עד הסוף / פאני רצר

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: ינואר 2018
מס’ עמודים: כ – 400

*משלוח עם שליח עד הבית. (אילת והסביבה – נשלח דואר רשום)

“יש לי כסף בתיק, קח כל מה שאתה רוצה. בבקשה, תניח לי.” ריח זיעה הכה בנחיריה וליבה הלם בפראות. “יש פה מצלמות אבטחה. בבקשה, קח את הכסף ועזוב אותי.” שערה הוסט הצידה והוא קירב את פניו אל צווארה. הבל פיו הסריח מסיגריות ומאלכוהול והעלה בחילה בגרונה. הוא החל להריח את עורפה וידו המשיכה ללחוץ ולהצמיד את גופה למכונית.

 

בסוף הכול יהיה טוב. אם זה לא טוב, זה לא הסוף.

נדמה כי חלף נצח מאז ניקול יצאה למסע חוצה יבשות עם אייל, מסע אשר טלטל את חייה. כעת, לא נותר אלא להתמודד עם ההרס שנותר, לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. על אף הניסיון להיאחז בתקווה, הפחד מפני האויבים שנותרו מאחור שב ומחלחל. ניקול מוצאת את עצמה נאבקת בעבר ומשוועת לעתיד טוב יותר. היא קושרת את הקצוות הפתוחים, מאחה את הפצעים ויוצאת למלחמה על חייה. הפעם היא חייבת ללכת עד הסוף.

עד הסוף הוא ספר מתח רומנטי על אהבה חובקת עולם העומדת במבחנים מסכני חיים המאיימים לערער את יסודותיה. זהו הספר השלישי בטרילוגיה הממכרת והמפתיעה של פאני רצר. קדמו לו הספרים עד הקצה ועד שניפול, שכיכבו ברשימות רבי המכר וקצרו מחמאות רבות.

 

לרכישת כל ספריה של הסופרת פאני רצר

לרכישת הספר עד הקצה

לרכישת הספר עד שניפול

טעימה מהספר

 

1

 

"בסוף, הכול יהיה טוב. אם זה לא טוב, זה לא הסוף. את חייבת להבין שזה לא הסוף, ג'ינג'ית. אני אוהב אותך אלף שנים ואוהב אותך אלף נוספות."

"אייל!" צעקתה של ניקול הדהדה ברחבי החדר. שטופת זיעה, היא שפשפה את עיניה בחוזקה. נשימותיה הכבדות והמהירות השתלבו בקצב פעימות ליבה. אגלי זיעה זלגו ממצחה ויללה חרישית נמלטה מפיה. היא לא הרגישה את הדמעות עד שמליחותן נגעה בשפתיה.

עד מתי הסיוטים יימשכו? היא התרוממה במהירות וניגשה לחדרה של איילה. היא פתחה את הדלת בשקט ונשמה לרווחה. הצעקות לא העירו את המלאכית שלה. היא התקרבה בצעדים קטנים, רכנה מעל הראש הקטן שהציץ מתחת לשמיכה ונשקה על מצחה. הילדה הזו היא כל מה שנותר לה מאייל. דמעה זלגה מעינה והיא מיהרה למחות אותה רגע לפני שנשרה על ראשה של איילה.

איילה הייתה מיוחדת במינה. הדמיון בינה לבין אביה היה ברור לכל. אותו צבע שיער, אותן גומות חן ואותן עיניים. עיני תפוח. בכל פעם שניקול נזקקה לכוחות מחודשים, היא הפנתה את מבטה אל בתה. דמעה נוספת זלגה מזווית עינה וניקול מיהרה לצאת  מהחדר בידיעה שהפעם לא תוכל להחזיק את הדמעות שהתחננו לצאת לחופשי. היא נכנסה תחת השמיכה ונתנה לדמעות דרור. מחוגי השעון הניצב על השידה שלצד מיטתה הצביעו על השעה שלוש לפנות בוקר. הייתה זו השעה בה התעוררה ביום שלאחר ההלוויה והפכה לשעת ההשכמה הקבועה.
"ניקול..." לחישה נשמעה בחלל החדר. היא הורידה השמיכה מעל ראשה באחת ועיניה חקרו את חלל החדר בבהלה. הקול היה מוכר, אבל היו אלה רק תעתועי דמיון שמקורם בהזדקקות ובגעגוע. געגוע לאהוב ליבה, לבעלה. הבכי התחזק וניקול ידעה שאת השעות שנותרו עד הזריחה תעביר בערנות מוחלטת.

היא דשדשה לעבר המטבח והוציאה מהארון את בקבוק הוויסקי. היא חייכה במרירות לעבר מי שבחודשים האחרונים הפך להיות חברה הטוב. ככל שהסיוטים גברו, כך גבר הרצון לשקוע ולטשטש את הכאב. היא לא אלכוהוליסטית, ניסתה לשכנע את עצמה, היא שתתה רק בלילות בהם לא יכלה להירדם.

ניקול התיישבה על הכורסה בסלון כשהבקבוק בזרועותיה והביטה לעבר החלון שהשקיף אל הים. זיכרון חלום הביעותים שב ועלה. תמיד אותו חלום. דמו של אייל הציף את נעליה, מגעו חם ודביק. גרביה נספגו בנוזל החם עד שכיסה את קרסוליה ואז את שוקיה. היא רעדה. ניקול ניסתה לצעוק, אך ללא הועיל. חולצתה הכבידה על גופה ונצמדה אל עורה. הדם עלה מעבר לעצמות הבריח שלה ומילא את שקע צווארה. היא החלה לטבוע כשעיניה נפערו וההבנה הכתה בה. תחושת ריקנות אפפה אותה ואז המילים שאייל לחש באוזנה שבו ונשמעו בראשה; 'זה לא הסוף, ג'ינג'ית. אני אוהב אותך אלף שנים ואוהב אותך אלף נוספות.' ניקול הרימה את הבקבוק אל פיה ולגמה לגימה ארוכה. אני חייבת לשכוח. חייבת לשכוח. לילות כאלה היו כבר חלק מהשגרה. היו ימים בהם לא הייתה מסוגלת לתפקד וכדי להכין את איילה לפעוטון נאלצה לבקש את עזרתה של רווית.

רווית עשתה זאת באהבה. איילה הייתה האוצר הקטן שלה, ולמרות התנגדותה למנהג המגונה אותו ניקול אימצה, מעולם לא התווכחה איתה או הטיחה את האמת בפניה. 'לכי לנוח, היא בידיים טובות.' נהגה לומר.

מאז חזרה מטוקיו, ניקול לא שבה לעבודתה. הכסף שאייל צבר במהלך השנים שימש אותה ואפשר לה לחיות לא דאגות כלכליות. הסכום בו מנהל הבנק נקב גרם ללסת שלה ליפול. היה זה סכום שניתן בקלות לפרנס עימו, בנדיבות, עשר משפחות במשך כל ימי חייהן. ניקול ידעה שלא תוכל לשבת בבית עוד זמן רב, אך ארבע שנים חלפו והיא עדיין לא הצליחה לעשות את הצעד הראשון.

ניקול הביטה בבקבוק הוויסקי 'מקל'אלן רייר בלאק', היא מעולם לא הייתה טיפוס של ויסקי, אך עם הזמן למדה לאהוב את הצבע הענברי הכהה ואת טעם הפירות היבשים עם נגיעות המוסקט והג'ינג'ר. היא למדה להתענג על צריבתו כשהחליק במורד גרונה וטשטש את חושיה. לפעמים הרגישה ייסוריי מצפון על כך שאהבה להיות משוחררת ונהנתה מתחושת החופש שהמשקה העניק לה בעת שבתה הקטנה הייתה זקוקה לאימא.

קרני השמש הראשונות חדרו מבעד לחלון הגדול וראשה הסתחרר. עיניה החלו להיעצם בדיוק כשהשעון צלצל. היא בלעה שני כדורי אדוויל וניגשה לחדרה של בתה.

"בוקר טוב, מלאכית קטנה שלי." היא נשקה לראשה ואיילה פקחה את עיניה הירוקות והתמתחה במיטתה. ניקול צחקה כשאיילה עצמה את עיניה שוב והחלה לדגדג את הרגליים הקטנות שהציצו מבעד לשמיכה.

"בוקר טוב," קולה של רווית הדהד בחלל הדירה.
"מה את עושה פה?" ניקול שאלה כשחברתה נכנסה לחדרה של איילה.
"את לא נראית טוב, דרלינג." ניקול הבחינה בהבעתה המודאגת של חברתה.
"הייתי ערה במשך כל הלילה ואני חייבת לפגוש את הכרית בקרוב, לפני שאתמוטט."

"אם כך, טוב שהגעתי. תחזרי למיטה ואני אטפל באחיינית שלי." רווית זרקה את התיק שלה על כיסא הנדנדה שבפינת החדר ומשכה את ניקול אל חדר השינה.
"הגיע הזמן שתעשי ילדה משלך," ניקול אמרה בבדיחות.
"אני עובדת על זה," רווית השיבה בגיחוך.
"אני רוצה לנשק את איילה לפני שאתן יוצאות, תעירי אותי."

"לכי לישון, אין טעם להעיר אותך." רווית ענתה ועזרה לניקול להיכנס למיטתה. "הגיע הזמן שתיקחי את עצמך בידיים. ארבע שנים הן מספיק זמן ואני יודעת שאייל היה רוצה שתמשיכי הלאה," רווית אמרה וכיסתה את ניקול.
"להמשיך לאן?" הבדידות נשמעה בקולה היטב.
"להמשיך למען הבת שלך ולמען אייל." מבטה של רווית היה נוקב. "הגיע הזמן שתבקרי את אמנון. מי יודע, אולי הוא יחזיר אותך לעבודה?"

"את יודעת שאני לא מסוגלת לעזוב את איילה בשעות הערב."

"איילה גודלת, דרלינג, והגיע הזמן שתראי לה מה אישה חזקה יכולה לעשות ואיך דבר לא יוכל לעצור בעדה." ניקול הביטה ברווית וידעה שדבריה נכונים, אך תהתה אם תצליח להמשיך הלאה, בלי אייל. היא שאלה את עצמה האם היא מסוגלת לחזור לעבודה ולהתאפק לא לבכות במשך יום שלם כשעיניה נעצמו.

צלצול הנייד העיר אותה משנתה. היא הביטה בשעון וראתה שהשעה שתים עשרה בצהריים.

"הלו?" היא ענתה בלי להביט מי מתקשר.

"ניקול?" קולה של יומיקו מעברו השני של הקו גרם לדמעות להציף את עיניה. היא ניסתה לענות, אך המילים נתקעו בגרונה. בכל פעם ששמעה את קולה של יומיקו, ליבה נצבט מכאב. היא נשכה את פנים לחייה והשתדלה לא לבכות.

"יקירה שלי, אנחנו מתגעגעים אלייך ולקטנה." אימו של אייל ניסתה לעודדה.

"אז אולי תזמינו טיסה ותגיעו?" ניקול בקושי הצליחה לעצור את היפחות שבקעו מגרונה כשסכר דמעותיה נפרץ.

"אנחנו נגיע, יקירה, אבל לא בזמן הקרוב. איסמו לא חש בטוב לאחרונה והוא עובר סדרה של טיפולים אלטרנטיביים. אני מבטיחה שאעשה ככל שביכולתי על מנת להגיע אליכן בהקדם," יומיקו לחשה.

"שמרו על עצמכם, יומיקו. אני ואיילה זקוקות לכם." ניקול מחתה את הדמעות שזלגו על לחייה.

"יקירה שלי, אייל לא היה רוצה לראות אותך במצב הזה." המילים העצימו את הכאב, אך ניקול נזכרה בדבריה של רווית. אולי באמת הגיע הזמן לקחת נשימה ארוכה ולנסות להמשיך הלאה.

"אני יודעת שאייל היה רוצה שאמשיך בחיי, אבל זה לא קל כפי שאנשים חושבים. בשבילי זה כמו להיוולד מחדש." היא משכה באפה.
"אף אחד לא מצפה ממך להיות מי שאת לא, אבל אני שומעת את העצבות שבקולך וזה שובר את ליבי. יש לך ילדה מדהימה. תכירי לה את ניקול האמיתית ולא את האישה השבורה שיושבת בבית ובוכה על מר גורלה."

"את צודקת, יומיקו. הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. לא מגיע לאיילה לראות את אימא שלה מתאבלת ימים ולילות." היא ניסתה לשכנע את יומיקו יותר מאשר את עצמה.

 

השיחה עם יומיקו עודדה את ניקול ולאחר שנפרדו היא הרגישה טוב יותר.

רבע שעה מאוחר יותר, ולאחר מקלחת ארוכה, היא הגיעה להחלטה. הגיע הזמן לצלול היישר לתוך המים העמוקים. היא ידעה שככל שתדחה את הרגע כך הקושי יגדל. היא התעטפה במגבת, התיישבה בקצה מיטתה ולחצה על מקש החיוג המקוצר.

"חיכיתי לטלפון הזה כבר זמן רב." אמנון קיבל אותה בברכה.

"אני מקווה שצלצלת כדי לומר לי שאת חוזרת ושברור לך שאקבל אותך בכל זמן שתרצי."

"אמנון, אתה לא רוצה להיפגש איתי לפני?" היא צחקה.

"לא, ניקול. אני צריך אותך כאן ויפה שעה אחת קודם."

 

היא התארגנה במהירות ונסעה לקברו של אייל, הצורך לספר לו על ההחלטה שקיבלה בער בה. לאחר שנהרג, נהגה לעלות לקברו כמעט בכל יום ולאחר מכן תדירות הביקורים הלכה ופחתה עד שלאחרונה הצליחה להתאפק ולעלות לקברו אחת לחודש.

"אני חייבת לשחרר אותך ואתה חייב לשחרר אותי. אני עושה את זה למען הבת שלנו. לא אוכל להגיע באותה תדירות ואתה חייב להבין אותי-" הדמעות זלגו מעיניה ונשרו אל האבן הקרה. "אל תחשוב שזה מטורף וחסר אחריות או לא בוגר..." היא קינחה את אפה. "אני שונאת את החיים בלעדיך. הגורל הפריד בינינו לעת עתה, אך עד שנתאחד שנית עליי לחיות למען איילה." היא הביטה בשושן הצחור שבידה, קרבה אותו לאפה ועצמה את עיניה. היא שאפה עמוקות והניחה את הפרח על הקבר, כפי שעשתה בכל פעם, ונעמדה. "אני אוהבת אותך אלף שנים ואוהב אותך אלף נוספות." היא הדביקה נשיקה לכף ידה ואז הניחה אותה על האבן והלכה.

 

"אוקא-סאן[2]." קולה של איילה ניער את ניקול מהמחשבות שהטרידו את מנוחתה באחת. היא הסתובבה וחייכה אל בתה האהובה. נחמד שיומיקו לימדה אותה לומר 'אימא' ביפנית, לא יכולתי לבקש כינוי נחמד מזה. ניקול הביטה בידה הקטנה של איילה, שהייתה נתונה בתוך ידה של רווית, ושתיהן צחקו כשהסתכלו על ניקול ההמומה.

"כדור הארץ קורא לניקול!" רווית אמרה בבדיחות ופנתה אל איילה. "נראה שאימא צריכה עוד קצת שקט, אז בואי ניגש לחדר ונראה באיזה משחק אפשר לשחק."

"לא! אני בסדר. רק שקעתי במחשבות." ניקול מיהרה וניגשה אל בתה. היא הרימה אותה בזרועותיה והידקה את זרועותיה סביב בתה בחוזקה.

"את בסדר?" רווית קימטה את מצחה.

"דברתי עם אמנון." ניקול משכה בכתפה.

"הגיע הזמן, דרלינג." רווית חייכה בסיפוק.

"אני חושבת להתחיל כבר מחר." ניקול היססה.

"אני גאה בך, אחותי." רווית התקרבה אל ניקול ואיילה והצטרפה אליהן לחיבוק משולש.

 

רווית נשארה לארוחת ערב, כפי שנהגה לעשות כמעט מדי יום. גיא קיבל זאת בהבנה, אך ניקול כעסה עליה כשהגזימה. רווית צריכה להיות עם גיא וניקול צריכה להתמודד עם מה שהחיים זימנו לה בעצמה, בדרכה.

 

לקראת ערב ניקול הכינה את האמבטיה לאיילה, הן ישבו זו מול זו ושוחחו. הייתה זו השעה האהובה על איילה, השעה שבה אימה הקדישה לה את כל תשומת ליבה.

"אוקא-סאן?" ניקול הרימה את עיניה לעבר עיניי התפוח הקטנטנות.

"מה, אהובה שלי?"

"תשירי לי את השיר שאני אוהבת." היא ביקשה בעודה משחקת עם הברווזון הצהוב שלה וניקול החלה לצחוק.

"פיל פילון אפו ארוך

לא יידע כיצד לדרוך,

רק אתמול נולד הפיל

וללכת לא רגיל.

 

פיל, פיל, פיל־פילון

לא יידע לדרוך.

 

פיל פילון קוראת לו אימא

בוא אליי צעד קדימה-"

 

בשעה שמונה ניקול השכיבה את איילה במיטתה. היא בחרה ספר מהספרייה ונשכבה לצידה.

 

 

 

2

 

 

"ניקול-" לחישה העירה אותה משנתה. היא הזדקפה במיטתה ומיהרה להדליק את מנורת הלילה שלצידה. היא יכלה להישבע ששמעה מישהו קורא בשמה. ניקול ניערה את ראשה והתרוממה מהמיטה. היא ניגשה במהירות אל חדרה של איילה ולאחר שראתה אותה ישנה בשלווה בחדרה, היא הביטה בשעון וראתה שהשעה שלוש לפנות בוקר.

לעזאזל, למה אני לא מסוגלת לישון לילה שלם?

היא החליטה לא להוציא את בקבוק הוויסקי מהארון הלילה ותהתה כיצד להעביר את השעות שנותרו עד שיעלה הבוקר. היא ניגשה אל הספרייה ובחרה ספר, ניגשה אל המטבח ומזגה לעצמה כוס מים. היא בדקה שכל החלונות סגורים היטב וחזרה למיטתה. היא הדליקה את מנורת הלילה ושקעה בקריאה.

"בוקר טוב," ניקול התיישבה על מיטתה של איילה וליטפה את ראשה.

"אמממ...לא רוצה לקום, אני רוצה לישון." איילה התמתחה וקולה המתוק העלה חיוך על פניה של ניקול.

"את לא רוצה ללכת לגן ולשחק עם החברות שלך?"

"לא רוצה." איילה התעקשה ומשכה את הדובי האהוב עליה.

"היום אני מתחילה לעבוד וחשוב לי מאוד להגיע בזמן." איילה פקחה את עיניה וגבותיה התרוממו מעלה. "אימא של נועה הולכת לעבוד כדי לקנות לה צעצועים חדשים, את לא צריכה לעבוד כי אני לא רוצה צעצועים חדשים." ניקול הושיבה את איילה על ברכיה וחיבקה אותה.

"את הילדה הכי מתוקה בעולם ואני בטוחה שיש לפחות דבר אחד שאת רוצה שאקנה לך, נכון?" איילה התרחקה מעט מניקול ועיניה הירוקות בהקו כשני תפוחים בשלים. ניקול קפאה במקומה כשדמיינה את פניו של אייל סביב העיניים היפות שהיו זהות לעיניו.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לאחר. תחשבי מה היית רוצה שאקנה לך וכשאחזור מהעבודה נלך יחד לחנות הצעצועים."

"ואם את מה שאני רוצה לא קונים בחנות צעצועים?" ניקול הושיבה את איילה על שרפרף כחול קטן וכרעה על ברכיה מול בתה.

"על מה בדיוק חשבת?" היא ליטפה את שערה המשיי של בתה.

"אני רוצה ללכת לחנות שבה מוכרים אבאים."

"אבאים?" ניקול הרגישה צביטה בליבה.

"אני רוצה לקנות את אבא שלי." ניקול נאבקה בלחלוחית שהחלה להצטבר בזווית עינה. היא לא תתחיל את היום הזה עם דמעות. היא זקפה את ראשה אל בתה וחייכה.

"בואי נתלבש. אני רוצה שתתלבשי היום יפה במיוחד, מה את אומרת?"

"אימא, אני תמיד מתלבשת יפה. בדיוק כמוך." ניקול נשמה לרווחה. היא שמחה שאיילה לא התעקשה להמשיך לדבר על אביה.

לעיתים הן ישבו יחד והסתכלו בתצלומים המעטים מהחתונה של אייל וניקול ובתצלומים בהם ניקול צילמה את אייל. איילה אהבה לדפדף בין דפי האלבום, היא הייתה מרותקת. ניקול דאגה לספר לאיילה על אבא שלה ועל אהבתם הגדולה. היה לה חשוב שתדע מהרגע הראשון על האהבה הגדולה ששררה ביניהם.

 

בשעה שמונה ארבעים וחמש ניקול הגיעה ל'פינל'.

היא עלתה לקומה השנייה ונכנסה מייד ללשכתו של אמנון.

"ניקול, כמה טוב לראות אותך שוב." שגית, העוזרת האישית והמזכירה של אמנון, קיבלה אותה בזרועות פתוחות.

"תודה שגית, אני שמחה לחזור," היא אמרה בדיוק כשדלת משרדו של אמנון נפתחה.

"היכנסי ניקול, חיכיתי לך. שגית, בבקשה תביאי לנו פעמיים הפוך."

"כן אדוני, מייד." שגית חייכה וקרצה לניקול.

ניקול נכנסה למשרד והסתכלה סביב. היא לא ביקרה במקום למעלה מארבע שנים ודבר לא השתנה.

"אין לך מושג עד כמה אני שמח שאת חוזרת אלינו, למשפחה." המילה משפחה גרמה לגוש מחנק להצטבר בגרונה. היא הייתה חסרת מילים ואמנון הבחין בכך, הוא היה כמו אב בשבילה. הוא התקרב ומשך אותה לחיבוק חם.

"איתי את יכולה לבכות כמה שאת רוצה. אני מקווה שהבאת תמונות של הקטנה." ניקול מחתה את דמעותיה ומייד הוציאה את הנייד שלה והושיטה לאמנון. איילה הייתה מצולמת מכל זווית אפשרית ואמנון הביט בתמונות בעניין רב.

"אתה וודאי מתאר לעצמך שאאלץ לסיים בשעות סבירות," ניקול פסעה קדימה כשאמנון החווה בידו והזמין אותה לשבת. "אני אקבל כל מה שתוכלי לתת, את יודעת את זה, נכון? חשוב לי שתדעי שאת חלק מאיתנו, תמיד היית ותמיד תהיי. רות ואני נשמח לארח אותך ואת איילה לארוחת ערב בקרוב, אתן חייבות להגיע." ניקול הנהנה. היא ידעה שאיילה תעלה חיוך על פניהם של רות ואמנון.

 

ניקול ואמנון החליטו על סידור עבודה. ניקול תגיע בכל יום בבוקר ותשהה במשרדים כשש שעות. במידה ויהיו ימים בהם תוכל להישאר יותר, היא תעשה זאת.

מכיוון שהמשרד שבו עבדה בעבר היה תפוס, אמנון פינה לה משרד בסמוך ללשכתו. רחלי, מזכירתה לשעבר, לא ידעה שניקול מתכוונת לחזור לעבודה וכששמעה שהיא נמצאת בבניין היא עלתה במהירות אל הלשכה והתנפלה על ניקול בחיבוקים ובדמעות שמחה. אמנון הציע לניקול להתחיל לעבוד למחרת בבוקר, אבל ניקול התעקשה להתחיל מייד.

"רחלי, את חוזרת לעבוד איתי. גשי להביא את החפצים שלך, אני בטוחה שאמנון לא יתנגד." ניקול צחקה כשרחלי משכה אותה בידה ונכנסה איתה למשרד החדש.

"יש לי הרבה מה לספר לך." רחלי חיככה את ידיה זו בזו והחלה לעדכן את ניקול בכל החידושים שהתרחשו בשנים האחרונות.

 

ניקול הייתה כל-כך עסוקה ונרגשת עד שלא הבחינה שהזמן חלף. בשעה שלוש ורבע רחלי הזכירה לה שעליה לאסוף את איילה מהגן.

"אני כל-כך שמחה שחזרת, בחלומותיי הטובים ביותר לא העזתי לקוות."

"תודה רחלי. גם אני שמחה לחזור וכבר מחכה בקוצר רוח למחר. רווית צדקה כשאמרה שהעבודה תעשה לי טוב. הייתי זקוקה לזה."

"כל דבר בזמנו. את אישה מדהימה, יפהפייה וצעירה. את צריכה להמשיך הלאה. אני בטוחה שאייל היה רוצה זאת עבורך ועבור הקטנה שלכם." ניקול פערה את עיניה וגל צינה שטף את גבה.

"אני מצטערת, לא התכוונתי להעציב אותך. לא הייתי צריכה להגיד..."

"זה בסדר, אני שומעת את זה הרבה לאחרונה. אני באמת צריכה להמשיך הלאה. המצב לא פשוט ואני יודעת מה עליי לעשות, אבל זה לא קל." רחלי התקרבה אל ניקול והניחה את ידה על כתפה.

"תודה רחלי, ניפגש מחר." היא חייכה ויצאה מהמשרד.

 

ניקול החלה בנסיעה לכיוון הגן והחליטה לשוחח עם רווית ולחלוק עימה את אירועי היום.

"גיא ואני נבוא הערב, תזמיני סושי."

"ואת תביאי בקבוק סאקי."

"סגור!" רווית אמרה וניתקה את השיחה.

 

"אוקא-סאן." איילה רצה אל זרועותיה המושטות של ניקול.

"אוצר שלי, התגעגעתי אלייך." היא חיבקה אותה חזק והגננת ניגשה אליהן.

"היי ניקול, מה שלומך? יש לך זמן לשיחה קצרה?"

"כן, וודאי." ניקול חייכה והכניסה את מפתחות רכבה אל כיס מעילה.

"איילה, לכי לשחק עם הבובות. אני רוצה לשוחח עם רונית." איילה הנהנה וניגשה לפינת הבובות.

"הכול בסדר עם איילה?" ניקול התיישבה מול הגננת ולעסה את פנים לחיה.

"איילה הייתה שקטה מאוד היום, היא התלוננה על כאב בטן." רונית סידרה כמה ניירות והניחה אותם בפינת השולחן.

"למה לא התקשרתם מייד? ביקשתי שתיצרו איתי קשר בכל בעיה."

"רצינו לוודא שזה באמת כאב בטן. היא שקטה מאוד לאחרונה ואינה משתתפת בפעילויות. חשבתי ש-"

"רונית," ניקול הרימה את ידה באוויר. "איילה איבדה את אבא שלה. היא מתאבלת." ניקול הניחה את ידה על השולחן שהפריד בינה לבין הגננת המבוגרת.

"אנחנו מדברות על איילה או שאנחנו מדברות עלייך?" רונית הביטה בה במבט מנחם.

"אני מצטערת, לא התכוונתי להתפרץ. אקח אותה לרופאת הילדים ואבקש שתבדוק אם יש סיבה רפואית לכאב הבטן." ניקול התרוממה מהכיסא ועזבה את החדר בלי להביט לאחור.

"איילה, אנחנו הולכות." איילה מיהרה אל אימה ואחזה בידה.

"אוקא- סאן, למה את כועסת?"

"אני לא כועסת, מתוקה. איך את מרגישה? הבטן עדיין כואבת לך?"

"קצת, אבל אני לא רוצה ללכת לרופאה. היא תיתן לי זריקה." ניקול חגרה את איילה בכיסא הבטיחות ורכנה לעברה. "מתוקה שלי, לא בכל ביקור במרפאה מקבלים זריקה. אני מבטיחה להחזיק לך את היד. את חייבת להיבדק."

ניקול התקשרה אל מרפאת הילדים וביקשה לקבוע תור.

"הרופאה לא נמצאת היום אבל המחליף שלה נמצא והוא יוכל לקבל אותה." ניקול היססה ולבסוף ענתה, "אנחנו בדרך."

 

בשעה ארבע אחר הצהריים היא החנתה את רכבה בחניון קופת החולים וכשניגשה למשרד, הפקידה זיהתה אותה מייד.

"ניקול, ד"ר רוד יקבל אתכן כשיסיים עם המטופל שנמצא אצלו." ניקול הנהנה, לקחה את ידה של איילה וניגשה לשבת בחדר ההמתנה.

"איפה כואב לך?" ניקול הביטה באיילה שהצביעה על מרכז הבטן. "כואב לך קצת או הרבה?"

"היום כאב לי הרבה."

"היום?" ניקול קימטה את מצחה.

"ניקול, אתן יכולות להיכנס." הפקידה קטעה את שיחתן.

"בואי, אהובה שלי." היא הרימה את איילה בידיה וניגשה לחדר הרופא.

"היא לא מרגישה טוב, יש לה כאב בטן ולדעתי זה נמשך כבר זמן מה. תבדוק אותה ביסודיות ואם צריך אלך איתה לכל בדיקה שתמליץ." ניקול התפרצה לחדר והתחילה לדבר ללא הפסקה בזמן שהושיבה את איילה על מיטת הטיפולים.

"איך קוראים לך?" הרופא שאל את איילה בקול רגוע וחייך אליה.

"איילה." קולה המבויש של איילה נשמע כלחישה.

"ואיך קוראים לאימא שלך?" איילה החלה לצחוק.

"אוקא-סאן."

"אני חייב להגיד שאת ילדה יפה מאוד. אני דוקטור רוד, אבל אם תהיי חברה טובה שלי, ארשה לך לקרוא לי אברה קדברה." ניקול הסבה את מבטה אל הרופא בפעם הראשונה.

"רוצה לראות קסם?" הרופא חיכך את כפות ידיו זו בזו מול פניה של איילה. "את רואה את המטבע הזה?" הוא הוציא מטבע מכיס החלוק, הציג אותו בפני איילה וסגר את אצבעותיו סביבו. איילה הביטה בעניין רב ודוקטור רוד נשף לתוך ידו. הוא פתח באיטיות את אצבעותיו והמטבע נעלם.

"אוקא-סאן, ראית?"

"ראיתי, מתוקה." ניקול לא שמה לב שהיא בוהה ברופא.

 "אוקא-סאן? יפנית?" ניקול הנהנה כשדוקטור רוד הפנה אליה את מבטו וחיוך יפה נפרש על פניו.

 "ועכשיו, להיכן נעלם המטבע?" הוא קרב את ידו אל אוזנה של איילה.

"אברה קדברה!" הוא הסתובב בדרמטיות והוציא את המטבע מאוזנה. איילה החלה למחוא כפיים בהתלהבות. היא חייכה חיוך גדול, שהבליט את גומות החן שבלחייה, ועיניה הירוקות בהקו.

"אתה קוסם חמוד מאוד," איילה הוסיפה.

"ואת ילדה מתוקה מאוד. עכשיו תשכבי ונבדוק מדוע הבטן שלך כואבת." איילה הנהנה בהסכמה.

ניקול עקבה אחר תנועותיו. הוא היה גבר מרשים וגבוה מאוד. שערו החום קצר ומעוצב בתספורת אופנתית ועיני הדבש שלו הקרינו חמימות. היא החליטה, בינה לבין עצמה, שפניו נאות במיוחד ורק אז הבחינה שהיא בוהה בו שוב.

לאחר בדיקה מקיפה הרופא עזר לאיילה להתיישב במיטה. הוא הושיט אליה את ידיו והיא אחזה בהן. הוא צחק והניף אותה באוויר.

"גברת היקארי, שבי בבקשה." הוא הוריד את איילה לרצפה והצביע על הכיסא שניצב מול שולחנו.

"גברת היקארי," הוא השתהה במשך כמה רגעים כשהמתין שאיילה תתיישב על ברכי אימה ואז הרים את מבטו ופנה אליה.

"לא מצאתי משהו חריג. האוזניים נקיות וכך גם הגרון. הבטן רכה ואני לא מוצא סיבה לשלוח אותה לבדיקות נוספות."

"אוקא-סאן, הבטן כבר לא כואבת לי." איילה התפרצה לשיחה.

"אני ארצה לראות אותה שוב, כדי לוודא שאכן היא לא מפתחת משהו."

"רופא קוסם, אפשר עוד קסם אחד אחרון?"

"איילה, אל תטרידי את הרופא, יש ילדים שממתינים בחוץ וצריכים להיבדק."

"זה בסדר, אראה לך  קסם נוסף עם מטבע." הרופא הסב את מבטו אל ניקול וביקש ממנה לקום על רגליה. ניקול הביטה בו בבלבול אך נעמדה במקומה. הרופא עקף את השולחן ונעמד מולה.

"אל תהיי נבוכה, אני לא נושך." ניקול הנהנה, אך לא אמרה דבר. "זה המטבע שהוצאתי מהאוזן שלך ועכשיו אעלים אותו שוב." הוא סגר את ידו הימנית סביב המטבע והציג בפניי איילה את אגרופו הקפוץ ואז הניח את ידו השמאלית מעל אגרופו. "אברה קדברה." הוא הרים את ידו והמטבע נעלם. "עכשיו תוציא אותו מהאוזן של אימא." איילה מחאה כפיים בהתלהבות. "אני לא חושב שהמטבע נמצא באוזן של אימא שלך, אני חושב שהוא נמצא בכיס האחורי של המכנסיים שלה."

"מה?" ניקול נדהמה.

"איך, לעזאזל, נגעת בי ולא הרגשתי?" היא תחבה את ידה לתוך הכיס האחורי שבמכנסיה ושלפה את המטבע. היא לא ידעה אם לכעוס או לצחוק, אך איילה שמחה כל-כך וצחקה בהתלהבות כך שלא נותרה לה כל בררה אלא לשמור על איפוק. "הפעם אסלח לך, אבל זה לא מקובל עליי," ניקול אמרה בשקט, כדי שאיילה לא תשמע.

"אני מתנצל, לא התכוונתי לפגוע בך. אני לא נוהג לערב את ההורים בקסמים שלי, אך הרגשתי שאני חייב להוציא ממך חיוך. יש לי הרגשה שאת לא מחייכת הרבה לאחרונה."

"דוקטור, זה לא עניינך אם אני מחייכת וכמה. תשמור את הידיים שלך לעצמך." היא הושיטה את ידה לאיילה. "בואי מתוקה, סיימנו פה." איילה לקחה את ידה.

"ביי, אברה קדברה."

"להתראות, איילה."

 ניקול הפנתה את ראשה ולא הביטה בו שוב.

 

 

"את מבינה? הוא נגע בי בלי שארגיש, אחרת איך תסבירי שהמטבע היה בכיס האחורי שלי?" ניקול עדיין לא נרגעה מהקסם וסיפרה לרווית את השתלשלות האירועים.

"דרלינג, את צריכה זיון ועדיף כמה שיותר מהר." ניקול מיהרה להסב את ראשה לסלון, כדי לוודא שאיילה לא שמעה את מה שרווית אמרה, וראתה את גיא משחק עם איילה בפאזל החדש שהביא. נראה היה שאיילה לא התעניינה בדברים שנאמרו במטבח.

"את ממש מגעילה," ניקול השיבה ומזגה לעצמה מהסאקי שרווית וגיא הביאו.

"עברו ארבע שנים. אני יודעת שאת לא מאוננת, וארבע שנים ללא סקס זה לעשות עוול לגוף שלך." גיא הציץ אליהן מהשטיח וסימן להן להנמיך את קולן.

"אני יודע שהקטנה עדיין לא מבינה את משמעות המילה שזה עתה נאמרה, ובכל זאת אני לא חושב שאתן צריכות לדבר בחופשיות לידה."

"יקירי, ככל שהיא תלמד על זה מוקדם יותר, כך חייה יהיו טובים יותר. סקס הוא חלק מחוויות החיים שהבורא העניק לנו ומחובתנו לקבל את המתנות שלו, אחרת הוא ייעלב." רווית קרצה לגיא. "כדאי שתכין את עצמך כי נעשיתי חרמנית רק מלדבר על זה." ניקול חבטה בכתפה של חברתה בשובבות. "אני רצינית, ניקול. נשמע שהיה שם משהו, תתקשרי אליו ותזמיני אותו לסקס חד פעמי."

"את מבינה שאת מדברת על הרופא של הבת שלי, נכון?"

"הוא לא הרופא הקבוע, הוא המחליף של דוקטור ונשינבויים. ייתכן שבפעם הבאה שאיילה תלך להיבדק הוא כבר לא יהיה שם." רווית הרימה את גבותיה מספר פעמים וחייכה. ניקול שקעה בהרהורים. היא בהתה בסלסילת הפירות וחשבה. חלפו ארבע שנים מאז קיימה יחסי-מין בפעם האחרונה. היא חלמה, ולא פעם, על התניית אהבים עם אייל והתעוררה שטופת זיעה. החלומות הארוטיים הסתיימו תמיד במפח נפש ובבכי מתמשך. חסרונו הורגש בכל והיא לא הצליחה לראות את עצמה מתמסרת לאחר.

"אני רואה את מה שמתרוצץ אצלך שם למעלה." רווית נעצה את אצבעה בראשה של ניקול. "דרלינג, מרוב יובש שם למטה עוד תשכחי מה עושים."

"רווית, אולי תניחי לה?" גיא חיבר עוד כמה חלקים מהפאזל, אך מבטו היה נעוץ באשתו.

"יקירי, אם תמשיך להתערב אגרום גם לך להתייבש שם למטה." גיא הניף את ידיו בכניעה ומיהר להפנות את מבטו אל הפאזל.

"איילה היא הדבר החשוב ביותר בחיי ואעשה ככל שביכולתי כדי להעניק לה חיים נפלאים."

"זה כל העניין! את חייבת לטפל בעצמך כדי שתוכלי לטפל בבת שלך בצורה טובה ביותר. אני מבטיחה לך שאחרי זיון טוב תרגישי הקלה. לעזאזל, את לא חושבת שזה מה שאייל היה רוצה בשבילך? את חושבת שהוא היה רוצה לראות אותך סובלת?" הנימה המבודחת נעלמה ובמקומה הופיעה דאגה כנה ואמיתית, אך ניקול לא הייתה מוכנה להקשיב.

"אני לא מוכנה עדיין!" היא יצאה מהמטבח וניגשה למרפסת. אוויר הלילה היה נעים והירח שהציץ מבעד לעננים נראה בודד ונוגה כמו ליבה. היא ידעה שעליה להמשיך הלאה, אבל איך עושים זאת? איך אפשר להתגבר על אבל עמוק ומשתק כל-כך? היא לעולם לא תוכל לבגוד באייל, הוא היה והוא עדיין אהובה. אף אחד לא יוכל לשנות את דעתה.

"אני מצטערת." רווית הגיחה מאחור, כרכה את זרועותיה סביב כתפיה של ניקול והניחה את ראשה על כתפה. "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" ניקול הנהנה ומחתה דמעה. "תמיד אהיה כנה איתך, לעולם לא אשקר לך כדי שתרגישי טוב יותר עם עצמך. את צריכה להתקדם. אייל מת והוא קבור עמוק באדמה. תתעוררי! את חיה, הבת שלך חיה והחיים, פאקינג, כל-כך יפים! למה לבזבז אותם בדמעות ובעצב? הוא השאיר לך המון כסף ולמעשה את יכולה לקחת את איילה ולטוס מסביב לעולם. את יכולה לבקר את ההורים שלו ביפן ולאחר מכן גם את אלכס ונטלי בארצות הברית. את יכולה לעשות מה שאת רוצה ובכל זאת את בוחרת למרר לעצמך את החיים." רווית נאנחה. היא סובבה את ניקול כך שיהיו זו מול זו. "איילה מרגישה אותך ואם את שואלת אותי, כאב הבטן שלה הוא פסיכוסומטי." ניקול פערה את עיניה. "כן, דרלינג. את משדרת עצב גם אם את לא מודעת לכך. קחי את עצמך בידיים, אף אחד לא יוכל לעשות למענך את השינוי. רק את יכולה. זה בידיים שלך." רווית נשקה על מצחה של ניקול.

"אנחנו נזוז, התחתונים שלי רטובים רק מלהסתכל על הגבר המהמם שלי. מגיע לך להיות מאושרת." רווית קרצה לה ונכנסה חזרה לסלון.

"תרים את התחת הסקסי שלך כי התחת שלי זקוק למה שיש לך בין הרגליים."

"לעזאזל, יש פה ילדה קטנה." גיא נעץ בה את מבטו.

"תשמור את הכעס שלך למיטה, אני רוצה אותך אגרסיבי." רווית רכנה ונשקה לאיילה. "לילה טוב, חומד. תשמרי על אוקא-סאן בשבילי."

"בסדר, דודה רווית."

"לילה טוב," גיא נשק לניקול. "היא אוהבת אותך והיא באמת דואגת לך."

"אני יודעת." ניקול חייכה. "גם אני אוהבת אותה, יותר ממה שהיא חושבת ולמרות היותה בלתי נסבלת."

"את יודעת שגם אני רוצה לראות אותך מאושרת. כדאי שתסמכי על תחושת הלב שלך. כשהזמן יגיע, תדעי. את לא צריכה למהר בנושא הזה." הוא נשק למצחה ואז ניגש אל איילה והניף אותה באוויר.

"רווית, מתי תעשי לי ילדה כמו איילה?" גיא שילב את ידיו על בטנו וניפח את לחייו.

"חומד, איילה יש רק אחת." רווית צחקה וקרצה לניקול.

 

לאחר שאיילה נרדמה ניקול ניגשה אל הסלון. היא הביטה בשעון וראתה שהשעה אחת עשרה בלילה.

"אני חייבת לישון היום," מלמלה לעצמה וניגשה אל ארון המשקאות. "כוסית אחת." היא לגמה ישירות מהבקבוק וצחקה. "או כמה לגימות..."

 

השעון זמזם אך ניקול לא הצליחה לפקוח את עיניה.

"אוקא-סאן," קולה של איילה נשמע כמו מתוך חלום. "אוקא-סאן, צריך לקום." ניקול פקחה את עיניה וכשראתה את איילה עומדת לצד מיטתה קפצה בבהלה.

"מה? מה קרה? הכול בסדר." איילה לא הבינה למה אימה נבהלה ומיהרה לחבק אותה. ניקול ליטפה את ראשה והביטה בשעון שעל השידה. "שיט, אנחנו מאחרות. איך יכול להיות שישנתי לילה שלם?" השעה הייתה שמונה ושלושים ובעוד חצי שעה היא צריכה להיות בעבודה. ניקול התמתחה ושפשפה את עיניה. היה זה הלילה הראשון בו הצליחה לישון כהלכה מאז אייל נהרג. היא קמה במהירות ורצה אל חדרה של איילה, הוציאה מהארון מכנסיים וחולצה וחזרה אל חדר השינה.

"איילה, אנחנו מאחרות היום. את חייבת לעזור לי להלביש אותך."

"אימא, אני יכולה להתלבש לבד." ניקול עצרה והביטה בבתה בתדהמה. איילה אומנם רק בת שלוש, אך היא משתדלת להיות עצמאית. ניקול חשה גאווה גדולה והניחה את הבגדים הקטנים על מיטתה. בזמן שאיילה ניסתה להכניס את רגליה הקטנות לתוך המכנסיים ההפוכים, ניקול הספיקה ללבוש שמלה, לנעול נעלי עקב ולמרוח מעט סומק על לחייה. היא הביטה באיילה וחייכה.

"בואי, אני אעזור לך." היא כרעה על ברכה ונשקה לבתה על קצה אפה.

 

בעת שירדו במדרגות איילה עצרה ומשכה בידה של ניקול.

"אוקא-סן, איפה שולה? אני רוצה עוגיות חמאה." איילה רקעה ברגלה והצביעה אל דירתה של שולה, השכנה המבוגרת שהתגוררה קומה מעליהן.

"איילה, מתוקה שלי, הסברתי לך ששולה טסה לבקר את הבן שלה. נולד לו תינוק." ניקול ליטפה את פניה של איילה וחייכה אליה. "גם אני מתגעגעת אליה."

 "באווירון?" איילה הטתה את ראשה הצידה וניסתה לראות את דלת דירתה של השכנה האהובה.

"כן, מתוקה שלי. היא טסה באווירון. בואי, אני ממהרת לעבודה." ניקול הרימה את איילה בזרועותיה וצעדה במהירות לעבר מכוניתה.

הן נכנסו אל הרכב וניקול הוציאה שני כדורים נגד כאב ראש מתא הכפפות. היא בלעה אותם ללא מים ומיהרה להתחיל בנסיעה. מהדרך היא צלצלה לרחלי והודיעה שתאחר בחצי שעה. לאחר שהורידה את איילה בגן, ודרשה בכל תוקף שיעדכנו אותה במידה ותתעורר בעיה, ניקול המשיכה בדרכה לעבודה.

 

במשרדה כבר חיכה לה ספל קפה בדיוק כפי שאהבה. היא חייכה לעצמה ומייד שקעה בעבודתה. בשעה עשר וחצי היא התקשרה לגן ולאחר שהתעדכנה במצבה של איילה, זימנה את רחלי למשרדה לפגישת עבודה.

בשעה אחת רווית הופיעה במשרד.

"אנחנו יוצאות לאכול צהריים."

"אני לא יכולה לצאת לארוחת צהריים, נקבעה לי פגישה בשעה שתיים ואני חייבת להתכונן."

"ואת זה את מתכוונת לעשות על בטן ריקה?" ניקול הורידה את משקפי הקריאה והניחה אותם על השולחן, היא נשענה לאחור והביטה על רווית.

"הבטן שלי באמת מקרקרת ולא יזיק לי קצת אוויר צח."

"מצוין," רווית חייכה והחלה לקפוץ במקומה. "אפשר ללכת למסעדה החדשה שנפתחה בקצה הרחוב, יש להם מוקפצים וסושי."

"תפסיקי לקפוץ, את עושה לי כאב ראש." ניקול צחקה.

"לא הספיק לך הסושי שאכלנו אתמול?"

"את יודעת שאני פריקית של סושי." רווית משכה אותה בידה והן יצאו מבניין המשרדים וצעדו לכיוון המסעדה.

"אם הייתי יודעת שזה רחוק כל-כך, היינו נוסעות ברכב. הרגליים שלי ממש כואבות, אני כבר לא רגילה ללכת בנעלי עקב." מאז הכירה את אייל והצטרפה לאורח חייו המהיר והלא צפוי, נעלה רק סניקרס. היא התגעגעה למתח שאייל הכניס לחייה ולעניין הרב שהיה בחיים לצידו. היא תהתה האם תצליח להתרגל לחיים שקטים ושלווים.

"לא מספיק שאת לא מזדיינת, את גם לא עושה פעילות גופנית. תפסיקי להתנהג כמו זקנה. צעדנו לכל היותר חמישים מטרים, לפני ארבע שנים הייתי צועדת מרחק כפול ללא בעיה."

"רווית, תפסיקי להציק לי." ניקול רקעה ברגלה. "הבנתי אותך ועכשיו תביני אותי."

"ברוכות הבאות ל'חריף מתוק'," המארחת קיבלה את פניהן בחיוך והושיבה אותן בקרבת הבר.

"אני צריכה משהו חזק," ניקול אמרה למלצרית שניגשה אליהן דקות ספורות לאחר מכן.

"תביאי לה כוס שרדונה ולי וודקה עם אננס." רווית הזמינה כמה מנות והן שקעו בשיחה קלילה. כשהמלצרית חזרה עם המשקאות ניקול גמעה את כוס היין שלה באחת.

"מישהי כאן צמאה מאוד." רווית צחקה.

"גברת היקארי?" ניקול הרימה את ראשה וכמעט נחנקה כשראתה את  דוקטור רוד.

 

 

[1] תרגום מתוך שיר הנושא של הסרט "דמדומים".

[2] -Okaasan אימא ביפנית.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עד הסוף / פאני רצר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס