סיכת שיער קלטית (חלק ב’) / רבקה סאסי

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

סיכת שיער קלטית – חלק ב’

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: אוקטובר 2017
מס’ עמודים: כ – 400

רבקה סאסי – סיכת שיער קלטית חלק ב’.

בדרך לשם ניסיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהמבטים הבוחנים שהפנתה לעברי מדי פעם. פחדתי ממה שרצתה להגיד לי.

“ראיתי אותו.”

מבטי היה נעוץ בכביש שלפניי, אך ראייתי הייתה מעורפלת. לא ראיתי דבר.

“גבי…”

“קלייר,” הסתובבתי לעברה נסערת, “אני לא רוצה לדעת.”

**

בעוד חייה עוברים סערות ומשברים, וליבה נשבר לרסיסים, ממשיכה גבי במסעה המרגש לחשיפת הסודות המלווים אותה כצל. אט־אט הקשרים הסמויים מהעין נחשפים והם הופכים גלויים, מסעירים ומשני חיים.

**

סיכת שיער קלטית הוא הספר השני בצמד הספרים יומני סקוטלנד, קדם לו הספר קשרים נסתרים אשר כיכב ברשימות רבי המכר בארץ. מסורת אירית, ספרה הראשון של סאסי, יצא אף הוא בהוצאת יהלומים וכיכב ברשימות רבי המכר בארץ, הספרים זכו להצלחה רבה בקרב הקוראים.

 

חלק שני בדואט יומני סקוטלנד

טעימה מהספר

חלק א

 

עלי כותרת על השטיח

 

1

 

שמש נעימה חיממה את פניי כשריחפתי, קלילה כנוצה, בשדה של פרחים לבנים וצהובים, ריחם המתוק באפי. הרגשתי כל כך טוב, רציתי להישאר כך לנצח. מרחוק, מישהו קרא בשמי, לא הסתובבתי לעברו, לא רציתי. כל מה שרציתי היה להמשיך לרחף ברוח הנעימה. הקול התקרב.

"גבי, גבי."

עזבו אותי, חלפה מחשבה בראשי, למה אתם מפריעים לי?

שוב אותו קול. "גבי, גבריאלה, את שומעת אותי?"

אני שומעת, עזבו אותי. אני שומעת, אבל טוב לי ונעים לי.

נפלתי במהירות מסחררת וצללתי לתוך מערבולת. התחושות הנעימות הפכו לבהלה כשטפיחות קלות על פניי הרחיקו אותי מהשדה שבו ריחפתי. עפעפיי היו כבדים, לא הצלחתי לפקוח את עיניי. הרגשה מוכרת של פחד חנקה את גרוני, ניסיתי להרגיע את עצמי.

"זה בסדר, היא ערה, תנו לה כמה דקות."

 הקולות לידי נשמעו חזקים יותר. עיניי נעשו פחות כבדות, פתחתי אותן מעט. אור לבן סנוור אותי, מיהרתי לעצום אותן שוב. אנשים דיברו בקולות מהוסים, ורעשים לא מוכרים נשמעו סביבי.

מה זה? איפה אני?

יד ליטפה את מצחי.

"גבי, מתוקה, התעוררת?"

מצמצתי בעיניי, נחושה שלא לעצום אותן שוב. פניה של רננה הביטו בי בדאגה. רציתי לחזור לישון אבל משהו בתוכי אסר עליי. הייתי חייבת להבין איפה אני. רננה המשיכה ללטף את מצחי.

 "תודה לאל, את בסדר. הבהלת אותנו כהוגן."

 "רננה? מה קורה? איפה אני?" קולי נשמע חרוך, ואז, כאילו מישהו נתן לי סטירה, הפניתי את ראשי בחדות הצידה. הצרידות החזירה אותי ברגע אחד למציאות הכואבת. דמעות חמות הציפו את עיניי, וכאב עז דקר בחזי. אלכס!!! 

רננה התיישבה על כיסא ליד המיטה.

"את בבית חולים. התייבשת ואיבדת את ההכרה. אבל הכול יהיה בסדר."

אחות ניגשה לצד השני של המיטה וחייכה אליי.

"הפחדת את החברים שלך." היא התעסקה במתקן העירוי שהיה מחובר לזרועי. "עוד כמה דקות יגיע הרופא לבדוק אותך. בינתיים תנוחי, מנוחה ונוזלים זה מה שאת צריכה." היא החליקה בידה את השמיכה והסתלקה.

 לא, חשבתי, מה שאני צריכה זה את אלכס.

 הפניתי את מבטי אל רננה. "שמעת משהו על אלכס?" גופי סירב לשתף פעולה כשניסיתי להתיישב, ויתרתי ונשכבתי בחזרה.

 רננה הנידה בראשה. "לא הספקתי לדבר עם אף אחד. דקה אחרי שנָחַתְּ התעלפת והבאנו אותך לפה."

 "תתקשרי לקיילי, אני חייבת לדעת מה קורה." היא נאנחה. "עכשיו, רננה, בבקשה."

רופא וכמה מתמחים נכנסו לחדר. רננה יצאה והרופא סגר את הווילון. אצבעותיו הקרות לחצו על בטני. "את זוכרת מתי שתית בפעם האחרונה?"

נעצתי בו מבט אטום. על מה אתה מדבר? חשבתי, למי אכפת. אלכס, אתה יכול להגיד לי מה עם אלכס? 

הרופא הצעיר השיב לי מבט, הוא הבין שלא יקבל תשובה. האחות שבה לחדר, מקצועית ונחושה, והביקור הסתיים. הייתי מיובשת ותשושה, זה הכול. כמה ימים של מנוחה והחדרת נוזלים ו"תחזרי להיות כמו חדשה" – כך זמזמה האחות באוזניי. גלי נכנסה לחדר. היא ליטפה את פניי ונישקה את מצחי. עצמתי עיניים, ראשי כאב והרגשתי מסוחררת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מבטה המודאג. חיכיתי בקוצר רוח שרננה תיכנס כבר ותעדכן אותי במידע על אלכס. כשנכנסה סוף־סוף הבטתי בה במבט נואש.

"אין שינוי במצב שלו. אבל, היי," ניסתה לעודד אותי, "לפחות המצב לא הורע."

נזכרתי במשהו. "הוויסקי, איפה הוא?"

רננה הרימה גבה והעיפה מבט לעבר גלי. "מה? איזה ויסקי?"

"היה לי בקבוק ויסקי בתיק."

"הדברים שלך עדיין ברכב, אני מבטיחה לבדוק אם יש שם משהו."

הייתי עייפה ורציתי רק לעצום עיניים ולברוח מהמועקה ומהמחשבות שהטרידו אותי. לא חשבתי שאצליח לישון, מה שבאמת רציתי זה להיות לבד, לא היה לי כוח לאנשים שיכרכרו סביבי. גלי הסיטה את הווילון והביטה בי בעצב. נזכרתי בעיניה העצובות של אנה. תלאות היממה האחרונה הציפו את מחשבותיי. זה היה גיהינום. קלייר וקיילי עזבו אותי בשדה התעופה באדינבורו, ואני התנהלתי בכבדות. בקושי גררתי את עצמי לדלפק הקבלה, הייתי לבד ולא יכולתי להרשות לעצמי להתמוטט.

עצירת הביניים באמסטרדם הייתה איומה, הרגשתי כל כך רע שבשלב כלשהו חשבתי שאני עומדת להתעלף. הייתי באפיסת כוחות ואיבדתי את דרכי בשדה הענק. שיחה בעברית של זוג שעבר לידי הייתה בשבילי גלגל הצלה. הם הובילו אותי לשער שהייתי צריכה, הניחו לצידי בקבוק מים ונעלמו. שני מלאכים.

בטיסה לארץ לא הצלחתי להירדם, הטריד אותי בקבוק המים שהשארתי על הספסל בשדה התעופה באמסטרדם. מטומטמת, חשבתי. הדיילות ראו שאני לא מרגישה טוב וניסו לעזור, להשקות, להאכיל, לבסוף ויתרו. יצאתי מהמטוס מסוחררת, אדים מהבילים קיבלו את פניי. אלוהים אדירים, חצי שנה לא נשמתי את האוויר הזה. הלחות, שכבר הספקתי לשכוח אותה, הכתה בי, מוכרת כל כך מחיים אחרים, מיקום אחר. אני בבית?

בקהות חושים אספתי את המזוודה שלי. באולם קבלת הנוסעים זיהיתי את פניהם של רננה ואורי. הם נופפו לי בידיהם וזהו, הרשיתי לעצמי להתמוטט. התעוררתי בבית החולים. בעיני רוחי ראיתי מיטה אחרת, בית חולים אחר.

 

למחרת בבוקר השתחררתי. את בקבוק הוויסקי הקטן מצאו בתיק שלי והביאו לי אותו. אף אחד לא הבין מדוע עשיתי מהומה בגלל בקבוקון קטן. בדרך הביתה התקשרתי לקיילי וקיבלתי את אותה תשובה שקיבלה רננה בערב הקודם: "אין שינוי במצבו."

המכונית נעצרה לפני הבית שלי, הבטתי בו בתדהמה, כל כך מוכר וכל כך זר. כשצעדתי בשביל הכניסה תקף אותי געגוע עז. געגוע למה? תהיתי. הגינה הייתה מטופחת, הוורדים גזומים, הכול היה נקי ומסודר. זה היה הבית שלי, אבל זה לא היה הבית שלי. שמחתי שאי אפשר לשמוע את מחשבותיי המבולבלות.

נכנסתי פנימה בהיסוס כחוששת ממה שאמצא בפנים. הבית הבהיק מניקיון, ושמש הבוקר חדרה דרך החלונות הפתוחים לרווחה. הכול נשאר בדיוק כפי שהיה, כאילו הזמן עמד מלכת והחודשים האחרונים, שבהם נעדרתי, כלל לא התרחשו. חלצתי נעליים ונשכבתי על הספה בסלון. רננה טרחה על משהו במטבח ואורי העלה את המזוודה שלי לחדרי שבקומה השנייה. בחנתי מסביבי את כל החפצים המוכרים, דברים שלא ראיתי ימים רבים. את חלקם אהבתי, לרובם לא נזקקתי.

מכונית נעצרה ליד הבית, שמעתי את השער נפתח. תומר וגלי נכנסו. אימצתי את גלי אל ליבי, ונשמתי את ריחה המתוק והאהוב, משחררת מתוכי את כל הגעגועים של החודשים האחרונים. רננה הגישה לכולם מרק חם. הרגשתי כאילו אני בולעת גוש ברזל, הנוזל הטעים סירב להחליק לי בגרון. לא ניסיתי להעמיד פנים שאני בסדר. הייתי בקרב משפחתי וחבריי הקרובים.

גלי ותומר שהו איתי בבית כמה ימים, השלמנו פערים. שנאתי את עצמי על שחשתי הקלה כשעזבו, לא יכולתי יותר לשאת את הטרחה של כולם סביבי. הם כל כך השתדלו. הייתי עצובה בשבילם, הייתי עצובה בשביל עצמי. הערכתי מאוד את המאמצים שלהם, אך חייתי משיחת טלפון אחת לבאה אחריה, מהודעה להודעה, וזה כל מה שעניין אותי. הקפדתי להתעדכן כמה פעמים ביום וגם זה רק כי לא היה לי נעים לשגע את קיילי. לא נתתי לאיש לטעום מבקבוק הוויסקי, שהיה צמוד אליי כמו קמע.

במשך כשבועיים הרחקתי רק עד לשער הכניסה, מציצה לרגע לרחוב, מסתובבת חסרת מנוחה בחצר היפה שלי וממהרת לשוב לספה שבסלון, שהפכה לעוגן עבורי. חייתי על הספה הזאת, לא חזרתי לחדר השינה שלי בקומה השנייה. לא הייתי מסוגלת לישון במיטה שבה ישנתי עם עופר. גל חום לא אופייני לעונה התיש את כולם, אבל לי היה קר. עטופה בשמיכה, רבצתי על הספה והתאוששתי. קולי חזר אליי. הייתי חייבת להתחזק כדי שאוכל לחזור לסקוטלנד במהירות ולטפל באהבת חיי. ידעתי שאורי מטפל בכל מה שקשור לשיבה שלי למקום היחיד שבו רציתי להיות באמת.

 

צלצול בדלת העיר אותי מנמנום והחריד את עצביי המעורערים. לא יכולתי לתאר מי זה יכול להיות, לגלי ולרננה היה מפתח, והן לא היו מטרידות אותי עם הפעמון הזה. עדיין שיהקתי מהתקף הבכי שתקף אותי חצי שעה קודם לכן, לאחר שסיימתי לדבר עם קיילי. ייאוש ופחד הציפו אותי. מצבו של אלכס לא השתנה. אף שהשתדלתי ככל יכולתי להצניע את העובדה שחזרתי, חשבתי שאולי מישהו מהשכנים ראה אור בבית ובא לברר מה קורה. הייתי שרועה על הספה בנוחות, עטופה בשמיכה, והתעצלתי לקום. קיוויתי שמי שזה לא יהיה הוא יוותר ויסתלק. הוא לא.

הפעמון צלצל שוב, צלצול ארוך יותר. זרקתי את השמיכה מעליי וקיללתי חרישית. שמש אחר צהריים חזקה ויוקדת סנוורה אותי כשפתחתי את הדלת. צללית גבוהה עמדה בפתח. עיניי, שהיו מורגלות לאפלולית ששררה בתוך הבית, לא זיהו את הדמות.

"לא תתני לי להיכנס, גבריאלה?"

נרתעתי לאחור ומצמצתי בתדהמה. איך לא זיהיתי אותו?

עופר נכנס וסגר אחריו את הדלת. הוא התקרב לסלון והביט באי־הסדר ששרר בו בעיניים מופתעות.

כן, חשבתי לעצמי, גבי, שהשתגעה מכל כרית או ספר שזזו מילימטר, כבר לא קיימת.

 חזרתי לשבת על הספה, עדיין המומה מכך שלא זיהיתי אותו מייד. הגבר שהיה חלק בלתי נפרד מחיי במשך כל כך הרבה שנים כבר לא היה קיים בתודעה שלי. כל ישותי, מהותי, חיי, היו נתונים לגבר שנמצא אלפי קילומטרים מכאן. הוא התיישב בכורסה מולי בשיכול רגליים, כרגיל, לבוש בחליפה משובחת, שערו גזור בקפידה. הוא נדנד קלות את רגלו ובחן אותי. לא הצעתי לו לשתות, רציתי רק שילך.

"שמעתי שחזרת, את חולה?"

הבלעתי חיוך. הלו, זו אני, גבי, ואני מכירה כל ניואנס שלך, אז מה אתה רוצה?

לא עניתי.

"נעדרת זמן רב, התחלתי לדאוג."

כן, בטח.

"את בטוחה שאת בסדר? את קצת חיוורת."

בשלב הזה כבר הייתי בטוחה שהוא רוצה משהו. המשכתי לשתוק.

"את לא מתכוונת לדבר איתי?"

משכתי בכתפיי. "עופר, למה באת? תגיד מה אתה רוצה, אני קצת עייפה."

הוא החליט כבר לפני זמן רב שאני סתומה, היה ברור שהוא עדיין חושב כך.

"אסור לי לבקר את אשתי?"

"לשעבר," ציינתי.

הוא התעלם והמשיך. "לא היית כאן הרבה זמן, באתי לראות מה שלומך."

נאנחתי בייאוש. לא היה לי חשק או כוח למשחקים שלו, זה כבר היה מאחוריי. דברים חשובים יותר הטרידו אותי.

"אז ראית שאני בסדר. טוב, תודה רבה לך שבאת לבקר."

התרוממתי מהספה, אך הוא עדיין לא סיים. הכרתי היטב את המבט שנעץ בי, הוא התחיל לאבד את סבלנותו המדומה ולהתעצבן. ידעתי בדיוק מה עובר לו בראש: הייתי יותר מדי נחמד לטיפשה הזאת. הוא הוריד את הכפפות.

 "אז גבי המתוקה שלנו הכירה גבר. הוא בטח צריך להיות משהו מיוחד אם הוא מסוגל לסבול אותך. או אידיוט מושלם," הוסיף כבדרך אגב.

 הדם געש בראשי. האופן שבו דיבר על אלכס הרתיח אותי. חשבתי על האיש שלי, שנאבק על חייו, כמה הוא שונה מהטיפוס החלקלק והמאוס הזה. ולחשוב שפעם אהבתי אותו. כל מילימטר בגופו של אלכס היה שווה פי עשרה מששווה המנוול הזה.

 הלוואי שאתה היית שוכב שם במקומו. סילקתי את המחשבה מראשי מייד. לא רציתי בשום אופן לתת לו לזהם את האהבה היפה שלי. החלטתי שאני לא מבזבזת עליו שום אנרגיה, הייתי זקוקה לה לדברים אחרים. ניגשתי רגועה ככל שיכולתי לדלת ופתחתי אותה, ואז אמרתי בכל קור הרוח שהצלחתי לגייס: "עופר, תודה לך שבאת לבקר. אל תבוא שוב, ועכשיו צא, בבקשה."

 הוא התרומם באיטיות מהכורסה וניגש לדלת. "זה הבית שלי," אמר בארסיות.

 "כבר לא." טרקתי את הדלת ונשענתי עליה.

 כמה רעל היה באיש הזה, אף פעם לא הבנתי למה. נרעדתי וצמרמורת חלפה בגופי כשניסיתי להסדיר את נשימתי. ידעתי ממה שסיפרה לי גלי שהוא נפרד מהבחורה שלמענה עזב אותי. אולי רצה לחזור לכאן, הייתה לו דרך מוזרה מאוד להראות את זה. דבר נוסף שלא הבנתי היה הנדיבות שלו בהסכם הגירושים, הוא השאיר לי את הבית וסכום כסף לא מבוטל. התפלאתי, זה בהחלט לא היה אופייני לו. הביקור הזה התיש אותי. חזרתי לשכב על הספה, בוהה בתקרה בייאוש.

 

רננה ואורי הגיעו בערב ומצאו אותי שוכבת בחשכה, עדיין באותה התנוחה שנשכבתי בה לאחר שעופר הסתלק. סיפרתי להם על הביקור שלו.

 "האפס הזה," התרתחה רננה, "אין לו שום בושה."

 "יקירתי, אני מאושר על כל גרוש שהוצאת ממנו," אמר אורי וקרץ לרננה. היא הביטה בו במבט מתרה. לא הבנתי, לא היה אכפת לי, זה לא היה חשוב. היה חשוב לשמוע איך מתקדמת החזרה שלי לסקוטלנד.

 "עוד פחות מעשרה ימים את שם, גבריאלה." לאורי זה נראה מעט, עבורי זה היה נצח.

 

 

 

2

 

לראשונה מאז חזרתי ישנתי היטב. התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת מצלצול הטלפון שלי, שהיה צמוד אליי. זו הייתה קלייר. היא הצליחה להקפיץ אותי. לקבל שיחה מליידי מקרידג', גבירת טירת אומאראך, לא היה משהו שיכולתי להתייחס אליו בשוויון נפש למרות מצבי הקשה. נבהלתי, למה היא מתקשרת ולא קיילי?

"תירגעי, גבי, רציתי רק לדעת מה שלומך."

הנחתי את ידי על חזי כדי להרגיע את הדופק שהלם בפראות, ומלמלתי תשובה לא ברורה.

 "אני יודעת שקיילי נסעה עכשיו לבית החולים, ועד כמה שאני מעודכנת אין שינוי במצבו של אלכס."

השיחה הצליחה לרומם מעט את מצב רוחי העגום. אף שכבר הייתי איתה בקשר זמן ארוך ויכולתי לראות בה חברה, לא הפסקתי להתרגש מכך. הרשיתי לעצמי להתפנק על הספה עד שלפתע הבנתי שמשהו לא היה בסדר בשיחה הזאת. קיילי לא ענתה כשחייגתי אליה וזה הגביר את הבהלה שאחזה בי. היא לא פספסה אף שיחת טלפון במשך כל התקופה הזאת. חייגתי אליה שוב ושוב ולבסוף השארתי לה הודעה נסערת. לחוצה וחרדה, לא הייתי מסוגלת לשכב יותר על הספה. הסתובבתי בבית חסרת מנוחה וכל כמה דקות חייגתי לקיילי, היא המשיכה לא לענות.

כשהתקשרתי לרננה כבר הייתי היסטרית לגמרי. היא ניסתה להרגיע אותי ללא הצלחה. כשסוף־סוף צלצל הטלפון שלי, כמעט נשמט מידי ספל הקפה שהחזקתי.

"גבי." קיילי הייתה נרגשת ונשמעה כאילו בכתה. ליבי החסיר פעימה ורגליי רעדו. התיישבתי על המדרגות, שהיו המשענת הקרובה ביותר.

 "הוא התעורר, הוא... אוי אלוהים, אני לא יכולה לנשום, הוא פתח את העיניים, את שומעת, גבי? גבי?"

 שמעתי. הבטתי בשלולית הקפה ובשברי הספל שעל הרצפה. הרגשתי הקלה עצומה, משא של אלפי קילוגרמים נשר מכתפיי. ידיי רעדו כל כך שבקושי יכולתי להחזיק את הטלפון והוא נפל על השברים. קיילי מעבר לקו המשיכה להתרגש.

"גבי, מה קורה, את שומעת אותי?"

"אני שומעת, אני שומעת," הצלחתי להגיד.

"מה איתך? את מרגישה טוב? יש איתך מישהו?"

 קיילי לא הפסיקה לירות את השאלות שלה, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שהוא התעורר ואני לא הייתי שם. עצמתי את עיניי וכעסתי על כל העולם.

 "ומה הייתה המילה הראשונה שלו?" המשיכה קיילי נלהבת. "גבריאלה. זה מה שיצא לו מהפה - גבריאלה."

 היא המשיכה ללהג. לבסוף שמה לב שאני שקטה. "גבי, למה את לא אומרת כלום?"

 "ידעתי, קיילי," לחשתי, "ידעתי שהוא יתעורר ואני לא אהיה שם, אלוהים, מה הוא חושב עכשיו?"

 "הוא מבין, הוא יודע שלא הייתה לך ברירה."

 הכרתי את אלכס מספיק טוב כדי לדעת שהוא מבין, אבל יכולתי לראות את האכזבה על פניו כשהבין שאני לא שם. קיילי המשיכה לדבר, אך אני בקושי שמעתי מה היא אומרת. סוף־סוף יכולתי לנשום. השמחה שמילאה אותי הדפה את המועקה. לא הייתי שם, אבל הוא התעורר וזה מה שבאמת היה חשוב.

"קיילי, קיילי," ניסיתי לעצור את שטף דבריה ולהשתיק אותה, "אני רוצה לדבר איתו."

"אז זהו שעכשיו את עדיין לא יכולה, אבל ברגע שהרופא יאשר את זה, אני מתקשרת."

 "מה הוא עושה עכשיו? הוא ער?"

 "הוא חזר לישון. תראי, הוא אומנם התעורר, אבל עדיין לא חזר לעצמו, את מבינה, זה ייקח קצת זמן. אבל מה זה חשוב, העיקר שהוא בסדר."

קיילי הבטיחה לעדכן אותי כשיתעורר שוב. חזרתי לספה ונשכבתי עליה חסרת אונים. כמה רציתי שתהיה איזושהי דרך לזרז את החזרה שלי.

 

הייתי מאושרת ועצובה באותה מידה. רציתי להיות לצידו, לראות את העיניים היפות שלו מביטות בי. פתאום התמלאתי כוח ורצון לעשות משהו. היה יותר משבוע עד לחזרה שלי, ואני ידעתי שאשתגע אם לא אהיה עסוקה בזמן הזה. נזכרתי בספל הקפה שהתנפץ ליד המדרגות, קמתי לנקות.

כשסיימתי עמדתי והשקפתי החוצה מהחלון שבמטבח והתלבטתי מה לעשות. חייגתי לרננה ולגלי ובישרתי להן את החדשות הטובות. יצאתי לחצר. הסתובבתי בין שורות הפרחים ומוללתי בהיסח הדעת את עלי הכותרת ואז נכנסתי בחזרה. הייתי חסרת מנוחה, ראשי התערפל מרוב מחשבות. שוב השתרעתי על הספה מוטרפת משעמום, מגעגועים, מדאגה. שיחת הטלפון של קלייר החזירה את מחשבותיי לטירה ולציורים שבה. הם נדחקו מזיכרוני בשבועות האחרונים, תהיתי אם אגנס דיקסון, מהארכיון, מצאה עוד מידע, אם בכלל המשיכה לחפש.

רעיון החל להתרקם במוחי. ביתה של סבתי במושב נמצא לא רחוק מביתי. הבית היה מושכר, את רוב הרהיטים והחפצים שלה פינינו משם כבר מזמן. גלי ואני לקחנו לעצמנו כמה פריטים ואת השאר מסרנו או זרקנו. אבל זכרתי שהיו כמה ארגזים מלאים חפצים אישיים שהוצאתי מהארון שבחדר השינה שלה - קופסאות קרטון עם מזכרות אישיות, תמונות וספרים. תמיד אמרתי שאבדוק את תכולתן, אבל אף פעם לא הגעתי לזה. כשהשכרנו את הבית, העברנו את הדברים האלה לארגזים אטומים ואחסנו אותם במחסן העץ שעמד מאחורי הבית.

ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות. חיפשתי את מספר הטלפון של השוכרים - זוג שגר שם כבר כמה שנים - חייגתי והסברתי להם את מבוקשי. הם לא הראו שום התנגדות והודיעו לי שישאירו את המפתח במנעול הדלת של המחסן. התלבשתי במהירות והקפדתי לא לשכוח את הטלפון שלי, שהיה מחובר אליי כמו בלון חמצן. הלכתי ברגל, בחצי השנה האחרונה המכונית שלי הייתה אצל גלי, והבית לא היה רחוק. לרגע נשכח ממני הרצון שלי לשמור על פרופיל נמוך. מייד כשסגרתי את השער, נעמי, שכנה שגרה במורד הרחוב, עברה מולי כשהיא נוהגת במכוניתה. התחלתי ללכת במהירות וקיוויתי שלא הבחינה בי, אך לא הצלחתי להתחמק. היא נעצרה לידי ופתחה את החלון.

 "גבי, מה נשמע? לאן נעלמת? ראיתי את גלי והיא אמרה שאת בחופשה בחו"ל." היא לא חיכתה לתשובה. "תשמעי, אני נורא ממהרת, אבל את חייבת לקפוץ אחרי הצהריים לקפה, נשלים פערים. טוב לראות אותך, ביי." חלון המכונית נסגר והיא נסעה.

נשמתי לרווחה והודיתי לה בליבי על המהירות שבה עזבה. התביישתי בעצמי; היא הייתה חברה ועזרה לי לעבור הרבה ימים קשים, אך אני הייתי נחושה להשאיר מאחוריי כל מה שקשור לחיי עם עופר, והשארתי גם אותה. התפללתי שלא אתקל בדרכי בעוד מכרים. הלכתי במהירות, משתוקקת כבר להגיע לבית סבתי.

בחנתי את הבתים שעברתי לידם. היה נהדר לגדל כאן את גלי, אך הבית הגדול הפך לעול והיה כרֵחַיִים על צווארי. זמן רב התלבטתי אם למכור אותו. כעת הנושא נעשה בוער יותר, וידעתי שאהיה חייבת להגיע להחלטה.

ביתה של סבתי נמצא בחלק הוותיק של המושב. הבתים, שהיו בני קומה אחת, נראו צנועים והשתלבו בנוף הגבעות שמסביב. לעומתם, מפלצות הבטון שנבנו בשכונה החדשה נראו לא שייכות למקום. אהבתי את הרחובות הישנים האלה. היה בהם ריח אחר, אווירה שונה, תחושה של שייכות. במשך שנים ניסה עופר לשכנע אותי למכור את הבית, אך אני סירבתי. זה היה הבית של סבתא שלי, לא יכולתי להיפרד ממנו. הוא מירר את חיי בנושא, כל מה שעניין אותו היה להעשיר את חשבון הבנק שלו בעוד כמה מיליוני שקלים.

 

נעצרתי לפני שער הברזל, שעדיין היה צבוע בצבע תכלת. כמו תמיד, תחושה עמוקה של עצב הציפה אותי - זיכרונות מהוריי, שנפרדו ממני בטרם עת, צעירים מדי; געגועים לסבתא שלי האהובה רחל, רוחק'ה, כמו שקרא לה סבא יאיר, סבא'לה שלי, תיתי, כמו שקראתי לה אני. שמחתי שהתעקשתי להשאיר את הבית. הזוג שגר כאן טיפל יפה בבית ובגינה, הוקרתי אותם על כך. עברתי בשביל מבלי להתעכב ליד הבית והלכתי ישר למחסן, שעמד מאחור. כמו שהבטיחו, המפתח היה במנעול.

הדלת נפתחה בקלות. עמדתי בפתח מהססת, המחסן היה חשוך ומעופש. גיששתי אחרי מתג החשמל ולחצתי עליו, אור רך הציף את החלל הקטן. היו שלושה ארגזים וזכרתי בדיוק היכן שמתי אותם, קיוויתי שהושארו במקומם. אחרי כמה דקות של חיטוט מצאתי אותם מכוסים בשכבה עבה של אבק. לאחר מאבק בזוג אופניים ובערימות של ארגזי קרטון, הצלחתי למשוך את שלושתם אל מחוץ למחסן. נעלתי והשארתי את המפתח במנעול. בגדיי ופניי היו מכוסים בדוק של אבק, התחלתי להתעטש. לא רציתי לבדוק את תכולתם בחצר, אך היה ברור לי שלא אצליח להביא אותם בכוחות עצמי לביתי. התקשרתי לרננה והסברתי לה מה אני רוצה, היא אמרה שהם יאספו אותם אחר הצהריים. גררתי אותם לקדמת החצר כשאני מתנשפת ומתעטשת. הטלפון שלי צלצל, זה היה המספר של קיילי. עזבתי הכול ומיהרתי לענות.

 "קיילי, מה קורה? מה עם אלכס?" רעשים נשמעו בקו ואז השתררה דממה, אחריה שמעתי מעין התנשפות.

"Mo boidheach[1]". קולו של אלכס נשמע צרוד וחלש.

הלב שלי פעם בעוצמה מטורפת. התיישבתי על אחד הארגזים. "אהוב שלי..." נחנקתי. "אלכס..." נשארתי חסרת מילים וחסרת נשימה. לשמוע את קולו אחרי זמן רב כל כך, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. "אלכס... אני..." עיטוש חזק, שלא הצלחתי להחניק, קטע את דבריי.

"סוסה מטורפת, מה את מעוללת שם?" קולו התחזק.

 דמעות עלו בעיניי, זה הוא, זה בהחלט היה הוא. יצאתי מדעתי, כל כך רציתי להיות שם לצידו. "בעוד כמה ימים, אהוב שלי..." השתנקתי בבכי, "אני חוזרת... בעוד כמה ימים."  

"אל תבכי, יפה שלי."

"אני לא יכולה יותר לסבול את המרחק הזה, אני רוצה להיות לידך."

קולות נשמעו ברקע. "מבקשים ממני לסיים, אני פה במשמעת צבאית. תחזרי אליי מהר, אני מתגעגע אלייך מאוד, אני... צריך אותך." הרעד בקולו העביר צמרמורת בגבי.

קיילי עלתה על הקו. "את רואה? הכול בסדר." היא הנמיכה את קולה. "גבי, אל תבכי כשאת מדברת איתו, זה לא עושה לו טוב לשמוע אותך ככה."

"אני יוצאת מדעתי."

"שמעת מה הוא אמר, הוא צריך אותך, אז תחזיקי מעמד." היא הנמיכה את קולה עד לרמה שבקושי יכולתי לשמוע אותה. "גבי, תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו. הטיפול הצליח, את שומעת?"

שאפתי שאיפה ארוכה. "וואו, קיילי, איזה אושר. כמה זמן את יודעת?"

"כמה שבועות, רצינו להיות בטוחים. אני אצטרך להיות במנוחה מוחלטת. כנראה נצטרך לסגור את בית הקפה, לא יודעת עוד כלום."

"קיילי, את יודעת שאני מוכנה לעזור לך בכל מה שתצטרכי." 

"לא יודעת, גבי, תחזרי ואז נראה."

הייתי נרגשת, בשביל עצמי, בשביל קיילי. אלוהים, כמה חדשות טובות ביום אחד, חשבתי בשמחה. לראשונה מזה שבועות הרגשתי רגועה יותר. את הדרך חזרה הביתה עשיתי כמעט בריצה. נכנסתי להתרחץ, להוריד ממני את האבק שנדבק אליי במחסן. העברתי יד על גופי, התגעגעתי עד כאב למגע ידיו של אלכס. נזכרתי במשפט שאמר לי באחת המקלחות המשותפות האחרונות שלנו: "אני רוצה להטביע בך חותם, משהו שיישאר איתך לנצח."

התעטפתי במגבת והלכתי מהורהרת לחדר השינה שלי. לא שהיתי בחדר הזה מאז שחזרתי, למעט שימוש במקלחת והחלפת בגדים מהירה. יכול להיות שזה היה הדמיון שלי, הרי עופר כבר לא היה כאן זמן רב, אבל הריח שלו עדיין עמד בחדר. באותו רגע קיבלתי החלטה - אני מוכרת את הבית.

המשפט של אלכס שנזכרתי בו במקלחת, ניקר בראשי. רעיון מטורף התגבש במוחי, משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה. נותרו עוד כמה שעות עד שרננה תביא את הארגזים. החלטתי לעשות את זה לפני שאתחרט. פתחתי את המחשב וחיפשתי מידע. כעבור כמה רגעים הזמנתי מונית. לא ידעתי מה ללבוש, חם בחוץ או קר? המונית צפצפה, מיהרתי לצאת ולהיכנס אליה. ידעתי שאם אתעכב עוד דקה אני עלולה להתחרט על ההחלטה. זו הייתה היציאה הראשונה שלי מאז חזרתי לארץ. הרגשתי מוזר, כמו תיירת בארצי. שוב אותה תחושה של אי־שייכות וזרות. ארבעים וחמש דקות לאחר מכן הוריד אותי הנהג במרכז תל אביב, בדיוק בכתובת שביקשתי ממנו.

 

TATTOO' – קעקועים ופירסינג', הכריז השלט. מעולם לא תיארתי לעצמי שאעבור את המפתן של מקום כזה. ליבי הלם בפראות כשפתחתי את הדלת ונכנסתי בחשש. להפתעתי המקום כלל לא דמה למה שדמיינתי. ריח נעים קיבל את פניי, בהחלט לא המאורה האפלה והחשוכה שחשבתי שיהיה. למעשה, המקום הזכיר לי בית מרקחת, הכול נצץ בלבן והבהיק מניקיון. נרגעתי קצת. בחורה ישבה מאחורי הדלפק הלבן ונראתה לא שייכת כלל לתפאורה הלבנה הזאת, היא הייתה מקועקעת בכל חלק של גופה שיכולתי לראות. גיחכתי לעצמי: זה מכון לקעקועים, גבי, זאת את שלא שייכת.

יכולתי עדיין לסגת אבל לא רציתי. היא בדקה את שמי ברשימה והצביעה על הספסל הלבן בפינה.

 "עוד כמה דקות רונה תתפנה, את יכולה לשבת בינתיים."

 רונה הייתה הסיבה שבגללה בחרתי במקום הזה. היה לי נוח יותר שאישה תבצע את מה שרציתי לעשות. רונה התבררה כבחורה רצינית וקשובה. היא האזינה לבקשה שלי בכובד ראש, ניסתה להציע רעיונות משלה, אך אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה. לא ידעתי אם היא רגילה לנשים בגילי ולבקשות כאלה, ולא היה אכפת לי.

כמה שעות אחר כך ואחרי הרבה דמעות וכאב, סבלנות ואדיבות מצד רונה, יצאתי למונית שהזמינה לי הבחורה בדלפק. שמחתי ששמעתי בקולה של הצעירה, שאמרה לי בשיחת הטלפון להגיע בבגדים נוחים ורפויים. המקום שרף לי מאוד, אבל הייתי מאושרת ונרגשת, הוא לא יצפה להפתעה כזאת. בקושי יצאתי מהמונית כשנעצרה ליד הבית. רננה ואורי הגיעו גם הם, השתדלתי להתנהג כרגיל. אך לא אחת כמו רננה תפספס משהו כזה, לא שהיה אפשר לפספס.

"ואיפה את מסתובבת לך?"

לא עניתי והחנקתי חיוך. מבטה בחן אותי בחומרה. 

"למה את הולכת ככה?"

"ככה איך?"

אורי התחיל לצחוק. "כאילו תקוע לך משהו בין הרגליים."

הסתובבתי אליהם. "חברים יקרים שלי, אני מאושרת. אלכס התעורר, עוד שבוע אני חוזרת אליו, פתאום העולם נראה יפה. אה, ודרך אגב," חייכתי חיוך רחב, "החלטתי למכור את הבית."

הם הביטו זה בזו בהפתעה.

"נדמה לי שבאתם לעזור לי במשהו?"

 

בזמן שאורי הכניס את הארגזים, התיישבתי על הספה בפיסוק רגליים רחב, תחת מבטה התמה של חברתי. הייתי סקרנית. מייד כשאורי העמיד את הארגזים לצד הספה פתחתי את הראשון, להוטה לבדוק את תכולתו. לא זכרתי מה יש בתוכם, אבל הכרתי את סבתא שלי, אני הייתי כמוה. שתינו שמרנו מזכרות בצורה אובססיבית, במיוחד של היקרים לנו. אם נותר משהו משמעותי בחייה שקשור למשפחה ההיא, משהו מהטירה, הוא יהיה פה. הארגז הראשון היה מלא ספרים ישנים. הזזנו אותו הצידה ופתחנו את הארגז השני, שהיה מלא בתמונות של בני משפחה - שלי כתינוקת עגלגלה ומתוקה, של אימי בצעירותה ובשנותיה האחרונות. בחנתי את פניה כפי שמעולם לא עשיתי קודם לכן, במיוחד את העיניים. היו שם גם גלויות מטיולים שעשו סבתא וסבא בעולם, וציורים שציירתי להם כשהייתי ילדה קטנה. היא שמרה הכול, הסבתא היפה שלי.

התעכבתי על כל תמונה והתחלתי להתפזר. מיהרתי להתעשת, לא היה זמן להעלאת זיכרונות. כמות התמונות, הציורים והמזכרות הייתה עצומה, התחלתי להתייאש. עשינו הפסקת קפה. הייתי חייבת להתרחץ ולמרוח משחה על הקעקוע. רננה ואורי הגניבו לעברי מבטים וליוו אותי בעיניהם כשעליתי למעלה. ויתרתי על כל מראית עין של כבוד ודידיתי בפישוק רגליים למדרגות.

כשירדתי, רננה הייתה במטבח ואורי חיטט באיזושהי קופסת עץ מעוטרת. בקבוק הוויסקי שלי עמד על השולחן. אהבתי לפתוח את הבקבוק לאיטי ולהתענג על הארומה החריפה שפרצה ממנו. עשיתי זאת יום־יום, כמעין טקס, זה עזר לי להירגע. הייתי עוצמת את עיניי ומתמוגגת מהריח, שהעביר בי רטט של התרגשות והזכיר לי את ההרים והגבעות, הפרחים והנהר, את האי הקטן של מורגן מונרו וכמובן את העיניים האפורות, האהובות עד אין קץ. רננה הניחה מגש כריכים על השולחן והביטה בי בעיניים מצומצמות.

"אוקיי, את תספרי לי עכשיו מה קורה. מאז שיצאת מהמונית את מקרטעת כמו ברווזה צולעת."

פתחתי את הבקבוק ושאפתי לתוכי את הריח שכל כך אהבתי. ניסיתי להישאר רצינית אך לא הצלחתי.

"אני חושב שאני יודע," אמר אורי. "עשית קעקוע, נכון?"

רננה פערה את פיה. "מה? זה נכון?" פנתה אליי. 

רננה הייתה אנינת טעם ומעודנת ולא יכלה לסבול כאלה דברים.

"כן," אמרתי בהיסוס. יכולתי לדמיין את הזעזוע שהיא בטח הרגישה.

"את השתגעת? את יודעת איזה מחלות אפשר לחטוף מזה? המחטים המטונפות וכל הגועל נפש שמסביב."

אורי ואני התגלגלנו מצחוק.

"את צוחקת עכשיו, נראה אותך כשיתחילו כל המחלות והזיהומים."

"לא יהיו שום זיהומים. היית צריכה לראות את המקום שהייתי בו."

היא הביטה בחרדה לכיוון המפשעה שלי.

"נכון, רני, עשיתי קעקוע במפשעה."

היא פנתה לאורי מזועזעת. "אתה ידעת מזה?"

 אורי הניד בראשו לשלילה. "לא ידעתי, אבל איך שראיתי אותה הבנתי. אני מכיר כמה שעשו את זה." 

רננה העוותה את פניה ושבה להביט בי. "מה עשית? איזה ציור?"

סיפרתי לה. "אבל אל תבקשי ממני להראות לך, בסדר?"

"את יכולה להיות בטוחה בזה," נשפה בבוז.

אורי התעשת. "מספיק עם השטויות, בואו נמשיך לחפש, אני צריך לקום מוקדם מחר."

 

הרמתי את קופסת העץ שאורי חיטט בה קודם לכן. היא הייתה די גדולה ומלאה תכשיטים שאספה סבתי. היא אהבה להתגנדר וגם ידעה לעשות זאת בטוב טעם. מתחת לערימת התכשיטים מצאתי קופסה קטנה, שהייתה העתק של הקופסה הגדולה. היא הייתה נעולה. אחרי חיטוט קצר בערימת התכשיטים מצאתי מפתח, קיוויתי שהוא יתאים. ידיי רעדו כשניסיתי להכניס את המפתח למנעול. אחרי מאבק קל, נשמע 'קליק' חרישי והמנעול החלוד נפתח. הרגשתי שאני חודרת לעמקי נשמתה של סבתא רחל, וזה עורר בי אי־נוחות קלה. לפתע חששתי ממה שאגלה בתוכה. קול קטן בראשי הזהיר אותי שדברים עומדים להשתנות ולא בטוח שאוהב את זה.

הקופסה הכילה חבילת מכתבים קשורה בסרט סאטן ורוד. על המכתבים הייתה מונחת סיכה. הרמתי אותה בעדינות. חשבתי שזו סיכה לבגד, אבל כשסובבתי אותה הבנתי שזו סיכת שיער. היא בהחלט לא הייתה תכשיט עדין, תחושת המוצקות בכף ידי העבירה צמרמורת בגבי. לא היה ספק שהיא מיוחדת. אבן ענבר הייתה משובצת במרכז הסיכה, עיטור קלטי של שני נחשי כסף מסגר אותה. ניכר היה שמסגרת הכסף לא הוברקה שנים רבות, ברק המתכת השחיר והתעמעם. זיעה קרה כיסתה את גופי. הבטתי ברננה, שהייתה עסוקה בדפדוף בערימת מגזינים ישנים.

"רננה," אמרתי בקול חלש.

"מממ..." היא  הייתה שקועה בסידור המגזינים ולא הרימה את ראשה. "תקשיבי, יש פה ממש אוצרות."

"היא הייתה חתיכת אספנית הסבתא שלך," אמר אורי.

"רננה," חזרתי שוב בקול רם יותר. הסיכה הכבידה עליי כאילו החזקתי משקולת בידי, הנחתי אותה על השולחן. 

היא שמעה את הדחיפות בקולי. "מה קורה? את נראית חיוורת."

החוויתי בראשי לעבר השולחן, שעליו הייתה מונחת הסיכה. ערמות של חפצים הסתירו אותה.

"הסיכה," קולי רעד.

היא לקחה את הסיכה בידה ובחנה אותה.

 "יפה מאוד, כבר אמרתי לך שסבתא שלך הייתה גנדרנית." היא הפכה אותה. "אני חושבת שזו סיכת שיער, והיא נראית עתיקה."

הבטתי בה במבט מבועת.

"מה יש? דברי, מה קרה?"

כשהיא ביקרה אותי בסקוטלנד, לקחתי אותה לטירה לראות את שני הציורים, אך אז היא הייתה נרעשת ונרגשת ממה שראתה ולא הבחינה במה שזעזע אותי כעת.

"את זוכרת את הציורים שלקחתי אותך לראות?" היא הנהנה. "אני לא יודעת אם שמת לב, הסיכה בשמלה של ליידי מקרידג' נראית ממש כמו זאת." נשמתי נשימה עמוקה. "היא נראית מאותו סט או משהו."

רננה הביטה לסירוגין בי ובסיכה שהחזיקה בידה ואז פנתה לאורי. "אמרתי לך שיש כאן משהו מוזר." אורי משך בכתפיו במבוכה. "ידעתי." היא שבה להביט בי. "אמרתי לך שזה לא מקרי."

הוצאתי מהקופסה את חבילת המכתבים, ופרמתי בזהירות את הסרט הוורוד. היו שם עשרה מכתבים ועוד מעטפה אחת קטנה יותר, חלקה וללא כל כתובת. ניסיתי לקרוא מה כתוב על המעטפות, אך הן היו ישנות מאוד ומוכתמות, הדיו היה מרוח והאותיות הלועזיות היו מחוברות ומסולסלות. לא הצלחתי. אנגלית הייתה שפת האם של אורי. מסרתי לו את המעטפה, ידעתי שיהיה לו הרבה יותר קל. אורי התעמק בכתב שעל המעטפה, עצרתי את נשימתי. לבסוף אמר:

 "הבולים הם בריטיים בלי ספק. מי זו רייצ'ל לוין?"

 "סבתא שלי, רחל. לוין היה שמה לפני הנישואים לסבא."

אורי לקח ממני את שאר המכתבים. "המכתבים כולם ממוענים אליה, הבולים כולם בריטיים וכמו שאני רואה..." הוא בדק את גב המעטפות, "השולח בכולם הוא דייוויד מקרידג', Second lieutenant."

הוא הושיט לי את המכתבים. הבטתי בידו המושטת בבלבול.

דייוויד מקרידג'? מה מכתבים ממנו עושים אצל סבתא שלי?

לקחתי מערימת המכתבים שהחזיק אורי את המכתב הראשון. פתחתי את המעטפה בהיסוס והוצאתי את המכתב. הדפים הדקים היו מקופלים לשניים ונראו עדינים ושבריריים. פתחתי את המכתב, עלי כותרת מיובשים צנחו על השטיח בקול חרישי כפתיתי שלג רכים. בהיתי בהם בשתיקה וכשרכנתי כדי להרים אותם, הם התפוררו בידי לאבקה. התחושה הייתה כאילו איבדתי משהו מקודש, עיניי התמלאו דמעות. הדממה בחדר הייתה כבדה והיה נדמה כאילו כולנו עוצרים את נשימתנו. אורי שבר את השתיקה.

"את מרשה לי לקרוא את המכתבים?"

הנהנתי.

הוא ניסה לסדר את המכתבים לפי תאריכים אך התקשה מעט מפני שבחלקם התאריך היה לא ברור או שנמחק. זה לא ממש שינה לי, רציתי רק לדעת מה כתוב בהם.

כעבור שעה היה אפשר לחתוך בסכין את המתח ששרר בסלון. שלושתנו ישבנו חסרי מילים. אורי הקריא את הרוב, למעט שורות בודדות שהיו אבודות. התמונה הכללית הייתה ברורה: לסבתא שלי, רחל, רוחק'ה, היה רומן עם לורד דייוויד מקרידג', אביו של אדם מקרידג', הלורד הנוכחי.

מקום הקעקוע שרף וצרב, אך לא יכולתי לזוז. הנחתי את ראשי על ידיי ומיאנתי להאמין למה שגיליתי. דבריו של מורגן מונרו הדהדו במוחי: "דיברו על תינוק, ילד..." 

 המכתבים הראשונים היו ארוכים ומלאי אהבה. באחרונים, היה אפשר להרגיש את השינוי, הם היו קצרים וענייניים עד לאחרון שהיה הגרוע מכולם והשתמע ממנו שזה סוף הקשר. לא הייתה ממש פרידה, לא במכתבים בכל אופן. הוזכר איזה עניין רגיש שצריך לטפל בו. לא היה ברור מהמכתבים היכן הם נפגשו ואיך הכירו. הרמתי את ראשי כששמעתי רשרוש קל, רננה פתחה את המעטפה הקטנה.

"תראי את זה, מעניין של מי זה."

בתוך המעטפה היה מונח תלתל זהוב, בלי שם, בלי זיהוי. עדות דוממת למישהו, למשהו. נאנחתי, הרגשתי תשושה. חשבתי על זה שאני בעצם לא יודעת דבר על אישה שהייתי בטוחה שאני מכירה היטב.

 "אותי מעניין איך היא בכלל הכירה אותו. אני לא חושבת שהיא הייתה אי פעם בסקוטלנד וגם אם כן, בטח שלא בשנים האלה."

אורי הביט בי. "אולי הם הכירו פה בארץ. היו דברים כאלה. אנחנו יודעים שהוא היה קצין בצבא. היו כאן חיילים סקוטים בזמן השלטון הבריטי."

הכרתי את ההיסטוריה של ישראל אך משום מה האפשרות הזאת לא עלתה בראשי. רננה פיהקה בעייפות וגם אני כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך. רציתי להיות לבד כדי לעכל ולהבין את מה שנודע לי.

כשהם יצאו נזכרתי שלא דיברתי עם קיילי כבר כמה שעות. שלחתי לה הודעה וקיוויתי שהיא עדיין ערה. היא ענתה לי אחרי דקה.

תחזרי כבר, הוא משגע אותנו.

יכולתי לדמיין את אלכס מרותק למיטה, כמו אריה בכלוב. הבטתי בערמות החפצים, התקשיתי להאמין שסוד כזה היה טמון כל השנים בארגזים האלה. אפילו לא חשדתי. תהיתי אם אימי ידעה, הנושא הזה לא עלה מעולם באף שיחה, לא נרמז בשום צורה, לא הייתה לי כל אפשרות לדעת. החזרתי את המכתבים למעטפות והכנסתי אותן בחזרה לקופסה, הכנסתי גם את המעטפה שבתוכה היו התלתל הזהוב והסיכה. זה לא היה שערה של סבתא שלי, שלה היה חום כהה.

נשכבתי על הספה ברגליים פשוקות, מברכת על ההקלה. לא הצטערתי שעשיתי את הקעקוע, יכולתי לדמיין את פניו של אלכס כשיראה את זה. המחשבה העלתה חיוך על פניי. למרבה הפלא ישנתי היטב.

 

תחושת בערה בין ירכיי העירה אותי. העפתי מבט לעבר קופסת העץ, שעמדה על השולחן. כאילו משהו השתנה במשך הלילה ואולי אמצא בה תשובות לשאלות שהטרידו אותי. הקופסה נשארה דוממת. מיהרתי לעלות למקלחת לטפל בקעקוע שלי. רגועה יותר, שקעתי בספה, ספל קפה בידי, וחשבתי מה לעשות עם המידע שגיליתי בערב הקודם.

קיילי שימחה אותי כשהתקשרה ודיווחה לי שהוציאו את אלכס ממחלקת טיפול נמרץ והוא בדרך להחלמה מלאה. המחשבה על כך מילאה אותי מרץ, רק שגופי היה די מנוטרל. החזרתי את תכולת הארגזים למקומה. בקופסת העץ לא נגעתי. בצהריים הגיעה גלי. לא רציתי שתדע על הקעקוע, עברתי לישיבה מהוגנת. לא סיפרתי לה על התמונות בטירה ולא הייתי בטוחה איך לגשת לנושא. אחרי התלבטות החלטתי לספר הכול, או כמעט הכול, לא סיפרתי לה מה אמר לי מורגן מונרו.

"לא ידעתי איך תקבלי את זה ולא רציתי לעשות עניין משום דבר, אז לא סיפרתי לך עד עכשיו, אבל אה... הדברים קצת השתנו."

המבט בעיניה הבהיר לי שהיא לא התייחסה לסיפור הזה ברצינות. הראיתי לה את התמונות של הציורים, שצילמתי בטלפון שלי. היה קשה להבין מהתמונות האלה ממה אני מתרגשת כל כך, היא נראתה ספקנית.

"לא יודעת, אימא, זה נראה לי קצת מופרך, אפילו קצת מטורף."

היא השתכנעה באופן חלקי כשהצבעתי על קופסת העץ והראיתי לה את מה שמצאתי בה. היא הייתה המומה והתקשתה לעכל את ה״טירוף הזה״, כפי שקראה לזה.

  "אז מה את מתכוונת לעשות?"

"לא יודעת. אני חוזרת לסקוטלנד בעוד כמה ימים. מובן שהדבר הראשון זה לראות את אלכס. את חושבת שכדאי לי להראות את המכתבים האלה ואת הסיכה למישהו שם? הם קצת סנובים, לא יודעת איך הם יקבלו את זה."

גלי הביטה בי בעיניה החומות והפקחיות, עיניו של אביה, שקלטו הכול.

"כל זה לא מסביר למה את דומה לליידי הזאת מהתמונות, למרות שאני לא כל כך ראיתי את זה." משכתי בכתפיי, לא רציתי לחשוב על התשובה הכמעט מובנת מאליה.

הארגזים עמדו באמצע הסלון, הצטערתי שפתחתי אותם. אולי היה עדיף שסודותיה של סבתא רחל יישארו כמוסים. אבל הם כבר נחשפו מאפלת המחסן, ולי לא נותר אלא להמשיך ולחפור. גלי דחפה אותם לפינת החדר עד שאחליט מה לעשות בהם.

***

הימים חלפו במהירות, ואני התחלתי להתכונן לנסיעה שלי. אלכס החלים במרחקים. דיברתי איתו מדי יום, לרוב שיחות קצרות ומלאות משמעות. הוא לא היה איש של שיחות טלפון. ההתאוששות שלו הייתה מהירה, והוא נשמע עצבני וקצר רוח. גם אני הייתי חסרת סבלנות. ככל שהתאריך התקרב התקשיתי לנשום. רציתי כבר לשאוף לריאותיי את האוויר הצלול של הגבעות העגלגלות ושל ההרים הגבוהים.

בקבוק הוויסקי שלי התרוקן זה מכבר - באחד הערבים תומר ואורי החליטו שזה מוגזם לא לתת להם לטעום ממנו. לא חשבתי שזה יקרה אבל התגעגעתי למורגן מונרו. התגעגעתי גם לכל האנשים שם, נפשי נקשרה בנפשם. השתוקקתי כבר לחזור למה שהרגשתי שהוא ביתי האמיתי. את מה שגיליתי על סבתי הדחקתי למעמקי תודעתי וסירבתי אפילו לדבר על כך. לא היה טעם להתעסק בנושא – הוא הטריד אותי ולא הייתה לי שום דרך לדעת עליו יותר. בשיחות עם קיילי לא הזכרתי את המכתבים האלה.

התחלתי לארוז. עמדתי ליד הארון הגדול שלי והתבוננתי משועשעת בתכולתו. היו בו בגדים דקים וקצרים רבים, שמלות אווריריות, בגדי ים וסנדלים. גם ביגוד החורף נראה פתאום מגוחך, לא היה שם אפילו בגד אחד שאוכל להשתמש בו במזג האוויר שעמד לקבל את פניי בסקוטלנד.

 

 

יומיים לפני הנסיעה יצאנו לארוחת פרידה. במהלך הארוחה ראיתי את רננה ואורי מביטים זה בזו במבטים מוזרים, לבסוף אזרו עוז.

"גבי, בקשר לבית שלך." אורי נשמע מהסס. "את עדיין מעוניינת למכור אותו?"

הייתי מופתעת. "כן..." כיווצתי את מצחי.

"אז אנחנו רוצים לקנות אותו," אמרה רננה במהירות. "תמיד אהבתי את הבית הזה ולנו אין ממנו זיכרונות אה... אה..."

"עצובים," השלימה גלי.

היא לא נראתה מופתעת, הבנתי שהם דיברו איתה על כך לפני שפנו אליי. היה לי ברור שמכירת הבית תהיה הניתוק הסופי שלי מהארץ, לא יהיה לי כאן עוגן יותר.

"שלכם," אמרתי להם ללא היסוס.

בלילה עזרה לי גלי לארוז אריזות אחרונות. טמנתי את קופסת העץ, אחרי שעטפתי אותה בסוודר עבה, בתחתית המזוודה.

גבותיה של גלי התרוממו בשאלה. "מה את מתכוונת לעשות עם זה?"

"לא יודעת, ילדה שלי, לא יודעת."

 

המטוס המריא ברעש גדול. לנגד עיניי עמדו פניה הדומעות של הילדה היפה שלי. ידעתי שהיא תהיה בסדר - היו לה בעל מקסים, אבא ואת חבריי הטובים רננה ואורי. השארתי לרננה ואורי לטפל בכל ענייני המכירה של הבית, לא רציתי להתעסק בזה. עדיין הרגשתי את החיבוקים החמים שלהם; את ההשבעות שהשביעה אותי רננה - "אם את לא מסתדרת, את חוזרת מייד" - שמעו בכל שדה התעופה.

בהתרגשות גדולה טסתי לעבר החיים החדשים שלי. עקצוץ בין ירכיי הזכיר לי את ההפתעה שהכנתי לאיש שלי. בבטן המטוס, בתחתית המזוודה, טסה לה איתי קופסה קטנה מלאה סודות - עשרה מכתבים קשורים בסרט ורוד, סיכת שיער ותלתל זהוב אחד.

[1] יפה שלי

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סיכת שיער קלטית (חלק ב’) / רבקה סאסי”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס