מה אתה עושה? / מתתיהו

דיגיטלי : ₪32.00
מודפס : ₪79.00

נקה

תיאור

מתתיהו – מה אתה עושה?

ז’אנר: פרוזה

מספר עמודים במודפס: 160

תאריך יצאה לאור: אוקטובר 2017

שפת מקור: עברית

 

מה אתה עושה?

“מה אתה עושה?” שואל אותו אביו ביידיש באחת הפגישות ביום שישי בערב, בעיר אחרת, מצדו השני של השולחן. והוא חשב לרגע שמדובר בעסקים, אך אחרי כמה דקות הבין שאביו שאל אותו על הדרך.
נער צעיר עומד במעלה רחוב בדרום תל־אביב בעיצומה של תקופת העימותים לפני הקמת המדינה וחולם על העולם שיכבוש. הוא עובד בשעות אחרי הצהריים, ובכסף שהרוויח קונה לו ולאחיו הקטנים עוגת רולדה, הנאה קטנה שאליה נמלט ברגעים שיכול היה להרשות לעצמו. מתוך הריקנות שהשאירה אחריה המלחמה הגדולה הוא יפרח, יצליח לבנות את משפחתו, יצא אל העולם הגדול ויחתור קדימה על מנת להרוויח את הפרוסה שלו בעוגת ההתחדשות של המדינה.
מה אתה עושה? — רומן רגיש שמצייר תמונת יחסים בין שלושה דורות מנקודות תצפית שונות, כשכל דור, בדרכו שלו, מבקר את הבחירות שנעשו לאורך השנים. בין הבתים הלבנים בסגנון הבאוהאוס והעיר שמהווה בשבילם בועה ורחם  עוטף, הם נעים לבד או ביחד במרחבי הזמן, ברחובות שמשתנים עם השנים ובסבך האתגרים שמציבים להם החיים.
הקורא מצרף פרט לפרט לאורך הקריאה, עוקב אחרי הנער שמתבגר, הופך לגבר ובונה משפחה, ומצטרף אליו, כמעט בעל כורחו, לעיסוק בשאלה על נכונות הדרך שמבודדת אותו בתוך עולם סגור שלמעשה משקף את ההתלבטות הגלובלית, ותוהה שמא איננו אלא חלק מסיבוב נוסף של ניסיונות ההיסטוריה להיאחז במקום הזה, עוד ניסוי במעבדה אנושית שאנחנו רק חלק ממנה.
מתתיהו נולד בתל־אביב שהייתה לו לבית ואליה חזר בכל פעם מחדש. הוא גדל על התפר בין העולם הדתי והחילוני עד שבחר בחילוניות אף שלאורך השנים שמר על קשר עין עם הדת. זהו ספרו הראשון.

טעימה מהספר

תל אביב, ספטמבר 1947
 
ברגע שבו יצר את אותה תמונה נצחית שתלווה אותו במשך כל חייו, חש שהוא מסוגל להשיג כל מה שירצה, שהחיים לפניו, שהוא מתכוון לטרוף אותם ושהכול בהישג ידו. הוא עמד במעלה הרחוב, בן שש עשרה שנה, נשען על האופניים והרגיש שהעולם מושלם. כפות ידיו לחצו קלות על ידיות המעצורים בצדי הכידון ונתקלו בהתנגדות רכה. השעון החדש שקנה לעצמו בכסף שהרוויח היה ענוד על פרק ידו השמאלית והעניק לו תחושה של גבריות.
 
השעה הייתה חמש אחר הצהריים. רוח קלה של תחילת ספטמבר נשבה מהים, והאור השתנה לפי כיוון קרני השמש המערביות שחדרו בין הבתים; הן פרצו לרגע לתוך הרחוב, נעלמו והופיעו שנית. על אבני המדרכה ריצדו צללים שהטילו עצים שגדלו בחצר הסמוכה. שמואל, מבעליו של בית הקפה אוריינט, כבר הוריד את סוכך הבד הרחב כדי להגן על לקוחות אחר הצהריים מקרני השמש התזזיתיות. השמיים היו צבועים בכחול בוהק, והבתים הלבנים בסגנון הבאוהאוס נסכו בו תחושת ביטחון קיומי כמו של עובר ברחם. הוא היה שם ילד, נער, ועכשיו גבר צעיר בתחילת המסע. הוא לבש מכנסיים קצרים שגזרתם הצרה החלה במותניים, התרחבה לעבר הרגליים והסתיימה בקפל מוקפד ברוחב שלושה סנטימטרים בדיוק במרכז הירך. פתחי הכיסים הרחבים מוקמו בשני צדי הגוף, וכיס זעיר שיועד למטבעות הותקן בצד הימני העליון בין שני קפלים אופנתיים שנתפרו משני צדיו. סוגר המכנסיים שנע לרוחב המותניים היה רחב ובעל שני כפתורים. הוא לא שם לב שבזמן היציאה מהבית רכס רק את הכפתור העליון, ובן זוגו התחתון נשאר מוסתר מאחורי לשון הבד.
 
החולצה הלבנה שלבש הייתה אלגנטית ובעלת שרוולים ארוכים שקופלו עד ארבעה סנטימטרים מעל המרפק וחשפו זרועות שפלומת שיער בהירה החלה לעטוף אותן. היא הייתה מגוהצת והונחה עליו ברישול שהסתיר את העבודה הרבה שהשקיע לפני שלבש אותה, עד שגם הקמטים האלכסוניים, שכמעט לא נראו, היו מדויקים כאילו תוכננו על מנת להשלים את קווי הגיהוץ.
 
פניו היו כשל אדם מבוגר שאיים קטנים של ילדות מסרבים לנטוש אותם. קמטים קטנים נחרצו במצחו, חיוך קטן ושרמנטי עיטר את שפתיו, ועיניו הביטו קדימה כאילו ידעו את העתיד ויכלו לו. כובע ברט כהה כיסה את ראשו מאחור, ומלפנים, מימין לשביל שיער ישר, פרצה בלורית בהירה משוחה בברילנטין, בין שני מפרצים שהטרידו את מנוחתו כשעמד מול הראי.
 
הכול היה מושלם. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים האור השתנה לסירוגין לפי כיוון קרני השמש המערביות שחדרו בין הבתים והוא נע במורד הרחוב לצד אופניו, לעבר רחוב עמק יזרעאל. הוויכוח הסוער עם הוריו בלילה הקודם לא פגע במצב רוחו המרומם, ומהבוקר ציפה לרגע הזה ותכנן אותו בפרטי פרטים. הוא המשיך ללכת כשהוא מזמזם לעצמו ניגון שלא הרפה ממנו מהרגע שהתעורר.
 
לאורכו של היום סחב על גבו חבילות כבדות של עורות נעליים, צווארי בטנים וקרופונים שנועדו ליצור סוליות נעליים והגיעו מבתי חרושת מקומיים. את החבילות שכל אחת מהן יצרה מבנה שונה סידר על המדפים בצורה סימטרית. ריח חריף של עורות עמד באוויר והשרה תחושה של סחורה טרייה.
 
אביו, בעל המקום, שמיעט לזוז ממקומו, ישב לרוב בפתח החנות בכיסא מעץ בעל משענת מעוגלת, ולעיתים כשהגיע קונה, עמד בראש דלפק המכירות, מחכה בסבלנות לשלב המשא ומתן. הוא היה איש דתי, כבד גוף ומקריח, שחיוך לא נראה מעולם על פניו. כיפה שחורה גדולה עיטרה את ראשו, מכנסיים שחורים הקיפו את בטנו וחוזקו בחגורה שתאמה לצבע נעליו הקלות. החולצה הלבנה שלבש הייתה בעלת שרוולים קצרים וכתמי זעה זעירים עיטרו את גבה במהלך ימות הקיץ הארוכים.
 
כל לקוח שהגיע לחנות נעצר מול האב שישב בפתח, ואחרי שבירך אותו לשלום נכנס פנימה והתייצב לצד דלפק המכירות המחורץ. הוא, הבן, ניקה את המשטח, הוריד מהמדף אגד של עורות בקר מעובדים, שלף סכין תוצרת בית, שלמעשה הייתה פס מתכת שחודד עד שהפך לסכין, חתך בזהירות את החוט הזהוב שקשר את המשטחים החומים והעבים ופרס אותם עבור הלקוח שעמד לידו.
 
