מלאכים מעל העיר / שרון צוהר

דיגיטלי : ₪35.00
איסוף עצמי : ₪69.00
מודפס : ₪79.00

נקה

תיאור

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: יולי 2017
מס' עמודים: כ- 500

מודפס נשלח עם שליח עד הבית.

איסוף עצמי ממשרדי ההוצאה בכתובת: המעפילים 33 ת"א.

משהו אפל קורה ברחובות לוס אנג׳לס מדי לילה. משהו שד״ר דנה גורדון, ישראלית בתכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה, לא מצליחה להבין. מדי לילה מגיעות לסִּפו של חדר המיון בבית החולים שבו היא מתמחה, נשים פגועות בדרגות פציעה שונות, אשר קיבלו טיפול מקדים ולעתים מציל חיים ברחובות בידי זר מסתורי.

המטופלות קוראות לו המושיע. הצוות הרפואי קורא לו באטמן, כי הוא מסתובב ברחובות העיר האפלה, מגן על החלשים ונוקם ברעים. מי אתה, המושיע המסתורי? גם דנה רוצה לדעת, והיא לא תוותר עד שהיא תגלה.

 

ד״ר תומר קליין עצר הכול ונסע לארצות הברית בחיפוש אחר איילת, חברת ילדות ואהובתו לשעבר. החקירה של תומר מביאה אותו אל המקומות החשוכים ביותר שיש ללוס אנג'לס להציע ועורכת לו היכרות אישית עם הרוע בהתגלמותו. לתומר יש משימה והוא נחוש בדעתו לבצע אותה, אך שום דבר לא מכין אותו לרגע שבו דנה נכנסת לחייו.

 

מלאכים מעל העיר הוא ספרה השביעי של סופרת רבי המכר, שרון צוהר.

ספריה הקודמים, אהבה בין הגלים, חסר מנוחה, מהלך מסוכן, דד ליין, על המסלול וכשהגלים מתחזקים, יצאו גם הם בהוצאת יהלומים ודורגו כולם ברשימות רבי המכר.

טעימה מהספר

 

-1-

דנה

קול צעדיי המהירים מהדהד ברחוב הרטוב המוכתם בשלוליות דלוחות, שאריות מהגשם ששטף את העיר בשעה האחרונה. ההד חוזר אליי מקירות הבניינים, מעצים את עובדת היותי לבד ברחוב חשוך ומפחיד באחת השכונות הפחות מסבירות פנים בלוס אנג׳לס.

סירנה מייללת במרחק. אירוע שגרתי בעיר הזאת. כשאני לבד ומפחדת, כל סירנה חלשה הופכת לרעש מהדהד ומאיים, בדיוק כמו רעש הצעדים שאני שומעת מאחוריי.

אני עוצרת לרגע. איני שומעת דבר למעט קללות נמרצות בהיספנית הבוקעות מאחד החלונות שמעליי וקולות ניפוץ של זכוכית. אני מחדשת את צעדיי במהירות ומתקדמת הלאה.

כלב רחוב, שפרוותו המדובללת מרוחה בבוץ, פורץ מסמטה חשוכה וחולף על פניי, זנבו בין רגליו, נבהל ממני לא פחות משאני נבהלת ממנו. הוא חוצה את הכביש הדומם וממהר להיצמד אל קיר הבניין מעברו השני של הרחוב, נבלע בין הצללים המאיימים.

קבצן מכוסה בעיתונים שוכב צמוד לקיר לבנים מרוסס בגרפיטי על שמיכת צמר מזוהמת. כשאני חולפת על פניו, ידו המקומטת נשלחת לתפוס בקרסולי. למגע ידו אני נרתעת באימה, מהדקת את המעיל לגופי וקוברת את סנטרי עמוק בחזי. אני מגבירה את מהירות צעדיי עד שאני כמעט רצה. ידי, התחובה בכיס מעילי, אוחזת בתרסיס גז הפלפל שלי, מוכנה לפעולה כמו בימים שהייתי בצבא ונאלצתי להמתין לאוטובוסים בטרמפיאדות מרוחקות.

