכרה במיטת בית החולים הזאת לימד אותי לעמוד על שלי.

היא פורצת בצחוק.

הייתי צריכה להתקשר. מדוע לא התקשרתי לפני שהגעתי הנה? אני מרגישה כל־כך מטופשת. עכשיו, בעודי עומדת מול האישה הזאת, אני אחוזת בהלה, ואגלי הזיעה שנוטפים ממצחי מעידים על כך.

"מתוקה, אני אשתו," היא אומרת, מחווה אל מיטתה ואל המעמד המשפחתי המובהק שלה.

בן רגע, אני מרגישה כאילו אני זו שבגופה יש רסיסים. זעזוע חטוף של כאב מתחיל בבטני ומטפס מעלה אל ליבי, נכרך סביבו כמו מגיפה. המשפט הבודד הזה שבקע מבין שפתיה המושלמות גוזל את האוויר מריאותיי, שודד אותי מהכול. אני רוצה לכנות אותה שקרנית, אבל אני יודעת שהיא דוברת אמת.

אני מביטה לעבר מאבריק. הוא עדיין נושם, סביבו מכונות מצפצפות. דמעות מטשטשות את שדה הראייה שלי. ידעתי שהחיים שלו היו שרויים בבלגן – בתוהו ובוהו מוחלט – ובכל זאת פיתחתי איתו מערכת יחסים. זה מה שאני מקבלת בתמורה.

בבת אחת, כל הזיכרונות המשותפים שלנו מציפים אותי. הנגיעות הרכות, המילים המתוקות, המבטים הלוהטים שנשלחו מקצה החדר והמילים החרישיות שהחלפנו פשוט מעצם כך שהבטנו זה בזה. אני אוחזת בבטני לנוכח הכאב שמטלטל את גופי.

אני שומעת את רשרוש הסדינים בעודה ניגשת לעמוד מעברה השני של מיטתו. אני פוגשת בעיניה הזועמות. אנחנו מחליפות מבטים נוקבים, מקיימות דו קרב חרישי. אני יודעת מי מפסידה בדברים האלה. האישה האחרת. היהלום והצמיד הנוצצים על ידה השמאלית מסמלים את המעמד שלי בקרב הזה. דמעות זולגות במורד לחיי, כמו בוגדות חמימות. אני אפילו לא תוהה בנוגע למחשבות שאולי חולפות במוחה של אשתו. הכאב בשל בגידתו של מאבריק מכלה את כל כולי. ידעת שהוא דפוק, לוחש לי קול פנימי. אישה? הוא נשוי. חתונה. כלה. חיים אחרים שלגביהם אין לי שמץ של מושג. שקרים. אני נרעדת. שום דבר זולת שקרים.

"למה?" אני שואלת. השאלה נשאלת באופן לא רצוני; היא פשוט בוקעת מבין שפתיי כמו מעצמה.

"מפני שלפני חמש שנים הוא הציע לי להינשא לו. מה אפשר לומר עוד?"

היא לא מבינה שלא דיברתי אליה. אני מביטה במאבריק.

כפות ידיי נקפצות לאגרופים כה חזק, שנראה שציפורניי מפלחות את עורי, בעודי מנסה לבלוע את המרירות בגרוני.

"למה? למה לא סיפרת לי? חתיכת מניאק! חתיכת מניאק שקרן! הבטחת לי כנות! למה?" אני צועקת. צעקתי נשמעת בעוצמה ומהדהדת ברחבי החדר וזה לא מזיז לי. וינדזור השקטה והצייתנית איננה. אני שואפת אוויר בניסיון למלא את ריאותיי, אולם הן ממאנות להתמלא.

האישה מתרחקת ממיטתו ומתיישבת על המיטה המתקפלת. הבעת הסיפוק בפניה המרהיבות ביופיין והנקיות מאיפור מרתיחה את דמי. גם אני מתרחקת ממיטתו של מאב, כאילו שקרים איומים נוספים עלולים לבקוע מתוך גופו הנתון בתרדמת ולפלוש לתוכי.

אני זוקפת את אצבעי לעברה. "הוא מעולם לא הזכיר אותך. אפילו לא פעם אחת," אני אומרת בזעף. חיוכה נמוג מפניה. נראה שסוף כל סוף וינדזור שנמצאת בשליטה הגיחה אל קדמת הבמה. אני פוסעת צעד נוסף הרחק ממנו, נאחזת בדבר היחיד שנראה לי כאמת. הוא מעולם לא הזכיר אותה, את אשתו, אף לא פעם אחת. מן הסתם הייתי מסתלקת במהירות הבזק ברגע שהוא היה עושה זאת. "איך קוראים לך?" אני שואלת. אני יודעת שהזעם שלי צריך להיות מכוון אל מאבריק, אולם ישנם יותר מדי משתנים בלתי ידועים.

היא מרימה את זרועותיה מעל לראשה כדי לסדר את שערה ומשחררת אנחה קולנית. היא אינה רוצה שאחשוב שאני גורמת לה לתחושת אי נוחות. "מוניקה הארט." היא מבטאת את שם משפחתה בהדגשה. כלבה. היא מתעלמת מהדברים שאמרתי, נעמדת שוב ואוחזת בידו. "באמת חשבת שמישהו כמו מאבריק יישאר עם מישהי כמוך למשך תקופה ארוכה?" היא מחווה לעבר חזותי המרושלת. אני כבר מודעת היטב לכל חסרונותיי; אינני זקוקה לכך שאשתו של המנוול השקרן תמנה אותן בפניי. אני מרגישה כמו האישה השבורה שהייתי ביום שבו פגשתי אותו. שבורה, לא בוטחת ופגיעה.

"אני מניחה שבסופו של דברים כל הקלפים נחשפים. נכון, מאבריק?" קולי עדיין חזק יותר מכפי הצורך בבית חולים השקט, ועוד באמצע הלילה. מודעת לכך שגברת הארט בוחנת כל מהלך ומהלך שלי, אני ניגשת אל מיטתו של מאב ורוכנת לעברו.

"תקפצי, וינדזור. תסמכי עליי, וינדזור. זו תמיד תהיי רק את, וינדזור. לנצח," אני משתנקת לנוכח המילים. "אני אוהב אותך, וינדזור." אני נושאת את עיניי הנוקבות אל עיניה של מוניקה. המילים שלי מזעזעות אותה. כשאני מטיחה בו בחזרה את כל המילים שהוא אמר לי, אני מרגישה את הבור השחור שהולך ונפער בי. שקרים. שום דבר פרט לשקרים. "אני בפנים, וינדזור. אני בפנים עד הסוף. זה מה שאתה אמרת, מאבריק." אני זוקפת את גבי ומנגבת את עיניי בקצות אצבעותיי. "אני מניחה שהוא היה בפנים רק עד מחצית הדרך," אני אומרת לאשתו, מושכת בכתפיי. היא פשוט לוטשת בי מבטים, עיניה מזוגגות מלחות. אני אוחזת בידו של מאבריק. אני מרגישה שהיא כבדה... לא נכונה.

"תנחש מה, מאבריק?" אני מגמגמת, לא מסוגלת להשיב על שאלתי שלי. אני משפשפת את פרקי אצבעותיו בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו או אגע בו. בטני נלחמת בליבי. אני יודעת שאני עושה את המעשה הנכון, אך פשוט מרגישה מטופש. זו אשמתי. קפצתי ומאבריק הארט הניח לי להתרסק על הרצפה עם הפנים קדימה. אני מלטפת את לסתו באגודלי, נפרדת ממנו לשלום ללא מילים. הוא מעולם לא היה שלי מלכתחילה. התובנה הזאת מכה בי במלוא עוצמתה. אני רוצה לפרוץ בבכי ולחבוט במשהו בו זמנית.

אני נועצת במוניקה מבט נוקב. "לא יפריע לך אם אפרד מהחבר שלי, נכון?"

היא לא מגיבה, לא מהנהנת ולא מסיטה את עיניה מפניו של מאבריק. היא נראית כמו זומבי – אם כי זומבי נאה, יש לציין – מסרט אימה גרוע במיוחד. אני נושקת ללחיו ולוחשת את המילים שהבטחתי לו שלעולם לא אומר.

"אני בחוץ, מאבריק. אני עוזבת."

בידיעה שאינני יכולה להביט בו שוב, אני פונה כעת למוניקה, שעיניה גדושות דמעות.

"בהצלחה, גברת הארט. תזדקקי לזה יותר ממני." עם דברים אלה, אני מסתובבת ויוצאת מהחדר. כשהדלת נטרקת מאחוריי, אני שומעת את המוניטורים מצפצפים כאחוזי טירוף. שנייה לאחר מכן, נשמעת זעקתה של מוניקה. אני חולפת על פני קבוצה של אחיות הממהרות לעבר חדר מספר מאה ארבעים ושלוש. האחות החסונה עם השומה פוגשת במבטי ושולחת לעברי חיוך רפה ומתנצל. אני הוגה בשפתיי את המילים 'תודה לך'.

כשאני יוצאת מבית החולים, חשיכה מסוגים שונים מקבלת את פניי. הייתי מוותרת על הכול כדי שהוא ישרוד.

אני מניחה שאימא ידעה על מה היא מדברת.

 

 

2

וינדזור

העבר. לפני שנה, שמונה עשר חודשים, עשרים ואחת ימים ושמונה עשרה שעות

אני מורחת שכבה נוספת של לק על ציפורני בהונותיי בתנועות מדודות ואיטיות ונושפת עליהן למרות שאני יודעת שזה לא מזרז את תהליך הייבוש. זה פשוט מספק לי תעסוקה בזמן שאני ממתינה.

"ספונטני," אני קוראת בקול את שם הגוון שבחרתי. בשנייה שאני אומרת את זה, אני מתחרטת על כך.

"אפילו הלק המחורבן שלך מנסה להעביר לך מסרים," גרטשן אומרת מעברו השני של החדר לפני שהיא מפעילה את מייבש השיער. היא משעינה אחת מכפות רגליה על דלפק המטבח בזמן שהיא מייבשת את תרסיס השיזוף העצמי שהתיזה על עצמה. היא נושאת את מבטה לעברי ופוערת את עיניה כדי לוודא ששמעתי אותה, מנסה לגרום לי להכיר בנוכחותה.

אני מגלגלת את עיניי. "כן, כן," אני צועקת מבעד לשאגתו של מייבש השיער. היא מחייכת, מחליפה רגליים וחוזרת לטקס שאותו היא מבצעת בכל ערב יום שישי. אני פשוט שמחה שהיא סוף כל סוף מצאה משהו שמשווה לה מראה של שיזוף על אי טרופי, ולא של שדון כתום. היו אלה כמה סופי שבוע גרועים במיוחד. אני מנידה בראשי לנוכח הזיכרון בעודי מעבירה כדור צמר גפן עם אצטון סביב עור ציפורניי. מושלם, אני חושבת לעצמי, בעודי קמה מכורסת העור הישנה. אני שומעת את מייבש השיער נכבה ויודעת שאני עומדת לשמוע נאום בנוסח 'גרטשן יודעת טוב יותר מכולם'. אני מהדקת לגופי את החלוק שמגיע עד לירכיי ופולטת אנחה כבדה בעודי מתבוננת בה מתקרבת לעברי, לבושה בתחתוני תחרה שחורים ובחזייה תואמת.

"ברצינות. את צריכה לבלות הלילה," היא אומרת בעודה מציגה לראווה את הקוביות שבבטנה, למרות שהתרסיס כבר מעבר לשלב ההתייבשות הדביק. "את צריכה פשוט להשתחרר ובדחיפות, וין. את צריכה כיף מהסוג שאת פשוט מאפשרת לו לקרות במהלך בילוי לילי – מהסוג שמאפשר לך לא לדאוג לגבי מה שעתיד לבוא בחודש הבא, בשבוע הבא או אפילו מחר בבוקר."

היא צודקת. צודקת לחלוטין, למרבה הצער. אני נאנחת, אוחזת בחגורת החלוק, ומושכת בה בחוזקה.

"זה פשוט קשה. את יודעת שהייתי עם נאש ארבע שנים. תכננו את החתונה שלנו, גרטשן. אני לא יכולה פשוט להעמיד פנים שזה לא קרה. אני לא יכולה להתנהג כאילו לא הייתי מוכנה להתמסד. אני כבר לא בקטע של לקחת חלק בסצנת הברים," אני אומרת, בתקווה ששימוש בקלף הסימפטיה יגרום לה לסתום את הפה. אפילו למכונת גרטשן יש גבולות, בכל הנוגע לאירוסיי שנגדעו ולהתדרדרות התהומית שאירעה בעקבות כך ושכמעט הובילה אותי לבית המשוגעים. "אני כבר לא בקטע של תענוג אומלל, ולמען האמת, הגברים בימינו פשוט דוחים." אני מעיפה מבט באצבעות רגליי, מוודאת שהן לא נוגעות זו בזו. "הם לא מעוניינים בשום דבר חוץ מסקס."

גרטשן רוכנת לעברי. זרועותיה הדקיקות נכרכות סביב כתפיי ושערה החום הבהיר נדבק בשפתיי המבריקות. "לא כולם דוחים, חומד. חלקם טובים, ואת תמצאי גבר טוב כי את בחורה טובה," היא לוחשת.

"את מדיפה ניחוח של תפוח אדמה אפוי, גרטש," אני משיבה, מנסה לפענח את הריח המדויק של תרסיס השיזוף שלה. אני כבר יודעת בוודאות שכל הגברים דוחים ושכל הגברים הטובים נתפסים במהירות הבזק. היא מצחקקת, נסוגה לאחור ומעמידה פני מזועזעת, מניחה יד אחת על החזה שלה.

היא מרחרחת את אמת ידה. "זה וניל מלא תשוקה," היא אומרת, מבטאת את מילותיה במבטא צרפתי עדין. יוצא לה מבטא שמזכיר יותר צייד תנינים ניו זילנדי, אבל אינני טורחת לציין זאת. אני יודעת שהיא מנסה לשפר את האווירה, למקד את תשומת ליבי בהווה. "איך את מצפה להוציא את ג'וני נאש מהראש שלך אם את לא מנסה להוציא אותו משם באמצעות זיון טוב?"

השאלה שהיא שואלת נשמעת בוטה, אולם אינני יכולה להכחיש את האמת שבדבריה. חלפו שנים רבות מאז הקשר עם נאש הסתיים, ואינני יכולה להפסיק לחשוב על יום ההולדת המשמעותי הממשמש ובא. שלושים. אני לבד.

"את לא רוצה להיות לבד כשיתחילו להיות לך קמטים. את חייבת למצוא גבר עכשיו, כדי שכאשר יהיו לך קמטים, הוא יחשוב שהם חמודים. אלה שנות השיא שלך," היא זוקרת גבה, דוחקת בי לחלוק עליה. החוכמה הבוטה שבוקעת מתוך פיה בזמנים כאלה מזכירה לי מדוע אנחנו חברות טובות תקופה ארוכה כל־כך. אני מנפחת את לחיי ומעמידה פנים שאני בולעת מלוא הפה קיא ואז מעלה חיוך על שפתיי.

היא משלבת את זרועותיה, לא משועשעת מהבדיחה שלי. "אבל ברצינות. את נותנת לו את כל הכוח הזה להשפיע עלייך רק מעצם זה שאת מתנהגת כמו מרובעת." גרטשן משתתקת, ואז אומרת, "אם תכירי מישהו חדש, זה רק יועיל לך."

אני נאנחת. אם אכיר מישהו חדש, זה רק יעמעם את יגוני לפרק זמן קצר. מתוך מחשבה שייתכן שאני אכן מעוניינת בעמעום מסוים, לפחות למשך לילה, אני מחליטה להסכים עם חברתי הטובה ביותר, הדיקטטורית.

"בסדר, היטלר. אצא לבלות. אנסה ליהנות. אפזז במשך כל הלילות וכל הימים, עד שתיזל לי זיעה מהביצים. מרוצה?"

גרטשן כמעט נחנקת מהרוק שלה מרוב הלם, לפני שהיא מצליחה להשיב. "אלך למצוא את השיר הזה באייפוד, ואת תזיזי את הישבן הקטן והלוהט שלך אל הפינה החשוכה ההיא בארון הבגדים שלך. תמצאי את השמלה הזאת – את יודעת לאיזו שמלה אני מתכוונת, ואז ניקח את הישבנים הלוהטים והמקצועיים שלנו למועדון. אני צריכה לרגל אחרי בנג'י, ואת צריכה... לצאת לבלות. אציג אותך בפני כמה אנשים, ואני גם לא מתכוונת לתת לך להרוס לעצמך, אז אפילו אל תעזי לחשוב על ללבוש תחתוני כותנה."

היא טופחת על ישבני, וממש ככה, חברתי הטובה ביותר המכונה מכונת גרטשן חוזרת לפעול במלוא העוצמה והרגע העדין שלנו נעלם כלא היה. גישתה השנויה במחלוקת ואי יכולתה לשקר הפכו את ההחלטה לעבור לדירתה בווירג'יניה ביץ' להחלטה הקלה ביותר שקיבלתי מזה תקופה ארוכה.

"ישבנים. מקצועיים. מועדון. מילים שלא שייכות לאותה הקטגוריה," אני מטיחה לעבר גבה הנסוג, "ויש לך כתם חום על הישבן המקצועי שלך!"

גרטשן פשוט פורצת בצחוק ומוסיפה נענוע ישבן קל בעודה פוסעת בצעדים גאים דרך המסדרון אל חדרה.

בנג'י רוצה אותה. אני יודעת שהוא רוצה אותה, אבל אינני בטוחה מדוע היא לא מוכנה לבטא את רגשותיה כלפיו. מצד שני, אני מן הסתם לא מומחית גדולה באהבה ובמערכות יחסים. הבחור היחיד שאי פעם אהבתי פילס את דרכו אל ליבי ואחר כך קרע אותו לגזרים. כאשר חשבתי שהגרוע מכול חלף, הוא גרם לחברה החדשה והצעירה מאוד שלו לנעוץ בגבו את נעלי העקב היוקרתיות שאבא שלה קנה לה.

לא חוויתי פרידות לעתים קרובות. כאשר את רוצה משהו בצורה נואשת, במשך תקופה ארוכה, נדרש זמן רב מאוד כדי להתגבר על כך. אני לא מצפה שמישהו אחר יבין אותי, אבל התאבלתי על החיים שלא השגתי. החיים שקרוב לוודאי לעולם לא אצליח להשיג, הודות לקמטים ההולכים ומעמיקים שלי. אני מזעיפה פנים אל המראה הגדולה בעודי חולפת על פניה בדרך אל הפינה החשוכה בארון הבגדים שלי.

כאשר אני מגיחה מחדר השינה לבושה בשמלה השחורה ההדוקה ונעולה בנעלי העקב, אני מבחינה בגרטשן הממתינה ליד הדלת. היא מפסיקה לפשפש בתיק הצד שלה, נושאת אליי את מבטה ומחייכת. היא ממצמצת ואחר כך מהנהנת בתקיפות. היא מאשרת, תודה לאל. אני מגלגלת את עיניי בעודי חולפת על פניה כדי לפתוח את הדלת.

היא תוחבת את אצבעה המורה עמוק לפיה ואחר כך שולפת אותה החוצה, ומסירה ביעילות את השפתון האדום שהטיל רבב בשיניה הלבנות המושלמות. היא מנגבת את האצבע במפית ומשליכה אותה על הדלפק לפני שהיא כורכת את ידה סביב מותניי.

"בואי נזוז. ג'ס מחכה לנו בחוץ. היא הנהגת התורנית הלילה," מודה גרטשן בחיוך. במשפט אחד, היא גם מיידעת אותי שהיא מצפה ממני להשתכר איתה הלילה עד אובדן הכרה. אני מחליקה אל מושב הנוסע במכונית ה-BMW של ג'ס, ניחוח עז של בושם תוקף אותי בה בעת שצינה מנשבת עליי מתריסי מיזוג האוויר.

"היי ג'ס," זועקת גרטשן בהתלהבות מהמושב האחורי, בזמן שהמכונית מתרחקת מהמדרכה.

"היי, בנות," אומרת ג'ס בעודה מכוונת את תריסי המזגן לעברה. "אני לא רוצה שהאיפור שלי ייעשה בוהק," היא מסבירה. אני פורצת בצחוק, מפני שהאיפור שלה הוא הדבר האחרון שצריך להדאיג אותה. אני בוחנת אותה במבטי, ממקדת את עיניי בחצאית המיני הלבנה שלה, שבקושי קיימת. והיא ממש בקושי קיימת. אין ולו עצם זנותית אחת בגופה כך שאין לי שמץ של מושג מדוע היא מתלבשת כך כשהיא יוצאת לבלות.

"אני יכולה לראות את התחתונים שלך," אני אומרת וצוחקת. היא אפילו לא מנסה למתוח את החצאית כלפי מטה.

היא מושכת בכתפיה. "אני לא מתכוונת לשבת על הישבן הלילה. ועכשיו רק אנחנו פה, הבנות." ההיגיון הפגום שלה מרענן להפליא. כאילו ריקוד לא יגרום לחצאית לעלות יותר מאשר בישיבה. כן, בטח. ג'ס מגבירה את עוצמת מוזיקת הראפ לדרגה שגורמת לי להתכווץ ברתיעה. כאשר אנחנו נמצאות בעולמה של ג'ס, הפסקול תמיד מורכב מראפ גטו רועש.

"יש משהו בדברייך," אני אומרת, בעודי מעיפה מבט במראה הצדדית וקולטת את גרטשן כובשת פרץ צחוק. כמה רגעים לאחר מכן, כאשר אנחנו מגיעות והסדרן במגרש החנייה פותח את הדלת עבור ג'ס, אני לא מנסה להסתיר את צחוקי הכבוש כשעיניו נפערות לרווחה. ג'ס מגישה לו את צרור המפתחות עם קריצה קלה וסוף כל סוף מסדרת את חצאיתה.

כשאנשים אומרים שגיל הוא בסך הכול מספר, אני לא חושבת שהם מביאים בחשבון את ההבדל שכמה שנים ספורות יכולות לחולל. בעודי מתבוננת בכל בנות העשרים ואחת הרעננות המפזזות כשבידיהן כוסות גדושות בוודקה הנשפכת לכל עבר, אני מתכווצת ברתיעה כשאני נזכרת בימים ההם. למצוא את עצמך, לאבד את עצמך, ואז למצוא את האני האמיתי שלך. כל זה קורה תוך לא יותר מכמה שנים ספורות. למרבה צערי, זכיתי לאבד את עצמי פעם אחת נוספת וכך אני מוצאת את עצמי פה, לאחר מסע בזמן, עם בנות העשרים ואחת, מנסה למצוא את עצמי שוב.

בהיותה כמעט בת שלושים וחכמה יותר לכאורה, גרטשן התקשרה והזמינה לנו שולחן מבעוד מועד. לא שג'ס תשב ליד השולחן, אך בכל זאת מדובר בהמתקה של הגלולה. אני מתמקמת על הספסל, דוחסת את עצמי לעבר הפינה ומחליטה שזה יהיה הבית שלי למשך הלילה. אני מתבוננת בג'ס מתהלכת בנינוחות לעבר כמה מהחברים האחרים שלנו, בזמן שגרטש מתיישבת לצידי.

אני בועטת קלות ברגלה. "חתיך לא מהעולם הזה שולח לעברך מבטים, בשעה שתים עשרה," אני אומרת באוזנה. היא פשוט מחייכת כאחוזת טירוף בכיוונו של בנג'י, שבמקרה משמש בתור הברמן במועדון שבו היא בחרה שנבלה הלילה. במקרה זה גם המועדון שבו היא בוחרת שנבלה מדי סוף שבוע. "אני לא מבינה מדוע את הולכת איתו סחור סחור. צאי כבר לדייט עם הבחור המסכן. הקמטים שלך הולכים ומתכערים בזמן שאנחנו מדברות."

בנג'י מנופף לעבר השולחן שלנו, מודע היטב לכך שאנחנו מדברות עליו.

"אלך להביא משקאות. מורגנה נמצאת בדרכה הנה. תפקחי עין," אומרת גרטשן ונעלמת בין הגופים המרקדים והאורות הבוהקים. הגענו הנה בשעה מאוחרת מהרגיל, כי לתרסיס שיזוף איכותי נדרש זמן כדי להתחיל את פעולתו. דרגת השכרות של המבלים במקום הזה כבר הגיעה לשיאה.

אני מבחינה בחברה שלנו מבעד לקהל של התינוקות הכושלות בצעדיהן. בעודה מתקרבת, בראשי מתחיל להתנגן השיר מהסרט 'ילדות רעות'. יש את השיר שלצליליו חברות 'הפלסטיקס' צועדות כמקשה אחת לאורך המסדרון בתיכון, ואז כולם עוצרים ונועצים מבט? זו מורגנה בשיר אחד.

מורגנה באה מעיירה דרומית קטנה שבה אנשים מדברים יותר מכפי שהם מקשיבים. כשהם כן מקשיבים, הם לוקחים את הזמן בצורה מדודה ומניפולטיבית, מנסים להקשיב למגמות הסמויות המסתתרות מאחורי המילים. הצהרות תמימות הופכות לשמועות זדוניות המתפשטות כאש ביערות הצחיחים של קליפורניה. מורגנה רכשה מבטא דרומי כבד בעיר הולדתה. היא רכשה גם דחף נועז וחשוך מרפא להצליח. דבר אינו עוצמתי או מסוכן יותר מאשר אישה שרוצה להוכיח את עצמה, וזה הבילוי המועדף עליה.