הם עמדו במרכז החדר הקטן שהיה מואר על ידי מנורה שהשתלשלה מהתקרה, בין החבילות שסבבו אותם מכל עבר, עטופים בחום הקיץ ובריח חריף של עורות. הקונה הפוטנציאלי היה הופך את העורות אחד אחרי השני ומעביר את ידו על פניו של כל אחד מהם על מנת למצוא פגמים. הוא היה ניצב מולו דומם, נועץ את מבטו בסחורה ונמלט לעולמות אחרים שבהם היה חופשי לעשות כרצונו ולהתחיל לבנות את חייו.
 
בסוף הפגישה, אחרי שהלקוח עזב את החנות, היה האב נע בכבדות אל מגירת השולחן, שולף קופסת סיגריות, מרים את המכסה בתנועת בוהן מאומנת, מוציא סיגריה ומצית אותה בעזרת גפרור שהופיע בידו השמאלית כמו במופע קסמים. הוא היה שואף את האוויר החם בהנאה, נושף ענן אפור מהפה וחוזר לכיסא שבפתח החנות. בתום טקס העישון, כשלא נותר דבר מהסיגריה, היה מרים את ראשו ומתבונן בבנו שנהג לעמוד ליד דלת העץ הכבדה, מחכה לקונה הבא שיגיע.
 
כך זה נמשך לאורך היום. הוא, הבן, סידר את החבילות, הוריד אותן ממקומן והציג את הסחורה ללקוח, בעוד שאביו עוקב אחריו בדממה, שהייתה לפעמים כה מעיקה, עד שגרמה לו לנוס לרחוב.
 
"תביא משהו לשתות," אמר לו אביו ביידיש לקראת סופו של אותו בוקר.
 
הוא הנהן בראשו ויצא לעבר המכולת של אברם. כמה עשרות מטרים של הליכה במורד הרחוב והוא נעצר מול זרם דק של מים שהזדחל על הכביש האפור וסימן את הכניסה לחלל אפל שקירותיו כוסו במדפי עץ דהויים. בארון מרושת שהותקן משמאל לפתח, בחלל מאובק מקמח, היו מוטלות באקראיות כמה כיכרות לחם, ונדמה היה שהן מעולפות מחום. דלת החנות הפתוחה בחלקה נתמכה על ידי כמה ארגזים שבהם בקבוקים של בירה נשר לבנה, ולצדם היה אוסף קופסאות שימורים של בשר מתוצרת בולי־ביף, תיבות של קופסאות שמן ואגודות של שקיות עדשים וכוסמת מתוצרת מגן.
 
הוא נהג לפלוש לחלק האחורי החשוך של המכולת כמו מגלה ארצות בתוך ג'ונגל סבוך של מכלים, מדפים וריחות של מלפפונים כבושים, זיתים, כרוב חמוץ ודגים. שם, במרכז האפלה והניחוח המשכר של האוכל המלוח, היה חוזה בקשת של צבעים וטעמים שהלהיטו את תאבונו, אך הפעם הגיע על מנת לקנות שני בקבוקים של מיץ תפוזים. הוא פתח את דלת מקרר הקרח, שהיה המקור לזרזיף המים שצבע את הכביש, וכרגיל מצא על המדף העליון, בחלקו הפנימי, גבינות לבנות תוצרת בית ואחרות מייצור תעשייתי של תנובה. על המדף האמצעי עמדו צנצנות זכוכית עם יוגורט לבן, ומימינן בקבוקי חלב גדולים. בתחתית המקרר ניצבו בקבוקי מיץ פז עטופים ברסיסים של לחות. דלת ארגז הקירור הבריקה, ואפשר היה לחשוב שאחרי כל לקוח ממהר אברם לנקות את טביעות האצבעות בסמרטוט שהיה מונח בסמוך. הוא שלף שני בקבוקים של מיץ תפוזים, חלף על פניו של אברם, שרשם על כרטיסייה משומנת את סכום הקנייה בעיפרון קהה ומיהר בחזרה לחנות.
 
"שב, תשתה," אמר לו אביו, והצביע על הכיסא המיותם שעמד בצד הנגדי של הפתח, אך הוא היה מלא אנרגיה ולא יכול היה לשבת במקום אחד. הוא התהלך בין החבילות כשהוא מחזיק את בקבוק המיץ הכתום בידו הימנית ומלטף את הקרופונים המבריקים בידו השמאלית. הוא חיכה ללקוח נוסף שיגיע, הגניב מבט לשעון החדש שקנה וספר את הדקות. אביו, שהרגיש בבנו מסתובב מאחוריו, פלט אנחה עמוקה ואחר, כהרגלו, גלגל אוויר בין לשונו ושיניו ויצר קולות של מציצה שלפעמים היו גורמים לסובבים אותו לנוע בחוסר נוחות.
 
בשעה שתים עשרה בדיוק הודיע שהוא הולך לאכול.
 
"אתה לא רוצה לאכול היום עם אימא ואתי?" שאל האב מבלי להסב את ראשו.
 
אך הוא סירב, יצא מהחנות ופנה לאכול את ארוחת הצהרים לבדו אצל ציון, כפי שנהג לעשות בכל ימות השבוע.
 
בלילה הקודם, כשחזר מבילוי עם חברים, הם חיכו לו. פניו של אביו היו אדומים מזעם, ואמו שישבה בפינת החדר דיברה בלחש שהלהיט את האווירה. הוא הבין שהגיעו לקו פרשת המים. לא הייתה זו השעה המאוחרת או הבגדים שלבש, אלא עשרות אירועים זעירים שהתרחשו בתקופת הקיץ האחרון ויצרו מניפסט של עצמאות. הם לא ידעו כיצד להתמודד עם הילד שהפך לנער והיה בטוח שהוא מסוגל להשיג כל מה שירצה ושהכול בהישג ידו.
 
חום הצהריים הלהיט את מחשבותיו, והוא ידע שעליו לצאת משם, לעולם הרחב. הוא יקיף את מגדל פיזה באיטליה, יעמוד בתוך המון התיירים בפתח קתדרלת נוטרדאם ומשם ייסע במטרו למגדל אייפל שבפריז. הוא ישב בבתי הקפה עם כל האנשים היפים שראה בתמונות בעיתונים ונראו מאושרים ובריאים, הוא יפליג באניות, יטוס במטוסים, ינהג במכוניות בכבישים מהירים, יטייל על גשרים, יחצה נהרות, יצפה במפלים, יצלם את כל המראות הללו במצלמה שרכש, ולאחר מכן יחזור הביתה, יראה לכולם את התמונות ויספר על ההרפתקאות שעבר.
 
הוא חלף על פני מרפדיות רהיטים שחלקי מזרנים ופלומות פשתן עיטרו את פתחיהן וקולות פטישים שהיכו בראשי מסמרים זעירים בקעו מהן. הוא הציץ לתוכן וראה אנשים שפופים, נטולי שמחת חיים, שהחזיקו בידיהם חלקי קפיצים עטופים בחומר דמוי צמר גפן, אותם דחסו לתוך ספות או כורסאות.
 
וכשכבר החל לשרטט בדמיונו את דרכו בחיים, נתקל בתור לארוחת הצהריים שהשתרך מחדר האוכל של ציון, שהכין במשך הבוקר קציצות ירקות חריפות ברוטב עגבניות, בשר ברטבים משתנים — אם הצליח להשיג בשר — אורז לבן פשוט, סלט ירקות, חומוס וטחינה.
 
הוא נעמד בסוף השיירה, ספר את האנשים שעמדו לפניו, נעץ עיניים בסירים שעמדו על האש, נשם לקרבו את הניחוחות ושקע פעם נוספת במחשבות. כמה זמן עבר לא ידע, אך כשנעמד מול ציון, שהיה לבוש תמיד בבגדים נקיים ומגוהצים, התבונן בו בתדהמה. ציון חייך אליו והחל ממלא את הלחמנייה הלבנה שכבר הייתה מוכנה על הדלפק. הוא דחס לתוכה קציצות אדומות וסלט ירקות, וכמדי יום הקפיד לשאול אם להוסיף קצת טחינה או חומוס.
 
עם החבילה החמימה הזאת יצא החוצה והתיישב על שפת המדרכה במורד הרחוב. הוא פרש על המכנסיים והחולצה כמה מפיות נייר לבן שהכין מבעוד מועד, חשף את פתחה העליון של הלחמנייה המאורכת שעלתה על גדותיה והחל לאכול את ארוחת הצהריים לאט ובנחת. כשסיים אסף את המפיות, ניגב את ידיו, בדק שאין כל כתם על הבגדים, חזר על עקבותיו לפח האשפה שעמד בסמוך לכניסה למסעדה, והשליך את הכדור האדמדם שנשאר מאותו תעתוע של צהריים.
 
כך נהג לעשות בכל יום מימות הקיץ החמים. בשעות הבוקר חיכה בקוצר רוח להפסקה בשעה שתים עשרה, לעמידה בתור, לפגישה עם ציון, ובעיקר לרגע שבו ינגוס מהבצק החמים והדק שהיה ספוג בטעמים אחרים. אחר הצהריים נאבק עם עצמו שלא לחזור ולקנות לחמנייה נוספת על מנת להשתיק את תחושות הרעב והגעגוע שעלו מבטנו.
 
השעה הייתה כמה דקות אחרי חמש אחר הצהרים. רוח קלה של תחילת ספטמבר נשבה מהים בין קרני אור של סוף קיץ שנשברו על שמשות חלונות הבתים ויצרו פסיפס צבעוני וזוהר על הכביש. הוא נע במורד הרחוב, נעצר לרגע והמשיך. הפנס השחור שהותקן בקדמת האופניים זקף ראש והתבונן קדימה, כאילו היה גשש מודאג שבודק את המשך הדרך.
 
במהלך חודשי הקיץ התעקש לעבוד בשעות אחר הצהריים בבית המסחר לציוד משרדי של דויד כהן, ביפו, והוא היה בדרכו לקבל את משכורת חודש אוגוסט.
 
הוא עבר על פני המכולת של אברם שישב על פח זיתים זהוב, תחת השלט "מכולת מוסיוף", והתבונן בו ללא תזוזה. אברם היה תשוש מהעבודה ומהחום. גבו היה כפוף, ומתחת לסינר אפור שהגיע עד ברכיו, בצבצה גופיית עבודה מרובבת בכתמי שמן, שהפכה חומה עם השנים. הוא דילג בקלילות מעל הרטיבות שחצתה את הכביש, חלף על פניו של אברם והמשיך לדחוף את אופניו בירידה לעבר רחוב עמק יזרעאל.
 
בפינת וולפסון יצאו שתי בחורות בתחילת שנות העשרים לחייהן מחנות בגדי הנשים של דב. הוא התבונן בהן, נעצר לרגע וחייך לעברן. הן החזירו לו מבטים מתגרים ופרצו בצחוק מתגלגל שהעביר זרם של הנאה בכל גופו. באותו רגע יכול היה לכבוש את העולם כולו, והוא גם ידע שהוא מתכוון לעשות זאת. הוא המשיך לעקוב אחריהן במבטו עד שנעלמו מעבר לפינה של רחוב העלייה.
 
הוא אהב אותן עם שיער ארוך או קצר; רחבות מותניים או צרות; לבושות בחצאיות ארוכות או קצרות ונועזות, וידע לתת מעצמו כך שלא יכלו לסרב לו. הוא נהג להתבונן בפליאה בעליצות שפרצה מהן כשדיברו אחת עם רעותה, בחיוכים ששלחו לעברו ובשמחת החיים הבלתי מרוסנת שמילאה את עולמן, וכבר לא הייתה מנת חלקו.
 
נפשו שוטטה עדיין בעולמות של ילדות, אך גופו התבגר וכך גם צורת מחשבתו. היה עליו למצוא את דרכו בחיים, להרוויח כסף למחייתו, לשאת אישה ולהקים משפחה, והוא ידע שבעתיד יוכל לסמוך רק על עצמו. עכשיו הוא בן שש עשרה, מחר בן עשרים, ובעוד שבוע הוא כבר בן שלושים, והחיים נעלמים בתוך סופת זמן בלתי ניתנת לעצירה.
 
הוא חצה את רחוב וולפסון וחלף על פני חלון ראווה מלא בשמלות ערב אלגנטיות בכל הצבעים על רקע פלקט שנה טובה, שקושט בציורים ילדותיים. שנה חדשה עמדה בפתח אחרי חודשים של אירועים מטלטלים: ההוצאה להורג של לוחמי האצ"ל אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר, שנתפסו על ידי הצבא הבריטי בניסיון הפריצה לכלא עכו ושרו את התקווה כל הדרך לגרדום עד המוות, התלייה של שני הסרג'נטים שחטף האצ"ל כבני ערובה, ותכנית החלוקה בין המדינה שתקום ליישוב הערבי, שפורסמה בשבוע הקודם, אך כעת קיווה לחזור ולהתמקד בתכניותיו לעתיד.
 
"איך הגיע דב למסחר בבגדי נשים?" שאל את עצמו. מעולם לא עבר את פתח החנות, אך בעיני רוחו ראה טור ארוך של נשים שנמתח לאורך הדלפק. כל אחת בתורה מבקשת למדוד חולצה, חצאית או שמלה, ודב משרת אותן בעיניים מלאות אהבה. הייתה זו ארץ רחוקה ובלתי ניתנת להשגה, שנמצאת מחוץ לתחום.
 
בתי העסק ברחובות שסביבו החלו להיסגר. וילונות הברזל שחצצו בין חלונות הראווה לבין העוברים והשבים נגררו והוגפו ברעש מחריש אוזניים. מבעד לשאון שמע את יוסף הזקן, בעל חנות הכוסות וכלי הבית, צועק על בתו שתספור את הכסף שבקופה פעם נוספת, מקלל ומבזה אותה כמדי יום לאוזניי המעטים שנשארו בסביבה.
 
"רווקה זקנה, מפגרת, תספרי את הכסף כמו שצריך," שמע אותו צועק לעברה מבעד לתריס הברזל המוגף למחצה שבפתח החנות. הוא דמיין אותה עומדת ליד מגירת המזומנים, מרכינה את ראשה, שולפת את ערמת השטרות וסופרת בשנית. יכול היה להריח את ריח הכלים החדשים שהיו מסודרים על מדפים צרים לאורך קיר החנות ולראות את הכוסות שעמדו בארון בעל דלת זכוכית שקופה בכניסה.
 
יוסף לא היה אדם רע, אך קשיי החיים הפכו אותו מר נפש. מיום שנודע לו שכל בני משפחתו נספו במלחמה הגדולה, איבד את שמחת החיים.
 
רובם היו כאלו. חלק גדול מתושבי הרחוב הגיעו ממזרח אירופה לפני המלחמה, ובסופה גילו שהם יתומים מחוסרי שורשים. גם לו לא נשארו קרובים מלבד הוריו ומלבד אחיו ואחותו שהיו קטנים ממנו בכמה שנים. יחד הם יצרו בועה משלהם בתוך הלבנט, בדרום תל אביב.
 
הם נהגו לעמוד על גג הבית, חמשתם, כשמאחוריהם גגות העיר המסוידים בלבן, מתבוננים לתוך עדשת המצלמה. ראשו וראש אחיו היו חבושים בכובעי ברט כהים, שחשפו את הבלוריות שסורקו בקפידה. אחותו לבשה שמלת קטיפה או חליפת שני חלקים, שלחה מבטים מבוישים לעבר העדשה ונצמדה אליו. הוא הקפיד ללבוש ז'קט ובדרך כלל גם ענב עניבה. הוא חבק את אחיו ואחותו והם נשענו עליו. הם היו זקוקים לעמוד יציב, לקיר תומך, והוא קיבל עליו את התפקיד כמובן מאליו. הוריו עמדו זקופים לצדם, גם הם במיטב בגדיהם.
 
"כולם לחייך," נהג אביו לומר ביידיש, לפני שהאוטומט של הצילום העצמי הגיע לרגע הלחיצה המכנית.
 
התמונות יצאו עקומות, תמיד, כיוון שהוא תמך במצלמה בעזרת מבנה אבנים מאולתר ומעולם לא הצליח לייצב אותה מאונכת לקרקע ומכוונת אליהם במדויק. אך הם, בני המשפחה, עמדו ישר כמו במסדר צבאי, מחייכים כמו בתמונת מצב על תקינות החיים.
 
בבועה הם דיברו יידיש, אך בחוץ, ברחוב, דיברו עברית. כיצד ידעו הוריו לנטוש ברגע הנכון את אירופה? מדוע התעקשו כנגד כל הסיכויים לפני שש עשרה שנים לעזוב את הקן החם של הוריהם, את העיירות בהן גדלו בפולין, ולעלות לארץ, למדבר, ללבנט? הוא לא ידע. מעולם לא דיברו על נושא זה, וכששאל, לא ענו.
 
ובאותם רגעים, כשהדרך במורד הרחוב הפכה שוממה, וגוונים אדומים של אור נתלו על קירות הבתים, הוא ידע שלא תהיה לו בררה אלא להילחם על עצמאותו, מולם ומול חומת השתיקה שלעיתים גרמה לו לחרדות.
 
אתמול בערב לא ויתרתי. לא הייתה לי אפשרות אחרת, עלתה המחשבה במוחו והתפוגגה לאיטה, עד שנמוגה בין הצלילים של הניגון שהמשיך להתנגן בתוכו מהרגע שהתעורר.
 
הוא המשיך לדחוף את האופניים במורד הדרך, חלף על פני בתי מלאכה של נגרים ורפדי רהיטים שהצטופפו דומם מאחורי דלתות נעולות, עבר את חדר האוכל של ציון וכעשרים מטרים לפני סופה של הירידה, ליד נפחייה, שממנה בקעו ניצוצות אדומים של עבודה, נופף לעבר זוג משקפי רתכים והמשיך לעבר הצומת.
 
השמש החלה לשקוע ושלחה קרניים צהובות לאורכו של רחוב עמק יזרעאל. סוס שחום עמד רתום לעגלה לפני הכניסה לבית החרושת מנורה לייצור נרות. הוא עצר, נשען על אופניו, והאזין למים שזרמו בקומות העליונות של המפעל על מנת לצנן את החֵלב ממנו ייצרו את נרות השבת. בכל שעות היום אפשר היה לשמוע את טפטוף המים, עד שנדמה היה שמדובר בדליפה של צינור אינסטלציה ולא בבית ייצור.
 
בקומת הקרקע ארזו נרות שבת מכל המינים והסוגים: נרות לשעה, לשעתיים, רחבים ונמוכים, צרים וארוכים או קטנים ודקים. הן נארזו בקופסאות אפורות שעליהן הוטבע סמל החברה — מנורה בעלת שבעה קנים עם השם "מנורה".
 
ממקום עומדו בצומת הרחובות, השוק ועמק יזרעאל, ראה שני עובדים לבושים במכנסיים כחולים וגופיות ספוגות זיעה שהעמיסו תיבות קרטון חומות על עגלה שעמדה מול פתח הכניסה.
 
הוא הבחין כיצד מאבד הסוס השחום את סבלנותו בגלל חום היום ובגלל השמש המסנוורת. הערמה שעל משטח ההובלה גדלה במהירות, אך הסוס שהחל לצנוף ולרקוע ברגליו בחוסר סבלנות ערער את יציבות הארגזים. השמש סימאה את עיניו, צרבה את עורו והוא הרים את ראשו לשמיים, הניף באוויר את שתי רגליו העליונות עד לגובה קומתו של אדם והביע מחאה פראית על סבלו בהטילו אימה על הסובבים.
 
בעל העגלה הגיח מפתח הבניין, ובתנועה חדה אחת משך ברתמה והצליף בשוט ששלף ממושב הרכב. המכות ניתכו על גב הסוס והוא ניסה לדהור קדימה ולמשוך את העגלה על כל תכולתה. התיבות שעמדו על משטח העץ מאחור נעו לכל עבר, אך נשארו יציבות ולא נפלו. שני הסבלים תפסו מחסה בכניסה למפעל והעגלון החזיק במושכות ביד יציבה, משך אותן אליו בכל כוחו ולא נכנע. למזלם, השמש המשיכה לשקוע, הקרניים הצהובות נעלמו והסוס האומלל נרגע. הוא חדל לשלוח קדימה את פרסות הברזל המבריקות, אך המשיך להניע את ראשו האסור ברתמה מעלה ומטה בחוסר סבלנות ולצנוף במחאה.
 
כעבור כמה דקות הרפה בעליו מהלפיתה, ניגש אל ראשו וליטף את אפו ברכות. הוא שלף מכיסו קוביית סוכר קטנה ודחף אותה לפה שהעלה קצף. גופה השחום של החיה הבהיק מזיעה והצלעות שבלטו מבעד לעור עלו וירדו כמו מפוח של רתכים. הסבלים חזרו לעבודתם והמשיכו להעמיס קופסאות חומות על העגלה. שקט של אחר הצהריים חזר לרחוב ורק טפטוף המים המונוטוני המשיך להישמע.
 
הוא העמיד את האופניים עם הפנים מערבה, לעבר הצומת של רחוב הרצל, עלה על המושב והחל מדווש בקצב אחיד לעבר יפו. לרגע עלו הצללים מהרצפה, והוא נראה כמו דובון צעיר הרוכן על כידון אופניים. כעבור כמה שניות הזדקף, גופו הצנום התיישר, וידיו הארוכות אחזו בידיות כאילו נהג בהגה של רכב. כעת נראה כמו אטרייה מאורכת שרוכבת על זוג גלגלים שחורים. הוא הניע את רגליו בקצב גובר, חצה את רחוב הרצל והמשיך קדימה לעבר מעט האור שנותר מיום ארוך וחם. רצף של וילונות ברזל סגורים, לאורך כמה עשרות מטרים, שיווה לחזיתות הבתים מראה אחיד והשרה תחושה של סוף יום.
 
כל אלה נשארו מאחוריו כשפנה לעבר רחוב סלמה ומצא עצמו מול מוסך האופנועים של הזקן. חלקי חילוף של אופנועי BSA היו עדיין מפוזרים ברחבה סביב הכניסה למוסך, והזקן החל להכניס אותם פנימה דרך הפתח הרחב שהיווה צוהר לעולם עמום וכהה של חלקים וערמות חלודות. הוא הניף מנוע שנראה כמו מסרק תלת ממדי, כמה צינורות פלדה, פנס שבור וקפיץ קדמי ארוך של אופנוע מודל 1942. בצעדים יציבים הוא נעלם בתוך המלבן השחור, וכעבור כמה דקות חזר לסיבוב נוסף. גם הוא יקנה אופנוע, חשב בלבו. אולי כזה עם סירה עבור האישה והילדים.
 
טנדר צבאי שהכיל כמה חיילים בריטים לבושים במדים בצבעים שונים חלף על פניו. הוא אהב להתבונן ב"כלניות", הצנחנים בעלי הכומתות האדומות, שסייעו למשטרה הבריטית. הוא וחבריו נהגו לשיר בלעג שנשזר בהערצה את השיר "כלניות" כשחלפו על פניהם. הם הביטו בקנאה בעורם השזוף, עיניהם הבהירות, גופם החסון ומדיהם שסיפרו סיפורים על קרבות שהסעירו את דמיונם.
 
הטנדר נעלם לכיוון כיכר השעון, והוא המשיך מערבה, מתמכר למשב אוויר קליל שליטף את פניו, חולף על פני בניינים ישנים ומוסכים נטושים עד שהגיע למבנים שהיו ממוקמים בחיבור שבין רחוב סלמה והבתים של יפו. בוודאות של אדם שמכיר את דרכו נכנס לרחובות הצרים בין הבתים הנמוכים ונעצר ליד אחת החנויות הראשונות. מעל לכניסה היה שלט "דוד כהן ובניו בית מסחר לציוד משרדי".
 
הוא פתח את הדלת ונכנס לאולם חשוך. אור דל האיר את החדר הרחב, שלא היה מאוורר והיה ספוג בריח כבד של דבקים. בסופו עמד שולחן עץ גדול ועליו היו זרוקים באקראיות ציוד משרדי, דפים עם רשימות, קבלות, קלסרים ענקיים ואוסף של עפרונות ועטים. מר כהן עמד מאחורי השולחן, וכשראה את האורח חייך. ידיו צללו לתוך הערמות שהיו פזורות סביבו, והוא החל לחפש בקדחתנות. לבסוף העלה מעטפה חומה ומשומשת והושיט לו אותה.
 
"הכול מוכן כמו שהבטחתי," אמר בקול עמוק. "אתה יכול לספור, הכול כאן."
 
הוא התקרב לשולחן בצעדים מדודים, הושיט את ידו הימנית ואחז במעטפה החומה. הוא מישש את השטרות דרך הנייר החום ותחושה חמימה של שביעות רצון מילאה את גופו.
 
"אתה עובד חרוץ. חבל שהקיץ נגמר. אתה יכול לחזור לכאן מתי שרק תרצה. אני תמיד אשמח לקבל אותך ואפילו במשרה מלאה." אמר כהן.
 
בלבו התרגש למשמע המחמאה כמו שרק נער בן שש עשרה אמור להרגיש. פניו הסמיקו, אך עדיין שמרו על ארשת מנומסת. הוא הודה לכהן, צעד אחורה בצעדים קטנים, ומבלי לבדוק את תוכן המעטפה יצא לסמטה. הוא ידע מה יעשה עם הכסף. לא עם כולו כמובן אלא עם חלקו הקטן. התכנית כבר הייתה משורטטת בראשו.
 
השעה הייתה כמעט שש בערב. רוח קלה של תחילת ספטמבר הגיעה מהים והאור החל לסגת מבין הבתים. הוא התבונן בשלט שמעל דלת הכניסה ודמיין את שמו כתוב עליו. הוא הביט פנימה וראה את עצמו עומד ליד שולחן באורך של ארבעה מטרים שניצב על אריחי רצפה בהירים. אור חזק של שעת צהריים האיר את מרחב החנות והוא עמד שם, הופך את הסחורה שהייתה מונחת על משטח הפורמייקה המבריק ומקריא את הכמויות.
 
הוא יכול היה לשמוע את רעש מכונת החישוב הידנית שחיברה את הכמויות למחירים, לראות כיצד הוא אורז, לוקח את הקבלה, יוצא לרחוב ומעמיס את החבילה על האופנוע. בדמיונו הניע את האופנוע בדחיפת רגל אחת, משך פעמיים בידית הבנזין, דחף את האופנוע אחורה ברגליו, התיישר במרכז הכביש, מצא את שיווי המשקל, לחץ על המצמד, העביר להילוך שני, והחל בנסיעה ללקוח שחיכה לסחורה.
 
כעבור כמה שניות של הרהורים טיפס על האופניים שהבריקו באור אחרון, ובתנועת יד אחת שחרר את הדינמו על מנת שיישק לגלגל הקדמי וייצור חשמל עבור פנס האופניים השחור שצפה קדימה. באותו רגע, יותר מבכל רגע אחר במשך אותו יום, הרגיש עד כמה הוא מסוגל להשיג את כל מה שירצה וכל שנותר היה להתרכז במטרה ולעבוד קשה, והוא התכוון לעבוד קשה ככל שיידרש. "ככל שיידרש," מלמל לעצמו והחל מדווש קדימה.
 
פעם נוספת עלו הצללים מהרצפה, והוא נראה כמו דובון צעיר הרוכן על כידון האופניים. שנייה נוספת והוא הזדקף, גופו הצנום התיישר ושוב נדמה לאטרייה מאורכת שרוכבת על זוג גלגלים. הוא המשיך לזמזם לעצמו את הניגון שלא הרפה ממנו והניע את רגליו בקצב גובר. רחוב סלמה חלף במהירות, אחריו פנה להרצל והמשיך צפונה עד שנתקל בגימנסיה הרצליה שעמדה כטירה מפוארת וחסמה את הדרך. שם סטה מזרחה לאחד העם והמשיך לרכוב בין הבתים הלבנים שעמדו בשתי שורות ישרות כמו משמר כבוד.
 
חיוך רחב ומלא סיפוק עלה על פניו, והוא נעמד על הדוושות והגביר את המהירות, עובר צומת אחר צומת בלפור, מאז"ה, שינקין, והנה הוא כבר מגיע לסוף הירידה. כשיצא מהרחוב הצר אל הרחבה של תיאטרון הבימה, קיבל את פניו שלט פרסומת להצגה "אדיפוס המלך, תרגום: שאול טשרניחובסקי". הוא הרגיש שחצה גבול בלתי נראה — מהסביבה המוכרת שלו, מהרחובות הקטנים, מהעסקים הזעירים, מתריסי ברזל מוגפים, מרחובות שוממים בלילות, מהאישי והעוטף אל עבר עולם רחב, פתוח, מלא בגירויים חדשים של הצגות, בתי קולנוע, בתי קפה, אורות צבעוניים, רחוב דיזנגוף, רחוב הירקון, קפה ארמון וצפון העיר.
 
הוא המשיך קדימה ופנה לכיוון אבן גבירול, עד שנעצר מול הקונדיטוריה חסרת השם של משפחת פומרנץ, ירד מעל האופניים והשעין אותם על עמוד הבניין. שדרה ארוכה של חנויות מוארות מתחת לבניינים, העניקה לו לרגע קל תחושה שהוא נמצא במקום אחר, בארץ אחרת, באחד מחלומותיו.
 
הבתים ברחוב אבן גבירול עוצבו באופן כמעט אחיד: בניינים בני שלוש קומות, שיועדו לדירות מגורים ונבנו בשני טורים מקבילים במרחק ניכר זה מזה שאפשר לכביש רחב לעבור ביניהם. הם היו שונים בסגנונם מאלו של דרום העיר, והאחידות בלטה במיוחד בחלקם התחתון. שורת העמודים שתמכה בקומות הראשונות של הבניינים וניצבה בסמוך לחנויות העניקה להולכי הרגל מחסה רחב מפני השמש הלוהטת בקיץ ומפני הגשמים שיצרו שלוליות ענק בלתי ניתנות לחצייה, לרוחב הכביש בחורף.
 
הוא השעין את האופניים על אחד מעמודי הבניין, נעמד בסמוך לחלון הקונדיטוריה והתבונן דרכו בגברת פומרנץ שעמדה מאחורי דוכן המכירות. היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת עד צוואר ומעוטרת בבד מלמלה עדין. על ראשה חבשה פאה צהבהבה שתחתיה בצבצו שערות ראשה. אגלי זעה כיסו את מצחה בעודה נעה בכבדות לאורך הדלפק. היא דיברה עם לקוח שעמד מולה והצביע לעבר ערמות של עוגיות בצבעים שונים, שחלקן היו מצופות בשוקולד וחלקן חשופות בצק.
 
לפתע הרגיש שאינו לבד. דמות גבוהה ממנו נשפה נשיפה חמה על כתפו. הוא הסתובב במהירות וראה את הצרפתי שהגיע לקראת ערב לקונדיטוריה על מנת לקבל את הרוגלך שנותרו מיותמים על מגש רחב שעמד לימינה של גברת פומרנץ.
 
הוא הכיר את הצרפתי. הלה הגיע לישראל שנה קודם לכן, ולמרות שהיה בכיסו מספיק כסף לכלכל את עצמו, החליט לחיות כנווד ברחובות תל אביב. הוא ישן במחסה שהיה בוחר לו בקפידה כל ערב בהתאם למזג האוויר ועשה את צרכיו והתנקה בבתים שאפשרו לו להיכנס. הצרפתי, כפי ששמו העיד עליו, הגיע מפריז, והמבטא הכבד הסגיר את ארץ מוצאו. כאשר שאלו אותו לשמו, סרב לענות, ולכן כונה בשם זה, הצרפתי.
 
זו לא הייתה הפעם הראשונה שפגש בצרפתי. הוא ישב אתו בעבר על שפת המדרכה במקומות שונים בעיר והקשיב לסיפוריו על הלימודים בסורבון, על התיאוריות התימהונית שפיתח בנושא היחס שבין האינסוף והעולם הגשמי, ובעיקר על פריז. והוא, שבלע בשקיקה את הסיפורים על חנויות כולבו ענקיות בעלות כמה קומות ומסעדות שבהן מלצרים זועפים לבושים בחליפות שחורות ומגישים מאכלים שמעולם לא שמע את שמם על שולחנות שכוסו במפות לבנות, צחק בקול כאשר שמע את התאוריות על עולמות מקבילים שנעו בתוך עיסה של חישובים מתמטיים מסובכים.
 
שבוע קודם לכן, באחד הבקרים, עמדו הוא והצרפתי יחד באותו מקום וצפו במר פומרנץ, שהיה אדם נעים וגבה קומה, זקוף גב וחבוש כיפה שחורה, כשהוא מביא מגש לוהט מלא ברוגלך מהתנור שמוקם בחדרון קטן בצדה הימני של החנות.
 
פומרנץ צעד קדימה כשמגש המאפים המהבילים מונח על שתי ידיו בעודן מכוסות בכפפות עבות שחסמו את החום. היה זה רגע קסום. הקונים שחיכו בתור פינו לו דרך ועקבו אחריו בפה פעור ובעיניים מלאות תאווה. הוא הניח את מגש הברזל החם בצדו השמאלי של דוכן המכירות, פשט את הכפפות, עבר לצדו הפנימי של הדלפק, התבונן בגאווה במעשה ידיו, ליטף קלות את שפתי המתכת החמימות הקרובות אליו, הרים את ראשו וחייך כיודע דבר אל הלקוח שעמד ראשון בתור, כביכול ממלא כבר את ההזמנה שעדיין לא הוזמנה. הצרפתי לא עמד בפיתוי, שלף כמה שטרות מכיסו, נכנס פנימה וכעבור כמה דקות יצא עם שקית מלאה מאפים לשניהם. "יש רגעים יותר חזק ממך", אמר לו בשפה עילגת ובמבטא כבד.
 
הצרפתי נעלם, והוא נשאר שם לבדו בחושך, מחוץ לקוביית האור הצהובה שלתוכה הסתכל. אי שם בלבנט, בתחילתו של רחוב שסופו אינו נראה, כשהשמש נעלמת לתוך הים התיכון ואור המנורות הצהוב מאיר את החנות המלאה בעוגות, בתקופה שבה המדינה עמדה לנשום את נשימותיה הראשונות ואיש לא יודע מה יביא המחר, הרגיש שהוא חלק קטן ביצירה גדולה יותר, ושעצם קיומה של הקונדיטוריה היא תופעה שמכילה הכול אך גם את הלא כלום הרגעי והחולף.
 
הוא צפה בפומרנצים כשהסבירו ללקוח על תהליכי האפייה. הם נפנפו בידיהם, הצביעו לכיוון התנור הממוקם בחלקה הימני של החנות, דיברו על העוגיות ועל עוגות הקצפת והפנו את מבטם אל המקרר שהעניק תחושה של טכנולוגיה מתקדמת. לבסוף נעמדו ליד ערמת רוגלך והגישו ללקוח אחת מהן לטעימה.
 
הגברת פומרנץ פתחה את דלת המקרר על מנת לאחסן את שארית העוגיות של אותו יום, ורוק של זיכרונות מתוקים מילא את פיו. עוגות הרולדה המאורכות הונחו במאונך לדלת המקרר, ואפשר היה לזהות אותן על פי המילוי שנגלה לעין. הייתה שם רולדת שוקולד חלבית בהירה, רולדה עם שמנת מתוקה לבנה עטופה בציפוי שוקולד, ורולדה עם פירות וקציפת לימון.
 
הוא הכיר את כל הסוגים בעל פה, למרות שבגלל מאורעות התקופה, לא תמיד אפשר היה למצוא חומרי אפייה וחלב שיכלו לספק את תאוות האכילה שלו. אבל באותו יום היו המדפים מלאים בסוגים שונים של עוגות, והוא הגיע על מנת לקנות עוגה שלמה לכל המשפחה ולא רק פרוסה יחידה לעצמו.
 
הוא לא ידע כיצד יהפוך מצופה שעומד מחוץ למעגל הקולות שבפנים לחלק פעיל בטיפת החיים שנוצרה בתוך החנות. האם פשוט יפתח את הדלת, ינפץ את מעטפת השיחה שהתפתחה שם ויבקש רולדת שוקולד עטופה בנייר פרגמנט וסגורה היטב בתוך שקית חומה? או אולי ידפוק בעדינות בדלת, ימתין שיבחינו בנוכחותו ורק אז ייכנס ויהיה לחלק מהם. הוא רצה להיות חלק מעולמם, להסביר שגם הוא טעם ומכיר ולספר שבעתיד יבקר בפריז וישווה את עוגותיהם עם אלו של לונדון, רומא וניו יורק.
 
לבסוף דפק קלות בדלת ונכנס פנימה. פניה של גברת פומרנץ הופנו לעברו. פאת שערה זזה מעט ממקומה, והיא יישרה אותה כאילו סידרה את השמלה ובאה לקראתו, כשהיא מתנתקת מהשיחה הערה שהמשיכה בסמוך. עיניה חייכו אליו וארשת של טוב לב נשקפה מפניה.
 
היא אהבה לראות אותו נכנס בהיסוס אל החנות הקטנה, מסכת רצינות על פניו הצעירים כמו נשא עליו אחריות של אדם מבוגר. הוא היה לקוח קבוע שפקד את החנות פעם בשבוע לפחות על מנת להתענג לשעה קלה על המאפים המתוקים שמילאו את עולמה. היא אהבה לעקוב אחרי מבטו שנדד בין העוגות והמקרר ויכלה לשמוע את גלגלי מוחו חורקים בהתלבטות ילדותית בין עוגת שוקולד בחושה לבין רולדה, ובין עוגיות פשוטות בעלות גוון חום לבין כדורי שוקולד כהים המכוסים באבקת סוכר לבנה.
 
הפעם נכנס לחנות בצעדים נחושים והצביע על המקרר, והיא הוציאה את הגלילה המאורכת עם השוקולד החלבי ועטפה אותה בנייר פרגמנט שקוף. אחר הביאה שקית חומה מנייר עבה במיוחד והכניסה לתוכה את העוגה. כיוון שהכירה אותו מביקוריו הקודמים, שלפה את רולדת השמנת שהייתה עטופה בבצק חום, חתכה ממנה עיגול ברוחב חמישה סנטימטרים בסכין גדולה, החזירה אותה אל מקומה במקרר ועטפה את החתיכה שנשארה על הדלפק בנייר פרגמנט נוסף.
 
הוא התמלא שמחה וביקש באותו רגע לשתף את כל העולם בהצלחה הקטנה שפעפעה ממרכז חזהו ופשטה בכל אברי גופו. הוא התבונן לצדדים עד שלבסוף פגש פעם נוספת את מבטה שקרא את מחשבותיו, והסמיק ממבוכה. הוא שלף מכיסו את הכסף שהכין והניח ביניהם. הסכום היה מדויק.
 
מר פומרנץ המשיך בשיחה עם הלקוח באותה התלהבות. הם דיברו על שיטות אפייה שונות הנהוגות בעולם, והוא החליט שלא להצטרף לשיחה. בידו הימנית אחז בחבילה החומה ובשמאלו בלבנה, הקטנה יותר, ופנה לעבר היציאה. גברת פומרנץ מיהרה על מנת לפתוח את הדלת לפניו, והוא שלח לעברה חיוך מלא חום והכרת תודה על תחושת המשפחתית והשייכות בה עטפה אותו באותן דקות בודדות בחנות.
 
הוא יצא לרחוב הרחב שהיה חשוך, התקדם לשפת המדרכה והתיישב על מרצפות הבטון האפורות. רוכב אופניים שעבר לידו העלה עננת אבק זעירה שלכלכה את רגליו החשופות. הוא הניח בסמוך אליו את העוגה, שנחה בבטחה בתוך השקית החומה, וניקה את האבק מהשוקיים. אחר קילף לאיטו את הנייר השקוף מפרוסת העוגה שנחה על כף ידו השמאלית, הפתוחה כמגש, וחשף את הקרם הלבן.
 
גברת פומרנץ נשארה לעמוד בפתח החנות מאחוריו והתבוננה בו. הוא לא היה מודע לכך והמשיך בארוחתו הקטנה. בידו הימנית, הפנויה, החזיק בבצק הרולדה שהיה דק ונטה להתפרק, תמך בה עם ידו השמאלית וקירב את העוגה אל פיו. הטעם היה מופלא כשם שזכר, והוא חווה אותו מחדש.
 
מר פומרנץ התקרב בשקט אל אשתו והניח את ידו על כתפה. שניהם עמדו והתבוננו בו. הלקוח האחרון עזב את הקונדיטוריה, וכמו כל ערב הם נותרו לבדם. ילדים לא היו להם והם התבוננו בנער כאילו היה ילדם שאבד. לאחר כמה דקות הסתובב מר פומרנץ ונכנס לחנות, וגברת פומרנץ הלכה אחריו וסגרה את הדלת.
 
הוא ישב על המדרכה ברחוב אבן גבירול, השעין את ראשו על כפות ידיו והתבונן לכיוון צפון העיר. הכול היה מושלם. הכסף שהרוויח, השעון שקנה לעצמו, העוגה שיביא לארוחת הערב והטעם המתוק בפה. הרוח הקלה שהגיעה מהים ליטפה את פניו, נשפה בבלוריתו וחושך ירד על העיר. האופניים מאחוריו הבריקו באורות הרחוב, והוא ידע שהגיע הזמן לחזור הביתה.
 
הוא קם ממקומו והעיף מבט אחרון לעבר מקרר העוגות שנראה מבעד לחלון הזכוכית. גברת פומרנץ ניקתה את הדלפק, ובעלה לא נראה. ודאי מכין בצק למאפים של מחר בבוקר, הרהר לעצמו. הוא העמיד את האופניים על הכביש לכיוון דרום, בדק שהדינמו מתחכך בגלגל הקדמי, התיישב על המושב, ייצב את העוגה לאורך פרק זרועו השמאלית ובאגרופו החזיק את קצה שקית הנייר החומה שעטפה אותה. בידו הימנית אחז בכידון והחל לרכוב לעבר רחוב יהודה הלוי. בזווית עינו עוד הספיק לראות את הצרפתי שחמק לאורך קיר הרחוב ופתח את דלת הקונדיטוריה. הוא זמזם לעצמו את אותו ניגון שלא הרפה ממנו מהרגע שהתעורר בבוקר והניע את רגליו בקצב הולך וגובר.
 
העלייה ברחוב יהודה הלוי הייתה מאומצת, כיוון שרק ידו הימנית תמכה בשיווי המשקל של הגוף. מפעם לפעם משך הגלגל הקדמי ימינה, אך הוא תיקן זאת והמשיך קדימה. בצומת רחוב שינקין הפכה הנסיעה קלה יותר, והוא התיישר על המושב, הרפה מהכידון והחל רוכב מבלי לאחוז בו בידיו. הוא הרגיש התרוממות רוחו של אדם שעמד בתכניותיו. הוא כבר יכול היה לשמוע את אחותו ואחיו הקטן מתלהבים מהעוגה בארוחת הערב. היא תבקש את הפרוסה הגדולה והוא, הקטן, יאכל את המנה שלו לאט ובהנאה.
 
בתי מגורים שהתארגנו למנוחת לילה חלפו מימינו. חלונות פתוחים, שהיו צבועים באורות צהובים ושיוועו למשב רוח קריר של סתיו, סימנו את תכונת הערב שגעשה מאחוריהם. ירח מלא יצא מבין עננים של סוף קיץ ושלח אלומות לבנות שנשברו באבני המדרכה האפורות. הן פרצו לרגע לתוך מרחב הכביש החשוך, השתלבו בפנסי הרחוב הדלוחים ואחר נעלמו והופיעו שנית.
 
הוא חצה את צומת אלנבי, פנה דרומה ודקה לאחר מכן היה בכיכר המושבות. ככל שהתקדם, התחזקה בו תחושת רוגע של חזרה הביתה. הוא החל לזהות את שלטי החנויות שזכר בעל פה. כמה מטרים אחרי הפנייה לרחוב החלוצים עצר ליד חנות הדליקטס של זלמן, שעמדה מוארת בציפייה ללקוחות הלילה שמעולם לא הגיעו. גברת שוורץ עמדה בסמוך לפתח, וכל השכונה ידעה שהיא מגיעה לבקר את זלמן בשעות הערב.
 
הוא ראה את הירקות והפירות שהיו מבריקים בניקיונם ומסודרים זה ליד זה, ומעליהם, על מדפים שהיו מחוזקים לקירות, עמדו צנצנות זכוכית וקופסאות שימורים. שנתיים קודם לכן החליט זלמן להפוך את חנות המכולת שהייתה בבעלותו, לדליקטס של תל אביב. הוא שיפץ את חלל החנות, צבע אותו בגווני פסטל של ורוד וירוק ומילא אותו במיטב האוכל העולמי שהצליח לאסוף באותם ימים בדרכים שהיו ידועות רק לו.
 
כל בוקר בשעה עשר, הרבה אחרי זריחת השמש, היה זלמן מגיע לעבודה, מכין לעצמו "קפה איטלקי" בירכתי בית העסק המחודש, לוגם ממנו בהנאה של מגלה עולמות, שוטף בקפידה את הכוס, מחזיר אותה לארון בעל דלתות הזכוכית, מתבונן סביבו, סוקר את הסחורה ומחליט איזו עצה ייתן ללקוחותיו לארוחות הצהריים והערב.
 
עם מטלית צהובה מחק את שאריות היום הקודם מלוח שחור שעמד ליד הדלת וחזר וכתב בעברית, בכתב מרובע, את מחשבותיו החדשות: "כל יום חדש מביא הנאות חדשות וכל יום הוא מסיבּה," כך נהג למלמל לעצמו.
 
הוא שמע את זלמן מדבר אל הגברת שוורץ. "בחוץ לארץ ממציאים אוכל שאנחנו לא מדמיינים. פטה של כבד אווז, שמעת על זה? זה יותר טעים מגריבן. הם מורחים את הפטה שלהם על לחם שחור ואולי אפילו על בגט. ואת יכולה לתאר לעצמך את הטעם. אני זוכר שבוורשה, אימא שלי נהגה לעשות גריבן לחגים. אבא היה קונה לחם לבן, טרי, מוציא את הוודקה מהמזנון שבסלון, מוזג לעצמו כמות רצינית בכוס זכוכית גדולה, מורח את הגריבן על פרוסה בינונית, את יודעת, שלא תהיה עבה מדי והוא יטעם רק מהלחם, ולא דקה מדי שרק השומן יישאר בפה, לוגם מהוודקה, נשען אחורה על מושב הכיסא ואומר שלמען רגעים כאלו שווה לחיות. אצל הגויים זה אותו דבר. הם מורחים פטה כבד על פרוסת לחם, לא דקה מדי וכמובן שגם לא עבה ושותים יין אדום."
 
לפתע קלט זלמן שיש לו מאזין נוסף שעומד עם האופניים ברחוב הדומם ושומע את דבריו מבעד לדלת. הוא יצא לרחוב ושאל בתוקפנות מדוע הוא עומד ומאזין לו, ובתוך כך ראה את החבילה החומה שאחז בידו השמאלית. "מה אתה מחביא בתוך העטיפה הזאת?" שאל זלמן והצביע לעברה.
 
"זאת עוגת רולדה לארוחת הערב. קניתי אותה אצל פומרנץ," ענה לו. זלמן השתתק, הרהר לרגע וחזר להביט בו.
 
"ומאיפה היה לך כסף לקנות עוגה אצל פומרנץ?" שאל. לרגע נדמה היה שזלמן חושב שפומרנץ מתחרה בדליקטס ומקנא משום שהכסף בוזבז אצל פומרנץ ולא הושקע אצלו.
 
הוא התבונן בזלמן בעיניים בהירות ואחר ענה בקול שקט וענייני: "עבדתי אצל כהן מיפו." וכאילו קרא את מחשבותיו של זלמן הוסיף, "ואצלך לא כשר ואני לא יכול לקנות דבר, אתה יודע."
 
גברת שוורץ, שעמדה כל אותו הזמן בכניסה לחנות, פנתה לעבר המשך הרחוב והחלה ללכת דרומה. שניהם התבוננו בדמותה, שהפכה חשוכה וקטנה ככל שהתרחקה. זלמן נאנח, וכשהפנה ראשו בחזרה לא היה לו עם מי להמשיך את השיחה.
 
הוא כבר דחף את אופניו בידו הימנית במורד הרחוב בעקבות גברת שוורץ ופנה לכיוון הבית.
 
האור עדיין דלק בחנות של אביו. הוא ראה אותו יושב בפתח על כיסא מעץ בעל משענת מעוגלת שקלטה את כל גופו לתוכה. הוא התקרב אליו, דוחף את האופניים בידו הימנית ומחזיק את העוגה בשמאלית. אביו ראה אותו נכנס לאלומת האור שבה ישב. הם הביטו זה בזה. רוח קלה הגיעה מהים, האופניים הבריקו באור הצהוב שעלה מחלונות הבתים, ופנס האופניים השחור כבה, אך המשיך להביט קדימה כמו גשש.
 
אביו התבונן בו ושתק. מולו עמד בנו בן שש העשרה לבוש במכנסיים קצרים שגזרתן הצרה החלה במותניים, והוא שם לב שרק הכפתור העליון היה מכופתר. הוא סקר את החולצה הלבנה שסימני גיהוץ עדיין נראו עליה ואת השרוולים הארוכים שקופלו עד ארבעה סנטימטרים מעל למרפקים. פניו של בנו היו כשל אדם מבוגר, למרות שהברט הכהה שהונח על צדו האחורי של הראש שימר גוון ילדותי בדמותו. הוא קיווה שיצליח לנווט את בנו לחיים טובים. על אושר הם לא דיברו. שיהיה אדם ישר ושימצא אישה טובה, חשב בלבו.
 
"איפה היית?" שאל ביידיש.
 
"הלכתי לקחת משכורת ממר כהן ואחר כך נסעתי לפומרנץ באבן גבירול וקניתי עוגה," ענה בעברית.
 
אביו התבונן בו, מהרהר במה ששמע. ניכר היה שהוא לא אהב את העובדה שבנו פיזר את כספו על עוגה אצל פומרנץ, אבל לא אמר כלום ונשאר לשבת במקומו. אחרי כמה דקות של שקט, כשכבר מיקם את האופניים בירכתי החנות, דיבר אליו אביו שוב, כשהוא מפנה את מחצית פניו אל החדר המואר, אך גופו נישאר בכיסא ללא תזוזה:
 
"איזה עוגה הבאת?" שאל, עדיין ביידיש.
 
הוא צעד לעבר דלת הכניסה ונעמד לידו, מישיר את מבטו לרחוב. "רולדת שוקולד," ענה בעברית לחשכה שמולו.
 
אביו הפנה גם הוא מבטו לעבר הסמטה, שהאור היחידי שחדר אליה נבע מהבתים שמסביב.
 
"תן לי לטעום חתיכה," אמר ביידיש.
 
הוא היה מרוצה מהבקשה, שעצם קיומה אישר את מה שעשה. הוא הניח את החבילה על דלפק המכירות הכהה, הזיז כמה חפצים מהמרכז, ניקה את המשטח במטלית לחה ושלף את העוגה בזהירות. היא הייתה שלמה ולא ניזוקה מהנסיעה על האופניים. הוא קילף את הנייר השקוף וחשף את גליל השוקולד. רוק מתוק, שהיה תערובת של מה שכבר אכל עם מה שעומד לפניו, מילא את פיו.
 
אביו המשיך לשבת ללא תזוזה בכיסא העץ שבפתח החנות.
 
עם הסכין מתוצרת בית חתך בזהירות גליל ברוחב שלושה סנטימטרים והניח על צלחת מאולתרת שיצר מקרטון חום. הוא מצא מזלג שהיה זרוק באחת המגירות, ניקה אותו, והביא את הפרוסה לאביו. אביו לקח את הצלחת והמזלג, בחן את העוגה מכל צִדיה, ואחר נעץ בה את המזלג בעדינות. הוא ניתק חתיכה חומה מהשוקולד, הכניס לפיו, לעס בשקט והביט בחושך.
 
גם הוא הפנה את מבטו לעבר הרחוב האפלולי.
 
אביו המשיך לאכול לאט ונראה היה שהוא נהנה מהטעם ומהתחושה הנעימה שעטפה את שניהם באותו רגע. כשסיים גירד עם צדו של המזלג את השאריות, וכשלא נותר דבר הרים את ראשו והתבונן בבנו שעמד מימינו.
 
"עוגה טעימה," אמר ביידיש וחייך. "פומרנץ," המשיך בקול מהרהר כאילו נתן ציון גבוה לקונדיטוריה.
 
"תדליק לי סיגריה," אמר כעבור כמה שניות, ואחר הוסיף, "בבקשה," ביידיש.
 
הבן פנה לעבר הדלפק שעליו עמדה העוגה חשופה לחוֹם החדר. הוא עטף אותה בעדינות, כמו שעשתה גברת פומרנץ, והחזיר לשקית החומה. אחר פשפש במגירות והעלה קופסה של סיגריות. הוא בחר באחת מהן באקראיות, הכניס לפיו, הדליק, ושאף את העשן לפה ואחר לריאות. הנאה של מעשן עברה בכל גופו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהדליק סיגריה עבור אביו, והוא החל ליהנות מהרגעים הללו.
 
הוא הגיש את הסיגריה לאביו, שלקח אותה בזהירות בלי לומר מילה, הכניס לפיו ושאף את העשן עמוק לתוכו.
 
הוא התיישב בכיסא העץ שעמד בצדו השני של פתח הכניסה והתבונן באביו.
 
"אתה רוצה קצת?" שאל האב, גם הפעם ביידיש. כאילו לא ידע שהוא כבר שאף ממנה דקה קודם לכן.
 
"תודה," ענה בעברית, והושיט את ידו לרוחב פתח הכניסה על מנת לקחת את הסיגריה.
 
הוא ינק ממנה, מיקד את מבטו בתוך החשיכה והעביר במוחו את האירועים של אותו יום. היה ברור לו, באותו רגע, שהמשך חייו תלוי באופן שבו הוא ינווט אותם. הוא שאף מן הסיגריה פעם נוספת והחזיר אותה לאביו. הם ישבו בדממה, האזינו לקולות שעלו מחלונות הבתים והסתכלו קדימה לתוך השחור שמסביב. כך עברו דקות, אולי שעות ואולי פרק חיים שלם, והם ישבו שם בחשכה שהפכה אפלה יותר ויותר ככל שהמשיכו להביט בה. לפתע שמעו את קולה של אמו, המודיע להם שארוחת הערב מוכנה.
 
"נעלה למעלה," אמר לו אביו בעברית.
 
הם הכניסו את הכיסאות, והוא לקח את העוגה בידו השמאלית, יצא לרחוב והמתין לאביו שינעל את הדלת. בידו הימנית גרר את וילון הברזל וסגר את המנעול. אחר פנו לחדר המדרגות של אותו בניין ועלו לקומה העליונה, לארוחת הערב.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מה אתה עושה? / מתתיהו”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס