משטר של שקט / רעות ממן

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

רעות ממן – משטר של שקט

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: מרץ 2018
מס’ עמודים: כ- 500

* הספר המודפס סיים מכירה מוקדמת וזמין לרכישה.
* הספר דיגיטלי זמין לרכישה.

 

“השקט השורר בחדר גרוע מכל רעש, הוא כמו צרחה או כמו סכין חדה הננעצת במעמקי ליבי. אני אולי נושמת, אבל לא באמת חיה.”

 

ארבעה גברים חמושים בנשק חם פרצו לביתה של אוונג’לין כשהייתה בת שבע־עשרה ושינו את עולמה מקצה לקצה.

היא רק רצתה חיים טובים יותר לה ולאחיה בן השנה, לברוח משכונה ענייה במדיין שבקולומביה למקום שבו תהיה לה אפשרות ללמוד, לחייך ולאהוב. אבל היה גבר אחד ששלט בעתידה עוד לפני שבכלל ידעה על קיומו.

היא לא דמיינה שהבית שלה, המקום היחיד שאמור לספק לה הגנה, יהיה בעצם המקום האחרון שבו תהיה מוגנת.

היא הייתה מוכנה להגן בגופה על יקיריה, אך במהרה הבינה שהגורל רצה להשאירה בחיים רק כדי לחיות את הסיוט בכל יום מחדש.

 

משטר של שקט מאת רעות ממן הוא רומן אפל, עוצמתי ומצמרר. הקורא בו יחוש כהולך על חבל דק, שהנפילה ממנו תוביל למוות מהיר ואכזרי אך האחיזה בו היא כמעט בלתי אפשרית. זהו ספרה הרביעי שיצא בהוצאת יהלומים. ספריה, הדרך לדרור, הזדמנות שנייה ושובר שוויון, כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ וזכו להצלחה רבה.

 

לכל הספרים של הסופרת רעות ממן

 

טעימה מהספר

משטר של שקט - חלק א

 

פתח דבר

 

 

הרכבל עולה באיטיות לאורך ההר, חולף מעל גגותיהם הרעועים של הבתים המתפוררים. רק המשפחות העניות במדינה, אלה המשתייכות למעמד הנמוך ביותר, גרות כאן. הרחובות מתפתלים כמו מבוכים צרים ואפילו מכאן, מהמקום שממנו אני משקיפה, אפשר לראות את הקושי בפניה של הקשישה המתאמצת לסחוב סלים עמוסים במעלה השביל. עלי הדקל משרים תחושת רוגע, אך זו תחושה מתעתעת שכן הצל שהם מטילים אינו מקל, ולו במעט, את החום הנפלט מהאספלט הלוהט. עמודי החשמל החשופים מהווים סכנה מיידית לכל ילד סקרן והם, לצערי, רק חלק קטן מהדאגות המטרידות את מנוחתי.

            "על מה את חושבת?" פדריקו שואל.

            פדריקו הוא החבר הכי טוב שלי, למעשה, החבר היחיד שלי. הוא רדף אחריי באופן נואש ולא ויתר עד שהסכמתי להכניס אותו לחיי. אני שמחה שהוא לא ויתר.

            "על כל מיני דברים." אני מחייכת, מפנה אליו את מבטי ובוהה בשערו הפרוע.

            "תשתפי אותי." הוא מרים גבה סקרנית ואני בולעת רוק, שוקלת לחשוף בפניו את מה שלא אמרתי מעולם, לאף אחד.

            "תהיתי מה היה קורה אם הייתי נולדת במדינה אחרת או אולי במשפחה אחרת." אני משיבה, עוקבת אחר הרכבל העוצר במעלה ההר ובוחנת את התיירים היוצאים מבעד לדלתותיו.

            את פניהם הפונות לרחוב הראשי, אם אפשר לקרוא לו כך, מקדם חמור רתום לעגלה עמוסה עד גדותיה בארגזי מנגו, חלקם נופלים ומתגלגלים במורד הכביש. מנגו אחד סוטה מהנתיב ונתקל בטנדר אדום וראוותני. נהגים גסי רוח שולחים את ידיהם ומקללים מבעד לחלונות מכוניות הפולקסוואגן הישנות, וקבוצת צעירים משולהבים מתעדים את המחזה במצלמה. מבעד לעדשה המחזה הזה כנראה משעשע. אותי הוא מעציב עד ייאוש.

            "זה יכול היה להיות גרוע יותר." הוא מניח את ידו על ידי ואני משפילה את עיניי, מתרגשת מהמחווה הקטנה הזו, ומתבוננת באצבעותיו המחוספסות מעבודה במפעל לייצור בדים.

            "כמו מה למשל?" אני נושאת אליו את עיניי ומבחינה בחיוך הקטן שעולה על פניו.

            הוא מתקרב אליי וצבע הדבש בעיניו הגדולות יפה עד כאב. השפתיים שלו מלאות עד גיחוך ולחייו, אף שעורו שזוף עד מאוד, סמוקות. הוא יפהפה.

            "לא היית מכירה אותי." הוא מניע את פניו ימינה ושמאלה, והפוני הכהה והארוך שלו מדגדג את קצה אפי.

            "אתה צודק." אני מחייכת. אם הייתי נולדת במשפחה אחרת או במדינה אחרת, לא הייתי מכירה את הנפש התאומה שלי, את פדריקו.

            "בוא נברח." אני מציצה מעבר לכתפו, בודקת שהשכנים החטטניים לא מאזינים לנו, וחוזרת להביט בו.

            הוא מחייך, אך החיוך הזה הוא לא חיוך של הסכמה אלא חיוך של חלום שלעולם לא יתגשם. ובדיוק בגלל זה אני לא מחייכת.

            "את יודעת שזה בלתי אפשרי." הוא מכווץ גבותיו ומהדק את אחיזתו בידי.

            נכון, זה בלתי אפשרי, אבל לפחות בחלומות שלי אני יכולה לברוח כאוות נפשי. את זה אף אחד לא יכול לקחת לי.

            "לוסינדה!" אבי צועק ואני ממהרת למשוך מפדריקו את ידי. אני נעמדת ומביטה מטה, מעבר לגדר, ובתוך רגע קצר מאתרת את אבי פוסע בבגדיו המלוכלכים בין התיירים והמקומיים. "לוסינדה!" הוא קורא שוב, אך השתיקה מהבית לא מפתיעה אותי. אימי מתעלמת ממנו. היא כבר התרגלה לימים וללילות שבהם נאלצנו להיות בלעדיו.

            "אתה צריך ללכת עכשיו." אני מפצירה בפדריקו, נושמת נשימה עמוקה ונעמדת על רגליי.

            הוא יודע שאבא שלי לא מתלהב מהרעיון שאנחנו חברים. אני לא יודעת מה מפריע לו שיש לי חבר אחד אמיתי. יותר נכון, חבר אחד בלבד. שאר הילדים בשכונה מעולם לא שמו לב לקיומי.

            "נפגשים בערב, כרגיל?" הוא לוחש וגורר כיסא אל הגדר, עולה עליו ומטפס מעל המעקה הרעוע. ליבי מחסיר פעימה כשהכיסא מאבד מעט משיווי משקלו, ואני מחניקה צעקה. המעקה מתנדנד תחתיו ואני שולחת אליו את ידיי, תופסת במכנסיו.

            "לעזאזל, פדריקו, אתה והשטויות שלך!" אני משחררת את אחיזתי כשהוא מניח את ידיו על המעקה.

            "אז תעני לי, לפני שאפול." הוא מחייך את החיוך הכובש שלו, קורץ לי וממתין. הוא לא ילך עד שאענה.

            "כן." אני נאנחת בהקלה. הוא מנתק ממני את המבט ומתכונן לקפץ בין גגות הפחים. "פדריקו?" אני עוצרת אותו ברגע האחרון. הוא מסובב אליי את פניו ומשב רוח חזק מבדר את שערו. אני מרימה אליו את ידי ותוחבת בשערו את אצבעותיי. מגעו ממכר. "אל תשכח את הממתקים שלי." אני מוסיפה, ושיניו מוצאות את דרכן ונוגסות בקלילות את כף ידי.            

            אני מצחקקת בעוד הוא יורד בסולם המאולתר שבנה בעצמו, ורץ במורד הרחוב. אני מציצה למטה, רואה אותו מוציא את הכובע מכיסו ומניח על ראשו. הוא מנופף אליי ואני מחייכת אליו חיוך שאני רוצה שיזכור לעולם. הוא נעלם ואני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק.

            "למה את לא עונה לי, לעזאזל?" קולו של אבי נשמע ואני פוקחת עיניים באחת.

            מוזיקה לטינית בוקעת מאחת הדירות הסמוכות. דלת הבית נטרקת, מרעידה את הקירות הבנויים משאריות מתכת ממגרש הגרוטאות, ומעוררת אותי ממחשבות על שירים וריקודים. חיים עלובים.

            "לא צריך לצעוק. אני כאן." אימי עונה באדישות.

            אני מסתובבת לאחור ורואה אותה מנגבת את ידיה בסינר הקשור למותניה.

            "תארזי מזוודות, אישה. קחי רק מה שצריך, אין לנו זמן." הוא פוקד, ואני ממהרת לפתוח את הדלת, ומציצה אל המרפסת המוזרה שנבנתה מלוחות עץ דקיקים. מתישהו היא תקרוס.

            אני נכנסת פנימה וריח בייקון מטוגן מכה בנחיריי. אף פעם לא הבנתי למי היא מכינה את האוכל הזה אבל לולא חורחה, אחי בן השנה המושיט אליי את ידיו בכמיהה, הייתי חוזרת אל האוויר הפתוח וחוסכת מעצמי את הריח הסמיך שיש באוויר. בלית ברירה, אני עוצרת את הנשימה לכמה רגעים ומתעלמת מהבחילה העולה בגרוני.

            "ששש, אני יודעת שאתה רעב." אני מלטפת את ראשו של הייצור הכי מתוק בעולם. הוא תלוי בצורה מוזרה על כתפה של אימי ואני אוספת אותו בזרועותיי. "מה אתה אומר על איזה טיול קטן בחוץ? ככה נחסוך לעצמנו את הצעקות האלה?" אני לוחשת באוזנו ומביטה באימי. אני לא חושבת שהיא שמעה אותי.

            "מה עשיתָ עכשיו?" היא מושכת בכתפיה, מניחה את המלקחיים על המחבת המשומנת וניגשת לשולחן הקטן הצמוד לקיר.

            היא אוספת את חפיסת הסיגריות המקומטת שלה, מקמטת אותה אף יותר ובוחנת את תוכנה. היא מטיחה אותה הצידה ומניחה את ידיה על פניה בתסכול. עורה השזוף חרוש קמטים ושערה השחור כהה ויבש. הוא גולש על כתפיה בגלים תפוּחים ואני מאמינה שבתוכם חבויים קשרים שרק מספריים יוכלו להתיר.

            "תענה לי!" היא מסירה את ידיה מפניה ודופקת על השולחן. אני מנתרת לאחור בבהלה.

            "אולי את השאלות המטופשות שלך תשאלי בדרך ותעשי מה שאני אומר לך עכשיו?" אבי משיב. היא נושכת את שפתה התחתונה, צועדת לעברו ונעצרת מול השולחן הרעוע הניצב במרכז החדר. החדר הזה משמש לנו סלון, חדר שינה ומקלחת גם יחד.

            "אני לא אזוז מפה עד שתענה לי." היא שולחת לעברו אצבע מאשימה ואם השולחן לא היה מפריד ביניהם, אני בטוחה שהיא הייתה נועצת אצבעה בליבו.

            ריח שרוף עולה באוויר ואני מבינה שהיא לא כיבתה את האש הבוערת. אני מזדרזת להסיר את המחבת מהאש, לכבות את הלהבה ולחזור למקומי בפינה. בניגוד לרצונו של אבי, שרק ביולוגית הוא אבי, היא מתיישבת ואוספת חפיסת סיגריות המונחת, לא במפתיע, ממש על הספה. הפעם אני לא חושבת שהיא תהסס להדליק אחת ממש ליד בנה בן השנה.

            "עסקת סמים מחורבנת, מחורבנת כל כך." הוא מחזיק את ראשו בתסכול בעודה שולפת סיגריה ומציתה אותה.

            אני מביטה בהם ונסוגה שני צעדים לאחור, נדבקת לקיר המטונף ומנסה להיבלע בתוכו. אני לא רוצה שחורחה ישאף לריאותיו את הניקוטין הנורא הזה שהיא מתעקשת להכניס אל הבית.

"¿Es la locura de tu madre o qué? Porque no entiendo cómo consiguió un hijo como tú.[1]" היא יורקת, מנדנדת את רגלה בכפייתיות, וממשיכה לקלל בספרדית מתובלת באנגלית קלוקלת.

            "אל תערבי את אימא שלי כי זה לא יעזור לך עכשיו." הוא דורש ממנה להפגין כבוד כלפי אישה שנפטרה לפני יותר מעשרים שנה. אני בספק אם אימא שלי בכלל הכירה אותה.

            "אני אעשה מה שאני רוצה." היא מנפנפת לעברו בביטול.

            כעת, יותר מתמיד, אני יודעת שהוריי, שתי רכבות הנוסעות בכיוונים מנוגדים, עומדות להתנגש זו בזו בעוצמה. מעולם לא שמעתי את אימי מקללת, ובטח לא אותו. אני לא יודעת אם לייחס את הכבוד שהיא רכשה לו בעבר לחינוך הקפדני שקיבלה בבית או שהיא עדיין אוהבת אותו, אף על פי שבכל שבוע הוא נכנס לצרה אחרת וגורר אותה עימו.

            "ואתה יודע מה?" היא זוקפת סנטרה. "אני מקללת את הרגע שבו נולדת! אני מקללת את היום שבכלל אפשרתי לך להיכנס לעניינים האלה רק בגלל כסף! כסף מזופת!" רסיסים של רוק ניתזים מפיה.

            אני לא תמימה ואני יודעת בדיוק מה אבא שלי עושה בימים ובלילות שבהם הוא לא בבית, אבל כשטובתי לנגד עיניה, אימי ניסתה להעלים ממני במשך שבע עשרה השנים שחלפו מאז שנולדתי כל רמז לעיסוקיו, ולא כל כך הצליחה. אומנם ההבדל בין טיפשות לתמימות הוא דק מאוד, אך טיפשה אני לא.

            "הבטחת לי שאחרי מה שתעשה היום, אנחנו נעבור מכאן! הבטחת לי חיים טובים יותר בשבילם, ובמקום זה אני מקבלת את כל החרא שלך ישר לפרצוף!" היא מצביעה לעברנו ואני יכולה להרגיש את האנרגיות הפורצות לעברנו מאצבעותיה הרועדות.

            "בחייך, אישה! קומי על הרגליים, קחי מזוודה, שימי בתוכה את השטויות שלך ושלהם, ובואי נעוף מפה!" אנחות כבדות של ייאוש בוקעות מפיו.

            "שמעת?" הוא מסתכל עליי. צבע עיניו כחול עז מקושט בגוונים ירקרקים. גוש מחנק עולה בגרוני ומסרב לרדת. לראשונה זה זמן רב שהוא יוצר עימי קשר עין ואני יודעת שזה מבשר רעות.

            "מה?" אני בקושי מצליחה להגות, אך הוא מנופף לעברנו בידו ומנתק את קשר העין בינינו באחת.

            "תסביר לי רק דבר אחד," אימי קמה על רגליה ואני מהדקת אחיזתי בחורחה, נתמכת יותר מתומכת. "לא חשבת שזה מה שיקרה אם תרחיק לכת?" היא מתקרבת אליו והוא קופץ את כפות ידיו. פחד מחלחל בגופי ופועם בעורקיי. אני שולחת את אצבעותיי לפי, כוססת את המעט שנותר מציפורניי הקצוצות עד הבשר. "אלו הרוסים?" היא שואלת בחשד ושתיקתו מאששת את חשדה.

            אני מבינה שגורלנו נחרץ. הוריי נשאבו, ומשכו אותנו אחריהם, אל תוך עולם אכזר ותובעני המושך אליו גם את מי שלא התכוון לכך. העוני לא הותיר לאבא שלי ברירה, אבל האם זה עד כדי כך נורא? האם זה עד כדי כך תובעני שהוא לא יכול היה להתגבר על יצריו ולא להכניס אותנו איתו אל התופת?

            "איזה רוסים?" אני שואלת בשקט והם מפנים את מבטיהם לעברי. עיניהם נפערות בזעם, אך לאחר רגע הם חוזרים להתעלם ממני ומתרכזים זה בזה. לא יודעת למה ציפיתי שיענו לי אם עד עכשיו בקושי ראו אותי.

            "אז מה עשית עם הרוסים?" היא שואלת בשקט, אך הוא מפנה אליה את גבו וכמו הר געש מתפרץ מכלה את זעמו בקיר הרעוע. מה נהיה ממנו?

            "תענה לי, לכל הרוחות והשדים, לפני שאחטוף התקף לב!" היא זועקת ממעמקי גרונה.

            אני מניחה את ידי על פי ונושכת את שפתיי, מביטה בשניהם ומבינה שאת הפוטנציאל הטמון בי, אם הוא בכלל קיים, לא אוכל לממש. נראה שכל חיי איאלץ להתמודד עם אירועים כמו אלו המתרחשים כאן, ברחובות השכונה האפלה ביותר במֵדֵיִן[2]. מצחיק שאבא שלי מבקש שנארוז את חפצינו במזוודה, כשבכלל אין לנו מזוודה.

            "לאן נלך?" שוב אני מעיזה לפצות את פי ומציבה את עצמי בין שניהם בידיעה ברורה שרוסים, סמים ובריחה, אלו דברים שילדה בגילי לא אמורה להבין בהם.

            "למייסון יש מקום מסתור, כבר דיברתי איתו והוא ממתין לנו." אבי משיב בלי להסתובב לעברי. ככל הנראה חשב שאת השאלה הזו אימי שאלה.

            "מייסון? דוד מייסון?" אני מכווצת את גבותיי. עוד לא הבנתי בדיוק מאיזה צד הוא, אבל בהחלט לא תיארתי לעצמי שגם הוא קבור עמוק בחול הטובעני שאליו נכנסנו.

            לא מספיק שהוא גרינגו[3] מטורלל, שברח מאמריקה בשלהי שנות השמונים וקשר אותנו בקשר בלתי ניתן להתרה למקום הזה, עכשיו גם אנחנו צריכים לברוח מהצל של עצמנו. זה כמו מעגל קסמים, וטרם נולד הקוסם שיצליח להוציא אותנו מתוכו.

            הדמעות הארורות נקוות בזוויות עיניי. אני ממצמצת חזק ומתפללת שלא יזלגו מעיניי לעולם, אך הן זולגות במורד לחיי ומתעלמות מתחינותיי. לפתע, בתוך כל הכאוס האכזרי, חורחה מניח את כף ידו הקטנה על לחיי, מנגב את דמעותיי וצוחק. הוא הילד המתוק ביותר בעולם. הוא נולד בשבילי.

            "ילדונת," אימי לוחשת לעברי ומעפעפת בריסיה בהתנשאות. "תפסיקי להתערב בעניינים לא שלך. לכי עם חורחה ותאספי בזריזות מה שאת צריכה. רק את מה שאת באמת צריכה." קולה תקיף, אך מלא הבטחה, כאילו היא אומרת לי 'אנחנו מייד נצא מכאן ואני אלטף את ראשך, כפי שעשיתי כשהיית קטנה, קטנה כל כך עד שמגעי כבר נמחק מזיכרונך'.

            אני מהנהנת בשקט וצועדת לכיוון הפינה הרחוקה של הבית הקטן שלנו, אבל יודעת שאין לי מה לקחת כי מה שחשוב באמת אלו לא החפצים שלי או מעט הבגדים שיש בארון הקטן המשותף לארבעתנו. מה שחשוב באמת נמצא בידיי. אני מתבוננת אל תוך עיניו הירוקות ומבדרת את שערו השחור בידי. עיניו עוקבות אחר כל תזוזה של ידיי עד שהן יורדות אל שפתיי הרועדות. פיו מתכווץ ואודם מתפשט בלחייו. הוא מתחיל לייבב בשקט, אני מנדנדת אותו ומנסה להרגיע אותו, אך היבבה משתנה בן רגע לבכי קולני במיוחד.

            "אני צריכה להתפלל." אימי קובעת ומושכת את תשומת ליבי באחת. אני לא מבינה איך היא בכלל מסוגלת כרגע להתפלל כשהבן שלה בוכה.

            חורחה משפשף את עיניו, מטה את ראשו לאחור ומשתתק, בדיוק ברגע שבו משב רוח קליל שורק באוזניי ומעיף ממצחי המיוזע קווצת שיער קטנה. נביחות הכלבים הנשמעות בחוץ מעבירות בגופי צמרמורת עזה. הנביחות נפסקות ואני קופאת במקומי. רגע אחד של דממה מצמיתה נשברת כשדלת הכניסה נהדפת, ונשברת לשניים. בנשקים שלופים נכנסים ארבעה גברים בהירי עור ומגולחי ראש. אימי מחניקה צעקה ולרגע נדמה לי שהחדר סובב סביבי, אך זו אימי שמתנדנדת בחוסר יציבות. אבא שלי, שנראה כאילו ידע שזה בדיוק מה שעומד לקרות, ממהר להרים את ידיו בהכנעה. בתגובה מחרידה כושלות ברכיה של אימי תחתיה.

            "חשבת שתברח כל כך מהר?!" אחד מהם שואל בעוד השני מכוון את קנה נשקו הארוך לעבר אימי, הרועדת כנועה על הרצפה.

            הצלקות בפניהם של האנשים האלו, שנראות לי כרגע כמו חתכים טריים מרוב שהן עמוקות, משדרות רוע. ברור לי שהם לא אמריקנים ולא קולומביאנים.

            "לא התכוונתי לברוח לשום מקום." אבי עונה בכניעה ומסתובב לעברנו.

            דוק של זיעה מכסה את פניו ומתחיל לזלוג במורד מצחו לעבר עיניו. החום והמתח נותנים את אותותיהם ועורו מחוויר. אני מביטה בו המומה ותחושה לא מוסברת חולפת בי, אני יודעת שהוא לא יסגיר את עצמו גם אם יצטרך להקריב אותנו.

            "אני שונא שמשקרים לי. אתה כבר יודע את זה."

            אני לא מצליחה לזהות את המבטא הכבד של הגבר הזר, היחיד שפוצה את פיו. לעומת שלושת הגברים הגבוהים, הוא נמוך ועב בשר. אני לא יודעת קרוא וכתוב, אך אני יודעת לזהות מי קולומביאני, שדם חם זורם בעורקיו, ומיהו לבן, שדמו יכול להקפיא את המדבר היבש ביותר בעולם.

            "איפה הם?" הוא כורך את אצבעותיו סביב גרונו של אבי ואז אני מבינה - אלו הרוסים. אני נושכת את השפה התחתונה עד שאני מרגישה את הטעם המתכתי של דמי מציף את פי. "איפה הסמים המחורבנים שלקחת ממני?!" הוא מהדק את אחיזתו עד שמפרקי אצבעותיו מלבינים וקולות חנק נשמעים ממעמקי גרונו של אבי.

            אני בטוחה שהוא כועס עלינו שלא הקשבנו לו מייד כשאמר לנו לארוז.

            "בשם מריה הקדושה! תענה לו כבר, ניקולס!" אימי מתייפחת בבכי לא אופייני לה.

            אני פוחדת לזוז, שוקלת את צעדיי ותוהה, ביני לבין עצמי, אם אצליח להציל את חייהם או שעליי לברוח עם אחי. המחשבה הזו מקפיצה אותי בבהלה ואני לא מאמינה שחשבתי לברוח עם אחי ולהשאיר אותם כאן לבד. אני פותחת את פי, אך סוגרת אותו מייד כשאחד הגברים הגבוהים ניגש לאימי. על פניו עולה חיוך תמים, לכאורה, אך הוא רשע יותר מכול כי הוא לופת את שערה, מכניס את לוע הרובה אל תוך פיה ודוחף אותו עד למעמקי גרונה. היא אוחזת ברגלו ופוערת את עיניה, אך הוא אינו מרפה.

            "אל תפגע בה, אל תפגע בה!" אבי מגמגם ושפתו התחתונה רועדת.

            אני מביטה בחורחה, שבאורח פלא חדל לבכות. הוא רואה את העולם מזווית הראייה שלו ואני משערת שהוא חושב שהמחזה המתרחש לנגד עיניו נועד לבדר אותו. לרגע קט אני מתפללת להיות במקומו.

            "אז או שתגיד לי איפה הם או שתעביר לי את הכסף שמגיע לי!" קולו מצמרר אותי ולמרות החום הנורא גל קור חודר לעצמותיי.

            "סנצ'ז! זה סנצ'ז האידיוט!" אבי מקפל מעט את ידיו המורמות מעלה, אך מבטו האטום של הגבר המאיים הזה גורם לו להניף אותן לגובה שוב.

            אני מפנה את מבטי אל אימי. דמעות זולגות על לחייה וקנה הרובה תחוב בגרונה. היא מגלגלת את עיניה ואני פוערת את שלי. היא מקיאה, ואני מורדת בקיא שעולה מתוכי.

            "הוא לא הגיע!" אבי ממרר בבכי ונדמה לי כי זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי.

            הגבר הגבוה והרזה מבין השניים נועץ באבי מבט אכזרי, דורך את הנשק התחוב בגרונה של אימי ומחייך את אותו חיוך סתמי. אני נזכרת בחיוך האחרון שחייכתי לפדריקו.

            "יש לך עוד הזדמנות אחת, אבל רק אחת, לפני שאני מפוצץ לך את הגולגולת ומורח את הדם שלך על הקירות." הוא פוקד, אבל אבי שותק.

            האנשים האלה לא באו לשחק. האנשים האלה הם מכונות הרג שבאו לבצע את המשימה שלה הוכשרו. אני עוצמת את עיניי ומתפללת, לופתת חזק את גופו הצנום של אחי הקטן וקול פקיקה חלוש נשמע מגבו.

            "זה היה, היה..." אבי ממלמל בקושי.

            "זה היה מה?" הגבר הזה, שקולו מעביר בי צמרמורת עזה מאין כמותה, מדרבן אותו, אך אני עדיין לא מוכנה לפקוח את עיניי. בבקשה שיענה לו כבר ויסיר מעלינו את הרוע הזה.

            "זה היה, אתה יודע, נו.." אבי מגמגם. רק זה היה חסר לנו, שהוא יאבד את כושר הדיבור.

            לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי יורדת עם פדריקו אל הרחוב, בורחת כל עוד נפשי בי. לו היה לי אומץ הייתי פוקחת עכשיו את עיניי וצורחת כמו שלא צרחתי מימיי. אבל אז, ירייה חורצת גורל מרסקת את עולמי. אני פוקחת את עיניי ומסרבת להאמין.

            "לא.." אני לוחשת ברעדה.

            הדמעות מרטיבות את פניי ואני עדיין מסרבת להאמין למראה עיניי. אני עוצמת את עיניי שוב. אני בטח חולמת. אני בטח הוזה. ירייה נוספת מחרישה את אוזניי. הפה שלי מתייבש ועיניי נפקחות ומסרבות להיסגר בחזרה. היא לא עשתה דבר.

            "אימא?" אני קוראת לה. הבטן שלי מתהפכת וראשי מסתחרר.

            הזמן עוצר מלכת, אף שמחוגיו של השעון הישן התלוי על הקיר ממשיכים להתקדם בקצב אחיד. כשהירייה השלישית מגיעה אני יודעת שאבא שלי איבד את ההזדמנות הנוספת שניתנה לו, והוא נופל על פניו בחבטה איומה.

            "אבא?" אני בוהה בגופתו הטובלת בשלולית של דם. אם ארים את ראשי הם ישימו לב אליי, ובמשך זמן כה רב אף אחד לא שם לב אליי עד שלפעמים הרגשתי כמו רוח רפאים.

            "מה נעשה איתה?" אני שומעת במעומעם ועוצרת את נשימתי, מקווה שאולי לא יבחינו בי. "אני יודע טוב מאוד מה נעשה איתה." הקול השני קובע, וברגע שהירייה הרביעית נשלחת לכיווני, אני יודעת שהכול נגמר. חיי, כפי שהכרתי אותם, תמו.

            השקט השורר בחדר גרוע מכל רעש, הוא כמו צרחה או כמו סכין חדה הננעצת במעמקי ליבי. אני אולי נושמת, אבל לא באמת חיה. הם לא הסתפקו רק בהוריי.

 

 

 

כעבור שבע שנים

 

 

פרק 1

 

אנחנו עומדות בשורה, עשר בנות זו ליד זו. זוקפות סנטר ומבליטות חזה. רחש גלי הים, והבריזה הצוננת הנכנסת מבעד לחלון הענק, מפיחים בי רוגע. זה השקט שלפני הסערה. איוואנוב, האחראי על תפעול העסק, פוסע מולנו. הוא צועד ימינה ושמאלה, בוחן כל אחת מאיתנו מכף רגל ועד ראש. ניחוח הבושם החמצמץ שלו חודר לנחיריי ומחזיר אותי אחורה בזמן. שלושת הגברים העומדים מאחוריו ושומרים עליו הם אלו שלחצו על ההדק ורצחו את משפחתי. אני שונאת אותם עד עמקי נשמתי.

            "מה אמרתי לך בנוגע לסימני מציצה על הגוף?" איוואנוב נעצר מול חואניטה, שהתגוררה שני רחובות ממני, במדיין, וככול הנראה נעקרה ממשפחתה באותה הדרך שבה נעקרתי אני. ההבדל היחיד בינינו הוא שלא היו לה הורים. היה לה רק אח גדול ולא ידוע מה עלה בגורלו. במשך הזמן שיערנו שהוא נרצח.

            "בבקשה, בבקשה." היא בקושי מצליחה לדבר ולא רק מפני שהאנגלית שלה משובשת. היא פוחדת.

            אני מעיזה להסיט רק את אישוניי לכיוונה ומבחינה שהיא רועדת. אני יודעת שאסור לי לסובב את הראש מפני שהמשטר הרוסי שעומד מולנו ידאג ליישר את המפרקת שלי אחת ולתמיד.

            "אני לא.. אני.." היא בקושי מצליחה להגות מילה ומייד משתתקת.

            במעמד כמו זה, המתרחש בכל ערב, אני נוהגת לסקור את גופם של הגברים העומדים על המשמר. לפעמים אני מפליגה מעבר לגבולות הדמיון ומנסה לנחש אם יש להם חיים מחוץ למועדון.

            "תעני לי!" הוא צורח עליה, ואני מתנתקת מהמחשבות, מסיטה לעברה את מלוא מבטי, ובולעת את חתיכת המסטיק שבפי. אני עוד עלולה לשלם מחיר כבד, מחיר שישאיר על עורי סימנים זהים למציצות שעל גופה.

            "את משחקת איתי משחקים, לעזאזל!" הוא שולח את כף ידו אל מחשופה, ומלטף את עורה המיוזע.

            מהמקום שבו אני עומדת אני לא רואה את סימני המציצה שעליהם הוא מדבר, אבל אני זוכרת בבירור את כללי הברזל. אחד מהם, והחשוב ביותר, הוא איסור גורף על סימנים כמו נשיכה או מציצה על הגוף. אחת שיהיו לה כאלה היא לא שווה. היא סחורה פגומה.

            "אני.. מצטערת.." חואניטה משפילה את מבטה אל רגליה. כהרף עין הוא מטיח את אגרופו בסנטרה, מאלץ אותה להיישיר אליו את מבטה. כך או כך זה קשה. הוא גבוה ממנה בשני ראשים לפחות והיא מבועתת כאילו היה זה יומה הראשון.

            "את לא באמת מצטערת." הוא מסנן.

            עשרות פעמים, ואולי אלף, הסברתי לה שכדי לשרוד כאן אסור לה לבכות. בשביל להישאר בחיים, אם אפשר לקרוא לזה כך, כדאי לה לזקוף את סנטרה בגאון, להביט לשטן בעיניים ולא לפחד, גם אם בפנים הלב רועד. כולנו עושות זאת בכל יום כדי לשרוד.

            "תעני לי! מה עבר לך בראש!?" וריד נפוח מפמפם במצחו וליבי נצבט כשהיא מתחילה לייבב.

            אני חייבת להחזיק את ידה, אבל שרלין ובריטני עומדות בינינו. לכלבות הלבנות האלו, שאין לי מושג קלוש מהו סיפור חייהן, לא מפריע דבר. להפך, אין לי ספק שאם הייתה להן אפשרות הן היו משליכות כל אחת מאיתנו לתהום. עדיף לא לעמוד בדרכן.

            "אדון איוואנוב.." היא ממלמלת ואני שואפת אוויר לריאותיי.

            אם אגיד מילה אחת מיותרת, אחטוף מכות. אם אשתוק, היא תחטוף לבדה. אני עוצמת את עיניי בחוזקה וקופצת את אגרופיי. רעד משתלט עליי.

            "שום איוואנוב. את לא מועילה לי כאן יותר." הוא מצקצק בלשונו ואני פוקחת את עיניי בתדהמה.

            "[4]mierda." אני מסננת בשקט. לא יכול להיות שבגלל שטות כזאת הוא יסלק אותה.

            מי היה מאמין שבגיל עשרים וארבע אעמוד כאן, במיאמי ביץ' שבפלורידה, חסרת תועלת ונטולת יכולת להושיט עזרה למי שהייתה היחידה שהצלחתי להבין גם בלי שתאמר מילה. מעולם לא נזקקתי ליותר ממבט אחד בעיניה הגדולות. והוא, השטן בכבודו ובעצמו, לא יכול לקחת לי גם את זה. הוא לא יכול לקחת לי אותה.

            "מה אמרת?" הוא מסב אליי את עיניו הכחולות החלולות ואני יכולה להישבע שלעיתים נדמה שהן עשויות זכוכית עבה.

            "אם היא אמרה שהיא מצטערת ושזו לא אשמתה, למה אתה ממשיך לענות אותה?" אני יורקת את המילים בחוסר מחשבה ואנחה חסרת סבלנות פורצת מפי. איוואנוב מצמצם את עיניו.

            "אוונג'לין אספינוסה." הוא בוחר להתעלם מההערה שלי ומטה את ראשו באזהרה שלא משתמעת לשתי פנים. אני מביטה בו ומבינה שאם אגיד מילה נוספת, לא תהיה עבורי דרך חזרה. "יש לך משהו מועיל להגיד או שאת רוצה להצטרף אליה?" הוא שואל בזלזול, ורסיסי רוק ניתזים מפיו.

            מאז הרצח ששינה את חיי אני רוקדת, ולא להנאתי, במועדון החשפנות הנחשב ביותר בחוף המזרחי, ואם זה לא מספיק משפיל, גם את הבתולים שלי לקח הגבר הדוחה שעומד מולי.

            "לא." אני נושכת את שפתי.

            "לא, מה?" הוא שואל בהתנשאות.

            "אין לי יותר מה להגיד, אדוני."

            "יופי." הוא עונה ומפנה את מבטו חזרה אל חואניטה.

            "החוצה." הוא מרים את ידו ומצביע לעבר דלת הברזל הכבדה.

            "החוצה? לאן?" היא שואלת בעיניים פעורות.

            "תעופי לי מהעיניים. יש לך שתי שניות." הוא מרים שתי אצבעות באוויר, מכוון אותן אל שעונו וטופח עליו כמו פצצה מתקתקת.

            בעקבים גבוהים ולא נוחים, כפי שאני יודעת היטב, חואניטה נסה על נפשה ואני יודעת שהיא כבר לא תחזור אלינו. הרכב השחור בעל החלונות הכהים, אותו רכב שהביא אותנו לכאן, ייקח אותה מאיתנו לעד.

            "זונה קולומביאנית." הוא מסנן וחוזר לבחון אותנו במבטו.

            לעולם לא אתרגל להרגשה המטלטלת בכל פעם שעיניו בוחנות את גופי. אומנם אני שבויה בידיו, אבל יכולה בהינד עפעף לברוח. לא פעם שקלתי את האפשרות לעשות זאת אך אין לי לאן ללכת. אין לי משפחה, ועם כל הכאב, המועדון הזה הוא המקום היחיד שאני מכירה.

            "אפשר להתחיל להתמקם עכשיו?" אני משנה נושא כדי להימנע מהמבוכה שהוא מסב לי.

            "או, אוונג'לין, אוונג'לין." קולו משתק אותי בכל פעם מחדש. ידיי רועדות וזיעה חמה עוטפת אותן. "את יודעת שהיום תצטרכי אַת להוכיח מה את שווה."

            היהירות, הכוחניות, והעוצמה הבלתי מתפשרת בקולו, גורמות לשערותיי לסמור ומחזירות אותי באחת לרגע מהעבר. אני יכולה לחוש באצבעותיו לוחצות על לחיי בכוח עד שפי נפער, ובטיפה הקטנה שהוא מטפטף על לשוני - קטמין[5].

            "כן, אדון איוואנוב." אני עונה בשיניים חשוקות, מתפללת בליבי שאצליח להימנע מלירוק עליו.

            "את יודעת שאם תהיי ילדה רעה, תקבלי עונש." ידו עולה במעלה צווארי החשוף, אצבעותיו מלטפות את תנוך אוזני ומשם מגיעות אל שערי האסוף בקוקו מהודק לאחור. הוא ממולל את קצותיו באצבעותיו ומגחך. "אני חושב שאת אוהבת להיענש." אני יודעת בדיוק מה הוא רוצה ממני והוא יודע היטב שאני לא רוצה שום עונש. "אולי כדאי.." הוא מתחיל לומר ואז נועץ את מבטו במחשופי. "שאתן למישהי אחרת לעשות את העבודה ואת תבואי איתי הלילה, תארחי לי חברה?" הוא מחייך בזחיחות ואני מנידה בראשי לשלילה. אני מקווה שהלקוחות לא רק ינפנפו בשטרות הירוקים מול עיניי, אלא גם יזרקו אותם על השולחן וישלמו. "אז אני רוצה לשמוע אותך, את יודעת שאני אוהב לשמוע אותך." הוא מניח את אצבעו על שפתיי, מבריש אותה ימינה ושמאלה.

            אני בולעת רוק ומיישירה מבטי בעיניו הכחולות.

            "אני אשמח מאוד לעשות את העבודה הלילה, אדון איוואנוב." אני נושמת עמוק ומשתתקת.

            "אֶת מה?" הוא מחייך וזוקף גבה, מחכה שאמשיך. מעולם לא הבנתי למה אני זוכה ממנו ליחס מיוחד.

            "אני אמכור את הסמים." אני אומרת בשקט ומדמיינת, בפעם המי יודע כמה, איך תהיה ההרגשה לנעוץ בעינו את העקב הגבוה והדק ביותר שיש לי, ולאחר מכן לרקוד בעירום מעל גופתו חסרת החיים. הייתי יכולה להסתפק גם במחלת עור נוראית במיוחד שתעלים את גופו ותביא למותו בייסורים.

            אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. הגבר הזה הוא כמו בונקר תת־קרקעי המוגן גם מפני פצצת אטום, ויתרה מכך, הוא המושך בחוטים, השליט הבלתי מעורער של מיאמי כולה. מי שיש לו סמים וכסף, ויש לו בשפע, יש לו את הכוח. חזקים וחלשים כאחד, כולם נופלים לרגליו. רבים מהם כלל לא ראו אותו אך זה לא מונע מהם לסגוד לו.

            "חרוֹשייה דבוֹצ'קה." הוא מהנהן בראשו ואני מקמטת את מצחי. אני בכלל לא מבינה מה זה אומר אף על פי שאת רוב הקללות ברוסית כבר למדתי להבין. הוא שולח לעברי חיוך, מבחין בתהייתי. "ילדה טובה. אמרתי שאת ילדה טובה." הוא מתרגם עבורי ושולף מכיסו שקית קטנטנה. אני מרימה את ידי ומניחה אותה על כתפו בעודו מקרב את השקית האחוזה בין שתי אצבעותיו לאפו, ושואף עמוקות. אני מהדקת את הלסת ופוערת את עיניי כשהוא לופת את ידי ונועץ בי את מבטו. "תפשקי את הרגליים." הוא מסנן ואני ממהרת לעשות כרצונו. "אני מקנא במי שיהיה איתך היום. הוא עומד ליהנות משני העולמות." קולו הצרוד דוחה אותי ואני מסיטה את ראשי הצידה, מנסה להימנע מהבל פיו המכה בנחיריי. אני עוצרת את נשימתי בעודו שולח את אצבעו אל תחתוניי, מסיט את הפס הדק ומכניס לתוכי שלושים גרם קוקאין טהור. הוא תוחב את השקית במעמקי גופי ומחזיר את תחתוניי למקומם. "אני מזהיר אותך, תעשי מה שאת צריכה לעשות כדי שזה לא ייפול משם." אני מהנהנת ותוהה מה יקרה אם השקית תיקרע בתוכי, והחומר היקר להחריד יימס בתוך גופי וישחרר אותי מהעולם הזה. "תנשמי עמוק." הוא רוכן לעברי ונושק לשפתיי בעודי נענית לדרישתו. "תנשמי עמוק יותר." הוא תובע בלחישה ומשפשף את אצבעותיו על נחיריו, מתענג על ניחוח גופי, אך הפעם הבחילה מקשה עליי לנשום. "אני אחזור על הכללים." הוא נסוג ממני וצועד צעד לאחור, מביט בכולנו.

רק לפני כמה רגעים היינו עשר וכעת, לאחר שחואניטה הלכה, נותרנו תשע בנות. אני מביטה בהן ונדמה שכולן קפאו במקומן ושכחו כיצד לנשום. "לא לתת להם לצלם אתכן." הוא חוזר על המנטרה שכולנו כבר יודעות בעל פה ואני מגלגלת את עיניי, יודעת שבחדרי חדרים אף אחד לא רוצה להצטלם. הם באים כדי לקבל מציצה או דברים אחרים, כאלה שרק חומרים דומים לזה שהוא הכניס לתוכי, יכולים להביא אותי לבצע אותם. "לא לתת להם לגעת בכן כשאתן עומדות על הבמה או רוקדות. העיניים הן בשביל לראות, ועל הידיים שלהם הם צריכים לשמור. גם אם נדמה לכן שהם מעריצים אתכן ואתן כל עולמם, אני לא צריך להזכיר לכן שאתן שייכות לי. רק לי." הוא באמת חושב שאנחנו מחפשות כאן אהבה? "והכי חשוב," אני מתאפקת מלהשלים את המשפט במקומו. "מי שיגנבו לה את הטיפים, תהיה אחראית לניקיון האסלות במשך שבוע ימים." הוא משלב את ידיו ואני מבינה שהיום הוא יחסוך מאיתנו את המשך הנאום. תודה לאל שלא נאלץ לשמוע בפעם המיליון את כללי ההתנהגות במועדון.

            הדבר היחיד שחשוב היא השקית שטמונה בין ירכיי. היא מקור הפרנסה העיקרי של המועדון הזה. החיוך שאנו עוטות על פנינו וההגנה שאיוואנוב מעניק לנו, לכאורה, הם רק תפאורה שמטרתה להסתיר את עסקאות הסמים הנעשות בחדרים הפרטיים.

            "קדימה! למה אתן מחכות?!" הוא מעורר אותי ממחשבותיי וכל אחת מאיתנו ממהרת ופונה למקומה. המוזיקה מתחילה להתנגן ומפרה את השקט. אני ניגשת למקום הקבוע שלי, נשענת על הדלפק ומסיטה את ראשי הצידה.

            "מה בשבילך, סניוריטה?" אלחנדרו הברמן מחייך אליי בעודו מבריק את הכוסות. אני מחייכת בנשימה עצורה שמא השקית לא תיפלט מתוכי בטעות.

            "טקילה." אני עונה והוא מהנהן לעברי.

            לא פעם שאלתי את עצמי אם גם עליו חלים אותם החוקים. לא אתפלא אם אגלה שהוא משתף פעולה עם איוואנוב.

            "היום זה תורך?" הוא שואל ובה בעת שולף את בקבוק הטקילה. בתנועות חלקות הוא הופך אותו מאחורי גבו, ומוזג.

            "כן." אני גומעת בלגימה אחת מהירה את הנוזל. עיניי מעקצצות כשהמשקה מחליק בגרוני.

            אף פעם לא הבנתי מה, לעזאזל, אנשים מוצאים במשקה הדוחה הזה.

            "בהצלחה." הוא לוחש ומגיש לי כוסית נוספת.

            "אני צריכה שיתחולל נס. תתפלל עבורי."

            "את לא צריכה נס, את רק צריכה להפעיל את הכישורים שלך." הוא מרים לעברי גבה.

            "נראה שהסם החדש מצליח להתחרות בקלות בכישורים שלי. הם כבר לא רוצים את מה שאני מוכרת, כי את זה, אלחנדרו, הם מקבלים בחוץ, בלי בעיה ובכלום כסף." אני משעינה את מרפקיי על הדלפק ורוכנת קדימה. הכוס הקטנה שבאצבעותיי ריקה, ורק האדים שנותרו על דופנותיה מעידים על המשקה הקפוא שהיה בה.

            "אני סומך עלייך." הוא משיב ואני מסתובבת, מפנה לו את גבי ונשענת על הדלפק.

            שלושה סיבובים נוספים של טקילה מספיקים לי כדי להשתחרר. כעבור חצי שעה המועדון מלא עד אפס מקום. בריטני עולה על הבמה ומתגרה בצופים היושבים על הספות המרופדות בבד קטיפה. השמועה אומרת שהיא הגיעה לכאן מרצונה. אני זוכרת את היום שבו הגיעה למועדון מבוהלת ומפוחדת ממש כאילו היה זה אתמול. היא הייתה בת שמונה עשרה בלבד, ונשאבה לתוך העולם האכזר הזה במודע, רק מפני שרצתה לברוח מאחיה שהתעלל בה מינית. היא היחידה שהגיעה לכאן מרצונה והאחרונה שאיוואנוב קיבל למועדון.

            "אותה!" אני שומעת מהצד ומסובבת את פניי בהתגרות מופגנת. העיניים הגבריות שנדלקות לעברי ננעצות, ללא בושה, בשדיים שלי.

            "אותי?" אני שואלת בתמימות מזויפת ומסובבת גופי לעברו.

            "כן, כן," הוא משיב בלי לטרוח להרים אליי את עיניו, ואני תוהה איך תהיה התחושה להכניס את אגרופי בפרצופו.

            "קיבלת." אני מחייכת חיוך מזויף, צועדת לעברו והוא מחייך בהתלהבות, חושף שיניים עקומות וצהובות.

            תחילה, כמו תמיד, אני סורקת את לבושו. בגדיו הפשוטים מעידים על היותו גבר מהמעמד הבינוני ומטה. הוא לא מתאים לתוכניותיי כרגע אך אין לי ברירה אלא להיענות לו. הוא מכניס את ידו לכיס האחורי, שולף שטר ומנופף בו לעברי. אני צוחקת בזלזול למראה שטר עלוב של חמישים דולר, נראה שהריקוד הזה יהיה ארוך מהרגיל וחסר תועלת.

            "את מתמהמהת." קולו של איוואנוב מבהיל אותי, אך אני לא טורחת להסתובב אליו. אני בוהה בגבר הממתין לשירותיי, ומתפללת שאולי יתמזל מזלי והוא ירצה ריקוד פרטי באחד החדרים.

            "גשי אליו כבר." הוא מניח ידו על גבי והודף אותי קדימה.

            אני נוטלת את השטר המיטלטל מבין אצבעותיו של הגבר המשולהב, תוחבת אותו במעט הבד של תחתוניי ונצמדת לגופו. אני מכינה את עצמי לתחושת החלחלה שעוברת בי בכל פעם שגבר זה או אחר נוגע בי, ונושכת את שפתיי עד זוב דם, בדיוק כמו ביום שבו איוואנוב רצח את משפחתי.

            "יש לי חולשה לנשים רזות כמוך." הוא לוחש ואני מצטמררת מהסטייה החולנית שהוא מודה בה. אני רזה כל כך ובטוחה שחלק מהגברים כאן נגעלים ממני.

            "אתה לא צריך לשתף אותי בחולשות שלך," אני עונה בזלזול, עוטה על פניי חיוך בעוד הוא מוחק את שלו.

            לאורך השנים, בלית ברירה, למדתי לזהות את הגברים ולקטלג אותם על פי סוג. החל באלה המגיעים לכאן כדי להרשים אחרים, וכלה באלה המגיעים לכאן כדי לברוח ממציאות חייהם. אבל יש את הסוג הנוסף, אלו שבאים לכאן מוכנים לפעולה. אלו שעולים איתנו לחדרים הפרטיים ומוכנים לשלם אלפיים דולר לשעה. רק אנשים ספורים יודעים מה מתנהל מאחורי הקלעים והם האנשים שבגללם שקית קוקאין תחובה בין רגליי.

            אני מניחה את ידיי על ירכיו, מפשקת אותן ונעמדת בין רגליו. החיוך הדבילי שלו חוזר, ומתרחב עד גיחוך. אני מחככת גופי בגופו, מניעה את אגני מצד לצד ובהפתעה גמורה מרימה רגל, מניחה אותה על ירכו, ונצמדת אל זקפתו. הוא נאנק.

            "פאק!" הוא נוהם ומטה מעט את ראשו לאחור, עוצם את עיניו ונושף לעברי את הבל פיו החם. אני מעט מבולבלת ולא בטוחה אם הוא עשיר מזדיין, עני מטומטם או בלש.

            "הייתי מת לזיין אותך עכשיו." הוא לוחש ומבטו נעוץ בי.

            "מה אמרת?" אני מקשיחה את שריריי ונדרכת, מופתעת מהאומץ שהוא מפגין עד כדי כך שאני לא מאמינה שזה מה שהוא אמר. רוב הגברים לא מנהלים שיחה בזמן הריקוד, ובדרך כלל גם לא מוציאים מילה מהפה.

            "אני מת לזיין אותך." הוא חוזר על דבריו ומושיט לכיווני את ידיו.

            יד חזקה מושכת אותי בן רגע לאחור. אני מניחה יד על ליבי. פיטר הוא זה שמשך אותי, היחיד מכל שומרי הראש של איוואנוב שלא היה שותף לרצח משפחתי.

            "ידיים מאחורי הגוף." קולו רועם. "רוצה יותר? יש חדר." הוא מסמן בעיניו לעבר הקומה העליונה בעוד הגבר שעליו רקדתי מחייך בזחיחות. פיטר לא מהסס ושולח את ידו לנשק שבחגורת מכנסיו והחיוך הזחוח נמחק באחת.

            "קולומביאנית קשה להשגה. אני אוהב את זה." הוא ממשיך להתגרות בו, אבל הוא לא יודע שהוא עושה את הטעות של חייו. פיטר מתקרב אליו בצעד מאיים ואף על פי שהייתי מוכנה לראות איך פיטר שובר לו את השיניים שבלאו הכי דורשות טיפול, אני יודעת שאני צריכה להתערב. אני תופסת בידו של פיטר ומושכת אותו אליי.

            "זה לא שווה את זה." אני ממלמלת.

            "אז תתחילי להפעיל את הקסמים שלך לפני שגם ממך הוא ייפטר." פיטר לוחש.

            "גם?" אני שואלת מופתעת.

            "זאת לא הפעם הראשונה שהוא כאן, וזאת לא הפעם הראשונה שהוא לא מועיל." פיטר משיב. אני מביטה לצדדים, שוקלת את צעדיי.

            "בסדר, בסדר. אני אגרום לו להיות הכרחי." אני פוסקת בביטחון.

            "אני כבר לא כל כך בטוח מה את מסוגלת לגרום לו." פיטר קובע ומציץ אל בין רגליו של הגבר שממתין לי בשקיקה.

            "אתה יודע למה אני ככה, אז תפסיק." אני מנסה ליישר את ההדורים כי אני רוצה את השקית הזו מחוץ לגופי ומהר.

            "אז זה הסיפור שלך?" הוא משלב ידיו, שריריו נלחצים כנגד חזהו. אני מהנהנת. "זה לא מעניין פה אף אחד שהיום זה יום ההולדת שלו. הוא כבר מת, אז תתקדמי." הוא לא בוחל בשום אמצעי ומזכיר לי שאחי מת כאילו היה זה תפוח רקוב שנזרק לפח.

            זאת בדיוק הסיבה שדעתי מוסחת. היום חל יום הולדתו של אחי הקטן. אני בוחנת את הפוטנציאל החבוי בגבר ששילם למען ריקוד, ומבינה שהוא סתם אמריקני טיפש שמנסה להרשים את ארבעת חבריו היושבים לידו.

            פנסי האורות מאירים את הבר ולפתע אני מבחינה בזוג עיניים נוצצות נעוצות בי. אני מסיטה את ראשי, מחפשת מי לוטש בי את מבטו, אך שובל סמיך של עשן סיגריות מערפל את ראייתי. אני מתעלמת מהתחושה המוזרה שחולפת בי, מסובבת את גבי, הולכת אחורה, ונוחתת בין רגליו של זה שנהפך לאתגר בלתי אפשרי. פיטר תופס את מקומו בצד ומשגיח שחוקי המקום יישמרו, אך אני יודעת שהגבר השקוע בכורסה שמתחתיי לא יעז שוב לסטות מהחוקים. אני יודעת שעליי לשדל אותו או את אחד מחבריו שיעלו איתי למעלה.

שלושה שירים מאוחר יותר הריקוד המעייף וחסר התכלית מסתיים. אני מיישרת גופי, זוקפת גבי, מושכת את ידיי מירכיו של הלקוח וממתינה.

            "אני רוצה מישהי אחרת." הוא ממלמל ומסמן למישהי מאחורי גבי. אני מציצה לאחור ומבחינה בדונה, וברגלי הציפור שלה שאינן נגמרות. היא צועדת בראש מורם ובחיוך רחב. שערה הנחושתי בוהק באור החלש והנמשים המעטרים את פניה צפופים מהרגיל. אני תוהה אם היא הוסיפה כמה מהם בעצמה.

            "בן של זונה." אני לוחשת בלי שאף אחד ישמע, אך במהרה אני מגלה שמישהו אכן שמע את דבריי.

            "את מקללת אותי?" פיטר אוחז בידי ומונע ממני לברוח. אני נושאת אליו את מבטי והוא קרוב אליי מתמיד. אני שונאת אותו מתמיד.

            "כן." אני משיבה בבוטות אף שבכלל לא קיללתי אותו אלא את הסוטה שמאחוריי. הוא מתבונן בי מלמעלה. גבוה, חזק ומכוער. אני לא יודעת מה מבין התכונות האלה מאפיינת אותו יותר. "אתה הרסת לי הכול." אני מושכת ממנו את ידי ונועצת את אצבעי בחזהו. הוא אידיוט.

            "את מכירה את החוקים." הוא פוסק ואני משלבת את זרועותיי וזוקפת את סנטרי. הוא טיפש יותר מנעל בית.

            "החוקים האלו.." אני נושאת אליו את עיניי ולוכדת את מבטו. זיפי זקנו מבליטים את לסתו הגברית. "לא חלים עליי. לא היום." אני ממתינה כמה שאפשר עד שההבנה תחלחל לתודעתו. הוא פוער את פיו, ממצמץ בעיניו, וההכרה חודרת למוחו הקטן.

            "שיט." הוא ממלמל לאחר שהבין שאני אחראית על הפצת הסמים היום.

            "עזוב, פשוט תעזוב." אני מתרחקת לאחור.

            "את תגידי לבוס?" נימה מפוחדת מסתננת לקולו הנמוך ואני מגלגלת את עיניי, צועדת עוד שני צעדים לאחור והולכת.

            לא משנה על כתפיו של מי האשמה מונחת, ברור שאיוואנוב יאשים אותי. אני בוחרת לא לוותר וממשיכה להסתובב בין הגברים, אך ניכר שאני לא האטרקציה המרכזית לערב זה. אני מגיעה למקטע המקשר בין המדרגות המובילות למעלה לבין הבמה, שכעת היא הריקה. אני מהססת לרגע, ומחליטה לעלות למעלה להתרענן.

            "ראית אותו?" קולה של אדריאנה נשמע מעליי. אני מרימה את ראשי מאוחר מדי, ונתקלת בה. "את לא רואה לאן את הולכת?" היא מעוותת את פניה ומשפשפת את ידה בהבעת גועל כאילו הייתי חולה במחלה מדבקת.

            "על מה דיברתן?" אני שואלת בסקרנות אבל יודעת שאקבל פרצוף חמוץ. אדריאנה מעולם לא חיבבה אותי ואני האחרונה שהיא תרצה לשתף ברכילות מעניינת.

            "אין מצב שלא שמת לב אליו." היא מושכת בכתפיה ומבליטה את ישבנה החטוב בעוד לואיסנה, המסכנה שבחבורה, מביטה בה בהערצה. אני מופתעת שהיא בכלל ענתה לי.

            "למי הייתי צריכה לשים לב?" אני נושמת נשימה עמוקה ולרגע חוששת שאולי הן הבחינו בגבר פוטנציאלי שחמק מעיניי.

            "ראיתי גברים רבים בחיי אבל הוא, הוא מיוחד." היא משרבבת את שפתיה ומגלגלת את עיניה.

            "לא ראיתי אף אחד ואני לא יודעת על מי את מדברת." אני פוסקת באדישות אך היא מתעלמת ממני, מסובבת אליי את גבה וצועדת לכיוון השירותים. אני ממהרת בעקבותיה.

            "כי את עסוקה במה שאיוואנוב נתן לך לעשות. דרך אגב.." היא הודפת את דלת השירותים ונכנסת פנימה. במזל אני לא נמחצת כשהדלת נסגרת.

            "דרך אגב, מה?" אני לוחשת כמו גנב באישון לילה בעודה מתמקמת מול המראה הגדולה ומציצה אליי ממנה בחטף.

            "עדיף לך ללכת אליו עכשיו ולהגיד לו שלא תצליחי." הלעג בקולה מרתיח את דמי.

            "ולתת לו ליהנות מהספק שאני שלו לערב אחד? לעולם לא." אני נעמדת לצידה וזוקפת את גבי. אני מביטה בהשתקפותי ורואה שאני חיוורת מהרגיל. שערי השחור נטול ברק והצבע הירוק בעיניי דהוי.

            "את יודעת שאיוואנוב יכול לקחת אותנו כרצונו. הוא לא באמת צריך סיבה להעניש אותנו." היא שולפת מתוך מחשופה ליפסטיק ומסירה את המכסה.

            "אני יודעת." התבוסה נשמעת היטב בקולי.

            "אז למה את כל כך נחושה לעשות את זה?" היא צובעת את שפתיה המלאות ואני מציצה לאחור ומגלה, להפתעתי, כי לואיסנה נותרה מאחור. אנחנו לבד.

            "נחושה? לא נראה לי שזאת המילה המדויקת." אני משיבה, פונה לעבר הברזים ושוטפת את ידיי בעוד השטר שקיבלתי מבצבץ מתחתוניי.

            "ועוד איך כן. נצמדת לגבר הזה כאילו הוא דחף לך חמשת אלפים דולר אל תוך המחשוף." היא בוהה בשטר העלוב.

            הייתי צריכה להסתיר אותו, אבל לא ידעתי שאתקל בה.

            "למה את מדברת אליי ככה? אני לא בתחרות איתך. אנחנו יחד באותו המרוץ." אני מנערת את ידיי ומביטה בבחורה האפרו אמריקנית ממקסיקו. עיניה הבהירות, מלאות בגוונים עזים של ירוק וחום, מהוות ניגוד מוחלט לעורה הכהה. לפעמים אני בטוחה שהיא הייתה יכולה לבחור במסלול דוגמנות אם רק הייתה ניתנת לה האפשרות.

            "הוא יושב על הבר. חולצה מכופתרת לבנה, טבעת כסף גדולה. הוא שותה ויסקי, ואם הוא לא יזמין מישהי לריקוד, אני מתכוונת להזמין את עצמי." היא מתעלמת מדבריי ומושכת בכתפיה.

            "אני לא מבינה." אני מניעה את ראשי מצד לצד.

            "אוונג'לין, מה את לא מבינה? אני רוצה לדעת אם הוא שוטר, כי אם הוא לא שוטר אז הוא בטח גיי ואם הוא גיי, אז אין לו מה לעשות כאן. הוא לא זז מהמקום שלו כבר שעה שלמה, ובחיי, זאת השעה הארוכה ביותר בחיי." היא משיבה בנחרצות ואני נאנחת בכבדות.

            "ואת מתכוונת לשאול אותו, ככה סתם?" אני מבולבלת. אור הפלואורסנט מסנוור את עיניי, אני חייבת לצאת מכאן בחזרה אל האפלולית.

            "אולי.." היא מביטה אל התקרה בהרהור.

            "אולי מה?" אני חסרת סבלנות. היא מתישה אותי בכוונה?

            "לא אני מתכוונת לשאול אותו." היא קובעת.

            "אז מי?" אני עדיין לא מצליחה ליישר קו עם הראש שלה. היא רצה מרתון בעוד אני רק הולכת לאחור.

            "את." היא עונה.

            ליבי מחסיר פעימה.

            "אני?" קצרת סבלנות, אני מבחינה שנשימותיה הפכו שטוחות ומהירות. אני לא יכולה שלא לתהות אם היא מנסה לשלוט בי, כפי שהיא שולטת בלואיסנה.

            "כן, כי מתחילת הערב הוא יושב שם ומסתכל רק עלייך. הוא כנראה יודע שאת מחביאה את הסמים. אני בטוחה בזה." היא מדגישה, זוקפת את סנטרה אל מול המראה ומעבירה את אצבעותיה על פניה החלקות כמשי. אדריאנה יפהפייה, הרבה יותר ממני. יש סיכוי שהיא צודקת, אחרת היא כבר הייתה איתו, באחד החדרים.

            "אני לא יכולה סתם ככה ללכת ולהגיד לו מה קורה כאן." אני מעוותת את פניי ומצטמררת לנוכח המחשבה על חופש.

            "את יכולה ועוד איך." היא מתעקשת ומניחה את ידיה על מותניה.

            "ואם איוואנוב יעלה על זה?" פי יבש ואני מנסה לבלוע בקושי גוש מחנק החוסם את גרוני.

            "אז הלך עלייך." היא מחייכת בשובבות ואני מבינה שאם אסכים, אני אשאר לגמרי לבד במערכה, בלי שותפים.

            "נו, אז למה את מחכה?" היא מחווה בסנטרה, נועצת בי את עיניה ושפתיה רועדות בציפייה. כולנו רוצות חופש, כולנו רוצות לברוח, אך בחלקי נפלה ההזדמנות, ואני בהחלט מתכוונת לנצל אותה ולקחת את גורלי בידיי.

            "שוב את מתמהמהת." הדלת נהדפת ואיוואנוב נעמד בפתח. הוא נועץ בי את מבטו ואני ממהרת להשפיל את עיניי ולצאת מהשירותים.

            אני מתפללת שהערב הזה יסתיים מוקדם מהצפוי, ואולי גם לתמיד.

[1] בספרדית - זה השיגעון של אימא שלך או מה? כי אני לא מבינה איך יצא לה בן כמוך.

 

[2] עיר בקולומביה.

 כינוי לזר שאינו דובר את השפה הלטינית.  [3]

 בספרדית - חרא.[4]

 סם הרדמה סינטטי. ידוע גם כסם האונס.[5]

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משטר של שקט / רעות ממן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס