עוצמה תמימה / קייט יואיט

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

קייט יואיט – עוצמה תמימה

ז’אנר: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים
עמודים: כ-208

עוצמה תמימה / קייט יואיט (682)

אמילי ווד, יפה, חכמה, עשירה, ורווקה, היא גם מנהלת משאבי האנוש הצעירה ביותר שהיתה אי פעם בחברה בה היא עובדת. היא מצטיינת בכל מעשיה ולא משנה אם היא פותרת מצבי חירום  תאגידיים, או משדכת את עמיתיה הבודדים. רק הבוס הציני והנאה שלה, ג’ייסון קינגסלי, נראה כאילו הוא מחוסן בפני קסמיה.

ג’ייסון רגיל לנשים “הנופלות שדודות לרגליו” אבל מערכות יחסים, על כל התביעות הלא רציונלית שהן מעלות, הן לא בשבילו. אז למה הוא מוצא את אמילי כה מושכת? והרי היא מטרה מאוד לא מתאימה לכישורי הפיתוי שלו, בעיקר בגלל האמונה שלה בכוחה של האהבה…

תרגום: רות גור

 

לחצו כאן לצפייה בכל הספרים של שלגי הוצאה לאור

לחצו כאן לצפייה בכל ספרי הרומן הרומנטי

טעימה מהספר

קייט יואיט / עוצמה תמימה

1

"נראה שהחמצתי את המסיבה."

אמילי ווד הפסיקה את הטיפול הרציני למדי בשאריות המסיבה והסתובבה, מופתעת שמישהו נשאר. סטפני עזבה לפני שעה, שמחה ומלאת תוכניות לחתונתה שתתקיים בעוד חודש, ושאר העובדים הסתלקו בהדרגה אחר כך ולא השאירו בחדר המסיבות של המשרד דבר מלבד כמה שולחנות מכוסים צלחות, פירורים וגביעי שמפניה, כבר ללא הבועות.

"ג'ייסון!" השם התפרץ משפתיה כשהתבוננה בהפתעה בגבר שעמד בפתח. "חזרת!"

"המטוס שלי נחת לפני שעה," ג'ייסון ענה, מציץ בבלגן בתוגה. "חשבתי שאולי אצליח להגיע לסוף המסיבה, אבל ברור שטעיתי."

"הגעת בזמן לניקיון," אמילי ענתה בקלילות. היא חצתה את החדר, נמתחה על קצות אצבעותיה ונישקה את לחיו. "כמה נחמד לראותך." עורו היה חם, והיא שאפה את ניחוח ההדרים של האפטרשייב שלו, ריח שהיה פיקנטי יותר מכפי שהיתה מקשרת עם ג'ייסון הסטואי, המהוגן, הבחור ששמר עליה כדי שלא תיקלע לצרות, הגבר שעזב את הייפילד למען קריירה מצליחה בהנדסה אזרחית. הוא היה הבוס שלה וחבר המשפחה הוותיק ביותר, אם כי השאלה באיזו מידה היה גם חבר שלה נותרה פתוחה. אמילי התבוננה בהבעתו הקרירה למדי ונזכרה איך ג'ייסון תמיד נראה כאילו הוא מסתייג ממנה קמעה.

היא נסוגה לאחור בחיוך. ג'ייסון לא זז, אבל אמילי הכירה תודה על כך שראתה התעקלות קלה של שפתיו. מדהים, אבל זה נראה כמעט כחיוך. "לא ידעתי שמחכים לך בלונדון."

בתור המייסד והמנכ"ל של "קינגסלי הנדסה", ג'ייסון הסתובב בעולם רוב השנה. אמילי לא יכלה להיזכר מתי ראתה אותו בפעם האחרונה, מלבד כהבזק של חליפה מאופקת במסדרון או באמצע הכאוס של אירוע משפחתי בסארי. הוא בהחלט מעולם לא חיפש אחריה ככה.

אם כי, היא אמרה לעצמה כשהתחילה לאסוף את הצלחות המוכתמות בקרם, הוא לא באמת חיפש אחריה. הוא פשוט איחר למסיבה.

"חשבתי שהגיע הזמן שאחזור הביתה," ג'ייסון אמר והציץ לכיוון השולחנות הריקים. "נראה שזו היתה מסיבה מוצלחת. אבל כמובן לא הייתי מצפה ממך לפחות."

מוצלחת, חשבה אמילי, ולא כיפית. כל כך טיפוסי לג'ייסון. היא קישתה גבה. "אה, ולמה זה?"

"את נערת מסיבות קטנה ועסוקה, אם."

אמילי הסתמרה כיוון שהמלים לא נשמעו מחמיאות מפיו של ג'ייסון. רק כיוון שהיא אהבה מסיבות, זה לא הופך אותה לבליינית קלת דעת. ושם החיבה מילדותה הפתיע אותה אם כי לא היה אמור לעשות זאת. ג'ייסון היה היחיד שקרא לה כך. אם הקטנה, הוא היה מקניט, מושך את צמותיה ומחייך אליה חיוך שלא היה ממש מתנשא. יותר קרוב ל...ידעני. ובכל זאת, הוא ממש לא יכול להגיד שהוא מכיר אותה עכשיו: על אף העובדה שהיא עובדת בחברה שלו, מאחר שעם לוח הזמנים הצפוף של הנסיעות שלו בעולם היא כמעט ולא ראתה אותו בחמש השנים שבהן עבדה בחברה. והיא לא זכרה מתי בפעם האחרונה הוא קרא לה אם.

"לא הייתי מודעת לכך שאתה עוקב אחרי הפעילות החברתית שלי," היא אמרה, מתבדחת רק למחצה.

"אני מחויב, לאור ההיסטוריה שלנו. ובכל מקרה, את מגיעה לעמודי הרכילות מספיק, כך שיהיה קשה לא להבחין בך."

אמילי חייכה אליו בשובבות. "ואתה קורא את עמודי הרכילות?"

"אני מחכה להם בקוצר רוח, כל בוקר."

אמילי פרצה בצחוק כי המחשבה על ג'ייסון מציץ בתמונות של נערות חברה מזדקנות ושל בליינים רודפי נשים היתה מגוחכת לגמרי, אם כי היא ממש לא ציפתה שיתבדח על כך – או על כל דבר אחר בעצם. יותר מפעם אחת היא תהתה אם סילקו את חוש ההומור שלו בניתוח.

"בעצם," הוא המשיך, קולו רציני ואפילו חמור שוב, "העוזרת האישית שלי עוברת עליהם עבורי. אני צריך לדעת למה מסוגלים העובדים שלי."

אה, הנה. ג'ייסון האמיתי, ה-ג'ייסון שהכירה וזכרה, שתמיד היה מוכן להטיף לה מוסר או לנעוץ בה עוד אחד ממבטיו חמורי הסבר. אמילי הפנתה אליו חיוך זוהר. "ובכן, כפי שאתה יכול לראות, זו היתה מסיבה די פרועה, עוגה ודגלונים, ואני חושבת שמישהו אפילו הביא מכונת קריוקי. שערורייתי."

"ואל תשכחי את השמפניה."

אמילי אספה כמה גביעי פלסטיק ריקים. "איך ניחשת?"

"בעצם, אני סיפקתי אותה."

"באמת?" היא לא הצליחה להסתיר את הפתעתה, ופיו של ג'ייסון התחייך שוב קלות. הוא השעין כתף אחת על המשקוף.

"באמת, אמילי, אני לא כזה רס"ר משמעת מחמיר. ובהחלט ניסיתי להגיע למסיבה. סטפני עבדה בחברה במשך יותר מחמש שנים."

"אה, אז זו הסיבה. אתה כנראה מחלק איזו לוחית הצטיינות למתמידים."

"אותה מקבלים רק אחרי שירות של עשר שנים," ג'ייסון אמר, ופיה של אמילי נפער. לבטח הוא צוחק – ואז היא ראתה ניצוץ מסגיר בעיניו והבינה שהוא אכן מתבדח. שתי בדיחות ביום אחד. מה קרה לו באפריקה?

מופתעת וקצת נבוכה בגלל ההתלוצצות שלהם, אמילי הפסיקה לנקות כדי להסתכל עליו כמו שצריך: הוא לבש חליפה, כמובן ממשי יקר, בצבע אפור, ועניבה בצבע כחול מאופק היתה ענובה לגרונו. שערו בצבע חום שוקולד, אותו צבע של עיניו, היה מסופר קצר. הוא נראה נקי, מסודר, מעומלן, מרוחק ובלתי נגיש, עם החיוך הקטן והמתנשא למדי שלו שאמילי מעולם לא חיבבה לגמרי אבל קיבלה כחלק ממי שהיה ג'ייסון, הגיס המבוגר של אחותה ששתים עשרה שנה מפרידות ביניהם, מרוחק וביקורתי קמעה.

הוא מעולם לא השתתף במשחקי הילדות המטופשים שלהם. היא, אחותה איזבל ואחיו הצעיר של ג'ייסון, ג'ק, תמיד נקלעו לתסבוכות מדהימות, וג'ייסון היה זה שחילץ אותם והטיף להם מוסר אחר כך. היא השלימה עם זה והתעצבנה על כך חליפות, אבל מעולם לא הטילה ספק בסמכותיות המולדת שלו. זה היה חלק ממנו וממערכת היחסים שהיתה לו איתם. ועם זאת, עברו חודשים מאז שראתה אותו, שנים מאז שדיברו באמת.

לפני חמש שנים כשהגיעה ללונדון וחיפשה עבודה, הוא הפנה אותה לסטפני, שהיתה אז מנהלת משאבי אנוש, ואז בקושי ראה אותה נכנסת לתפקידה כמזכירה לפני שעזב שוב כדי להוביל פרויקט בנייה באפריקה. הפעמים שראה אותה מאז היו במשרד, שם שמר על מרחק קריר ומקצועי, או בחזרה בסארי באירועים המשפחתיים השונים, שם לא היה יותר ממה שהיה תמיד – ג'ייסון, מעין אח בכור, שתלטן ואולי קצת משעמם ובכל זאת... ג'ייסון. חלק חיוני מנוף חייה, יציב ומיושב.

"אז האם חזרת לזמן רב הפעם?" היא שאלה, מסתובבת בחזרה אל השולחן ואל צלחות הנייר.

"לכמה חודשים, אני מקווה. יש לי איזה עניין מקומי לטפל בו." הוא דיבר באגביות, אבל אמילי חשה בתת-זרם של אינטנסיביות שעורר את סקרנותה, והיא הציצה בו בחזרה. פניו חסרות ההבעה לא הסגירו דבר.

"עניין מקומי?" היא חזרה כשהשליכה עוד צלחות נייר לפח. "לא ידעתי שלקינגסלי הנדסה יש פרויקט מקומי."

בתור מהנדס אזרחי התמחה ג'ייסון בניהול מים בארצות העולם השלישי. זו היתה שורה מרשימה למדי של שמות מדינות שאמילי עשתה בה שימוש כשקיימה ראיונות עבודה, ועם זאת היא לא ממש הבינה במה בדיוק מדובר. ככל שידעה, הוא מעולם לא עשה פרויקט מקומי.

"זה לא קשור לחברה," ג'ייסון ענה, קולו מתון.

"עניין אישי?" היא שאלה. "אתה מתכוון למשפחה?" היא חשבה על אביו המופנם של ג'ייסון ועל אחיו השובב, שהיה נשוי עכשיו לאחותה. האם מישהו היה בצרות, או חולה? מצחה התקמט, ופיו של ג'ייסון שוב נטה באותו חיוך קטן וידעני כשהניד בראשו.

"את מלאת שאלות. לא, למען האמת אין לזה כל קשר למשפחה. זה  אישי." הוא הדגיש זאת קלות, אך בהתכוונות, וגרם לה להרגיש מעט כמו הילדה השובבה שהיתה ללא ספק בעיני בן העשרה הקריר שהיה. או בעצם בן העשרים ומשהו. הוא תמיד נתפס אצלה כדמות אלילית קמעה בגלל הבגרות והתחכום שלו. כשעשו לה גשר ליישור השיניים, הוא כבר ייסד חברה משלו והרוויח את המיליון הראשון שלו.

"מצטערת. אני אפסיק." היא חייכה בחזרה בהתגרות, נחושה לשמור על השיחה קלילה ואוורירית, אם כי בשלב זה סקרנותה התעוררה באמת. איזה סוג של עניין אישי יכול כבר להיות לג'ייסון קינגסלי? תמיד היו לא מעט ספקולציות במשרד באשר לחייו האישיים של הבוס, כי כשהיה בלונדון תמיד היתה על זרועו אישה אחרת באירועי החברה השונים, בדרך כלל מישהי זוהרת ושטחית, ולדעתה של אמילי לגמרי לא מתאימה לג'ייסון. אבל היא מעולם לא ראתה אותו עם חברה רצינית, ועל אף הרכילות במשרד, היא עצמה לא הקדישה תשומת לב מרובה לחייו האישיים של ג'ייסון. מובן שהיא כמעט לא ראתה אותו. ואף על פי שמשפחותיהם היו מחוברות דרך הנישואים של אחותה הגדולה לאחיו הצעיר של ג'ייסון, הוא כמעט לא חזר להייפילד, הכפר בסארי שבו שניהם גדלו. והוא כבר אמר שזה לא היה קשור למשפחה, אז מה היה הדבר?

אחרי עוד כמה שניות של ספקולציות דוממות, אמילי פטרה את הנושא ממחשבותיה. ברור שלעניינים האישיים של ג'ייסון אין כל קשר אליה. זה היה כנראה משהו משעמם נורא, למשל לטפל בחוב ישן או בציפורן חודרנית. היא חשבה על ג'ייסון ישוב על מיטת הטיפולים אצל הרופא, ודמיינה אותו יושב ורק חלוק הנייר האיום לגופו. התמונה שהבזיקה במוחה היתה מגוחכת וגם מרגשת בצורה מוזרה, לדמיונה הפעיל יתר על המידה לא היה כנראה כל קושי לדמיין איך ייראה חזהו החשוף של ג'ייסון.

פרץ צחוק פתאומי גרם לה להצמיד את ידה לפיה. ג'ייסון הציץ בה, מניד בראשו. "תמיד ידעת לראות את הצד הקליל של החיים," הוא אמר ביובש, והיא הפילה את ידה מעל פיה וסנוורה אותו בחיוך הזוהר ביותר שלה.

"זה כישרון גדול שלי, אם כי יש צורך במאמץ בחברה מסוימת." עיניו הוצרו והחיוך שלה התרחב. היא ידעה שג'ייסון הסתייג מהגישה הקלילה שלה. היא עדיין זכרה כמה סקפטי הוא נראה כשהגיעה ללונדון וביקשה ממנו עבודה. בדיעבד, היא היתה קצת קלת דעת, הניחה בעליצות שלג'ייסון יהיה משהו בשבילה ושהוא גם ישלם לה על כך, ובכל זאת היה ברור מאוד עד כמה פקפק בכישוריה.

את כאן כדי לעבוד, אמילי, לא כדי לכייף.

נו, היא קיוותה שהיא הוכיחה את עצמה לפחות בתחום הזה במשך חמש השנים האחרונות. היא עמדה להיות מנהלת משאבי האנוש הצעירה ביותר שהיתה אי פעם בחברה – אם כי יש להודות, היו רק שתיים לפניה – וג'ייסון עצמו הוא שהציע את הקידום שלה, לדברי סטפני.

על אף זאת, כשהסתכלה עליו צופה בה עם החיוך הקטן והידעני שלו, עיניו מקומטות בקצותיהן, היא לא יכלה שלא להרגיש כמו הנערה הצעירה והמטופשת שהיתה. ושעל אף הקידום הוא כנראה עדיין חשב שהיא.

"אז סטפני אמורה להינשא תוך חודש," ג'ייסון חשב בקול. "הטימותי הזה – הוא בסדר?"

"הוא מקסים," אמילי אמרה בתוקף. "בעצם, היתה לי יד בשידוך שלהם."

ג'ייסון הרים גבה, קריר וספקני כתמיד. "באמת?"

"כן, באמת," היא ענתה, מעוצבנת קמעה. "טים הוא חבר של חברה של איזבל, והיא אמרה לי שאנני סיפרה לה – "

"זה נשמע יותר מדי מסובך."

"בשבילך, אולי," אמילי הטיחה בחזרה. "מבחינתי זה היה די פשוט. אז אנני אמרה – "

"תני לי את הגרסה המקוצרת," ג'ייסון קטע אותה ואמילי גלגלה עיניים.

"אה, בסדר גמור. הזמנתי את שניהם למסיבה – "

"אחרי החלק הזה אין לי כל קושי לעקוב."

"בעצם, זה היה נשף של גיוס כספים לצדקה," אמילי הודיעה לו.  "לילדים  חולים  במחלות  סופניות.  בכל   אופן  הם  נפגשו שם ו – "

"וזו היתה אהבה ממבט ראשון?" הוא המשיך אותה בלגלוג, והיא חשקה שפתיים.

"לא, מובן שזה לא היה. אבל הם לעולם לא היו נפגשים לולא ארגנתי זאת, ולמען האמת טים היה קצת ביישן אחרי שאשתו מתה, ולסטף היה פחד נורא מפגישות עיוורות, אז..."

"היה צורך להחזיק לכל אחד מהם את היד?"

"או לעזור להם להחזיק ידיים. אתה לא יכול לגרום למישהו לאהוב אותך, כמובן – "

"הייתי אומר שלא."

אמילי הציצה בו בסקרנות כי לפתע היה גוון קודר יותר בקולו, שהיא לא צפתה או הבינה. היא התעלמה מכך. "בכל אופן, הם מתחתנים תוך חודש, כך שזה פעל היטב."

"מאוד," ג'ייסון צמצם את המרחק ביניהם כך שהיא הריחה עוד יותר את הניחוח הפיקנטי של האפטרשייב, הרגישה את החום הפתאומי של גופו, ומודעות חדשה ומוזרה עקצצה לאורך זרועותיה החשופות ובמעלה גווה. הוא באמת היה קרוב נורא.

"יש לך קרם בשיער," הוא אמר, והושיט את ידו כדי להסיט קווצת שיער דביקה מלחיה. אצבעותיו היו קרירות, המגע קליל, ובכל זאת אמילי התאבנה בהפתעה. היא היתה מודעת להופעה הסתורה שלה, עם שערה הפזור וכתם קפה על חצאיתה. היא בהחלט לא היתה במיטבה.

היא צחקה בקלילות ותחבה את שערה מאחורי אוזנה. "כן, אני מבולגנת למדי, נכון? אני פשוט צריכה לסיים את הניקיון כאן."

"את יכולה להשאיר את זה למנקה."

"אליס? היא לקחה יום חופש."

"את יודעת את שמה?"

"אני אמורה להיות המנהלת החדשה של משאבי אנוש," אמילי הזכירה לו. "אמה חולה והיא נסעה למנצ'סטר לסוף השבוע כדי להכניס אותה למוסד. היה לה כמובן קשה מאוד להגיע להחלטה, אבל אני חושבת שזה יצליח – "

"אני בטוח," ג'ייסון מלמל, קוטע אותה שוב, ואמילי נעצה בו מבט ידעני.

"כל כך מצטערת שאני מטריחה אותך עם הפרטים, אבל חשבתי שאתה מתעדכן בחיים של כל העובדים, או רק באלה שמגיעים לעמודי הרכילות?"

"אני מוטרד יותר מן ההשפעה שעלולה להיות לשערורייה חברתית על 'קינגסלי הנדסה' מאשר מהצורך לדעת את הסיבות לכך שהמנקה לוקחת יום חופשה לטיפול באמה המזדקנת." הוא סימן לה להמשיך לדבר. "אבל תמשיכי. זה מרתק שאת כה מתעניינת בחייהם של אנשים אחרים."

אמילי קלטה שהיא מסמיקה. האם זו ביקורת? ואף על פי שהיה לה לפעמים מצב רוח מרומם, היא מעולם לא היתה מעורבת בשערורייה של ממש. אם כי הניחה שמצב רוח מרומם ושערוריות הם זהים מנקודת הראות של ג'ייסון. "אני מניחה," היא אמרה לו, "שזה מה שעושה אותי טובה במשאבי אנוש."

"בהחלט, ביחד עוד כמה דברים." הוא חייך, חיוך אמיתי הפעם, לא רק הטיה קלה של שפתיו, וחשף את גומת החן באחת מלחייו. היא שכחה מגומת החן הזו, שכחה שכשג'ייסון חייך, עיניו באמת קיבלו צבע של דבש. בדרך כלל הן היו חומות, בדיוק כשערו. חום משעמם. מלבד כשחייך. אמילי הסתובבה בחזרה אל השולחן. היא קלטה שג'ייסון מתבונן בה, הרגישה את מבטו המעריך חולף על גופה. מוזר איך אתה יכול להרגיש שמישהו מסתכל עליך.

"האם את מתכננת גם את חתונתה של סטפני?" הוא שאל עכשיו. "איזה אירוע גדול ומהודר?"

אמילי הסתובבה אליו, מרחיקה עוד קווצת שיער סוררת מעיניה. "החתונה? אלוהים, לא. זה הרבה מעבר ליכולות שלי. והיא מתחתנת בבית, במקום שבו גדלה."

"אבל תהיי שם, נכון? שושבינה, אני מניח."

"למען האמת, כן."

החיוך של ג'ייסון העמיק, וגם גומת החן שלו. משהו הבזיק בעיניו, משהו אפל ומבלבל. "ואת תרקדי, נכון? בחתונה." קולו הפך למלמול צרוד, טון שאמילי לא חשבה ששמעה אצלו אי פעם, שהחליק על פני חושיה וגרם לה להצטמרר. היא קימטה את מצחה, ואז קפאה כשהבינה למה רמז ג'ייסון באותה הערה ממולמלת... החתונה של ג'ק ואיזבל, כשהם רקדו, והיא היתה בת שבע עשרה ומאוד-מאוד טיפשה. בשבע השנים שחלפו מאז האפיזודה, ג'ייסון מעולם לא הזכיר זאת. גם היא לא. היא הניחה שהוא שכח את זה – בדיוק כפי שהיא עשתה. כמעט... עד עכשיו. עכשיו לפתע זה לקח מקום גדול מדי במוחה.

"כמובן," היא אמרה אחרי רגע, קולה קליל. היא החליטה להתעלם מכל הרמזים שאולי הוא רומז. הם ממש לא צריכים לדבר על האפיזודה חסרת המזל הזו עכשיו. "אני אוהבת לרקוד." היא הציצה בו שוב, ואף על פי שהיתה כמעט בת עשרים וחמש, הרגישה ממש כמו הנערה המגושמת שהיתה באותה חתונה. היא התנהגה בטיפשות כזו, אבל היא יכולה לפחות לצחוק על כך עכשיו. היא תצחק על כך.

"אני יודע," ג'ייסון אמר, קולו עדיין לא יותר ממלמול. "אני זוכר איך רקדנו." זוויות פיו התעקלו שוב, רק לרגע, כשמבטו החזיק במבטה. לעיניו היה באמת צבע מדהים... כמו ויסקי, או שוקולד, אבל עם ניצוצות זהובים. "את לא זוכרת?" הוא לחץ, קולו מתנגן בהתגרות.

אז הוא החליט להזכיר זאת – ולגרום גם לה להזכיר זאת. מהניצוץ הידעני בעיניו הוא התכוון להקניט אותה על כך, אם כי לא היה לה מושג מדוע חיכה שבע שנים כדי לעשות זאת. היא חייכה באירוניה, נחושה לשאת בהצלחה את אי הנעימות. "אה, כן. איך הייתי יכולה לשכוח?" ג'ייסון לא אמר דבר, ואמילי הנידה בראשה וגלגלה את עיניה כאילו לא היתה זאת יותר מאנקדוטה קטנה ומשעשעת. זו היתה אפיזודה טיפשית מספיק, בת שבע שנים, ולבטח לא היה לה הכוח להביך אותה עכשיו, אפילו אם הושפלה בזמנו.

הם פשוט מעולם לא דיברו על כך, אמילי אמרה לעצמה, לא כשהעסיק אותה, לא כשנשק ללחיה בהטבלה של אחייניתם, או כשישב בקצהו השני של השולחן בארוחת חג המולד. בכל האירועים הללו הוא נשאר מרוחק למדי, ורק עכשיו קלטה אמילי כמה שמחה לשמור על המרחק הקטן הזה. אבל הנה הוא היה כאן עכשיו, עומד כה קרוב אליה, מעלה את הזיכרונות הללו ומתנהג בצורה מאוד לא טיפוסית לו. זה בלבל אותה.

היא צחקה קלות ושלחה לעברו מבט של לגלוג עצמי. "עשיתי מעצמי טיפשה בגללך."

ג'ייסון הרים גבה. "האם ככה את זוכרת זאת?"

מובן שהוא לא יקל עליה. הוא מעולם לא הקל עליה. לא כשהיתה בת שש, לא כשהיתה בת שבע עשרה, ולא עכשיו כשהיא כמעט בת עשרים וחמש. היא אמורה להיות מורגלת בחיוכים המלגלגים שלו, בהרמת הגבה האקספרסיבית, אבל איכשהו עם המרחק שביחסיהם המקצועיים, היא שכחה. היא שכחה עד כמה יכול היה להשפיע עליה.

"אתה לא זוכר?" היא שאלה, מעמידה פנים שהיא מצטמררת. "זו הקלה, אני מניחה."

לרגע, ג'ייסון לא דיבר, ואמילי העסיקה את עצמה בארגון הסכו"ם המלוכלך לערימה מסודרת. "אני זוכר," הוא אמר לבסוף, בשקט, ללא כל הומור, והיא הרגישה צמרמורת מוזרה, מקפיאה, לאורך גווה.

ולפתע, בלי שמישהו מהם הזכיר יותר מזה, אמילי חשה כאילו הזיכרון היה שם איתם, חי ונושם וגונב את כל האוויר. היא בהחלט זכרה, הרגישה כמה צעירה ומאושרת היתה – וכמה מטופשת.

ג'ייסון הזמין אותה לרקוד, הדבר המתבקש והמנומס לעשותו מאחר שהוא היה אחי החתן והיא אחות הכלה. הוא היה איש העולם הגדול, בן עשרים ותשע, למול גיל שבע עשרה התמים שלה, והיא היתה קצרת נשימה ומסוחררת משלוש כוסות שמפניה כשלקח אותה בזרועותיו והוביל אותה בוואלס עדין ובלתי מאיים. זה היה ריקוד חובה, ואמילי ידעה שזה מה שהיה – היא ממילא בכלל לא רצתה לרקוד עם ג'ייסון קינגסלי המשעמם. כל שעשה אי פעם היה להקניט אותה או לנזוף בה.

אבל איכשהו כשלקח אותה בזרועותיו, מחזיק אותה במרחק בטוח של חמישה עשר סנטימטרים מגופו, היא הרגישה משהו אחר. משהו חדש ומעקצץ, ובעצם די נחמד, בצורה מעט מערערת שלווה. היא היתה כה תמימה בגיל שבע עשרה, ומעולם קודם לכן לא הרגישה את התחושה המתוקה הזו. ולכן, על אף ההבעה הרצינית של ג'ייסון, והוואלס המשעמם, היא הטתה את פניה וחייכה אליו בכל הקסם הפלרטטני שהיה לה ואמרה, "אתה די נאה, אתה יודע."

ג'ייסון הסתכל למטה, עליה, פניו חמורי סבר. ההבעה שלו לא השתנתה כלל. "תודה לך."

איכשהו אמילי לא חשבה שזה מה שהוא היה אמור לומר. היא לא היתה בטוחה באשר לתרחיש, אבל היא ידעה שהיא לא אוהבת את דבריו. ועם זאת, הוא היה נאה, בחליפתו השחורה, והלובן של עיניו כשחייך והכוח של זרועותיו כשאחז בה במרחק המהוגן הזה מגופו. בכל זאת, היא הרגישה את חומו ואת כוחו, ומתודלקת על ידי השמפניה, הוסיפה, "אולי אתה רוצה לנשק אותי." היא הרימה את סנטרה הקטן והיפה עוד יותר, ואפילו היתה לה הטיפשות החצופה לכווץ את שפתיה ולחכות. היא עצמה את עיניה, לפתע כה נואשת שינשק אותה. זו היתה אמורה להיות נשיקתה הראשונה, ובאותו רגע היא רצתה אותה מאוד-מאוד. היא רצתה את ג'ייסון, דבר מגוחך כי מעולם לא חשבה עליו בצורה הזו – מעולם אפילו לא שקלה אפשרות כזו – עד שהזמין אותה לרקוד.

הרגע נמשך זמן רב מדי, כמה שניות שגרמו למודעות מייסרת, ולהתפכחות מכאיבה, להתגנב אליה. היא פקחה את עיניה וראתה את ג'ייסון מתבונן בה במה שנראה כמעט כמו מבט זועם. עיניו הוצרו, פיו נחשק, והוא לא נראה ידידותי – או משעמם – כלל. כל הפלרטטנות אזלה מתוכה והשאירה אותה תפלה ושטוחה כמו שאריות השמפניה שלה. היא כמעט נבהלה.

ואז ההבעה שלו השתנתה, הבעת הזעף נמחתה, והוא חייך קלושות ואמר, "האמת היא שהייתי רוצה. אבל לא אעשה זאת." ועם זה, לפני שהריקוד הסתיים או אפילו ממש התחיל, הוא הרחיק אותה ממנו בעדינות ובתוקף והסתלק מרחבת הריקודים.

אמילי עמדה שם למשך מספר שניות, נדהמת וללא ניע. ההשפלה הפומבית, התחושה שננטשה על רחבת הריקודים היתה גרועה דיה, אבל הרבה יותר גרועה היתה ההרגשה שנדחתה בפסקנות על ידי ג'ייסון קינגסלי. באותו רגע היא היתה בטוחה שבאמת הוא לא רצה לנשק אותה. וכיוון שהיתה בת שבע עשרה, קצת שתויה, וזו עמדה להיות הנשיקה הראשונה שלה, היא לא היתה מסוגלת להרים את סנטרה, לזקוף כתפיים ולרדת בגאווה מרחבת הריקודים, כפי שהתכוונה. במקום זה, היא מעדה על רצפת הפרקט והתייפחה בדמעות שיכורים עוד לפני שעזבה את אולם הנשפים.

בהחלט מטומטמת.

היא פנתה לחייך אליו עכשיו בעליזות, מכריחה את הזיכרון – ואת ההשפלה שנלוותה אליו – לשוב לאזורים הרחוקים של מוחה. "טוב, אני לא אזמין אותך שוב לרקוד, אני מבטיחה לך," היא הרגיעה אותו. "אל פחד."

חיוך עלה על פניו של ג'ייסון כמו גל של מים. מבטו נח עליה, מהורהר, כאילו הוא תוהה על קנקנה. "אבל אם בניתי על זה שתזמיני אותי לרקוד?"

מבולבלת קמעה, אמילי צחקה וענתה, "נו, טוב, אני בהחלט לא אבקש ממך לנשק אותי."

"אז אני אתאכזב במיוחד," ג'ייסון ענה, קולו רך, ואמילי חשה זעזוע חותך אותה, גוזל ממנה את כוח הדיבור, עד שהבינה שכמובן ג'ייסון מקניט אותה, כתמיד. אלא שהוא מעולם לא הקניט אותה בצורה כזו.

 

ג'ייסון צפה באמילי כשהזעזוע הרחיב את עיניה הירוקות, לשונה מלחלחת את שפתה התחתונה. הוא הרגיש מדקרה של תשוקה בתגובה למראה התנועה הקטנה והתמימה, וזה הפתיע ועצבן אותו כאחד. זה לא היה לעניין שירגיש ככה באשר לאמילי... שוב.

הוא בכלל לא התכוון לחפש אחריה הערב. היו לו רק חודשים ספורים לבלות בלונדון, ובילוי זמנו עם אמילי ווד היה בעדיפות נמוכה ברשימת העדיפויות שלו. בעצם, לא לבלות במחיצתה היה בעדיפות מובהקת. היו נשים מתאימות יותר שהיה אמור לחפש. נשים שהיו הגיוניות, מיושבות בדעתן וענייניות, מושלמות למטרתו. לאמילי, עם עיני החתול שלה, חיוכה המתגרה ורגליה האינסופיות, לא היה דבר מהתכונות הללו. וחשוב עוד יותר, היא היתה מחוץ לתחום. היא היתה מחוץ לתחום לפני שבע שנים, והיא עדיין מחוץ לתחום עכשיו – מסיבות שלא רצה למנות.

"איך ההרגשה להיות מנהלת משאבי אנוש," הוא שאל, נחוש להחזיר את השיחה לענייני העסק, "הצעירה ביותר בתפקיד?"

"מוזר," אמילי הודתה. "אני מקווה שאני מסוגלת לכך."

"אני בטוח שאת מסוגלת." הוא צפה בה מרחוק גדֵלה לניהול תחום משאבי האנוש, והיה מופתע ומעודד מהצורה שבה התאימה לתפקיד. הקידום שלה היה צעד עסקי נבון, אם כי חלק מהאנשים – כולל אמילי עצמה – עשויים לחשוב שהיה כאן אלמנט של נפוטיזם. ג'ייסון מעולם לא הניח לרגשות להפריע לעסקים. או לכל דבר אחר.

"ואשר לחובה הראשונה שלך," הוא אמר לה, "יש אישה שאני רוצה שתראייני ביום שני לתפקיד פקידת קבלה."

אמילי הציצה בו בחדות. "אה?" היא שאלה, קולה קצת חסר ביטחון.

"הלן סמית'. היא זה עתה הגיעה ללונדון, והיא תוכל להיות לעֵזר."

"חברה שלך?" אמילי שאלה, קולה מתחדד קמעה, וג'ייסון הדחיק חיוך. לפעמים היה כה קל לקרוא את אמילי. הייתכן שהיא מקנאה? האם עדיין טיפחה מעט מהמשיכה של המתבגרת שהיתה לה אליו לפני שבע שנים?

האפשרות היתה מסקרנת... ומסוכנת.

הוא עדיין זכר את הרגע שבו הטתה את פניה היפות לעברו ואמרה,  "אולי תרצה לנשק אותי."

והוא רצה לעשות זאת, יותר מכפי שהיה מוכן להודות, אפילו לעצמו.

פרץ התשוקה העז והפתאומי כמעט הפיל את ג'ייסון מהרגליים. היא היתה בת שבע עשרה, ילדה בעצם, לגמרי תמימה וחסרת ניסיון. עוצמת התגובה שלו זעזעה וביישה אותו; הוא עזב את החתונה מיד אחר כך, עדיין רועד מזעזועי משנה של תשוקה מפתיעה ומודחקת, נחוש להוציא את אמילי לחלוטין ממחשבותיו.

והוא הצליח לעשות בדיוק את זה, כמעט שכח אותה לגמרי, עד ששלוש שנים מאוחר יותר היא צעדה בעליזות למשרדו בלונדון ללא תוכנית – או עבודה – והוא הציע לה באי רצון משרה של מתחילה.

הוא זכר איך התפרקדה בכורסה שמול שולחנו, שערה הבלונדיני-דבשי מתפזר על כתפיה, עיני החתול הירוקות שלה מוארות בשובבות. היא לבשה חצאית מיני קצרה באורך שערורייתי וחולצה בצבע ירוק עז שהתאים לעיניה. הוא חשד שהיא חשבה שהלבוש היה לבוש עסקי. הוא לא הצליח להוריד את עיניו מרגליה הארוכות והשזופות, או מהצורה שרגל אחת התנדנדה קדימה ואחורה, עקב מחודד משתלשל מציפורניה הצבועות ארגמן.

ג'ייסון עמד מאחורי שולחנו, ידיו תחובות בכיסיו, ועשה את המקסימום כדי להיראות ביקורתי וחמור סבר. היא היתה אז רק בת עשרים, והיא נראתה טבעית ויפה, וצעירה כל כך. ואף על פי שהצליח לשכוח איך אמילי השפיעה עליו שלוש שנים לפני כן, זה חזר אליו אז בהצפה מכרעת של זיכרון ותחושות.

"אתה יכול לתת לי לעשות כל דבר," היא אמרה לו. "אני לא בררנית." הוא עמד שם, נראה קודר, וניסה לא לאפשר לפניו לחשוף מה שדמיין שייתן לה לעשות. עברו שלוש שנים מאז שרקדו יחד בחתונה, שלוש שנים שבהן בקושי ראה אותה או חשב עליה, ובכל זאת עדיין חש במדקרת התשוקה העזה הזו. כשרכנה קדימה, שערה מתנודד סביב פניה, והוא הריח את השמפו שלה. תות.

היא הסתכלה אז עליו מתחת לריסיה, עיניה רוקדות בהומור. "בכנות, ג'ייסון, אתה נראה קודר לגמרי! אני לא כל כך גרועה, אני מבטיחה לך."

מאיפשהו הוא זימן חיוך. "ומה שאתן לך לעשות – אני מניח שאת תרצי תשלום על כך?"

היא נראתה מבולבלת לרגע, ההבעה שלה חשופה ופגיעה, ובמדקרה קלה של תיעוב עצמי הוא קלט שוב עד כמה צעירה וחסרת ניסיון – בכל מובן – היא היתה. ואז היא צחקה, צחוק גרוני עמוק שגרם לג'ייסון לתחוב את ידיו עמוק יותר לכיסיו, מצחו מזדעף. לאמילי היה צחוק של אישה מנוסה, צחוק סקסי, חושני, והוא עשה לו דברים. מתי היא התחילה לצחוק ככה? מתי היא התחילה באמת להתבגר?

"נו, כן, זה הרעיון," היא אמרה, וחייכה בכנות שתסכלה אותו וחיבבה אותה עליו בו זמנית.

וכך הוא נתן לה משרה, כפי שללא ספק ידעה שיעשה, ושמר על מרחק. לא היתה לו כל כוונה להיקשר לתמימה כמו אמילי, במיוחד לאור קרבת המשפחות שלהם. והוא הצליח... עד עכשיו. עד שראה אותה בחדר המסיבות, לובשת חליפת עסקים בצבע ורוד-סוכרייה שהיתה כה קצרה עד שכמעט חשפה את ישבנה כשהתכופפה להרים אשפה מהרצפה. הוא לטש בה עיניים, הבחין ברגליה הארוכות והשזופות, בצורה שבה החצאית הקצרה בצורה מגוחכת נצמדת לחמוקיה.

היה עליו להסתלק מכאן לפני שראתה אותו. אלוהים יודע שהוא עשה זאת בעבר. אבל משהו דחף אותו להיכנס אל החדר, והוא דיבר. נשאר. לראות את אמילי שוב אחרי תקופה ארוכה כל כך היה דומה למי שמצא סופסוף מים במדבר. החום וההומור שלה משכו אותו, אפפו אותו וגרמו לו לרצות עוד. וכך הוא נשאר, התבדח ופלרטט, ואז גרוע ומסוכן מכול, הוא הזכיר את הכמעט נשיקה מלפני שבע שנים. הוא לא היה מסוגל להבין מדוע עשה זאת, כשעד כה שמח לעולם לא לחשוב על זה שוב, ובוודאי לא לדבר על כך.

ולבטח אמילי הרגישה כמוהו... אלא אם כן נשאר לה שמץ מההתאהבות הנערית שלה? המחשבה היתה אמורה להדאיג אותו, אבל גרמה למשהו אחר לגמרי. הוא רצה לראות את עיניה מאפילות לצבע טחוב ואת לשונה מחליקה שוב על שפתיה החושניות.

הוא התעצבן שוב. הוא חייב להתעשת. זו היתה אמילי.  אמילי. לא מתאימה ומחוץ לתחום. נקודה.

"הלן סמית'," אמילי חזרה, וג'ייסון ראה שהיא חזרה להגיב בקור הרוח שלה. "אשים עין ואחכה לקורות החיים שלה – "

"העוזרת האישית שלי שלחה לך אותם באי-מייל אחר הצהריים."

"אני מבינה." היא נעצה בו מבט מהיר וסקרני מתחת לריסיה ואז הסתובבה. "אני ארשום לפניי."

"יופי." הוא היה נחוש לשמור את שאר השיחה שלהם על בסיס מקצועי לגמרי, אפילו בזמן שמבטו נח על הפקעת הסתורה של שערה הזהוב והנפלא, תלתל אחד שהשתחרר היה מונח על עיקול שדה. ג'ייסון סילק את מבטו בנחישות, פיו נחשק לקו חמור, אבל משהו עדיין דרבן אותו להוסיף, "בעצם, מעולם לא פגשתי אותה. היא חברה של חבר, והייתי רוצה לעזור לה. היא אמורה להתאים למשרה ברמה ההתחלתית." למה, בשם אלוהים, הוא מסביר את עצמו? ממש לא היה בכך צורך.

"בסדר," אמרה אמילי קצרות. "אעשה מה שאוכל."

"יופי," ג'ייסון אמר גם הוא קצרות והסתכל במהירות בחדר המנוקה. עדיין היו לו כמה שיחות טלפון לערוך ואי-מיילים המחכים לתשובה, כמו גם נשף צדקה שהיה אמור להשתתף בו. הכול חלק מהעניין האישי שאמילי כה הסתקרנה לגביו... ושלא היתה לו כל כוונה לספר לה עליו.

היא תלמד על כך מספיק מהר, הוא חשב ושפתיו התעקלו בקדרות.

 

ג'ייסון נראה שוב חמור סבר, וזה דבר טוב, אמילי החליטה. למשך כמה רגעים הוא נראה כמו מישהו אחר לגמרי, והמחשבה בלבלה אותה. התגובה שלה לכך בלבלה אותה עוד יותר כיוון שכשהנמיך את קולו למלמול צרוד ואמר שהוא  יתאכזב...

אמילי מיהרה לעצור את חוט המחשבה שלה. זה לא משהו שהיא צריכה לחשוב עליו. בכלל. היא הציצה סביב החדר הריק בסיפוק, מקפידה שמבטה יוסט מהמבט של ג'ייסון, ואז כיבתה את האורות.

היא לא קלטה עד כמה החשיך. הדמדומים התגנבו בשקט על פני העיר, כך שכשלחצה על מתג החשמל, החדר הושלך לחשיכה פתאומית.

"אופס..." היא צחקה קלות כשעמדה שם בחשיכה, מודעת לכך שהעדר האור גרם לדברים להיראות כמעט אינטימיים. היא שמעה את הרחש הקל של נשימתו, וכשגיששה שוב למצוא את המתג, נתקלה בחזהו של ג'ייסון, קיר קשה של שרירים שנדרכו תחת ידה. היא לא קלטה שעמד כה קרוב אליה. היא הסיטה את ידה אינסטינקטיבית, אף על פי שתחושת השרירים הקשים כמו הוטבעה בכף ידה. הדבר האחרון שרצתה היה שג'ייסון יחשוב שהיא משליכה את עצמה עליו... שוב.

"מצטערת," היא מלמלה, ועדיין לא זזה. נדמה שהמוח שלה וגופה קפאו, כך שלא היתה מסוגלת למחשבה או לפעולה. ידיה עקצצו. "אני... אני רק צריכה למצוא את החשמל..." הצליחה לומר לבסוף, מגמגמת קמעה. למה ג'ייסון הצליח תמיד לגרום לה לשוב להיות נערה מגושמת?

"זה כאן." ג'ייסון הושיט יד ולחץ על המתג. אמילי עשתה צעד מהיר לאחור כשהחדר הושלך לתאורה פלורסנטית.

היא הרגישה את לחייה מתלהטות בסומק, דבר שלא היה הגיוני כי לבטח לא היתה לה סיבה להרגיש נבוכה. ובכל זאת הרגישה מוזר, כפי שהרגישה לפני שבע שנים כשהציעה לו את עצמה בתמימות רק כדי להידחות.

וג'ייסון שוב הזדעף לעברה, בדיוק כפי שעשה אז. באמת, הוא נראה די נרגז. אמילי הרגישה הבהוב של כעס, והרגש הקל עליה. לפחות זה היה מוכר. "תודה," היא אמרה קצרות ותחבה את שערה מאחורי אוזניה. "אני מניחה שאראה אותך בסביבה אם אתה נישאר בלונדון לזמן מה."

"בהחלט." פניו של ג'ייסון היו חסרות הבעה, אבל מבטו היה יציב על שלה, יציב ומבלבל. הוא באמת כבר לא הכיר אותה, היא הזכירה לעצמה. היא היתה שונה לגמרי והרבה יותר מנוסה עכשיו מכפי שהיתה בגיל שבע עשרה. או לפחות קצת יותר מנוסה. ויש לקוות קצת פחות פזיזה.

"אני בטוחה שיש לך דברים לעשות," היא אמרה באותו קול נמרץ ושביר. "ואני חייבת לחזור הביתה. לילה טוב, ג'ייסון." ובלי להסתכל לאחור, היא מיהרה לאורך המסדרון אל הביטחון של משרדה, מבולבלת ומוטרדת בצורה מוזרה, כמעט כמו הנערה בת השבע עשרה שברחה מאולם הנשפים בדמעות.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עוצמה תמימה / קייט יואיט”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל