סורגי התשוקה / יולנדה הירש סופר

מודפס: 79.00

נקה

תיאור

יולנדה הירש סופר – סורגי התשוקה

יולנדה הירש סופר – הוצאה עצמית
שנת הוצאה: אפריל 2018
מס’ עמודים: כ- 359

 

“אני לא נשלט! אף אחת לא תוריד אותי על ארבע. אני שולט בכלכלה, באלפי אנשים ובעשרות חברות. אני אוכיח זאת לטיגריס. אני שולט. השולט!”

 

ג’ורג’ קלייד הוא איש עסקים משפיע ביותר בכלכלת ארה”ב. אין תחום שאחת החברות שבבעלותו לא קשורה אליו וכל החלטה שלו משפיעה על עתידן של אלפי משפחות. הוא בשליטה מלאה בכל הקשור לעסקיו, למשפחתו, לעובדיו ולחייו.

כשחברת ההשקעות “מורדו” פשטה את הרגל, בטי בייקר איבדה את כל שהיה לה. את ביתה, את כספה ואת השארית האחרונה ממשפחתה.
חייה, שהיו מסודרים ברשימה ארוכה ומאורגנת, יצאו מכלל שליטה והיא נאלצה לשכור דירה בשכונת מצוקה.

לילה אחד, שמות בדויים ומסכות על הפנים, הפכו את חייהם על פיהם.

מה קרה לאיש העסקים המשפיע כשפגש את האישה שהורידה אותו על ברכיו?

מה קרה לאישה השבורה כשגילתה שמאחורי דלת ברזל אחת קיים עולם מקביל בו היא לא בטי השבורה, אלא טיגריס המלכה?

את הלילה הזה שניהם לא יכולים לשכוח. האם יצליחו למצוא האחד את השני ללא מסכות או שיישארו מאחורי סורגי התשוקה?

“סורגי התשוקה” הוא רומן מתח ארוטי ובו נגיעות מדודות של אופל.

זהו החלק הראשון בסדרת “בשליטה”.

ב”סורגי התשוקה”  הקורא ילווה את התהליך הנפשי אותו עובר אדם מרגע גילוי הצורך ועד לרגע בו הוא מתמסר לחלוטין.

“סורגי התשוקה” הוא ספרה השישי של הסופרת יולנדה הירש סופר.
ספריה הקודמים: דואט חזקה מתמיד, דואט גן עדן בשערי הגיהינום והכוח לחזור, כיכבו ברשימות רבי המכר.

טעימה מהספר

 

סורגי התשוקה

חלק ראשון מתוך סדרת "בשליטה"

 

 

הקדמה

"אני לא יודע מאיפה להתחיל, אני בטוח שאתם תגידו 'תתחיל מההתחלה', אבל מה שגרם לי להיות במקום בו אני נמצא היום, אין לו כל קשר לילדות שלי. הייתה לי ילדות מדהימה עם הורים נאמנים ואח גדול שתמיד דאג לשמור עליי. לא חסר לי דבר. ההפך, אני חושב שגדלתי עם הרבה מותרות. נעשיתי איש עסקים קר ומנוכר, תמיד ידעתי לייצר כסף ולהימנע מלהתקרב לעסקים ללא עתיד. זה הכישרון שלי. האחריות על ערך המניות היא גדולה מנשוא, אבל את זה הבנתי מאוחר מידי. אחרי שכבר לא מעט משפחות, איבדו את כל אשר להן. הפעמים הראשונות כאבו לי. רציתי לתקן ואפילו דאגתי לכמה מהן לעמוד על הרגליים. אבל מהר מאוד הבנתי שאלה החיים. אתה חייב לטרוף, הכול ולקוות שלא יגיע טורף גדול וחזק ממך. בשלב כלשהו כל כך התמקדתי בעסקים שכל שאר החיים עברו לידי. הייתי שיכור מכוח וכה מסומם משליטה עד שלא הבנתי שאט אט האדם שהיה בתוכי, נעלם. שכחתי לחייך, למי יש זמן, לעזאזל, כשכל יעד שלך נמדד בפאקינג ממשלת ארה"ב.

השגרה גומרת אותך, את מי שאתה.

המהפך הגדול, האמיתי של חיי קרה דווקא ביום הקשה ביותר שעברתי, ביום בו המראה עמדה מול עיניי, וראיתי את הבן זונה שמשתקף בה. את הבן זונה שפיטר את אחיו, בשר מבשרו, רק משום ששיקף מולו את האמת המרה.

"מה אתה עושה כאן בשעה כזו?" תחושת שפתיה של בטי וזרועותיה הכרוכות סביב צווארי תמיד מעלות חיוך על פניי.

"מה זה? מה אתה מקליד כאן?" מובן שאני מוריד את ידיי מהמקלדת, נותן לה לקרוא את המילים שכתבתי.

"החלטת להתוודות לעולם?" קול צחוקה עדיין גורם לגופי לרטוט ולאיברי לזקור. זה לעולם לא ייגמר, גם לא אחרי עשרים שנה, אותן חגגנו רק לפני כמה ימים. ודאי שלא חגגנו אותן בדרך שגרתית, אלא בווילה בהמפטון, שם בילינו עם מספר חברים מהקהילה, שם היא קילרה אותי שוב. הסתובבתי בגאווה גדולה מול חברינו הטובים, אותם החברים, שבתחילת דרכינו היו אויבים.

"הי... אתה ממש כותב כאן את סיפור חייך" היא מעירה לי אחרי שהיא מסיימת לקרוא את המילים.

"את סיפור חיינו" אני מתקן אותה, והיא מכווצת את גבותיה ומתנתקת ממני.

"אתה מתכוון לפרסם את זה?" היא שואלת, לא בטוח אם היא חוששת או מתרגשת. הרגשות שלה בנושא מעורבים, אני יכול לחוש בזה.

"אינני בטוח. זה סתם רעיון. זה מפריע לך?" אני מביט בה, רוצה לגלות את התחושות האמיתיות שלה לנושא הזה. בטי תמיד הייתה כנה ברגשותיה. אבל עכשיו, יותר מתמיד, מדובר בחשיפה. בחשיפה של הסיפור שלנו. בהצצה לחיים שעומדים מאחורי הדמויות שאנחנו מייצגים ביום יום.

"אני לא בטוחה, שאתה תצליח להעביר את מה שבאמת קרה. את העוצמות שבגילוי שלך. את הבלבול שחשת בפעם הראשונה שאיבדת שליטה, את הבחירה האינטואיטיבית שלך. בחירת הכינוי "בכר," המלחמה הקשה בעצמך כשסירבת להבין את מה שהגוף והנפש שלך ידעו. אני לא חושבת, שאתה תוכל להעביר, את מה שכולנו עברנו בתהליך המטורף הזה. בתהליך הגילוי של הסצנה. אני חוששת שלא תצליח להיות המתווך הנכון לאהבה הגדולה שלנו, לתחושות, למעברים, לכאב." היא משפשפת את רקתה כפי שעושה בכל פעם שהיא חושבת או לחוצה. אינני יודע כלל אם היא מודעת לכך, אבל אותי זה מהפנט.

"אתה מקשיב לי בכלל?" היא נוזפת בי. אני יודע מה יהיה הצעד הבא. היא תנשק אותי, תושיט לי את היד, תוביל אותי אל חדר המגורים, ותוריד אותי על הברכיים. הלילה הזה יסתיים כשסימנים אדומים יקשטו את גופי, ותשוקתה על פניי, על גופי.

"אתה עדיין חולם" היא מעירה לי שוב, ואינני יכול שלא לחייך למשמע קולה, והתוכנית הנרקמת בראשה.

"אני מקשיב לך" אני דואג להפנות את כל גופי לשקוע בעיניה הזורחות כמו בכל פעם שרעיון צומח בראשה.

"אתה לא תכתוב את הסיפור" היא פוסקת, ואני מצמצם את עיניי, בטוח שהרעיון שלה אינו מסתיים בהכרזה הזו.

"אנחנו ניתן ליולנדה הירש סופר לכתוב אותו" היא ממשיכה.

"לסופרת?" אני שואל, לא בטוח ששמעתי את השם הנכון.

"כן. היא מטורפת. היא תוכל להבין את המעברים החדים של ההתנהלות, תוכל להבין את הכול, ולהעביר לכל מי שיקרא את הסיפור, כפי שרק היא יודעת לעשות" החיוך שנסוך על פניה שווה את הכול. היא כל כך מרוצה מההחלטה שלה. וכן, זו ההחלטה שלה. החיים שלנו, ההתנהלות שלנו, ההתחלה, האמצע והסוף בידיים שלה. זה לא הופך אותי לאדם חלש. ואני מקווה שהסופרת הזו תצליח להעביר לכם את הכוח העצום בשחרור השליטה. אבל יתרה מזאת, שהיא תצליח להעביר את האמון הרב שאדם אחד צריך לתת באדם אחר כדי לשחרר לו את השליטה. לא לומר 'אתה שולט בי', ולבחון את צעדיו, אלא להאמין באמת, שהוא שומר עליך מכל משמר. הוא יודע לקרוא את גופך, את נפשך, את הפנים והחוץ שלך. אני שומע את נקישות עקביה על רצפת השיש.

"עקבים, מותק?" אני שואל, חייב לשחרר את האוויר העומד בחדר. אותו אוויר שנמצא תמיד רגע לפני שהיא שולחת אותי לכלוב. אוי אלוהים אתם כלל לא מכירים את סגנון החיים שלנו, ואני כבר מפחיד אתכם. אולי באמת כדאי שהסופרת הזו תכתוב את הספר, ולא אני.

"כשלא היית במיטה. חשבתי על משהו" כמו שלמדתי עם השנים הצלחתי להסיט את מחשבתה. או כך לפחות אני חושב. בטי לא צפויה, והיא מכירה אותי טוב כל כך.

"אני איתך, בייב, בואי ניתן את זה לאנשים מקצועיים מאיתנו" היא סופקת ידיים בקפיצה.

"ידעת שלאחרונה היא הוסיפה לשמה את השם 'אלה'"? היא שואלת, ואני לא מבין על מה היא מדברת.

"יולנדה הירש, הסופרת, לאחרונה הוסיפה את השם 'אלה'" היא מסבירה, ואינני יודע למה היא מספרת לי את זה.

"אני רואה את חוסר ההבנה בעיניך. 'אלה' זה כמו אל רק באישה, כך שאת הסיפור שלנו היא תספר מלמעלה כצופה מהצד." היא מסבירה לי בהתלהבות, אליה לא נחשפתי במשך שנים.

"אני אוהב אותך בטי" אני קם ממקומי ועוטף אותה בזרועותיי.

"ואני אותך. ואוהב אותך הרבה יותר כשתכבה את המחשב, תיגש אל חדר המגורים, ותמתין לי על הברכיים במרכז החדר, בכר" היא אומרת, ואני עושה כדברי מלכתי.

נראה שברגע זה תתחילו לקרוא את הסיפור שלנו מעיניה של הסופרת האלה, יולנדה הירש סופר. אל תשפטו אותנו, נסו להבין, שהחיים הם לא שחור ולבן, בחיים יש המון שטחים צבעוניים, כאלה שלא מתאימים לכל אחד, אבל בהחלט מתאימים לנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק מס' 1

ג'ורג'

 

"ג'ורג' ברור לך, שאם לא תאשר את הרכישה, המנייה תרד, אם היא תרד, אלפים יפסידו את התחתונים שלהם."  אומר אליוט, וג'ורג' ממשיך לבהות בנתונים שעל מסך המחשב ואינו מניד עפעף.

"אני לא אפסיד" הוא פוסק.

אליוט בוחן את פניו הקשוחות. עיניו השחורות מכווצות, אטומות.

"איך אתה יכול להיות כל כך אטום?" שואל אליוט בכעס.

"אתה שוכח את המקום שלך, אליוט, וכיוון שאני אדם מאוד נחמד, אני מוכן לשכוח לך את ההתנהגות הבלתי הולמת הזו." הוא מרים את עיניו והן מתמקדות בעיניו הכחולות של אליוט.

"איני יכול יותר. אני יודע, שאתה שולט בעליות והירידות של המדדים, ואני יודע, שהשנה בלבד מעל לחמש מאות משפחות איבדו את הבתים שלהן בגללך. בגלל ההחלטות שלך איני יכול יותר לשאת את נקיפות המצפון הללו שלא לדבר על כך שאני בטוח שיש לא מעט דם על ידינו" הוא מרים את הטון....

"אני מבין שאתה מתפטר" אומר ג'ורג', וממשיך להתעסק בנתונים הקופצים למול עיניו.

"אני מבין שלא אכפת לך" משיב אליוט בכעס.

"ההחלטה היא שלך. רק תדע, ברגע שאתה עוזב את הבניין, כל ההטבות עוזבות איתך. " ג'ורג' אומד את תגובתו של אליוט פעור הפה.

"אני אח שלך" הוא נעמד, בעוד ידיו אוחזות בדופן שולחן העץ השחור.

"אליוט, אתה אח שלי מחוץ ל'קלייד אינטרנשיונל'" אני אומר ופותח את תיבת המייל.

"אני מרחם עליך. איך אתה מסוגל לישון בכל לילה, ולקום בכל בוקר בידיעה שאתה הורס חיים של אחרים." הוא אומר בזלזול.

"אליוט, אתה סופר את חמש מאות אלה שאיבדו בתים, אני סופר את עשרות האלפים שמפרנסים משפחות שלמות, בתים, השכלה. כל כך הרבה חיים ומשפחות תלויים בי ובהחלטות שאתה מדבר עליהן. אתה כל כך חי בתוך עצמך ובכאב שלך, שאלת את עצמך פעם 'מה היה קורה אם ההחלטות שלי היו שונות? מה היה קורה בכלכלת ארה"ב'?" עיניו יורות גיצים.

אליוט מרכין את ראשו. הוא יודע שג'ורג' צודק. במהלך השנים האחרונות השליטה של ג'ורג' בכלכלת ארה"ב הלכה וגדלה. החברות אותן הוא מנהל ביד רמה הפכו את פני הכלכלה. השקעותיו תמיד נשאו פרי, וכל מי שהשקיע נגדו נפל. על כתפיו של ג'ורג' אחריות רבה, וזה גורם לו להיות נשוי לעבודתו.

הוא חי ונושם את החברות שבבעלותו, כמעט ואין תחום, שבו אחת מחברותיו של ג'ורג' לא נוגעת. הוא עצמו מעורה בכל דולר, שיוצא או נכנס, מכיר כל עובד מבכיר המנהלים ועד לאחרון פועלי היצור, אין דבר שנעלם מעניו.

אליוט מתרומם מכיסאו, וצועד על רצפת הקרמיקה הלבנה בעוד ג'ורג' קורא אחריו.

"אליוט, מה החלטת?"
"אם היית מסתכל על השולחן, ולא על המחשב המזוין, היית רואה את מכתב ההתפטרות שלי" הוא מניף את ידו ויוצא ממשרדו של ג'ורג'.

ג'ורג' סורק את שולחנו, מוצא את המעטפה הממוענת אליו, הוא פותח את המכתב ועוצם את עיניו בחוזקה. כאב חד מפלח את חזהו, אבל "עסקים הם עסקים."

הוא מרים מייד את השפופרת, ולוחץ על לחצן האינטרקום.

"כן, מר קלייד" קולה של דורותי מזכירתו בוקע מהרמקול.

"אליוט כבר לא שייך לחברה. תדאגי בבקשה לכל הסידורים לניתוק מוחלט" מסנן בקרירות.

"אדוני, הכול?" היא לא מצליחה להסתיר את תדהמתה.

"דורותי" שמה נשמע מפיו כמו קללה.

"סליחה, אדוני. אני מייד דואגת להביא לך את המסמכים לחתימה" אומרת ושואפת נשימה עמוקה.

דורותי נוטשת את משרדה וצועדת בצעדים גדולים לקראת משרדו של אליוט. היא רואה את אליוט אורז את חפציו בארגזים חומים.

"אליוט" היא חסרת נשימה.

"אני לא יכול להיות כאן יותר" הוא משיב לשאלה שלא נשאלה. היא עוטפת אותו בזרועותיה, מניחה את ראשה בשקע צווארו.

"הי, נסיכה, הקשר עם החברה נגמר, לא איתך" הוא, נושק קלות על שפתיה, וממשיך להכניס את חפציו לארגז.

 "הוא ביקש ממני לנתק אותך מהחברה" היא מעדכנת אותו, והוא מפסיק לרגע, מסתכל עליה, אומד את רצינותה.

"אני מבין" כאב משתקף מעיניו, אך הוא ממשיך לאסוף את החפצים.

"איך אתה יכול להבין? אתה אחיו הגדול איך הוא יכול לנהוג בך כזר?" היא מכווצת את גבותיה, ידיה מאוגרפות, הוא מסתובב אליה ואוחז בזרועותיה.

"אל תשנאי אותו מפני שהוא עושה את ההפרדה. אחי הוא, בסופו של דבר, הבוס שלי.

הדירה, הרכב, הנהג, כרטיס האשראי, הכול של החברה" הוא אומר, ודמעות ניגרות מעיניה של דורותי.

"אני שונאת אותו. תעבור לגור איתי" היא שולפת.

"דורותי, את יודעת שיש לי בית משלי, שאם אחשוב על זה שוב, באמת לא שהיתי בו כבר זמן רב. וכדי לחשב מסלול מחדש אני צריך את השקט הזה." הוא מסביר בנחת, נושק למצחה, פותח את דלת הארון העשויה זכוכית, ומתחיל להוציא מתוכו תעודות שאגר בשנות עבודתו.

"אולי בכל זאת תדבר איתו" היא מציעה, אך הוא שותק. השיחה הזו לא מובילה אותו לשום מקום, רק גורמת לו לכעוס וזה הדבר האחרון שהוא רוצה.

דורותי מבינה את הרמז ויוצאת ממשרדו בחזרה למקומה. בקושי רב, היא מתחילה לארגן את המסמכים לסיום עבודתו של אליוט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק מס' 2

בטי

 

"עד מחר בבוקר אני מצפה לקבל את דמי השכירות, אם לא, את בחוץ" קובע דני, בעל הדירה של בטי, וטורק את דלת העץ הרעועה.

בטי מתיישבת על הספה, מקרבת את ברכיה לחזה, ומחבקת אותן חזק. היא יודעת, שעד מחר לא תצליח להשיג את דמי השכירות.

 לפני שלוש שנים חברת הפרסום, שבה עבדה, פשטה את הרגל, והיא פוטרה מעבודתה, היא לא הצליחה לעמוד על הרגליים. החיים הובילו אותה למקומות שונים, לתפקידים שונים, אך היא לא הצליחה לקחת שליטה על חייה.

היא בוהה בחדר העלוב, בו היא מתגוררת בחודשיים האחרונים, ונזכרת בבית היפהפה, שהיה לה, זה שהפסידה, כי לא עמדה בתשלומי המשכנתא.

דפיקה רמה בדלת מעירה אותה משרעפיה.

הדלת נפתחת ועומדת מולה לא אחרת מאשר שירלי, חברתה הטובה.

"ואת ככה כי?" היא מרימה גבה, בעוד היא צופה בבטי, השוכבת על הספה ומתבוססת ברחמיה העצמיים.

"פעם תצטרכי להסביר לי, למה את בכלל טורחת לדפוק בדלת, אם את גם ככה נכנסת." משיבה בטי, ומוחה את הדמעות שהצטברו בעיניה.

"ואת, תצטרכי להסביר לי, למה הדלת שלך אף פעם לא נעולה" היא משיבה, ניגשת אל המטבחון, פותחת את המקרר ושולפת ממנו בקבוק מים סגור.

"מחר לא יהיה לי איפה לגור" בטי פולטת ולא נראה ששירלי מתרגשת.

"מה קרה הפעם?" שירלי שואלת באדישות.

"אין לי את דמי השכירות, הוא נתן לי ארכה רק עד מחר בבוקר" היא לא מנסה להסתיר את הייאוש בקולה, זה מיותר. אחרי הכול שירלי היא חברתה הטובה ביותר ויודעת כמעט הכול עליה.

"בכמה כסף מדובר?" היא שואלת תוך כדי פיהוק.

"חמש מאות דולר" היא עונה. היא נמנעת מלהיתקל בעיניה של שירלי. היא לא יכולה להימנע מלחשוב על התקופה בה הסכומים הללו היו סכומים אליהם לא הייתה מייחסת חשיבות.

"חכי רגע" שירלי מורה לה כשחיוך מרוח על שפתיה, שולפת את הנייד מחפשת מספר כלשהו ומחייגת. בטי מביטה בה בחוסר הבנה.

"אני במשבר ואת מתעסקת בנייד שלך?" בטי נוזפת בה. אך שירלי מרימה את הנייד ומסמנת לה לעצור. בטי מרימה גבה ומשלבת את ידיה על חזה, ממתינה למוצא פיה של שירלי.

"עכשיו אני מרוצה. קולה יציב, אף נוטה להיות קשוח.  בטי מתקרבת ומנסה להקשיב לאדם הנמצא בצד השני, אך שירלי מתרחקת. "שתוק. יש לך ארבעים דקות להגיע לכתובת שאני מסמסת לך, עם מעטפה ובה חמש מאוד דולר בשטרות של עשרים," אומרת שירלי  בקשיחות לאדם שבצדו השני של הקו. בטי מתחילה לפתוח את פיה, אך שירלי מניחה את אצבעה על פיה בסימון ברור לשתיקה.

פיה של בטי נפער לרווחה.

"כן. אתה דופק בדלת וכשהיא נפתחת, אני רוצה לראות אותך על הברכיים עם ראש מורכן. אם תרים את הראש תיענש. אחרי שהדלת תיסגר, אתה הולך ושוכח את הכתובת הזו, מובן?" היא ממשיכה באותו טון קשוח ומנתקת את הקו. בטי מביטה ארוכות בשירלי. הסקרנות, אם ניתן להשתמש במילה כל כך קטנה לתחושת הרצון העז שלה להבין את שהייתה עדה לו ברגע זה, גדולה מנשוא. 

שירלי לא מנדבת לה מידע, ומתיישבת על הספה בנינוחות.

"מה, לעזאזל?" שואלת בטי בעיניים ובפה פעורים.

"אוי, בטי, בטי.... כבר שנים שאני אומרת לך להצטרף אליי למסיבות ה.... ואת לא מקשיבה" מחייכת שירלי וחולצת את נעליה.

"מסיבות? על מה את מדברת? מי זה?" היא ממשיכה לשאול בסקרנות.

"בובה, כבר חמש שנים, שאני חלק מקהילה, שבה הכללים שונים לגמרי מאלה שאת ואני מכירות. לכל אחד מאיתנו קיים צורך. צורך אמיתי. ורק בתוך הקהילה אנחנו מממשים אותו" היא מנסה להסביר, בטי מתקרבת אליה, עיניה מצומצמות, שפתיה פתוחות מעט. 

"אני לא מבינה" היא אומרת לבסוף.

"בטי, אל תיבהלי. יש אנשים, שיש להם צורך לשלוט, ויש מי, שיש לו את הצורך להיות נשלט" היא אומרת את המילים באיטיות רוצה שבטי תעכל את המילים, היא שותקת ואומדת את תגובות הגוף של בטי.

"רגע.... מה זה אומר?" בטי מנסה לחבר בין המילים לבין המעשה שעשתה שירלי לאדם איתו שוחחה בנייד.

"זה אומר, שאת ואני מתלבשות ואת מצטרפת אליי למסיבה" שירלי נעמדת ומשפשפת את ידיה בהתרצות.

"איזו מסיבה?" בטי לא בטוחה שחברתה הטובה בקו הבריאות הנפשית. 

"תתלבשי, אני אסביר בדרך" אומרת שירלי וחיוך מרוח על שפתיה.

"אין לי כסף למסיבות כרגע" מסננת בטי, מבוישת. בעייתה הכלכלית בימים אלה מהווה עבורה מחסום לצרכים בסיסיים אז בטח ובטח לבילויים.

"חה, חה, חה, אהובתי, במקום שאליו אנחנו הולכות, אנחנו לא משלמות. את תלמדי כמה כוח יש לך."   חיוך נסוך על שפתייה של שירלי והיא דוחפת את בטי לכיוון חדר השינה.

בטי נותנת לשירלי להוביל אותה לחדר השינה.

שירלי ניגשת אל ארון הבגדים הלבן של בטי ופותחת את הדלת המתנדנדת על צירה. היא מעווה את פניה כשהיא נחשפת לבגדים התלויים בארונה. היא מחפשת  משהו מתאים, אך לא מוצאת. דפיקות בדלת גורמות לה לעצור לרגע, אך היא מתעלמת מהן וממשיכה.

"אני הולכת לפתוח" בטי מתחילה לצעוד אל מחוץ לחדר, אך שירלי תופסת את זרועה.

"הוא יחכה" שירלי מושכת את כתפיה, וממשיכה לחפש בגד מתאים.

"יחכה, למה? הוא כאן, מסכן" בטי מביטה בה בחוסר הבנה, ומנסה בכל הכוח להשתלט על הרצון שלה לפתוח לו את הדלת.

"הוא יחכה עד שאני אמצא לך בגד" היא קובעת וממשיכה לבחון את הבגדים התלויים בארון, לאחר שהיא מסיטה את כל הבגדים התלויים הצדה היא קולטת בגד בוהק. היא שולפת אותו מתחתית ארון התלייה ובוחנת אותו.

"זה מושלם" עיניה מוארות בעת שהיא מעבירה ידה על מכנסי עור שחורים ומחוך תואם.

"משוגעת! ראשית, זו תחפושת, שנית, זה כבר לא עולה עליי" בטי מבטלת אותה וחושפת מעט את בטנה הרופסת.

"תני לי להלביש אותך" החיוך לא יורד מפניה של שירלי. בעת שהיא שולחת אותה לאמבטיה, מבקשת ממנה להמתין, ניגשת לפתוח את דלת הבית ולקבל את הנשלט שלה. בטי לא מתנגדת. כל מה שקורה סביבה מסקרן אותה.

שירלי פותחת את הדלת, וכפי שהורתה לנשלט, הוא יושב על ברכיו, ראשו שפוף.

"מלכתי" הוא אומר ומגיש לה את המעטפה.

"איחרת," היא מסננת.

"כן, גברתי," הוא משיב, כלל לא מנסה להסביר את עצמו, אך באותה העת קולו כה קטן ומתנצל.

שירלי מפנה את מבטה ימינה ושמאלה, מקווה שאף אחד לא צופה בהם. היא מעווה את פניה כשהיא מבינה שלא תוכל להעניש כעת את הנשלט על האיחור.

"איחרת בעשר דקות" היא קובעת עובדה.

"כן, גברתי" הוא משיב בכניעה.

"מגיע לך עונש" היא חוזרת באותו הטון.

"כן, גברתי" הוא יושב כפוף על ארבע היא רואה את עורפו.

"אני אחשוב על עונש ראוי. בינתיים לך" היא מורה לו וטורקת את הדלת.

בטי, שהקשיבה לחילופי הדברים, נעמדת מולה, חוסמת לה את הדרך.

"אמרתי לך להמתין לי באמבטיה" שירלי מביטה בבטי שמחזירה לה מבט בוחן, תוהה איך למרות הכרותה העמוקה עם שירלי מעולם לא נחשפה לחלק הזה בהתנהגותה, מעולם לא ידעה על האופל הזה הקיים בחייה.

"לי את לא יכולה להורות" בטי ממשיכה להביט בה במבט נוקב, בוחן.

"קחי" שירלי מושיטה לה את המעטפה ובה חמש מאות הדולרים בשטרות של עשרים.

"את חייבת להסביר לי" היא מבקשת בעוד שהיא פותחת את המעטפה וסופרת את השטרות.

"מה יש להסביר? אני מלכה. בקהילה שלנו, כפי שהסברתי לך, יש שולטים ונשלטים. אני מהשולטים," היא פוסקת, מסדרת על בטי את המחוך, קושרת ומבליטה את שדיה התפוחים.

"אנחנו הולכות למסיבה כזו?" בטי לא מסגירה את החשש בקולה.

"בוודאי. אני רוצה שתסתכלי ותגידי לי מה את חושבת על זה," שירלי מכווצת את עיניה, בטי חושבת לרגע, מניעה את שפתיה משמאל לימין, אך מהנהנת בחיוך.

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סורגי התשוקה / יולנדה הירש סופר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

מודפס