מבצע!

סופות יולי (2) / ורד רוזס דמאיו

דיגיטלי : ₪20.00
קינדל : ₪19.00
מודפס : ₪45.00

נקה

תיאור

ורד רוזס־דמאיו / סופות יולי, חלק שני

ורד רוזס־דמאיו – הוצאה עצמית
שנת הוצאה 2017
מס’ עמודים 375

 

דבר אחד אני יודעת.

יש אנשים שמלווים את החיים, אך אני בחרתי לחיות אותם.

לטוב ולרע.”

 

יולי מנהיימר, עורכת דין מצליחה, גרושה חד-הורית, סיימה זה עתה מערכת יחסים כושלת וחוותה הפלה כואבת. היא לא מוותרת לעצמה ונעמדת על רגליה פעם נוספת, בוחרת להתמודד עם האתגרים בחייה באומץ ובאופטימיות, גם כשמכה רודפת מכה, והיא נקלעת למציאות שרק מושכת אותה לתחתית.

נקודות האור בחייה הן בתהּ הקטנה ושלוש חברותיה הקרובות, התומכות אחת בשנייה במצבי התמודדות מאתגרים של החיים, בלי לוותר על עצמאותן וייחודן. בין מסיבות גינה במתחם המגורים בזיכרון יעקב למסיבות בדאנס בר בתל אביב, הן מגדלות ילדים וחולקות סודות של מערכות יחסים.

הנפילות הכואבות ביותר מביאות איתן תובנות לחיים, ויולי לומדת להיות החברה הטובה ביותר של עצמה, ומרפה מהחיפוש אחר הזוגיות הנכספת. דווקא אז מתרחשת בחייה תפנית בלתי צפויה. סופשבוע בברצלונה טורף את כל הקלפים…

האם הרפתקת קיץ זו תשנה את חייה?

 

ורד רוזס-דמאיו, הייטקיסטית, מתגוררת בזיכרון יעקב, נשואה בשנית ואם לשלוש בנות. זהו הספר השני והאחרון בסדרה “סופות יולי”. הספר הראשון יצא לאור בתחילת 2017 והיה לרב מכר.

 

כתבה על הסופרת בעיתון המקומי – מגזין המושבות

לרכישת הספר הראשון: סופות יולי חלק ראשון

טעימה מהספר

מי שאינו יודע להיות לבד שלא יתחתן
 
 
שוב לבד, שוב רוקדת מסיבה, כפי ששרה אפרת גוש. בחרתי את הכיוון וכעת אני מתמודדת עם ההשלכות. זה הסתיים. ארז לא פה, אפילו שהבגדים שלו עדיין בארון. איזו רגרסיה. אני שוב נפרדת. הלב שבור וקרוע והמציאות דופקת בדלת.
החניתי את הרכב בחניה של מתחם המגורים שלנו. אם להסתכל על רבע הכוס המלאה – היא מלאה בשכנים הנהדרים שיש לי. בשנה החולפת הפכנו לחבורה של ממש. תמיכה אמיתית, שלא לדבר על העזרה הענקית עם רוני... איך הייתי מסתדרת לבד עם ילדה בת חמש בלי העזרה של אסנת, השד יודע. כן, אפילו שליש כוס.
אסנת יצאה לקראתי.
"איך את מרגישה?"
"אומרים שהזמן מרפא הכול. אני כבר מחכה שהמחר הזה יהיה ההווה שלי."
היא חיבקה אותי.
"תהיי חזקה, זה לא קל, אך בתוך-תוכך את יודעת שעשית את הדבר הנכון."
אני יודעת. אבל ערב שישי, פורים. רוני אצל יונתן, כל העולם חוגג ורק אני עם כוס היגר שלי. התקשרתי לשי כדי להעביר את הזמן, לא יכולה להישאר רגע אחד עם עצמי. מפחדת לשקוע.
"יום שישי בערב, ושוב אנחנו לבד. מה יהיה לעזאזל? הכול גרוע."
עם שי אני יכולה להרשות לעצמי לדבר בלי מסיכות. הוא ההצלה שלי במשרד.
"כן. זו שנה מקוללת ואנחנו רק בהתחלה שלה. חיים אישיים מזוויעים, בורסה שמתרסקת ועכשיו מדברים על פיטורים... עד לאן אפשר לרדת? האם יש סוף לתחתית?" התלונן שי.
"נראה לי שאנחנו עמוק בתחתית. אני מקווה שמכאן רק נעלה," צחקתי.
"מה קרה עם ארז? לא האמנתי שהוא יעזוב... ואיך הלכת במקביל איתו ועם עמית, יא משוגעת?"
"אם הראש היה נקי, לא הייתי מתלכלכת..." אמרתי בדכדוך.
"הבנתי אותך, מנהיימר," צחק. "טוב, אני הולך לעלות השמיימה עם ג'וינט טוב של יום שישי."
"תתנתק לך, מותק, ביי."
נמרחתי על הספה בייאוש, ומיד צלצול. עמית, ההייטקיסט החמוד שהכרתי לפני שבועיים בעודי מאוהבת בגבר אחר שזה עתה יצא מהחיים שלי. יולי מנהיימר לא מבזבזת זמן, אחרת תישאר ממנה שלולית של פתטיות על הרצפה, שאפילו החתולים לא ירצו להתקרב אליה. זה היה מוזר לשוחח עם גבר אחר ולקבוע לצאת למסיבת פורים עם מישהו זר לחלוטין. שוב להתחיל הכול מהתחלה, להשאיר מאחור את החיבוק המוכר, את המבט האוהב, את הריח הממכר...
נטלתי כדור אדוויל נוסף עם כוס יגר-בול. אוי, הבריחה המתוקה שלי.
טרקתי את הדלת והתיישבתי ליד ההגה בתחפושת עכבר עם כנפי פֵיה, זה מה שעלה עליי מתוך ארגז התחפושות של רוני. אם ישאלו, אני עטלף בסטייל! ארז בטח במסיבת פורים בקיבוץ. גם אני בדרך למסיבה בקיבוץ. אלא שהוא במגידו ואני בשער העמקים. מה לעזאזל אני עושה בעשר בלילה, בגשם שוטף, מסתובבת עם המכונית בחיפוש אחר מסיבות? הייתי כל כך קרובה להקים משפחה, לבלות ערבי שבת נעימים בבית ושוב נזרקתי לחיי הלילה של הרווקים. פעם הם התאימו לי. אבל למסיבה הזו יצאתי כדי להשתכר. להשתחרר, לגאול את הגוף והנפש מהכאב, אפילו במחיר של בדיחה מהלכת. העיקר להוציא את כל החרא מהקופסא.
נכנסתי לקיבוץ והחניתי את המכונית. עמית חיכה בשולי הדרך. הבטתי בו. פשרה. בחור בנאלי בטי שירט וג'ינס, מחכה לדייט.
נכנסנו פנימה. זהו. עוטה את המסיכה וצוללת פנימה, נשאבת כל כולי למציאות אחרת, בהדחקה טוטאלית. צחקתי, התחבקתי, השתוללתי. חבריו נדלקו עליי, המוסיקה הלמה בכל אבריי, ובהתאם לכמות היגר שתִדלקתי, הצחוק המאולץ הפך לאמיתי. עמית עמד מהצד וחייך, הוא כנראה אוהב עכברות עם כנפיים, שבדמן זורם יגר-בול ומפיהן יוצא רק בולשיט.
נעצרתי לרגע. מסביבי אנשים מחייכים ויפים, מחזיקים ביד משקה ורוקדים. פתאום הרגשתי תלושה. בודדה ואומללה. כמה נפשות פצועות יש בין כל ה'מאושרים' שמסווים את הפצע בחיוך, כמוני?
"מנהיימר, את מדהימה, כמה אנרגיה!" עמית נעמד לצידי. התנערתי מהמחשבות וסחבתי אותו אחריי לרחבה. כשהגעתי לאפיסת כוחות, אספתי את עצמי ואת עמית ויצאנו לכיוון הרכבים. נכנסנו למכונית שלי והתנשקנו. זהו, רשמית אני פנויה.
"רוצה שאני אבוא אלייך?" שאל עמית.
"כן, יאללה, בוא ניסע אליי."
הצצתי במראה האחורית לבדוק שהוא נוסע בעקבותיי. יולי, יולי, מה את עושה? מלמלתי לעצמי. את לא באמת מתכוונת לשכב איתו... אך הפחד מלישון לבד גבר עליי. וחוץ מזה, מגיע לי! נקמה מתוקה בארז.
 
ידיו גיששו ונגעו בקימורי גופי. מגע זר ומנוכר. לא. זה לא עובד... לא הייתי מוכנה עדיין.
"אני במחזור," שיקרתי. מה אגיד לו? שבשבוע שעבר הייתי במיון ואני אחרי הפלה?
"בסדר מותק," עווית של אכזבה חלפה על פניו, ואז הוא חייך, נישק את פניי ונשכב לצידי.
מזל שהוא שמרן...
התעלפתי במיטה עד הבוקר. פקחתי את עיניי. חמוד, אבל זר. את מקומו של ארז לא יוכל להחליף בוודאות. עמית, לעומת זאת, לא ישן כל הלילה.
"קשה לי להירדם במקומות זרים," חייך, "אני אתרגל, זה בסדר."
"אוקיי," לא ממש הזיז לי.
ירדנו למטה לשתות קפה. זה טרי מדי, השליתי את עצמי שאני יכולה להיכנס לקשר חדש, אבל כל מה שהתחשק לי לעשות זה לבכות על ארז. מי הוא בכלל? מה הוא עושה כאן? אקמול לסרטן, זה מה שעמית בשבילי, חפץ מעבר. מסכן. אבל ג'נטלמן, הוא הרגיש שאני מרוחקת וכיבד את הרצון שלי להיות לבד.
השמש החורפית התחבאה שוב בין העננים וגשם החל לרדת. הסתובבתי חסרת מנוחה בין ארבע קירות. מה ארז עושה עכשיו? איפה הוא נמצא? האם הוא בוגד בי? בעצם זכותו. הרי נפרדנו.
המצפון שלי שקט. עשיתי כל שיכולתי למען הקשר שלנו. ספגתי ממנו את כל הפחדים שלו, אפילו את התקופה הקשה שלו כמובטל הכלתי. אבל הוא לא הרפה, שוב ושוב הוא השליך עליי את הבעיות שלו עם עצמו, שלא לדבר על חוסר ההחלטיות שלו. כשסיפרתי לו על ההיריון, כל כך שמחתי, זה פרי האהבה שלנו... חשבתי שגם הוא ישמח. חשבתי שירצה לבנות איתי חיים משותפים. אבל ברגע האמת הוא העדיף להיכנע לשדים, ולא הייתה לי ברירה. יולי, אל תשכחי, רק כשאת שכבת בבית החולים אחרי ההפלה - רק אז הוא נזכר שבעצם הוא רוצה את הילד. שהוא רוצה להתחייב. אהבה גדולה שנהרסה בגלל פחדים. אוי, כמה סבל הוא יצר... ועדיין, כל כך מתגעגעת.
התכסיתי בשמיכה ונשכבתי על הספה בסלון. הדמעות החלו לרדת, הרגשתי אבודה. כואבת. שונאת. גם גופי בגד בי. כאב לי.
אסנת פתחה את הדלת והביטה בי.
"יולי? קומי. מה קורה לך? אני לא נותנת לך ליפול, בואי שבי אצלי."
בשארית כוחותיי נסחבתי לבית של אסנת, בסך הכול חמישה מטרים מדלת לדלת, שנראו ארוכים מתמיד. ירון, השכן, וליאת, חברה טובה של אסנת, ישבו במטבח ושתו קפה.
"סוף שבוע ראשון לבד, אה?" אסנת הביטה בי בהבנה.
"אני גמורה, אסנת, אני מתגעגעת אליו, לחיבוק שלו. הבית מרגיש קר ומנוכר, ריק לי בפנים, כל כך ריק."
בכיתי.
"יאללה מנהיימר," היא חייכה, "אנחנו הולכים לאכול בצומת מחנה שמונים ואת באה איתנו."
"אני לא רעבה. עזבי, אני אישאר כאן."
"לא, את נוסעת איתנו," אסנת התעקשה.
לקחתי את המפתחות. ירון, אסנת וליאת נדחסו למכונית.
"שוב חזרתי לסטטוס של משפחה מפורקת. רק רוני ואני. רגע, עדיין לא אמרתי כלום לרוני, איך אעשה זאת, אלוהים, אני בקושי מחזיקה מעמד."
"אל תגידי כלום בינתיים, תני לזה שבוע ורק אז תספרי לה. אי אפשר לדעת מה יקרה השבוע."
"אולי נחזור, את מתכוונת? לא. זה יהיה סתם להיאחז בשאריות. אני לא אחזור אליו רק כי אני פוחדת שלא אמצא מישהו אחר."
"בובי, זה לא קל, תהיה לך תקופה קשה כעת, אבל תזכרי שזו רק תקופה. את עכשיו באבל על הקשר, זה נורמלי. אלו החיים. שמחה, כאב, עצב, אבל זו המשמעות של להיות בחיים, לא?" אמרה אסנת.
הנהנתי בראשי כאילו שהבנתי. ריח האוכל גרם לי לבחילה. שכחתי שלא אכלתי כלום מליל אמש. בהיתי בחברים שלי, נהנים, צוחקים. חיים. הרגשתי שאני בצד של המוות. לא הצלחתי לחשוב על שום דרך שתראה לי את האור בקצה המנהרה. הכול היה חשוך, רע ופסימי.
"אני בטוחה שהוא מת להתקשר אלייך," ניסתה ליאת לנחם, "אני במקומך הייתי כבר מתקשרת."
"לא! שלא תתקשר. לדעתי, הוא לא יעמוד בזה ויגיע," התווכח ירון.
הבטתי בהם בעיני עגל, כמהה לכיוון. כל עצה, כל מילה - התקבלו כאילו מפי האלוהים. הייתי כל כך חלשה באותם ימים שנאחזתי בכל מילה שכל אחד אמר, גם של מי שלא הכיר אותי או את ארז. מבחינתי, כולם היו יודעי דבר.
 
"את יודעת מה השעה כבר?" אסנת נכנסה בי שוב כדרכה, "כבר חושך! את יושבת במרפסת ובוכה יותר מחמש שעות."
"מה השעה?" הגיח ראשי שהיה מכונס עמוק בתוך כובע המעיל.
"מותק, דברי עם יונתן. כדאי שרוני תישאר אצלו עד מחר, את לא מסוגלת לקבל אותה כך."
סימסתי לו. אפילו לא הייתי מסוגלת לדבר איתו. יונתן הבין מיד.
הגשם שוב החל לרדת.
"את נראית כמו נרקומנית. הרגליים עטופות בשמיכה, הפנים שלך לבנות לגמרי ומתוך הכובע מציצה סיגריה שמדי פעם נעלמת בתוך כובע אסקימואים."
צחקתי.
"סוף-סוף רואים חיוך על פנייך, מותק," צחקה אסנת.
"אני מתה להתקשר אליו, אני לא יכולה להתאפק, אסנת," בכיתי שוב.
"אם זה מה שיעשה לך טוב, תתקשרי. פרידה זה דבר קשה."
חייגתי את המספר. הוא עדיין מזוהה אצלי בטלפון כ'ארז בעלי היקר', למרות שמעולם לא היה בעלי. אני חייבת דחוף לשנות את השם שלו. או בכלל למחוק את המספר.
אין תשובה.
"נו?" שאלה אסנת.
"אין תשובה," עיקמתי פרצוף.
הדקות נמשכו כמו מסטיק. כל שעה שעברה נדמתה כנצח נצחים. הייתי בעומקם של הכאב והחידלון, הרגשתי איך כל גופי מדמם ונאחז ברסיסי האהבה, בשברים של תקווה.
הטלפון צלצל. הלב שלי החסיר פעימה.
"חיפשת אותי?"
"כן," לקחתי נשימה עמוקה, "רציתי להגיד לך שאני מתגעגעת... קשה לי, וכואבת לי הבטן כל הזמן." אמרתי בקול רועד. קיוויתי שיגיע בערב. איך אוכל להירדם בלי החיבוק שלו? בלי הריח שלו? בלי חום גופו? אלוהים אדירים, מאיפה אגייס את הכוחות להתמודד עם הקושי הזה?
"אני לא יכול להגיע היום, יולי," ענה ארז בקרירות, "אני אבוא מחר בערב לארוחת ערב כדי לראות את רוני."
מה זו הקרירות הזו פתאום?
"בסדר," נאנחתי, "נדבר מחר. רק שתדע שעדיין לא אמרתי כלום לרוני."
חיסלתי קופסת סיגריות אצל אסנת וגררתי את עצמי הביתה באפיסת כוחות. מותשת נפשית ופיסית, ישנתי עד הבוקר.
למזלי רוני חזרה מהגן עם חברה, ולא הייתי צריכה להיות זמינה עבורה. היא ועדן שיחקו יחדיו בגירים וצבעו את מדרכות החניה במשבצות צבעוניות. עולמן צבוע בצבעי קשת, ועולמי צבוע בשחור, חשבתי בעגמומיות. ספרתי את הדקות. עצם הידיעה שארז יגיע בערב הורידה מהכתפיים שלי את עול העולם לכמה שעות.
אסנת נכנסה ובידה עוגה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סופות יולי (2) / ורד רוזס דמאיו”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, קינדל