אבל אני כבר לא בצבא, וזה לא כביש נידח ביהודה ושומרון או בשטחי הרשות הפלסטינית; זה רחוב באחת השכונות הקשות של לוס אנג׳לס, שכונה שאדם שפוי לא היה מעיז להסתובב בה באחת בלילה לבד, בטח לא אישה. אבל אני, ברגע של שיקול דעת מוטעה, כשגיליתי שהפסדתי את האוטובוס האחרון הביתה אחרי משמרת מתישה, החלטתי ללכת ברגל כמה רחובות. איזו טעות.

נראה לי שדמות חומקת מבין הצללים שמאחוריי ואני מצטמררת, מפחדת להביט לאחור, מתפללת שאגיע כבר לפינת הרחוב, שבה עמודי התאורה עדיין לא שבורים, ואז אהיה כבר כמעט בבית.

חבורה של שלושה גברים ואישה דוברי ספרדית באה מולי. הגברים צוחקים בגסות. הבחורה צועדת ביניהם, רזה ונמוכת קומה. על אף הקור מכסים את רגליה הצנומות רק מיני קצרצר ונעלי עקב גבוהות.

כשאני חולפת על פניהם הם אינם מתייחסים אליי, אך האישה נועצת בי את מבטה. מבטינו מצטלבים, ואני מזהה על פניה אומללות, מסכנות ועצבות. חבורה כהה מכסה את לחייה. כשאני מסובבת את ראשי אחריה, אני פוגשת שוב במבטה, מדמיינת שאני שומעת את קריאתה לעזרה, רואה בעיני רוחי את עיניה המתחננות אליי להצלה.

היא רק עוד אחת מאלפי הבחורות המקסיקניות המסתובבות ברחובות האלה. בחורות שמוכרות את גופן עבור מנת סם או מקום לישון בו ללילה. בעבודה יצא לי להיתקל בבחורות רבות כמותה - הן מגיעות אל בית החולים מחוסרות הכרה לאחר שלקחו מנת יתר, או חבולות ומדממות לאחר שחטפו מכות רצח מלקוח או מסרסור, או שהן שרויות בהיפותרמיה לאחר שבהיעדר מקום ראוי לישון בו בחורף הקר הזה, נאלצו לישון ברחובות.

לוס אנג׳לס, עיר החלומות. עיר הניגודים. העיר שבה אפשר למצוא את שדירת וילשיר, את הוליווד, את בוורלי הילס ואת בל־אייר, לצד שכונות מוזנחות, מלאות כנופיות המשליטות טרור בסביבתן ועוסקות בזנות, בהימורים ובפשע.

הבניין שלי שוכן בשכונה שנחשבת טובה, בסמיכות לאוניברסיטה ולבית החולים האוניברסיטאי. רק אלוהים יודע למה הלילה החלטתי שבמקום לחצות את הפארק המפריד בין בית החולים לרחוב שלי ולהגיע ישר לדירה, אלך בדרך הארוכה יותר, דרך השכונות. לא יודעת למה חשבתי שחציית הפארק בשעת לילה מאוחרת מסוכנת יותר ממעבר בשכונה הזאת.

עמודי התאורה לאורך הרחוב מנופצים כולם והרחוב שרוי באפלה מאיימת. נראה שהצל הולך בעקבותיי. הצמרמורת בגבי מתחזקת. אני מבטיחה לעצמי שאם אגיע הביתה בשלום, לעולם לא אלך שוב ברגל מבית החולים בשעות האלה. היה עדיף לו הייתי נשארת לישון בחדר הכוננות הלילה, אבל כשהסתיימה המשמרת רציתי רק להגיע הביתה, להיכנס לאמבטיה ולהירגע. עכשיו אני מבינה שטעיתי.

את חמישים המטרים האחרונים עד הבניין אני גומעת בריצה, מגיעה למדרגות מחוסרת נשימה, מוציאה ביד רועדת את המפתחות ופותחת את דלת הכניסה.

אני בטוחה שעוקבים אחריי, אבל כשאני מסתובבת הצל נטמע היטב בין יתר הצללים. אני נכנסת לבניין במהירות, סוגרת אחריי את הדלת ועולה בריצה במדרגות עד לדירה שלי ושל ג׳יל. אני נועלת את הדלת, מסיטה במהירות את שלושת הבריחים ונשענת עליה בתשישות, מנסה להסדיר את נשימתי. זו הייתה הרפתקה לילית שאין לי כל רצון לחזור עליה לעולם.

 

 - 2 -

 

 

הדירה ריקה וחשוכה. ג׳יל, השותפה שלי, נמצאת הלילה בתורנות בחדר המיון, כך שיש לי את הדירה לעצמי. הפעמים שבהן אנחנו נמצאות יחד כה נדירות, עד שלעיתים אני שוכחת שאנו בכלל גרות יחד. אנו מתראות יותר בבית החולים מאשר בבית.

אני מדליקה את האור במטבח, צועדת אל הסלון, מסיטה מעט את הווילון ומביטה מבעד לחלון אל הרחוב. משהו תופס את מבטי - צל גדול ורחב שנצמד לכרכוב הכניסה בבניין שמול הבניין שלי.

אני ממצמצת, חושבת שאולי אני מדמיינת שוב, חושבת שהצללים מהתלים לשווא בי ובדמיוני המשתלח, אך לפתע הצל ניתק ממקומו ואני אינסטינקטיבית נסוגה לאחור בבהלה, גופי מצטמרר, שוכחת לחלוטין שאני בדירתי, מוסתרת מאחורי וילון ומוגנת על ידי החושך.

אני ממהרת להצמיד את אפי שוב לזגוגית, רק כדי לראות את גבה המתרחק של דמות גבוהה. כשהיא חולפת לשנייה תחת פנס רחוב מרוחק אני רואה שכתפיה רחבות ואגנה צר, ראשה עטוי בברדס הסווטשרט שעל גופה. אני מסיקה מיידית שזה גבר ותוהה - האם זהו הגבר שעקב אחריי הלילה? זה שהמתין מול ביתי, חבוי בין הצללים? או שמא דמיוני מתפרע לחלוטין, ממציא לעצמו הזיות ודמיונות המושפעים על ידי האפלה? אולי האיש הזה פשוט גר בבניין ממול ויצא כרגע לטייל.

אין ספק שמגורים לבד, בארץ זרה, זה משהו שיכול לגרום פרנויות לכל אחד, בייחוד בשעות הקטנות של הלילה. אני מתנתקת מהחלון ופונה לעבר המטבח להכין לי כוס תה וסנדוויץ' לפני שאני שוכבת לישון.

נקישה קלה על הדלת מחרידה אותי ממקומי על הספה ואני מזנקת בפחד, זורקת מבט חטוף בשעון התלוי על הקיר.

״מי זה?״ אני ממהרת לעבר הכניסה, שולפת את מכל הגז המדמיע מכיס המעיל שהשלכתי על כיסא בפינת האוכל ומתייצבת מאחורי הדלת, מציצה דרך העינית הקבועה בה, אך המסדרון חשוך ואיני רואה דבר.

״זה אני, דיינה, תפתחי.״

אני מזהה את קולו של סיימון ומרפה את כתפיי המתוחות, מניחה את מכל הגז על שולחן האוכל ופותחת את הדלת רק במעט.

״מה אתה עושה פה בשעה כזאת?״ אני גוערת בו. ״הבהלת אותי! אמצע הלילה עכשיו!״

״אני יודע,״ הוא מביט בי במבט מתחנן, ״אבל הייתי חייב לדבר איתך. אני מתגעגע אלייך, דיינה, ממש מתגעגע.״

״ומצאת זמן לבוא ולומר לי את זה, סיימון?״ אני פותחת את הדלת ומאפשרת לו להיכנס לדירה, סוגרת אותה אחריו וצועדת לתוך הסלון, הוא צועד אחריי. ״ואם הייתי ישנה עכשיו?״

״אבל עכשיו חזרת מבית החולים.״

אני מסתובבת לעברו, בוחנת אותו במבט מאיים.

״אז זה היית אתה?!״

״אני... מה?״ הוא שואל בחוסר הבנה.

״אתה. זה היית אתה שעקבת אחריי ברחוב עכשיו?!״

״מה פתאום, לא עקבתי אחרייך,״ הוא מתגונן, ״מה את חושבת שאני? נסעתי ברחוב שלך וראיתי אור בסלון. למה, עקבו אחרייך הביתה?!״

״עזוב, לא משנה.״ אני מתיישבת על הספה. ״אני עייפה מאוד, סיימון, אני אחרי משמרת של עשרים וארבע שעות ועוד כמה שעות נוספות.״

״אני חייב לראות אותך שוב, דיינה. תני לנו סיכוי נוסף, אני מבקש. אנחנו נגרום לזה להצליח.״

אני מביטה בעיניו המתחננות, בפניו הנעריות, בשיערו הנופל בחינניות על מצחו כשל נער צעיר ושובב. הוא חמוד, באמת שהוא חמוד, אבל בזמן האחרון קיבלתי על עצמי קצת יותר מדי מחויבויות. בין הלימודים להתמחות אינני מוצאת זמן לדבר, אפילו לא זמן לעצמי.

אני מוצאת את עצמי מעבירה שבועות שלמים בכוח של אינרציה שלא ברור לי מהיכן אני שואבת אותו, מתפקדת על מינימום של שעות שינה ולעיתים אפילו שוכחת לאכול. השבוע התחלתי בהתמחות בת שישה שבועות בחדר המיון, וכך גם הזמן הפנוי המועט שכן היה לי נגזל ממני, ולתוך הקלחת הזאת יתווספו בקרוב בחינות אמצע הסמסטר. מסתמן כי לחצות בהצלחה את השנה הרביעית לתואר דוקטור לרפואה זה אתגר לא פשוט, שלא לומר טירוף מוחלט.

״תחשבי על זה כאתגר,״ אמרה לי פרופ׳ שביט, ראש החוג לרפואה בטכניון, כשהיא הציעה לי להצטרף לתוכנית לחילופי סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה. ״אלו לימודים מעשיים שאי אפשר לרכוש באף מקום אחר. הקמפוס צמוד לבית חולים אוניברסיטאי, ובשנה הרביעית הסטודנטים כבר עורכים סבבי מחלקות, כמו שנהוג אצלנו לעשות רק החל מהשנה החמישית - תחשבי על כל מה שתרוויחי - ניסיון וידע מקצועי שלא יסולאו בפז.״

אז קיבלתי את האתגר ונסחפתי לשנה הקשה ביותר בחיי, שנה של לימודים אקדמאיים מסובכים, בשפה האנגלית, משולבים עם עבודה מפרכת בבית החולים, ולתוך המערבולת הזאת הוספתי גם בחור, שהתחיל אתי בשדה התעופה כשנחתִּי בלוס אנג׳לס, והזמין אותי לכוס קפה.

כשהבנתי עד כמה תובעניים עומדים להיות חיי בשנה הקרובה, אמרתי לסיימון שאני מצטערת מאוד, אבל נאלץ להפסיק את מה שהתחלנו.

חודשיים הספיקו לי כדי להבין שסיימון הוא בחור שרוצה, ובצדק, חברה שתפנה לו מעט מזמנה, ובחיי אין זמן פנוי כלל, וגרוע מכך - לסיימון, כמו לכל גבר נורמלי, היו דרישות אינטימיות שמצאתי את עצמי מתחמקת מלספק. אני יודעת מדוע, אך הוא לא הבין. הוא רצה לדעת, וכשהגיע השלב שבו הייתי צריכה להיפתח בפניו ולספר לו, זה היה הרגע שבו החלטתי שאנחנו סיימנו.

״דיברנו על כך, סיימון.״ אני קמה אל הדלת בעייפות ופותחת אותה. ״אין לי זמן לנשום, אני בקושי עומדת על הרגליים. בין המשמרות בבית החולים לבין דרישות הלימודים... זה פשוט לא אפשרי.״

״אולי בכל זאת... ״ הוא צועד לעבר הדלת, אני מחזיקה אותה פתוחה עבורו.

״ומלחיץ אותי שאתה עוקב אחריי ומגיע לביתי בשעות הזויות בלי להודיע קודם, סיימון.״ אני אומרת בכובד ראש. ״אל תעשה את זה שוב.״

״לא עקבתי אחרייך...״ הוא מתחיל להצטדק, אבל אני סוגרת את הדלת בפניו, מבריחה שוב את הבריחים וצועדת לחדרי, נופלת בעייפות על המיטה ונרדמת.

 

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, איסוף עצמי