לאחר שהשיגה ציונים מעולים בלימודיה בקולג' ששייך לליגת הקיסוס ולאחר שעברה בהצלחה את בחינות הקבלה ללשכת עורכי הדין, מורגנה נעשתה עורכת דין המתמחה בגירושין. היא מטילה אימה, זוכה לכבוד, ויותר מכול, מצליחה להפליא. מעולם לא ראיתי את מורגנה בוכה ומעולם לא ראיתי אותה מפגינה רגש כלשהו שלא תכננה להפגין לפחות חמישה עשר יום מראש. היא בלתי משוחדת, יפה ובעלת ביטחון עצמי שאינו יודע גבולות. קל לשכוח את שורשיה הדרומיים. אני יודעת שהיא מניחה למבטא הכפרי שלה להגיח אל פני השטח רק כשהיא כועסת על בעלה, או כשהיא עצובה ושתתה קצת יותר מדי יין אדום.

חברותיה פונות אליה כאשר הן צריכות לארגן מסיבה, אם הן זקוקות לעצה בנוגע למעצר של אח חורג בעקבות נהיגה בשכרות, או אם הן זקוקות להנחיות בנוגע לבישול ארוחה אורגנית לחמישים אורחים. העובדה שהיא נועלת נעלי עקב יוקרתיות וגבוהות במשרדה הביתי מעידה על כל מה שהיא מייצגת. בשורה התחתונה, מורגנה היא בחורה שמבצעת דברים.

יש לה עוזר בשם פיליפ שאינני יכולה אלא לרחם עליו. בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו של פיליפ אצל מורגנה, הנחתי שקוראים לו 'פיליפ תשיג לי', מפני שלשם שלו תמיד נלוותה הוראה ישירה.

"פיליפ תשיג לי את מארי סונדרס בטלפון."

"פיליפ תשיג לי יומן חדש."

"פיליפ תשיג לי את מספר הטלפון של הלקוחה."

זו עבודה די קשוחה, אבל אי אפשר לרחם עליו לנצח. אני בטוחה שמיליון מחברי הקהילה הגאה היו מוכנים לעקור לעצמם את העיניים כדי להיות העוזרים של מורגנה.

אני מחייכת בחביבות לעבר פיליפ בכל פעם שאני מבקרת את מורגנה בביתה, מפני שאני יודעת שהוא זה שמשבץ אותי בלוח הזמנים שלה. החיוך שהוא שולח לעברי אומר, 'כדאי שתמהרי, כלבה. שיבצתי אותך לפרק זמן של שלושים דקות ואחטוף אם תישארי אפילו דקה אחת מעבר לכך', אבל אני יודעת מה קורה באמת; לא אכפת לה כמה זמן אני נשארת. היא פשוט אוהבת להתלונן על העבודה שלו כדי להפגין את שליטתה. שליטה היא דבר חשוב מאוד בעיני מורגנה, מפני שהדבר היחיד שבו היא לא יכולה לשלוט הוא הדבר החשוב לה יותר מכול: בעלה, סטון סטרנס, שמשום מה אינו נמצא איתנו הלילה.

מדוע הפרטים האלה חשובים? ובכן, למורגנה יש את כל מה שאני רוצה. היא האדם שהייתי בוחרת להיות בכל יום נתון.

ים הרוקדים נחצה לשניים והיא פוסעת בגאווה לעבר השולחן שלנו. "את נראית נפלא, מורגנה. לא הייתי מצפה לפחות מזה," אני אומרת, "איפה פיליפ? נתת לו לילה חופשי?"

היא זוקרת את גבותיה בעודה סוקרת את שמלתי השחורה והצמודה. "סוף כל סוף," היא לוחשת, שפתיה האדומות מתעקלות לכדי חיוך שובבי. אני מנידה בראשי כשהיא מתיישבת לצידי. "אה, פיסת בשר האנוש הממוחזרת הזאת מקליד עבורי כמה מסמכים הלילה. בכל אופן, אני לא רוצה לדבר עליו. אני רוצה לדבר עלייך." בדרך האופיינית לה, כמעט בן רגע היא מסיטה את המיקוד בחזרה לאדם אחר. היא חברה שלך, אני נאלצת להזכיר לעצמי.

אני מחווה בראשי לעבר הבר, שם עומדת גרטשן. "גרטש מביאה לנו משקאות. את רוצה לשתות? אני יכולה ללכת להביא..." אני מתחננת לדרך מילוט. היא מודעת לכך.

"אני מתכוונת לסדר לך שידוך," מצהירה מורגנה. זו לא שאלה. אני צוחקת קצת בניסיון להיחלץ מהמצב הזה. זה אותו מצב שאליו אני נקלעת בכל פעם שאני מתרועעת איתה באווירה של רווקות. אולי זה תמוה מדוע אני לא נותנת לה לסדר לי שידוך. למישהי שאני מעריצה כל־כך בוודאי יש טעם טוב, נכון? ובכן, אני לא מעוניינת בעזרתו של איש כדי להחליף את נאש המניאק. ייתכן שיחשבו שאני רומנטיקנית בליבי, אבל אני רוצה שזה יקרה בצורה טבעית. במעבר של המאפייה בסופרמרקט, למשל, כי הוא צריך לדעת מראש שאני אוהבת לאכול פחמימות כמו ברווז באגם. אלה הן שאיפות אבודות, אבל אלה הן השאיפות האישיות שלי.

"איפה סטון?" אני מבטאת את השם היחיד שאני יודעת שיגרום לה לסתום את הפה.

היא מתפיחה את שערה בידה כדי שייראה אפילו גבוה יותר. "הלילה הוא עם חבורת העכברושים. האמת היא שאני חושדת שייתכן שהם כבר הצליחו להזדחל לפה." היא סוקרת את הבר לאיטה. "הבחור שאני רוצה לשדך לך נמצא איתו."

אני מתחילה להניד בראשי ברגע שבו המילים בוקעות מפיה. אין סיכוי. לא מישהו מהם. אחד מהחבר'ה. כבר הייתי מעדיפה לפגוש טבעוני במעבר הירקות בסופרמרקט. אני לא מבלה בחברת סטון לעתים קרובות, מפני שהוא מרבה להיות בדרכים במסגרת עבודתו, אבל אני יודעת שכל החברים שלו בדיוק כמוהו. משוגעים. משוגעים במובן של חסרי תקנה, לא במובן של מטורפים. לפחות לא במובן הקליני. אני מעיפה במורגנה מבט ויודעת שהיא בסך הכול מחכה שאמשיך לדבר, יודעת שעוד לא סיימתי למחות על הרעיון המגוחך שלה.

"אני אוהבת אותך, אבל את פשוט משוגעת על כל הראש ואין שום סיכוי. שום סיכוי." אני משלבת את זרועותיי על החזה ופותחת אותן שוב. "את יודעת שכשאהיה מוכנה – ואני לא אומרת שאני מוכנה – אני רוצה להיתקל בבחור בעצמי. יהיו מחיאות כפיים איטיות ורטט בלב. אם אצא עם אחד מהחבר'ה, יהיה רק רטט בלב, מפני שאחווה חוויית סף מוות, אין לי ספק בכך. אני פה הלילה מפני שגרטשן חושבת שאני נמצאת בדרך בטוחה למצוא את עצמי גרה בספרייה עם חתולים הנכרכים סביב רגליי. אה, וגם כי אני מקומטת בצורה לא חמודה."

"היא צודקת," אומרת מורגנה בלי להתנצל. אני מתכווצת מעט, אך שתיהן צודקות. אני לא יכולה לשנוא את השונאים. נאש הפך אותי לשונאת במידה קיצונית. "טוב, את לא מקומטת, ובוטוקס יכול לתקן את זה, אבל הגיע הזמן. זה סוף הסיפור. או שאת רוצה עזרה או שאת רוצה להתגונן. במה את בוחרת?"

אני מסיטה את מבטי, שוקלת בכנות לעשות כרצונה. אני רוצה גם לרצות אותה אבל גם לעשות משהו הגון למען עצמי.

אני מחליטה לגשת אל הבר. "אחשוב על זה. מה שאומר שבאמת אשקול את זה, אבל לא הלילה, בסדר? אני לא מוכנה לקפוץ אל הקצה העמוק של הבריכה עדיין." אני מחייכת. היא מהנהנת. "מנה קטנה מבנג'י וגרטשן כבר שכחה מאיתנו לחלוטין. אלך להביא את המשקאות שלנו. תזהירי אותי אם חבורת העכברושים שלך מגיעה, כדי שאוכל להסתתר בפינה." אני מנידה באצבעי לעברה בעודי מתרחקת מהמקום. ציפורן אדומה מלטפת את קצה סנטרה. היא זוממת משהו, לכל הרוחות.

אני שומעת אותם לפני שאני מבחינה בהם. קולות מצווים. פרצי צחוק מהדהדים. תינוקת שיכורה מפנה את מבטה לעבר ההמולה ושופכת מחצית מהכוס שלה על כף רגלי. נעל עקב רטובה – מושלם. אני אפילו לא טורחת להסתכל, יודעת שאלה החבר'ה. אני נועצת במורגנה מבט נוקב והיא פשוט פורצת בצחוק. אני קולטת את הרגע המדויק שבו עיניה מתבייתות על סטון. פניה כמו נמסות בו במקום. אני הולכת לעבר הבר, העקב שלי מחליק מתוך הנעל כל הדרך לשם, ושולפת מפית נייר מתוך הערמה. אני חולצת את כף רגלי מהנעל ומתחילה לייבש אותה. כשאני נושאת את מבטי, אני מבחינה בו.

שרירים מכל עבר. הוא כל־כך גדול, שהוא הדבר היחיד שאליו עיניי יכולות להימשך. אני חושבת שקרוב לוודאי שגם יתר האנשים בבר מסתכלים עליו, אבל אינני יכולה לדעת, מפני שמבטי נעוץ בו כמו אייל שקפא מול פנסי מכונית.

רק שהוא אפילו לא מבחין בי. שרוולי חולצתו המכופתרת השחורה מופשלים עד מרפקיו וקעקועים כהים מבצבצים החוצה. מכנסי הג'ינס הכהים שלו משתפלים מטה ומונחים נמוך מאוד על מותניו הצרים. בדרך כלל אני לא ממש משתגעת ממאפיינים גופניים של המין הגברי, אבל בזה הרגע, לעומת זאת, הדבר היחיד שעליו אני מסוגלת לחשוב זה מין. חושבת עליו. על השרירים שלו. עליי. בן רגע כל גופי מתלהט. אינני מסוגלת לנשום.

הוא מטה את ראשו לאחור ופורץ בצחוק בתגובה למשהו שאומרת אחת הבחורות החתיכות שסובבות אותו. אני רוצה להודות למי שגרמה ליצור הזה לצחוק, מפני שבזכותה נחשפות שיניו המושלמות, ועכשיו אני יודעת שעיניו מתקמטות כשהוא צוחק, וזה נראה כמו השלמות בהתגלמותה. הוא מושלם. קרוב לוודאי שהוא יודע עד כמה הוא מושלם וזה הדבר האחרון שאני רוצה או צריכה בגבר. לא שהוא בכלל יהיה מעוניין בבחורה פשוטה כמוני. נראה כאילו הוא יכול לבחור כרצונו מבין כל הנשים בבר – אולי אפילו מבין כל הנשים בעולם כולו. סטון טופח על שכמו של הבחור, מיישיר מבט אל מורגנה ואחר כך נסוג לעבר אשתו. מובן שהוא אחד מהחבר'ה.

מחוץ לתחום, וינדזור, אני מזכירה לעצמי מפני שהגוף הבוגדני הארור שלי חולק עליי בנושא הזה.

אני מבחינה בשעונו השחור, בקעקוע שמבצבץ מצווארון חולצתו – כל אלה רמזים עבים. אני יודעת מה הוא עושה. אני גם יודעת בדיוק כמה זמן הוא מסוגל לעצור את נשימתו.

האדון הסקסי פוגש במבטי הנוקב. אני שואפת אוויר בחדות כשהוא סוקר את מכלול גופי פעם אחת, ואז פעם נוספת. חיוך טורפני מתפשט בפניו. גומות חן. שתיים מהן – אחת מכל צד. הן גם לא חמודות, כמו אצל ילדים קטנים שפניהם מרוחות בבוץ. גומות החן האלה לוהטות. מה שהופך אותן לבוערות הוא עצם זה שהן לא משתלבות עם יתר המראה שלו. השילוב של גומות החן עם משהו גברי בצורה בוטה כל־כך, הוא... מעורר תיאבון.

למרות שאני נבוכה כהוגן, אינני מסוגלת להסיט את מבטי. הוא מטה את ראשו בניסיון לשמוע את הדברים שאומרת לו הבחורה המדברת בסמוך אל אוזנו, אולם מבטו הנוקב לא מש מעיניי.

מישהי אוחזת בזרועי. "תנעלי את הנעל המחורבנת שלך, וינדזור," רושפת גרטשן מאחוריי. "הגבר הזה, העשוי מחומר הגלם המשובח ביותר, מתקרב לפה. דרך אגב, הוא מסתכל עלייך, ואני חושבת שייתכן שהוא רוצה לאכול אותך לארוחת ערב." משפט גס אחד זה כל מה שנחוץ. שוב אני עומדת על המשמר, רק הפעם ליבי אינו מפרפר. גרטשן מודעת לכך.

"אם ככה, מזל שאני לא אוהבת שמנשנשים אותי." אני נועצת בה מבט קר כקרח. החומה הוקמה. הבחור הזה יכול מבחינתי להיות עשוי משילוב של קלאן קייל עם צ'אנינג טאטום, ובכל זאת לא יהיה לו שום סיכוי לבקע את החומה שלי.

המודעות לכל המתחולל על גופי ובתוכו מכה בי בעוצמה. אני אפילו לא צריכה להסתובב. אני יודעת שהוא שם. אני חשה בכך. כל אחת משערות עורפי סומרת בעודי שואפת לנחיריי את ניחוח מי הקולון שלו.

"אולי אוכל לתקן את זה," אומר האדון הסקסי, קולו מבטא כל הברה כאילו המציא את השפה האנגלית המזוינת. אני עדיין לא מסתובבת. אני נועצת מבט בפניה של גרטשן, משותקת עקב נוכחותו של הגבר הזה. חיוך זחוח רחב מתפשט בפניו.

"לכל הרוחות. זו שורת הפתיחה הטובה ביותר ששמעתי מזה תקופה ארוכה," היא אומרת, מוחאת כפיים באיטיות ומנידה בראשה כדי להדגיש את דבריה. "לתקן את זה? לנשנש אותך? הבנת?" נוחרת גרטשן.

הדבר היחיד שאליו אני מודעת הוא החמימות הפושטת בגופי והקצב המסחרר של פעימות ליבי. אני מסתובבת ומסבה את פניי אל הבחור.

2 ביקורות עבור מדהים בטירוף / רייצ’ל רובינסון

  1. דורג 5 מתוך 5

    קרן אברהם

    אירוטי, קליל וסוחף.

  2. דורג 5 מתוך 5

    קרן אברהם

    אירוטית, קליל וסוחף.

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס