מסירותה של או-טומי / קיסה ומוריטו

דיגיטלי : ₪30.00
מודפס : ₪79.00

נקה

תיאור

קיסה ומוריטו – מסירותה של או-טומי

ז’אנר: פרוזה

מספר עמודים במודפס: 44

תאריך יצאה לאור:

שפת מקור: יפנית

תרגום: פורת קשתאי

מסירותה של או-טומי

שני סיפורים קצרים מאת אקוטגווה ריונוסקה.
אקוטגווה ריונוסקה (1927-1892) מן הנודעים ביותר בתחום הסיפורת היפנית החדשה. בתור סטודנט למד ספרות אנגלית ותרגם ליפנית שירים רבים של המשורר האירי ייטס. רוב שנותיו עבד כמורה בבית ספר לבנות. על אף המוניטין שיצאו ליצירותיו, נאבק כל ימי חייו במצוקה כלכלית. אהובות במיוחד יצירותיו העוסקות בהתנגשות שבין מסורת לחידוש בתחומי המציאות היפנית.

טעימה מהספר

מסירותה של או־טומי
 
בשנה הראשונה למאידז'י, ב־14 לחודש מאי, הודיעו כי צבאות הקיסר יסתערו, בשחר היום השני, על המורדים המכנים עצמם בשם 'שוגי', ואשר כבשו את מקדש קאידז'י. תושבי הצפון הצטוו לפנות את בתיהם ולמלט את נפשם בכל דרך שהיא. עד שעות אחר הצהריים התרוקן כליל גם ביתו של סוחר הבדים קוגאיא סאיבי שבעיר שיטאי. רק בפינה מפינות המטבח זע ונע איזה יצור חי. היה זה חתול מנומר וענקי.
 
הבית היה חשוך. פתחי המבוא היו סגורים על מנעול ועל בריח. המולת הרחוב הצר לא חדרה מבעד לקירות, ורק תפיפות הגשם המתחזקות והנחלשות מעת לעת נשמעו על הגג.
 
כל אימת שהרעש החדגוני התגבר, היה החתול קורע לרווחה את עיניו הבוהקות בגון הענבר. כבר דעכו גם הגחלים שעל גבי האח ובעלטה שכיסתה הכול רק שני זיקי העיניים ריצדו מפה לשם. כשהרגיש בעל החיים, כי מלבד המולת הגשם אין לשמוע כל רעש אחר, הניד את שמורות עיניו וצמצמן לכדי סדק. כפעם בפעם עוד היו העיניים מתיזות ניצוצות ולאחר מכן נרדם החתול. בחוץ הצליף הגשם בטיפותיו הסוערות כבשרירות הלב. הזמן התנהל בעצלתיים.
 
כבר משמשה ובאה שעת הדמדומים בחוץ, כשהחתול פקח את עיניו בפתיעה. זקף אוזניים והקשיב למטח טיפות המטר. הגשם הלך ורפה, כבר ניתן לשמוע אפילו את הלמות רגליהם של נושאי הריקשות על פני הרחוב. מקץ רגעים כמה כמו הואר המטבח:
 
השתרטטו קווי המתאר של הכירה הניצבת על גבי בימת קרשים. אפשר היה לראות גם את המים שבתוך הגיגית, וכן את ענף האשוח המוקדש לאלוהי האש. החתול סקר באי שקט את החלון הנמוך והנפתח מבחוץ.
 
דלת המטבח נפערה לרווחה וקבצן רטוב עד לשד עצמותיו נכנס פנימה. תחילה הטה אוזניו והאזין. עמדה דומיה בבית. לאחר מכן שרבב פנימה את ראשו העטוף בסוודר. כשנוכח לדעת שהבית ריק, קפץ ועלה על בימת העץ. החתול נרתע לאחוריו בעיניים קרועות־מושפלות. ואולם מראה החתול לא הפריע לזר והוא הסיר את הסוודר מעל ראשו בתנועת פתע. פניו הבלתי מגולחות היו מקושטות בשפם עבות ובצלקות. אך פנים אלו — היה בהן יופי רב גם בהיותן מלוכלכות. הוא ניער את טיפות הגשם מבלוריתו וניגב את פניו הלחות. קרא לחתול:
 
'מיץ מיץ מיץ'.
 
הקול היה מוכר לחתול בעל האוזניים הזקופות. הוא מדד שוב ושוב את הקבצן בחשדנות. הקבצן פשט מעל גופו את גלימת הקש ואסף תחתיו את רגליו המרופשות, כשהוא מתיישב בסמוך־סמוך לחתול. פרץ בצחוק. בכף ידו הגמלונית ליטף את בעל החיים.
 
'חתול־חתולי! עזבו אותך לנפשך, מה?'
 
החתול — קם בו רצון להתחבא, אך נשאר בכל זאת. כיווץ את עיניו לכדי קו דק ומעודן. הגבר הסיר ידו מעל בעל החיים ושלף אקדח משומן ובוהק מתוך קימונו הקיץ שלו. התבונן בהדק האקדח. אכן, היה זה מראה לא שגרתי: באווירת המלחמה של אוואנו נמלט קבצן לתוך בית שפונה מיושביו, קבצן נושא נשק, וחתול רובץ מכווץ תחתיו, בעוד שמורות עיניו מצומצמות והוא מעמיד פנים כאילו ברשותו כל סודות העולם. הקבצן סובב בידו את האקדח ולאחר מכן החל לדבר:
 
'חתול־חתולי, כשיעלה השחר יתעופפו כדורים מסביבנו. אם יפגע בך אחד הכדורים — מות תמות. לכן עליך להסתתר היטב־היטב בתוך הבית. אנחנו מכירים זה את זה הרבה זמן. היום הוא יומנו האחרון, אך אם אני אמות — תמות גם אתה. אם אשאר בחיים, אני מבטיח לך שלא אפריע לך יותר על תל האשפה. זוהי ודאי בשורה טובה בשבילך, נכון?'
 
בחוץ גברו חבטות הגשם. המים ניתכו ארצה מתוך עננים נמוכים. החשכה התעבתה בחדר. הקבצן התבונן בכלי נשקו המשומש. טען אותו בכדורים.
 
'חתול־חתולי, האם תתאבל עלי באמת? ודאי שלא! מספרים שהחתולים שוכחים בקלות את בעליהם אפילו לאחר שלוש שנות נאמנות. מדוע להניח שאתה שונה מכולם, מכל החיות ממשפחת החתוליים? כמובן, אני…'
 
השתתק. מצד הדלת נשמעו רחשים. לפתע שכח כי הוא מחזיק נשק בידו. האזין. מישהו הזיז את הדלת. ציפה כי ייכנסו לחדר, והוא ישיב מלחמה שערה.
 
צעקה מבוהלת פרצה מפי האישה הצעירה שנכנסה פנימה. רגליה היחפות היו נתונות בקבקבי עץ ובידה — מטרייה עשויה נייר שמן. תגובתה המיידית היתה רתיעה לאחור למראה הגבר הזר, אך לאחר שהתאוששה מבהלת הפתע — תרה אחר פניו של האיש הזר בתוך האפלולית. גם הקבצן נדהם. בעודו כורע על ברכיו נעץ מבט בדמות הניצבת בזקיפות הקומה. אחר כך פגה הבהלה. השניים החליפו מבטי איבה.
 
'הו, שינקו, אתה פרצת לכאן? איך שהבהלת אותי!' אמרה הצעירה לאחר שנרגעה.
 
'סלחי לי, אך הגשם הנורא הזה, הוא האשם בכול, הוא שהפך אותי לפורץ. רק בגללו החלפתי מקצוע…'
 
'אפילו שלא באת מתוך כוונה לגנוב… המעשה שעשית הוא שערורייה'.
 
היא הניפה מעלה־מטה את מטרייתה כמה פעמים, כדי לנער את טיפות הגשם מעליה. אחר כך פרצה בצעקות:
 
'רד כבר מן הספסל הזה! איזו חוצפה! אתה צריך לפנות את המקום שם!'
 
'כמובן, כמובן. אני עוזב תיכף ומיד. אך תסבירי לי, מדוע את לא ברחת?'
 
'גם אני הסתלקתי. אך מה זה עניינך?'
 
'בקיצור, עוד נשאר לך משהו לגמור כאן. ספרי, אפוא, במה העניין?'
 
המשרתת התיישבה מרוגזת בקצה הספסל והשעינה רגליה אל כיור הרחצה. לקחה כלי. בינתיים שב הקבצן למקום מושבו הקודם והחליק בידו על שפמו. הביט בצעירה. היא היתה נערה כפריה בעלת פנים מנומשות ועור כהה למדי. מלבושה היה כמלבוש המשרתות מצניעות הלכת: קימונו כחול, מאריג ביתי דק. הקימונו היה קשור מסביב בחגורה צרה. ואף על פי כן מראה הצעירה העלה על הדעת פרי רענן ויפה, בזכות מחות הפנים וגמישות הגוף. בסך הכל היתה צעירה נאה למראה.
 
'כנראה שכחת עניינים חשובים ביותר, או־טומי, אם חזרת לבית הזה במזג אוויר כל כך סוער. מה שכחת פה?'
 
'זה לא עניינך. הגיע הזמן שתסתלק מפה!' אמרה המשרתת במפתיע ובקול נרגז. תלתה מבט בוחן בפניו של הקבצן. לאחר מכן שאלה בנעימת קול מרוככת יותר:
 
'הגד, שינקו, האם לא ראית פה את החתול שלנו?'
 
'את החתול שלכם? ודאי שראיתי אותו. לפני כמה רגעים הוא עוד רבץ כאן. אולי ברח לו בינתיים?'
 
הקבצן נשא מבטו מסביב במטבח. הבחין בבעל החיים. גם או־טומי הבחינה בחתול. סילקה את כלי המטבח המסתירים את החיה. עלתה על בימת העץ הקטנה, כשהיא שוכחת שאינה לבד במטבח. מבטו התמה של שינקו החליק מן החתול המצטנף על גבי מדף הכלים אל או־טומי:
 
'את רוצה להגיד שחזרת בגלל החתול?'
 
'ואם כן — אז מה? מיקה, בוא הנה!'
 
שינקו פרץ בצחוק קולני. צלילי קולו הקימו הד מפחיד בבית המוכה המולת גשם. או־טומי התכעסה. בפנים סמוקות מזעם פנתה אל הקבצן:
 
'מנוול שכמוך! למה זה מצחיק שהגברת שלי סובלת סבל רב בגלל החתול? אם היא חושבת על כך שהחיה הזו נרצחה, אולי, היא מתחילה להתייפח בבכי… וזה מצחיק אותך?'
 
'כן, או־טומי את צודקת. אני מבטיח לך לא לצחוק יותר'. השיב הקבצן, בעודו ממלא פיו צחוק רועם. אחר כך המשיך בנעימה רגועה יותר:
 
'אך בכל זאת… המלחמה תלויה מעלינו ומישהו עסוק בעסקי חתולים… הרי זה בכל זאת די משעשע. למה לא להגיד את זה בגלוי? הגברת שלך היא אישה אנוכית מאוד, אישה חסרת כל נשמה, שמסוגלת להריץ אותך ברחובות ביום של סופה'.
 
'שתוק! לא ארשה שמישהו יטיל דופי בגבירתי!' רקעה ברגליה בזעם.
 
הקבצן הביט באו־טומי בעודה משתוללת מרוב כעס וחימה.
 
אכן, נערה זו הינה יפה כל כך… היא ניחנה באיזה יופי ברברי… מן הקימונו של טפטפו נטפי המים, ואילו הקבצן הרהר רק במראה הקימונו הרטוב, הנצמד אל הגוף… אל הגוף הבתולי ללא ספק. הוא לא גרע עיניו מן הצעירה אך בה בעת הוסיף להצטחק.
 
'בעצם, אני צודק בהחלט. הרי כבר פינו לגמרי את הרובע הזה, והנה הגברת שלך שולחת אותך לכאן. ייתכן שלא נתקלת בזאבים, אך בסכנות את עלולה להיתקל גם כאן, ללא ספק…'
 
'די! אין לך שום סיבה ש… מוטב שתוריד בשבילי את החתול מהמדף! ההתקפה לא התחילה עדיין'.
 
'אני, יש לי דעה אחרת. אישה כמוך צפויה במצב כזה לאלפי סכנות. ואם את לא מאמינה עדיין… הרי שאת יכולה לחשוב על כך, למשל… שאנחנו נמצאים לבדנו בבית הזה. ואם אגיד לך עכשיו… מה תעשי אז?…' שאל במין שוויון נפש, עד כי או־טומי לא הצליחה להחליט אם הוא מדבר ברצינות או שמא מתלוצץ.
 
לא ניכר צל של פחד בעיניה הבהירות של הנערה.
 
קרבה אל הקבצן:
 
'שינקו, אתה מאיים עלי?'
 
'אני מאיים? אילו רציתי לאיים עלייך, זה היה טוב… שהרי אנשי הקיסר אינם אנשים הגונים ביותר ואינם נוהגים אפילו בדרך של איומים… אלא ניגשים ישר לעניין… אני קבצן ובעולמו של קבצן רק לעיתים רחוקות נשארים האיומים אמירות ריקות בלבד…' הוא עוד ביקש להמשיך ולדבר, אלא שאו־טומי אחזה במטרייה שלה והכתה אותו בראשו.
 
'למה לך לפטפט כל כך הרבה?!…' המטרייה נחתה שוב. שינקו ניתר הצידה והמטרייה פגעה בכתפו בלבד.
 
החתול, ברעש רב ובבהלה, קפץ על המדף המוקדש לאלוהי האש. ענף האשוח צנח על שינקו ושעוות הנר זלגה על בגדיו. או־טומי הוסיפה להכות. שינקו תפס את המטרייה, השליך אותה הצידה והתנפל על הנערה. השניים נאבקו ביניהם. הלמות הגשם גברו בחוץ והמטבח הלך והחשיך. שינקו כמעט ונכנע ללחצה של המשרתת. חבטותיה של או־טומי נשמעו ברמה. ציפורניים שרטו בבשר. שינקו קפץ אל הדלת ופלט קללות:
 
'כלבה שכמותך!'
 
שערותיה של או־טומי היו סתורות ובידה הבהיק סכין הגילוח ששלפה מחזייתה. הבעת פניה היתה נחושה, ואף על פי כן השתקף בה דבר מה מן החושניות המובלטת.
 
ברגע זה היא דמתה לחתול שהשתופף על המדף השייך למקדש הביתי. שניות אחדות תרו איש אחר מבטי רעהו. שינקו כפה על פניו חיוך קפוא ושלף את אקדחו:
 
'טוב, נסי עכשיו להתנפל עלי!' וכיוון את קנה האקדח אל חזה של או־טומי. זעם אין אונים ניצת בפניה של הנערה. הקבצן תלה עיניים אילמות בצעירה. ציפה, כנראה, לתגובה שונה, שכן כיוון את האקדח בהבעה של אכזבה, תחילה אל התקרה ולאחר מכן אל החתול שארב בחשכה בעיניים הבורקות בגון הענבר.
 
'הביטי, או־טומי, די בירייה אחת, והחתול הזה יצנח מן המדף כמו פגר. וגם את עלולה לזכות בגורל דומה', הצטחק שוב, בעודו מנענע את אצבעו על הדק האקדח.
 
'שינקו, שלא תעז לירות!'
 
הקבצן הוסיף לכוון את האקדח אל החתול ועם זאת הביט בחוזקה בצעירה:
 
'טוב, טוב, אני לא יורה!'
 
'רחם על היצור המסכן הזה! אל תפגע בחיה העלובה הזאת, אל תפגע במיקה'.
 
היא הביטה בגבר בשיניים נוקשות מפחד, בעוד כל גווה רועד. קולה נשמע כמתחנן. בין שפתיה נחשפו שני טורי שיניים מבהיקות וזהירות. שינקו נתן בה מבט המעורב בשאת נפש ובפליאה והוריד את האקדח. השלווה חזרה לפניה של או־טומי.
 
'טוב, לא אפגע בחיית התפנוקים הזאת. אך את תשלמי בגופך את המחיר'. השמיע שינקו בלי להניד עפעף.
 
או־טומי פנתה הצידה. בלבה התעוררו לפתע רגשות זעם, שנאה, בחילה ועצבות.
 
שינקו, בעודו סוקר את פניה של או־טומי המשקפות תערובת של רגשות, פתח את דלת חדר השינה. בפנים שררה חשכה סמיכה יותר מאשר במטבח, ואף על פי כן השתרטטו היטב קווי המתאר של הרהיטים. מן המפתן הביט בצווארה מכוסה הזיעה של או־טומי. המשרתת הבחינה, כנראה, במבט הבוחן, כי הטתה קדימה את פלג גופה העליון והחזירה מבט לשינקו. פניה שוב הזדהרו ברעננותן הקודמת. שינקו מצמץ בעיניו מרוב מבוכה. כיוון את קנה האקדח אל החתול.
 
'אל תירה, אסור לך לירות! אתה מבין?…' צווחה או־טומי בייאושה ושמטה מידה את סכין הגילוח.
 
'כיוון שכך… הואילי בבקשה לעבור לחדר הזה…' הצביע בחיוך אכזרי על דלת חדר השינה.
 
'נבלה שכמוך!' מלמלה או־טומי. לאחר מכן זזה ממקומה ועברה לחדר השינה בהבעה מתגרה.
 
שינקו הופתע. הוא הופתע מנחישות ההחלטה של המשרתת. נדמה, בחוץ נחלש הגשם והתפזרו העננים. קרני השמש השוקעת הסתננו אל המטבח. שינקו האזין: שמע כיצד נופלת החגורה מעל הגוף הנשי על הרצפה. היתה דממה. במהוסס פנה לתוך החדר. או־טומי שכבה באמצע החדר, פניה מוסתרות בכפות ידיה. שינקו הביט בה ונמלט חזרה אל המטבח. תערובת של רגשות היתה נסוכה על פניו: בחילה ובושה. עמד וגבו אל חדר השינה והוא משמיע צחוק לעגני:
 
'מה איתך, או־טומי, הרי רק התבדחתי. בואי, צאי החוצה!'
 
עד מהרה ניצבה הנערה בחלקו הבלתי מרוצף של המטבח, כשהיא נכונה לדרך, המטרייה בידה והחתול על חזה. פטפטה בעליזות. שינקו הביט הצידה ופלט בבושת פנים:
 
'או־טומי, שמעי, הייתי רוצה לשאול אותך עוד משהו'.
 
'בבקשה'.
 
'בעצם, לא כלום. לא חשוב. אך הגידי לי… אם נכון מה שאומרים, שבלתי נשכח הוא בעיני נשים הרגע שבו הן מאבדות את בתוליהן… איך זה ייתכן שבגלל החתול הזה היית מוכנה…'
 
או־טומי לא ענתה. ליטפה באלם את החתול.
 
'מה, עד כדי כך את אוהבת אותה?'
 
כן, אני אוהבת גם אותה…' השיבה בהססנות.
 
'את ידועה באמת, בכל האזור, במסירותך למעבידים שלך, והנה, עכשיו באת לכאן על פי הוראתה של גברתך'.
 
'אני אוהבת את מיקה, אך אינני אדישה גם לאהבתה של גברתי'. הטתה את ראשה הצידה והביטה אל המרחקים. 'כן, זאת הסיבה באמת'.
 
שעה ששינקו נשאר לבדו, השעין את כפות ידיו על ברכיו ושקע בהרהורים. בין כה לכה ופרש הערב את כנפיו על המטבח כולו, בעוד חבטות הגשם נחלשות והולכות בחוץ. האפלולית בלעה את פינת החלון, את גיגית המים ואת שאר רהיטי החדר.
 
הפעמון הגדול של אואנו החל לצלצל. נדמה, שינקו הקיץ מתוך חלום. נשא עיניו מסביב בחשכה. מישש דרכו אל ירכתי המטבח הבלתי מרוצפים וטבל סיר בגיגית.
 
'ככה', מלמל בינו לבין עצמו בכעין נים־לא־נים. 'אכן, מורקמי שינזבולו… אכן שיגמיצו… היום נפלת בפח כהוגן…'

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מסירותה של או-טומי / קיסה ומוריטו”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס