מבצע!

מסורת אירית / רבקה סאסי

מדורג 5.00 מתוך 5 מבוסס על 1 דירוגים של לקוחות
(חוות דעת לקוח 1)

מודפס : ₪59.00
דיגיטלי : ₪25.00

נקה

תיאור

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: 8 ינואר 2017
מס' עמודים: כ – 300 

*משלוח עם שליח עד הבית.

"ריחו עטף אותי כשהניח את מעילו על כתפיי ונעמד לצדי, זרועו נוגעת קלות בשלי. שערות עורפי סמרו. השעה המוקדמת, הים המוזהב, הרוח הקרה, הריחות המבושמים ונוכחותו של הגבר המרשים שלידי, ערפלו את חושיי. הרמתי את ראשי והבטתי בו, יפה כל כך וצעיר –  לא יכולתי לתת לעצמי לשכוח את זה, כמו גם את העובדה שאלה השעות האחרונות שלי במקום הזה."

לאהבה אין גיל ואין גבולות. בחיפוש אחר השקט אפשר למצוא דווקא סערה.

דניאלה אבני יוצאת לטיול שלא רצתה בו לאירלנד. בכפר קטן ומרוחק היא מוצאת את שלוות הנפש שכה חסרה לה ואהבה לא צפויה וסוערת המטלטלת את חייה.

האם זה יספיק כדי להשאיר אותה שם?

זהו ספרה הראשון של רבקה סאסי, כותבת יצירתית למגירה שהעזה ללכת אחר החלום שלה.

סיפור קצר שלה התפרסם באנתולוגיה השנייה של כתוב באהבה.

היא מתגוררת בצפון הארץ, נשואה ואם לשני בנים בוגרים.

טעימה מהספר

פרק 1

האוטובוס קרטע במעלה הכביש הצר. משמאלנו תחמה את הדרך גבעה סלעית מכוסה אברשים וערערים מנוקדים בוורוד וסגול. מהעבר השני, מתחתינו, השתרע עמק עוצר נשימה. פלגים חרצו את דרכם בהר ונעלמו אי שם, חוות מוקפות שדות רחבי ידיים נראו בתחתית העמק כמו איים קטנים ומבודדים, כרי עשב ירוקים נמשכו עד לגבעות תלולות הנושקות לים שנראה מהמרחק הזה ערפילי ומוזהב. למרבה הצער, לא יכולתי ליהנות מהנוף החלומי שנשקף מהחלון, השקעתי את כוחותיי בניסיונות דמיוניים לדחוף את האוטובוס, אך מאמציי לא נשאו פרי. בערך באמצע הגבעה הוא השתעל, שאף שאיפות דלק אחרונות, חרחר ונדם. כך, באמצע שום מקום ירוק ומרהיב. כמעט ביחד נפלטה אנחה מפי הנשים, לא ידעתי אם זו הייתה אנחת רווחה או אנחת חרדה. פחדתי שנתחיל להידרדר במורד התלול, הפניתי את ראשי בבהלה והבטתי דרך החלון האחורי, אבל האוטובוס הישן עמד יציב ולא הראה שום סימן שהוא מתכוון לזוז.

אף שישבתי בירכתי האוטובוס שמעתי היטב את ניסיונות הנהג להתניע ואת הקללות הנמרצות שיצאו מפיו. טוב, לא ממש הצלחתי להבין אותו, אבל תיארתי לעצמי שהוא מקלל, הוא נראה די מעוצבן. חלק מהנשים כבר עמדו, חלקן התמרמרו על העצירה הפתאומית, חלקן דרשו לצאת. לבסוף התייאש הנהג מניסיונותיו, התרומם בזעם ובעט בכיסא שעליו ישב. מיכל, המדריכה החביבה שלנו דיברה אתו וניסתה להבין מה קורה. לא שמעתי את התשובה שלו מפני שבדיוק נפתחו הדלתות ברעש גדול. מיכל הרגיעה את הבנות, שחלקן כבר היו בחוץ ולא שמעו את מה שאמרה, ''אל תדאגו, אנחנו ניצור קשר עם המשרד, אני מקווה שהם ישלחו אוטובוס חלופי במהירות.''

הבטתי במורת רוח ביעלי שעמדה לצדי כאילו היא האחראית למצב שנוצר. היא אמנם לא הייתה אחראית לזה, אבל בהחלט נשאה באחריות לנוכחות שלי פה. היא העמידה פנים שאין לה מושג למה אני מביטה בה כך ומשכה אותי אחריה לכיוון הדלת. לא היה לי חשק לרדת מהאוטובוס אבל התנוחה המשופעת שבה עמד גרמה לי סחרחורת, כך  שלא הייתה לי ברירה.

אוויר צח פרץ פנימה דרך הדלתות הפתוחות וריח מתקתק נישא לעברי. היום היה בהיר ושמשי אבל רוח קרה נשבה. מיהרתי ללבוש את המעיל. אפשר היה לראות למרחקים, החדות של הצבעים הססגוניים שהקיפו אותנו הייתה מבלבלת. כמו משום מקום צץ לו לפתע עדר כבשים לבנות ושמנמנות, הן הקיפו אותנו ואת האוטובוס, פעו בקולי קולות והסתובבו בינינו מבולבלות. יעלי ואני פרצנו בצחוק, ההקבלה לעדר שהיינו אנחנו הייתה בלתי נמנעת, גם חלק מאתנו הסתובבו מבולבלות וצווחו בקולי קולות. לאחר כמה סיבובים חסרי כיוון, היתקלויות ודחיפות, הן מצאו את דרכן והחלו לרדת לאטן במורד הגבעה, דילגו על סלעים, עצרו ללחך עשב ועד מהרה חזר השקט לשרור והן נעלמו כלא היו. המפגש הקצר והמפתיע הוסיף לתחושת אי המציאות ששררה במקום הזה.

יעלי שילבה את זרועה בשלי והתרחקנו מעט מהאוטובוס, בשולי הכביש נעמדנו נרגשות וספגנו לתוכנו בשתיקה את היופי שהקיף אותנו. שאפתי שאיפה עמוקה, ארומה של דבש ומליחות קלה שהגיעה מהים הכאיבה לריאותיי המורגלות בעשן ובפיח. יותר מכל הפעים אותי השקט, דממה שלווה שהופרעה מדי פעם בדיבורים ובשיחות אקראיות, קרעי תלונות וצעקות כבושות של מיכל ושל הנהג שהתווכחו ביניהם. התעלמתי מהם לחלוטין והתמכרתי לתחושת רוגע מפתיעה שאפפה אותי. שחררתי את זרועי מזרועה של יעלי והתקדמתי במעלה הכביש. הקולות התעמעמו עד שנמוגו לחלוטין. ציוצי ציפורים נשמעו פה ושם מבין השיחים שנעו קלות ברוח. טיפוס קצר הביא אותי למרום הגבעה, הכביש המשיך והתפתל למטה בסיבובים בלתי אפשריים. העפתי מבט לאחור, לא יכולתי לראות את הקבוצה שהייתה מוסתרת מאחורי פיתול בדרך, חייכתי לעצמי, סוף־סוף. התיישבתי על אבן דרכים קטנה שנטתה על צדה, התעלמתי מישבני הכואב והבטתי סביבי. תחושת הרוגע שהשתלטה עליי מהרגע שירדתי מהאוטובוס התעצמה. לא הבנתי את הנשים המקטרות שהשארתי מאחוריי, במקום להתפעם מהנוף הן היו עסוקות בתלונות. רגע אחרי נזפתי בעצמי, גם אני רטנתי ליעלי כל הדרך, מתחילת הטיול בעצם - על זה ששכנעה אותי לצאת אליו, על הטיסה הלא נוחה, על האוטובוס הישן, על המלון ועל מה לא? כל מה שרציתי היה שיעזבו אותי לנפשי, להמשיך להיות סגורה בתוך הקונכייה שלי ולברוח מכל התמודדות אמתית עם החיים.

נרעדתי כשהרגשתי משב רוח קרה, הידקתי את המעיל לגופי, עצמתי עיניים ונאנחתי, למרות מושבי הלא נוח היה לי נעים. מחשבה עברה במוחי, יכולתי לחיות כאן. ניערתי את ראשי וסילקתי ממנו את הרעיון הטיפשי. המשכתי להתענג על השלווה והיופי עד שקולות נישאו לכיווני ברוח. חבורת הנשים התקדמה לעברי. כולן נשאו או גררו את המזוודות שלהן, חלקן בזעם גלוי. מאחור נגררה יעלי בקושי עם שתי המזוודות שלנו, התרוממתי וסימנתי לה לעצור, לא מבינה מה פשר המהומה הזאת.

''חוצפה,'' ''אין דברים כאלה,'' ''מה זה צריך להיות?" חלק מהנשים עברו אותי כמו סופה. הגעתי ליעלי המתנשפת ושחררתי אותה מהמשא הכבד.

''מה קורה?" היא לקחה שאיפה ארוכה לפני שענתה לי.

''הם לא מצליחים להתקשר, היית מאמינה? אין כאן קליטה.'' היא נשפה בבוז.

מיכל הגיעה אלינו, ''עוד לא קרה לי דבר כזה.''

ריחמתי עליה, היא נראתה כאילו עברה בתוך סערה.

''אז מה עכשיו?'' שאלתי אותה.

''הוא,'' היא סימנה בראשה לכיוון האוטובוס, ''אומר שבמורד הכביש יש כפר קטן שממנו נוכל להתקשר. אין מה לעשות, נצטרך ללכת ברגל, אי אפשר סתם לחכות. מי יודע מתי יעבור כאן מישהו.''

'הוא' נשאר לשמור על האוטובוס ואנחנו התחלנו לצעוד לכיוון הכפר הקטן. תוך כדי הליכה משהו בי פקע. הדרך שבה אמרה 'הוא', הבלבול בעיניה של יעלי, הזעם של הנשים שצעדו למטה בכביש, העובדה שזה הרכב השני בטיול הקצר שלנו שמשבית את עצמו. פרצתי בצחוק פרוע, המבט על פניהן של שתי הנשים הרס אותי, דמעות עלו בעיניי, חיבקתי את בטני הכואבת. הייתי כבר ללא אוויר כשיעלי תפסה בידי וניערה אותה.

''דני, מספיק, מה קורה אתך?"

ידעתי שאני היסטרית ושאולי אחרי שאירגע יגיעו דמעות אחרות, אבל לא יכולתי להפסיק. רק הסטירה המפתיעה והמצלצלת שסטרה על פניי מיכל הפסיקה את הטירוף הרגעי שאחז בי. הבטתי בה בתימהון, חוששת שעוד רגע אני עלולה לפרוץ מחדש בצחוק, אבל הצלחתי להתאפק.

מיכל התנצלה, ''היו לי חיילות כאלה, אני מכירה את זה מקרוב.''

בכל הטיול היא פיקדה עלינו כאילו באמת היינו חיילות שלה. לפני שהמשיכה בדרכה הביטה בי בחשש. הנעתי את ידי בביטול והבטחתי לה שהכול בסדר. יעלי ואני התעכבנו מאחור. ''לפעמים אני ממש לא יודעת איך להתנהג אתך,'' היא נאנחה, ''חשבתי שהטיול הזה הוא בדיוק מה שאת צריכה, עכשיו אני כבר לא בטוחה.''

''יעלי אהובתי,'' חיבקתי אותה, ''אני באמת בסדר. תראי את היופי הזה.'' פניתי לכיוון העמק, פותחת את זרועותיי לרווחה, ''איך אפשר שלא להרגיש כאן טוב. תתפלאי, אני דווקא לא מתחרטת שבאתי, מזמן לא הרגשתי כל כך שלווה כמו בדקות האחרונות.''

הבעה ספקנית נמרחה על פניה, הבנתי אותה. בחברותנו ארוכת השנים, היא הייתה עדה להיסטריה שתקפה אותי לפני רגע ולעוד כמה אחרות. היא לא אמרה דבר והתחלנו לצעוד לעבר הקבוצה שרובה כבר הגיעה לתחתית הגבעה.

***

השבר בחיי החל הרבה לפני שחתמתי ביד רועדת את שמי, דניאלה אבני, על המסמכים במשרד המפואר של חברת עורכי הדין 'קרני-קרני ושות'. היום ההוא היה סגרירי, אפור וקר, ולמרות החלונות הענקיים היה חשוך בחדר הגדול. יצאתי משם נתמכת משני צדדיי בידי בנותיי היפות, תמרי - כי אהבתי את השם, ויולי - כי נולדה בחודש הזה וירון התעקש על שם מודרני.

הייתי צריכה להזיל דמעות, למרר בבכי, להישבר, לבקש נחמה, הייתי צריכה להיות עצובה אבל לא הייתי. כמו שלא הייתי ביום שנפטר, לא ביום ההלוויה וגם לא כשיצאנו מעורך הדין. זה בהחלט מה שציפו ממני כל אלה שידעו בדיוק איזה חיים חייתי אתו, אלה שראו ושתקו, סובבו את הראש כדי לא להיות מובכים, כדי לא להביך - כל אלה רצו שאתמוטט. הסתגרתי בביתי ולא רציתי לראות אף אחד. היחידות שהעזו להתקרב אליי היו הבנות שלי ויעלי. אתן לא הייתי צריכה להעמיד פנים, לא ממש, רק קצת, כי חשבתי שזה יהיה מוגזם לזלזל בעצב של הבנות, הן באמת התאבלו עליו. הדבר היחיד שהרגשתי היה תדהמה מזה שאני לא עצובה, מכך שאני לא מצליחה לבכות, מכך שמה שאני מרגישה מפחיד אותי.

המחלה הארורה, כמו שכינו אותה כולם כי לא היו מסוגלים לקרוא לה בשמה האמתי, הופיעה בפתאומיות, ותוך חודשים ספורים נמוג ירון אבני לתוך עצמו. אפילו אז לא יכולתי לסלוח לו, כזאת אני, מה לעשות, לא שוכחת ולא סולחת. שיחקתי היטב את תפקיד אלת הזעם ולא הפסקתי לחשוב על 'צדק קוסמי'. מצעד אין־סופי של נשים שבאו והלכו, היה נדמה לי שראיתי כמה מהן בהלוויה, אבלות כהלכה וחפויות ראש, בקושי יכולתי להחניק חיוך. כשהבנות גדלו כבר אי אפשר היה להעמיד פנים ובכל זאת נשארתי, למה? ייסרתי את עצמי בגלל זה, למה? יעלי, תמיד מעשית, סיכמה את זה כך: ''למרות הכול, טוב שלא עזבת, נשארת עכשיו גם עם כל הכסף.''

כשחשבתי על זה, אפשר היה לתמצת את חיי עם ירון כך: עצב, תסכול, שנים של בדידות, מיטה קרה וסודות וכן... דמעות, הרבה, הרבה דמעות. לכל אחד יש מכסת דמעות, אני כיליתי את שלי מזמן. אז לא בכיתי. שכבתי במיטה, שכבר הרבה זמן היא רק שלי וכל מה שיכולתי להרגיש כשתחושת ההלם התפוגגה היה אושר. פשוט, מזוכך, טהור. אפילו לא התביישתי בזה.

הסתגרתי בבית לא כי הייתי אבלה כמו שאנשים חשבו בוודאי. גזרתי על עצמי בידוד כדי שלא יראו כמה אני מאושרת, שמחה, משוחררת. ירון היה השות' מ'קרני-קרני ושות'. הייתי מסודרת מבחינה כלכלית, משאר הבחינות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הוא היה טרוריסט קטן, דיכא אותי וכל דבר שעניין אותי. את לימודיי באוניברסיטה הפסקתי בגללו, לא היה אכפת לי, הייתי מאוהבת עד מעל הראש, או כך חשבתי. עשרים ושתיים שנים היינו נשואים ולא נשאר בי שום רגש אליו, בקושי כעס. למרבה הצער, או לא, הפכתי במשך השנים להיות אדישה.

כמה חודשים אחרי שנפטר, מצאה אותי יעלי במיטה משתוללת מאושר, בועטת בשמיכה, מעיפה את הכריות. לא ידעתי לאן לנתב את האנרגיה שגעשה בתוכי. חשבתי אולי לחזור ללמוד, למצוא עבודה, אבל שנים של ישיבה בבית הפכו אותי לחסרת תועלת. התקפי החרדה שפקדו אותי בעבר התמעטו, מבחינתי הכול היה בסדר. מבטה הבהיר לי שמצבי לא טוב כמו שהרגשתי. יעלי לקחה על עצמה לסייע לי לשוב לתפקוד נורמלי (כאילו שידעתי מה זה...) והחליטה להוציא אותי לסדרת, מה שהיא כינתה, 'מסעות התאוששות'. לא היה לי ברור ממה אני צריכה להתאושש, הרי הרגשתי נהדר, אבל זרמתי. היעד הראשון היה פריז. אחרי שחזרנו חשבתי שתעזוב אותי וחזרתי להסתגר בחדרי המפנק והנעים. לא עזר לי.

''טוב, תראי, את לא יכולה להמשיך כך,'' היא התיישבה על קצה המיטה בבוקר שבת אחד, ''קומי.''

הבטתי בה בתמיהה.

''קומי רגע,'' היא התעקשה.

קמתי מהמיטה באי רצון, היא משכה אותי למראה הארוכה שעמדה בצד.

''תסתכלי על עצמך, טיפשה, זה לא בזבוז?" היא שיחקה בשערי ויישרה את גבי.

בחנתי את עצמי ונדהמתי. חשבתי שטוב לי, אבל במראה שמולי השתקפה אישה אומללה. שערי בצבע חום בהיר, מה שנקרא שטני, ארך עד מעבר לכתפיי ונראה פרוע, גובהי היה מעל הממוצע. מעודי לא הייתי שדופה, 'מלאה במקומות הנכונים'  קרא לזה ירון, אבל בחודשים האחרונים רזיתי מאוד, עדיין לא יכולתי לכנות את עצמי רזה, זה גם לא ממש עניין אותי. עיניי שתמיד חשבתי שהן החלק הכי יפה בפנים שלי, היו עצובות וכבויות. יולי תיארה אותן פעם, 'כמו הדבש בצנצנות של סבא גידי'.

''את צריכה להפסיק לראות את עצמך דרך עיניהם של אנשים אחרים,'' אמרה אז יעלי.

חזרתי ונשכבתי במיטה, מצב הרוח הטוב שהיה לי רגע קודם, נעלם.

''יש לי רעיון בשבילך.''

''אוי לא, לא עוד אחד מהרעיונות שלך, בחייך עזבי אותי.''

אנחה נפלטה מפיה, ''בשום אופן אני לא עוזבת אותך, את מטריפה את הבנות שלך. שבי בשקט רגע ותקשיבי לי.''

עשיתי מאמץ עילאי להיראות מתעניינת.

''אנחנו מארגנות טיול בנות במשרד שלי, עדיין לא ברור לאן, אבל זה לא משנה, אני רוצה שתבואי.''

פתחתי את פי לענות. לא הספקתי.

''אני לא רוצה לשמוע לא, את חייבת לצאת מהבועה שסגרת בה את עצמך. אני אטפל בכול, את רק תבואי.''

''אני לא יכולה, מה יהיה עם אימא שלי?''

''אימא שלך לא זוכרת אותך והיא מטופלת היטב היכן שהיא.''

חשבתי עליה בעצב, איזו אישה גאה היא הייתה וכמה התייסרה בגללי. הודיתי לאל שאבי נפטר לפני שנים, הוא היה נשבר לו ראה אותה כך. לפחות הם זכו לאהוב ולכבד זה את זו, מה שאי אפשר היה להגיד על החיים של בתם היחידה. ניסיתי למחות אך ללא הועיל, היא גייסה את הבנות שלי ושלושתן יצרו חזית מוצקה מולי.

הייתי בת ארבעים, אלמנה, עשירה ואבודה.

***

לא רציתי לצאת לטיול הזה או לשום טיול אחר, 'מסעות ההתאוששות' של יעלי נמאסו עליי. רציתי שקט, רציתי ליהנות מהחופש שנפל עלי בדרך שלי, אך היא ובנותיי נדנדו לי בלי סוף. לבסוף מצאתי את עצמי במטוס, זועפת במשך כל הטיסה לאירלנד. הנשים מסביבי עיצבנו אותי, חשבתי בגעגועים על החדר הנוח והמואר שלי, רציתי להיות שם. יעלי עשתה כמיטב יכולתה להתעלם מהרטינות שלי. באוטובוס שדהר במרחבים הירוקים שכנעתי את עצמי שזו הייתה טעות איומה. סביבי הייתה חבורה עליזה של נשים  שליהגה ללא הרף ושרה שירים טיפשיים. לא ראיתי את עצמי שורדת את עשרת הימים הבאים ושקעתי ברחמים עצמיים. מיכל, המדריכה, עשתה סיבוב היכרות בין כולן, החמצתי לה פנים וקיבלתי צביטה מיעלי.

בבוקר היום השני שבק האוטובוס חיים. היינו במלון בפאתי עיר קטנה וסתמית, שהדבר היחיד שהיה מעניין בה היה איזה מבצר קטן ומשעמם שהפך למוזיאון, אלוהים יודע למה. בדבלין עדיין לא ביקרנו, את הסיור שם השאירה מיכל לסוף הטיול. עד מהרה הגיע אוטובוס חלופי ונהג אחר. האוטובוס החלופי היה ישן וממורט ונהגו צעיר וזועף. יומיים שירת אותנו נאמנה, עד שנתקע במעלה הכביש הצר, באמצע שום מקום ירוק ומרהיב.

1 ביקורת עבור מסורת אירית / רבקה סאסי

  1. דורג 5 מתוך 5

    osnat.rubin2

    ספר מקסים. רומן רומנטי פר אקסלנס. כתיבה נהדרת שפה גבוהה ואינטליגנטית. סוחף. קראתי בערב אחד. קצת אגדה בעיני. עוגת קצפת עם שוקולד ודובדבן למעלה. ממש כייפי להעביר איתו ערב גשום. מומלץ בחום

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס