עלים ברוח / אורי ארזי

דיגיטלי : ₪35.00
קינדל : ₪34.00
מודפס : ₪80.00

נקה

תיאור

אורי ארזי – עלים ברוח

תאריך הוצאה לאור: 2018-03

ז’אנר:  סיפורת

מס’ עמודים: 248

 

 

עלים ברוח מגולל כרוניקה של ארבעה דורות, בתחילת המאה העשרים בורח זוג יהודים מדמשק,עקב רומן אסור ומקים משפחה בארץ ישראל, סיפורם הוא סיפורה הלא מסופר של החברה הישראלית. סיפור חייהם של בני משפחת שאמי מגולל בתוכו טרגדיות רבות ונשזר באירועי המפתח של תולדות מדינת ישראל, חיי הקיבוץ, המחתרות, מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, ובמקביל קשיי ההשתלבות של בני עדות המזרח, הזמר המזרחי, עולם הפשע וכור ההיתוך.

 

מחיר דיגיטלי: 35 ש”ח

מחיר מודפס: 65 + 15 דמי משלוח

ISBN: 978-965-7659-31-1

טעימה מהספר

 

בשר אחד

לאחר שאליקו הגיע למצוות, הפסיק אביו שלמה את לימודיו בבית הספר. "אני מצטער, בני," אמר האב לבנו, "אבל הגיע הזמן שתעזור בפרנסת המשפחה."אליקו התעצב אל לבו, אך ציית לרצון אביו.

למשפחתו, משפחת שאמי, הייתה חנות קטנה ברובע היהודי שפרנסתם הייתה תלויה בה. חנות המשפחה הייתה כוך קטן ואפלולי, מלא קופסאות תבלינים, ממתקים, מיני דסקית, חוטים, מחטים, מסרגות, כפתורים ובדים. היא הצליחה לספק לבני המשפחה פרנסה בדוחק, ודי היה בה כדי להתקיים, אך לא היה בה די כדי להתעשר. בכל בוקר, עם זריחת החמה, הלכו שלמה ואליקו אל בית הכנסת, ובתום תפילת שחרית הלכו אל השוק ופתחו את החנות לשבור שבר.

משנפתחה החנות היה משאיר שלמה את בנו לשרת את הלקוחות, והיה יוצא עם עגלתו לעסוק במקצוע הישן שלו מימי נערותו. שלמה היה רצען מומחה - הוא תיקן נעליים ישנות וידע להכין מוסרות לסוסים המושכים בעגלה ושוטים כדי לדרבן אותם. לעת ערב שב שלמה אל החנות, ועם רדת השקיעה היו הולכים האב ובנו להתפלל תפילת ערבית, ומשהסתיימה שבו אל ביתם. בשעת רצון, ביום שהפרנסה בחנות הייתה טובה מהרגיל, והאב היה יגע מכדי לחזר על הפתחים, היה מרחם על בנו ומשחרר אותו לכמה שעות. הוא עדיין נער, חשב, שילך אפוא וישחק קצת עם בני גילו.

למען האמת, לאליקו כלל לא היו חברים בני גילו. הנערים היהודים שלמדו איתו בעבר ב"כל ישראל חברים'' ראו עצמם נעלים על הנער שהפסיק את לימודיו - אף כי היה פיקח, ואף כי בעל כורחו עזב את בית הספר, ובקושי זיכו אותו בברכת שלום. מהנערים המוסלמים שתמיד חיפשו עילה להתעלל בנערים יהודים הקפיד להתרחק. החבר היחיד של אליקו היה גבר נוצרי מארוני בן שישים וחמש, שמוצאו מכפר קטן בהר הלבנון. שמו של המארוני היה חליל, על שם האב המשותף של הערבים והיהודים, אברהים חליל אל רחמן. חליל היה מצחצח נעליים במקצועו, רווק מזדקן וערירי. פניו היו חרושות קמטים ושזופות מהשמש, שערו הדליל ושפמו כבר הלבינו, על לחייו היו דרך קבע זיפי זקן לבנים, ועיניו תמיד חייכו. ההיכרות של אליקו עם חליל החלה בגלל כמה נערים מוסלמים שהציקו לו בשעה שהלך ב"שוק אל- בזוריה'' שמחוץ לרובע היהודי. הנערים המוסלמים התגודדו סביבו ודרשו ממנו את הפרוטות שבכיסו. "אתם היהודים, עשירים," אמר מנהיג החבורה, נער שחום וגבוה ששפמו כבר החל לצמוח, "תן לנו את כל מה שיש לך בכיסים!" אליקו ניסה להימלט על נפשו, אך הנערים המוסלמים הקיפו אותו באחת הסמטאות כלהקת זאבים המכתרת צבי מבוהל והחלו להכותו. חליל, שבדיוק סיים לצחצח את נעליו של קולונל צרפתי, שמע את קולות המאבק ונזעק אל הסמטה. הוא גירש את הנערים המוסלמים וחילץ מידיהם את הנער היהודי אסיר התודה. מאז נקשרה נפשו של אליקו בנפשו של מצחצח הנעלים הזקן, וכשהיו עתותיו בידו, ישב עמו במקומו הקבוע בשוק, מתבונן במאות נעליים מכל הסוגים ומכל המינים שהורמו אל שרפרף הצחצוח ומקשיב לסיפוריו המרתקים.

נסיבות לידתו של חליל היו לוטות בערפל. "ננטשתי בלידתי על מדרגות מנזר באחד הכפרים בהר הלבנון," סיפר מצחצח הנעליים הזקן לאליקו, "לחיתול שלגופי הוצמד בסיכת ביטחון פתק, ובו נכתב: 'אני נוצרייה מארונית, אביו של התינוק הוא נוצרי ממוצא ארמני, התינוק הזה הוא פרי אהבתנו. אנא גדלו את הילד כנוצרי.' גדלתי אצל הנזירות. כשבגרתי סיפרה לי האישה הצרפתייה הזקנה, שהייתה אם המנזר, שיומיים לאחר שננטשתי על מדרגות המנזר נרצחה אישה ממוצא נוצרי מארוני ברחוב לאור השמש בגלל חילול כבוד המשפחה."

חליל שתק לרגע, ומבטו נדד בין עיניו של אליקו לבין נקודה דמיונית באוויר. "כשבגרתי," המשיך לבסוף, "גיליתי שלצעירה שנרצחה קראו חנא, והיא נרצחה על ידי אחיה הבכור, כיוון שסירבה להינשא לחתן שיועד לה, וברחה מהבית עם אהובה הארמני חסר הפרוטה."

מצחצח הנעליים הזקן עבר גלגולים רבים בחייו. לאחר שעזב את בית היתומים הנוצרי שגדל בו, נעשה למצחצח נעליים, אחר כך לרועה צאן, למוכר בחנות שטיחים, לרוכל נודד ולימאי על סיפונה של אנייה מצרית. הוא הפליג ליפו ולפרס, ואפילו הרחיק עד להמבורג שבגרמניה ועד למרסיי שבצרפת. חליל סיפר לנער על הנשים ''הפרנסוויות'' היפות והחופשיות בהליכותיהן. "עשיתי טעות שלא נשארתי בצרפת," אמר בצער. כשמאס בים ירד חליל מהאנייה, והחל להתגלגל ברחבי המזרח התיכון. הוא היה סייס באורווה, חקלאי ורכב כרכרה - עד שהתהפך איתה בעודו שיכור כלוט. למזלו של חליל, לא היו נפגעים בנפש, ולכן נידון רק לשתי שנות מאסר. כשהשתחרר, שב לעבוד בצחצוח נעליים.

***

כשמלאו לאליקו שמונה-עשרה, הוא התאהב לראשונה בחייו. שמה של הנערה היפה שהתאהב בה היה מזל, והיא הייתה בת למשפחת הררי המכובדת והאמידה, שבביתם היה אפילו מכשיר טלפון. עורה של מזל היה צח כשלג הלבנון, עיניה חומות ותלתליה הארוכים היו חומים-זהובים כדבש. אליקו ידע שגם אם לב הנערה יטה לו חסד, אין סיכוי, גם לא הקלוש ביותר, שאביה יסכים להשיא את בתו היפה, משוש עיניו, לבנו של רצען עלוב, שכל מה שיכול הוא להוריש לבנו הם הכוך האפלולי, המשמש לו חנות, והעגלה, שהוא משוטט איתה ברחבי העיר כדי לחפש פרנסה.

בצר לו שפך אליקו בפני חליל את אשר על לבו. מצחצח הנעליים הקשיש יעץ לו מה לעשות, ובדרך האופיינית לו סיפר לו סיפור. "כשהייתי בן עשרים ושש," סיפר חליל, "נראיתי כמו גור אריות צעיר - לא כמו העוף מרוט הנוצות שאני היום. ראשי היה מלא שיער, והייתי חזק ונמרץ. באותה תקופה גרתי בביירות ועבדתי בחנות של סוחר שטיחים ארמני-נוצרי, ארטיום חאצ'טוריאן היה שמו. שנתיים עבדתי בחנות השטיחים של הארמני. הוא התייחס אליי יפה ואהב אותי כבן. חאצ'טוריאן היה אלמן והייתה לו בת אחת, מריה, שהייתה אז בת שש-עשרה שנים. למריה היו תווי פנים גסים במקצת, אך שערה היה בהיר ועיניה כחולות, כמו של הנשים האירופיות שפקדו את החנות. אך מה שמשך אותי אליה במיוחד היה גופה המושלם - גוף קטן, מעוצב להפליא, שנועד מטבע בריאתו לאהבים. מריה הייתה שועלה קטנה ותזזיתית, וכשהחלה לגלות את נשיותה הפורחת, מיהרה לבדוק את השפעתה על המין הגברי. כיוון שלמעט אביה, הייתי הזכר הזמין היחיד בסביבתה, נעשיתי לשפן הניסיונות שלה. בכל הזדמנות היא נדחקה אליי בין המדפים של החנות, מחככת את שדיה בגופי ומחייכת בתמימות ילדותית, כאילו אינה מבינה את פשר מעשיה ואת השפעתה עליי. אני אומר לך, אליקו - גבר אחר, עם קצת פחות שליטה עצמית ממני, כבר היה מממש את זממו."

"ואתה, מה עשית?" שאל אליקו.

חליל הצית סיגריה ושאף את העשן בהנאה. "אף שחשקתי בה," אמר כמהורהר, "לא רציתי לנצל את טיפשותה ולחלל את בתוליה. לנגד עיניי עמד זכר אמי שלא הכרתי, שנרצחה על חילול כבוד המשפחה. הייתי אסיר תודה לאביה שהתייחס אליי כאל בן, ולכן עשיתי איתה כל מה שגבר יכול לעשות עם אישה, למעט ביתוק בתוליה, כדי לא להמיט קלון עליה ועל אביה."

"למה לא ביקשת מאביה של מריה את ידה?" שאל אליקו בתמימות.

"מי אמר שלא ביקשתי?" ענה חליל בעצב, "לאחר כמה חודשים של נשיקות גנובות ומזמוזים בסתר, התאהבתי במריה עד קצוות שורשי שערות ראשי. לאחר שגם היא נשבעה לי בשם כל הקדושים שהיא אוהבת אותי בכל לבה ובכל נשמתה, ניגשתי אל אביה וביקשתי את ידה," אמר חליל ודמם.

"תמשיך, חליל," ביקש אליקו בעדינות.

"טוב," אמר חליל והצית עוד סיגריה, "חאצ'טוריאן, שעד לאותו רגע היה עבורי כאב, כעס על חוצפתי. 'בתי תינשא לגבר שאני אבחר עבורה,' צעק בזעם, 'ובטח שלא תקשור את גורלה בנווד חסר פרוטה, שאפילו את שם אביו מולידו אינו יודע'. הוא נתן בידי את השכר המגיע לי ופיטר אותי. דרך המשרתת הזקנה בבית חאצ'טוריאן שלחתי מכתב. את המשרתת הכירה מריה מאז ינקותה - היא הייתה האומנת שלה, ובהיעדר אם אמיתית בסביבה, היא זו שגידלה אותה והייתה לאשת סודה. במכתב שהפקדתי בידי המשרתת הזקנה, כתבתי למריה שחיי אינם חיים בלעדיה, וביקשתי שתברח איתי. הבטחתי לה שאנשא לה בכנסייה כדת וכדין, ושאדאג לה כל ימי חייה, ואף הוריתי לה לאן להגיע ומתי."

"ומה קרה?" שאל אליקו בקוצר רוח.

"המשרתת הזקנה בגדה בנו," נאנח חליל, "ובמקום למסור את המכתב למריה מסרה את המכתב לאביה. ביום ובשעה הייעודיים חיכיתי במקום המפגש לאהובתי, אך במקומה הופיעו שלושה בריונים שיעים והכו אותי מכות נמרצות. אחד מהם דקר אותי בחזה, והסכין ננעצה במרחק שלושה סנטימטרים מהלב. חיי ניצלו בזכות עגלון שצפה מרחוק במתרחש - כשהבריונים השכירים הסתלקו, מותירים אותי מדמם על הקרקע ככבש שחוט, העמיס אותי על העגלה שלו ולקח אותי לבית החולים." חליל הרים את החולצה הבלויה שלבש, וחשף לעיניו של אליקו את הצלקת שעל חזהו. "מאותו יום מר," חתם חליל בצער, "לא ראיתי עוד את מריה, למעט בלילות שהיא פוקדת את חלומותיי."

"למה סיפרת לי את הסיפור העצוב הזה, כדי שאוותר על מזל?" שאל אליקו בעצב.

"לא," השיב חליל בנחת, "רציתי שתדע שחברך חליל, מצחצח הנעלים הזקן, ידע את ייסורי האהבה, ואת אשר אתה חש בלבך. אמנם אלילת המזל לא חייכה למעני, אבל כל אחד והמזל שלו. אסור לך לוותר! אתה חייב להילחם על מה שלבך אומר לך! האמן לי, אף שנכשלתי, מעולם לא הצטערתי על שניסיתי לברוח עם מריה. הצטערתי רק על ששגיתי ונתתי אמון במשרתת שעבדה כל ימיה אצל חאצ'טוריאן והייתה נאמנה לו ככלבה. אני מאמין שאם הייתי קצר רוח פחות וחכם יותר, הגורל שלי בחיים היה אחר, ואולי היום הייתי בעל משפחה, אדם מכובד בין הבריות."

"אז מה אתה מציע?" שאל אליקו.

"דבר ראשון," הבליע חליל חיוך קטן, "עליך לבדוק אם הנערה ערה לקיומך. אם נשאת חן בעיניה."

"בראש השנה שלנו, כשהייתי בבית הכנסת," סיפר אליקו למצחצח הנעלים הנבון, "ראיתי את מזל בעזרת הנשים. בכל פעם שהגנבתי מבט למעלה, אל המקום שישבה בו עם בנות משפחתה, העיניים שלנו נפגשו."

"דיברת איתה?" שאל חליל בסקרנות.

"הפעם היחידה ששוחחנו הייתה כשיצאתי לאחר תפילת מנחה אל החצר לשאוף אוויר. ראיתי אותה עומדת לבד ליד המזרקה. אזרתי אומץ ושאלתי אותה לשמה. 'שמי מזל,' ענתה בחיוך עדין. הצגתי את עצמי ולחצנו ידיים. יש לה יד רכה וענוגה שמגעה הזכיר לי קטיפה עדינה. רציתי לאחוז בידה לנצח, אך התפילה הסתיימה, וקהל המתפללים החל לצאת מבית הכנסת, ונאלצתי להיפרד ממנה לפני שיבחינו בנו. איחלתי לה חג שמח והלכתי הביתה מאושר כפי שלא הייתי מעודי."

"אל תדאג, אליקו, אלוהים יעזור לך," הבטיח חליל, כמו היו לו מהלכים בעליונים.

***

מדי פעם בפעם פגש אליקו את מזל ברובע היהודי. הם החליפו מבטים או חיוך מהיר, אך למעט אותה פעם בחצר בית הכנסת, לא הצליח להביא עצמו לכלל דיבור איתה. הוא התבייש במעמדו הנחות, וגם חשש מפני מה שיגידו הבריות. אמנם לעומת הנשים היהודיות בבגדד או בקהיר היו הנשים היהודיות בדמשק חופשיות למדי בהליכותיהן, רבות מהן אפילו יצאו לעבוד, אך הפחד מפני עיניהם הסקרניות של הבריות והחשש מפני לשונותיהם ההולכות רכיל, שיתק את אליקו כליל.

שנה תמימה חלפה מאז שוחח אליקו עם מזל לראשונה. ראש השנה היהודי שוב עמד בפתח, ועדיין הוא פסח על שני הסעיפים. חליל, שכאב את כאבו של הנער המיואש, הציע פתרון מושלם. "תכתוב לה מכתב," אמר. הרעיון הכה שורש במוחו של אליקו. איך לא חשבתי על זה אני, נזף בעצמו. בעזרת חברו הזקן, שהיה לו ניסיון מסוים בכתיבת מכתבי אהבה, כתב אליקו מכתב לבחירת לבו. היה זה מכתב שנכתב בשפה מליצית וילדותית עד מאוד.

 

מזל היקרה, אהובתי,

אינני יודע אם את בכלל מודעת לקיומי, אך לי את כל העולם. בלעדייך ימיי אפורים כימי החורף, שהשמש נעלמת מאחורי העננים. עבורי את השמש, הירח והכוכבים, כוכב הצפון המכוון את דרכי, עמוד האש שלאורו אני הולך, המים המחיים את נפשי. מאז יופייך כבש את לבי, שנתי נודדת, וטעם הלחם בפי מר כאפר. הפכתי לצל של עצמי, ורק המחשבה על חיוכך המתוק מעודד את רוחי.

מזל האהובה, משוש חיי, אני חייב לדעת אם גם את מרגישה כמוני ואם יש טעם לסבלי. אנא, אהובתי, אם יש לי שמץ של תקווה לתפוס מקום בלבך, אל נא תסתירי זאת ממני.

באהבה ובתקווה,

אליקו

 

הנער המאוהב למד מניסיונו המר של חברו חליל, והחליט לא לסמוך על אף אדם ולמסור למזל את המכתב באופן אישי. בערב ראש השנה, לפני כניסת החג, הלכו אליקו ובני משפחתו אל בית הכנסת. בכניסה אל בית התפילה הבחין אליקו במזל. הנערה חייכה לעברו, והוא ראה בחיוכה אות מבשר טובות. למרבה הצער, הייתה מזל מוקפת כל העת בבנות משפחתה, והוא לא ידע איך להעביר אליה את המכתב. לאחר שהחלה תפילת החג, צץ במוחו של אליקו רעיון. הוא יצא מאולם התפילה, כאילו נזקק לנקביו, והלך במהירות אל החצר. שם ניגש אל הבאר, הסתכל סביב, וכשנוכח לדעת שאין בחצר נפש חיה, חפר בור לא עמוק באדמה, טמן בו את המכתב, והניח מעליו אבן שבורה שדמתה בצורתה לדג. כשסיים, שב במהירות אל אולם התפילה. לאחר שהתפילות הסתיימו, וקהל המתפללים זרם החוצה, הצליח אליקו להיצמד אל מזל, ובעודו ממהר אל ארוחת החג, לחש באוזנה כי סמוך לבאר מחכה לה בבור לא עמוק מטמון החתום באבן שצורתה כדג.

בלילה ההוא נדדה שנתו של אליקו. הוא השתוקק לדעת אם הנערה לקחה את המכתב שהשאיר עבורה. באשמורת הלילה האחרונה, כשכל בני הבית נמו את שנתם, התלבש וצעד במהירות אל בית הכנסת. ביד רועדת הרים אליקו את האבן הדומה לדג, ומישש את הבור הקטן. לשמחתו, נוכח לדעת שהמכתב נלקח. בבוקר שלמחרת הלך אליקו עם אביו אל בית הכנסת להתפלל תפילת שחרית, ובכל משך התפילה הגניב מבט אל עזרת הנשים. לאכזבתו, מזל לא הייתה שם. רק בצאת החג זכה לראות אותה בשנית. בזמן התפילה נפגשו עיניהם מעל לראשי המתפללים, אך הפעם הנערה הנהנה קלות בראשה כמאשרת!

אליקו הבין שמזל קראה את המכתב שלו וקיווה שהשאירה עבורו מכתב תשובה. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו יצא אל החצר, בדק שאיש אינו מתבונן במעשיו והרים את האבן דמוית הדג. מתחת לאבן מצא מכתב תשובה ממזל. הוא קיווה שהנייר המבושם קלות נושא עבורו בשורות טובות. אף שהסקרנות בערה בו, לא פתח אליקו את המכתב. הוא אזר את כל כוח הרצון שהיה טמון בו כדי להתגבר על הדחף לקרוא אותו בו במקום. הוא הכניס את הנייר המקופל לכיס הפנימי של חליפת החג שלבש בהחלטה נחושה לשמור אותו לרגע שיהיה בבית ויוכל לקרוא בו ביישוב הדעת.

רק מאוחר בלילה, לאחר שכל בני הבית נרדמו, העז אליקו להוציא את המכתב מכיס החליפה. נקרע בין הרצון לקרוא את מה שמזל כתבה לבין הפחד שמא נסתם הגולל על תקוותיו, מדוע שתחפוץ בי? חשב בחשש, אני הרי בחור פשוט ללא תואר והדר ממשפחה חסרת ממון, והיא יפהפייה ממשפחה עשירה ומיוחסת, היכולה בקלות למצוא גבר טוב ממני, השייך למעמדה החברתי. אליקו שאף את הניחוח הנשי המשכר שנדף מדף הנייר אל תוכו. לבסוף, כמעט בעל כורחו, אזר אומץ והחל לקרוא את מילותיה של הנערה שאהב.

 

אליקו יקירי,

קראתי בהתרגשות את המכתב שהשארת עבורי ליד הבאר. אני חייבת להודות שזה זמן רב אני יודעת על רגשותיך כלפיי. אל תשאל איך, נשים מבינות בדברים כאלה. אני חייבת להודות שגם אם נראיתי אדישה לקיומך, זה זמן רב אני מרגישה אליך רגשות שלא ידעתי שטמונים בי. במשך תקופה ארוכה התפללתי שתפנה אליי בדברים, וברוך השם, סוף-סוף תפילתי נענתה. לצערי, אנו חיים בעולם אכזר, עולם שבו אין אנחנו חופשים לנהוג כרצוננו. אבי לעולם לא יסכים שנתארס. הוא מעוניין להחליט בעצמו באיזה גבר אקשור את גורלי בלי להתחשב ברצוני או ברגשותיי. הוא כבר מתכנן לשדך אותי לבן של סוחר עשיר מידידיו הקרובים.

מה נעשה? אולי אתה, אהובי, תצליח למצוא פתרון לבעיה שלנו?

באהבה,

מזל

 

אליקו היה כחולם. שוב ושוב קרא את מכתבה של מזל. למחרת, מיד כשהתפנה מעבודתו, רץ לחפש את חליל.

המארוני הזקן היה בפינה הקבועה שלו וצחצח את נעליו של גבר בגיל העמידה הלבוש בחליפה אירופאית. "מה בפיך?" שאל חליל כשסיים את מלאכת הצחצוח והבחין בקוצר הרוח הניכר בפניו של אליקו.

"היא החזירה לי תשובה!" אמר אליקו בהתרגשות ונופף במכתב. חליל ניגב את ידיו בסמרטוט, ולקח את המכתב.

"אין ספק, הנערה אוהבת אותך," פסק כשסיים לקרוא.

"נכון," אמר אליקו, "אך לצערי אביה לא יסכים לעולם לקשר בן שנינו. ראית בעצמך מה היא כתבה."

"כרגע תתרכז בחיזוק הקשר ביניכם, אחר כך אללה מעק," ענה חליל.

לאחר שלושה חודשים שאליקו ומזל הסתפקו בהתכתבות נרגשת בזכות שירותיו של חליל כדוור, קבעו השניים פגישה. את מיקום הפגישה הציעה מזל: כיאה לבת למשפחה מיוחסת ועשירה, למדה הנערה נגינה על פסנתר, ובכל יום שלישי אחר הצהריים נהגה ללכת בלוויית אחיה רפאל אל מאדאם ז'אנט, המורה שלה לפסנתר, שהתגוררה מחוץ לשכונת היהודים.

אף שמאדאם ז'אנט כבר חצתה את גיל חמישים, הייתה עדיין אישה יפהפייה, והיו לה מחזרים רבים. המחזר הנוכחי שלה היה רב סרן צרפתי, שהיה בגילו של בנה. כמרבית הנשים הצרפתיות, הייתה מאדאם ז'אנט אישה מעשית ופיקחית, אך בעלת נפש רומנטית כשל נערה צעירה. במשך חייה קברה מאדאם ז'אנט שלושה בעלים, ושאר הבשר היחיד שלה היה בנה מרק, שהיה סמל בלגיון הזרים ושירת אי שם באלג'יר. מאדאם ז'אנט אהבה מאוד את התלמידה היהודייה שלה, וזו השיבה לה אהבה - מזל בטחה בצרפתייה יותר מאשר בטחה באמה יולדתה, והפקידה בידיה בלי חשש את סוד אהבתה האסורה.

"אחי הגדול רפאל מלווה אותי אל מאדאם ז'אנט ולאחר מכן הולך להיפגש עם חבריו בבית הקפה לשתות ערק ולשחק שש-בש," כתבה מזל לאליקו במכתב שהשאירה בידי חליל, "שיעור הפסנתר מסתיים לאחר שעה, אך רפאל נוטה לשכוח את עצמו כשהוא שותה ערק, ולעתים קרובות הוא חוזר לקחת אותי לאחר שלוש או ארבע שעות. מאדאם ז'אנט הסכימה לשתף פעולה, ולאפשר לנו להיפגש בדירתה."

ביום שלישי, פעמים כי טוב, צפה אליקו ממקום סתר על בית הדירות הישן שבו התגוררה המורה לפסנתר של מזל. לאחר זמן מה הבחין במזל. לבושה בשמלה פרחונית, נכנסה אל חדר המדרגות בלוויית רפאל, אחיה הבכור. הוא המתין בסבלנות עד שהאח מסר את הפיקדון היקר שהופקד באחריותו למאדאם ז'אנט, והלך כהרגלו אל בית הקפה. לאחר שרפאל הסתלק טיפס אליקו במהירות במדרגות בית הדירות הישן. כשהגיע לקומה השלישית, עצר לרגע כדי להסדיר את נשימתו, וכשרוחו שבה אליו נקש בדלת. אישה גבוהה, לבושה בהידור ומאופרת בקפדנות, פתחה את הדלת. שערה של האישה היה בלונדיני בהיר, שזור בחוטי כסף, גזרתה הייתה אצילית כשל לביאה, שפתיה משוחות באדום עז, ועגילי יהלום זעירים היו נעוצים בתנוכי אוזניה. אליקו חשב בהשתאות כי היא נראית כאילו היא עומדת ללכת לקבלת פנים בארמון הנשיאות.

"אתה מסייה אלי-קו?" שאלה האישה בשפת אמה את הצעיר הנבוך. "נכון," השיב אליקו בצרפתית. "נעים מאוד," אמרה מאדאם ז'אנט, והושיטה אליו יד בעלת ציפורנים ארוכות מרוחות בלק התואם את שפתיה, "מזל מחכה לך." אליקו נכנס אל הדירה וראה את מזל סמוקת לחיים יושבת על הספה וממתינה לו. מאדם ז'אנט, שהייתה אישה חכמה ומנוסה, מזגה לזוג הצעיר קפה, ופרשה אל חדר השינה שלה. "אם אבא היה רואה אותנו כעת, הוא היה הורג אותי במקום," אמרה מזל, נרגשת לפגוש לראשונה את אליקו ביחידות.

דווקא כשהרגע שאליקו חלם עליו זמן כה רב התממש והפך למציאות, נאלם פיו דום, וכל מה שרצה לומר לנערה פרח מראשו. הוא פחד שאם ינסה לדבר, המילים יתבלבלו על לשונו, והוא יתחיל לגמגם כאידיוט. מזל, שחשה בהתרגשותו, שברה את השתיקה לפני שתהפוך לחומה שתפריד ביניהם.

"אני כל כך שמחה לפגוש אותך," אמרה בהתלהבות.

"גם אני שמח להכיר אותך פנים אל פנים," מלמל אליקו בניסיון לשלוט ברגשותיו. "הרבה מאוד זמן חיכיתי לרגע הזה," הוסיף בגילוי לב.

לאחר זמן קצר הפשיר מקיפאונו, וכשהדבר התרחש - לא הפסיק לדבר. הוא סיפר למזל על אהבתו העזה אליה ועל הפחד לאבד אותה, וחלק איתה את תכניותיו לעתיד. "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל," אמר, " היא כל כך קרובה, ומספרים שהיא מתפתחת בצעדי ענק."

"אתה ציוני?" שאלה מזל בפליאה.

"אני יהודי, וברור שהייתי רוצה שתקום מדינה ליהודים," השיב אליקו, "הרי שלוש פעמים ביום אנו מתפללים, 'ושא נס לקבץ גלויותינו. וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו,'" ציטט מתוך תפילת שמונה-עשרה. "כן, כנראה אני ציוני," חייך.

השניים המשיכו לשוחח בהתלהבות נעורים וקפצו מנושא לנושא, עד שדפיקות בדלת הדירה קטעו את אשד המילים. "זה אחי," לחשה מזל, "מהר! תיכנס לחדר השינה."

אליקו פתח את דלת חדר השינה.

"סליחה, מאדאם," מלמל במבוכה כשהבחין בבעלת הבית לבושה בחלוק משי שחור שהבליט את חמודותיה.

"זה בסדר," אמרה מאדאם ז'אנט בעודה מחייכת בהבנה, ויצאה מחדר השינה. "ערב טוב, מסייה רפאל," אמרה מאדאם ז'אנט, "תשתה קפה? או אולי כוס יין?"

"לא, תודה," אמר רפאל בסבר פנים רציני שגילה לאחותו שהמזל לא האיר לו פניו בבית הקפה, "כבר מאוחר, מאדאם, אנחנו צריכים לחזור הביתה." מאדאם ז'אנט נשקה למזל על שתי לחייה. "להתראות, מון שרי, אל תשכחי: יום שלישי בשעה ארבע, כמו תמיד." היא המתינה זמן מה וניגשה לחדר השינה

"אתה יכול לצאת, הם הלכו," הודיעה מאדאם ז'אנט לאליקו לאחר שהדלת נטרקה. "תודה על הכול, מאדאם," אמר אליקו כשיצא מחדר השינה של מאדאם ז'אנט, מתכונן ללכת.

"רגע אחד אליקו, אני רוצה לדבר איתך," אמרה מאדאם ז'אנט. "שב בבקשה," ציוותה והורתה באצבעה על הספה. אליקו ציית לצרפתייה כילד ממושמע המציית למנהל בית הספר, תוהה מה רצונה ממנו. "תקשיב, בחור," אמרה מאדאם ז'אנט, "אני אוהבת את מזל כמו הייתה הבת שמעולם לא הייתה לי. הנערה ביקשה את עזרתי ואני הסכמתי, מה לא עושים למען האהבה?" חייכה, "אך אני חייבת לדעת אם כוונותיך רציניות, או שרק תנצל אותה למימוש תשוקותיך ותהרוס את חייה, דבר שלעולם לא אסכים שיקרה. מזל מסתכנת סיכון רציני כשהיא נפגשת איתך, ואני לא רוצה שהיא תיפגע."

"מאדאם ז'אנט," הסביר אליקו בהתרגשות, "אני אוהב את מזל בכל לבי. כל מה שאני מבקש מאלוהים הוא שהיא תהיה אשתי ואם ילדי. איך למען השם אני יכול להוכיח זאת?" הצרפתייה נתנה באליקו מבט חודר. "אם יש משהו שאני מבינה בו, זה גברים," אמרה, "אני יודעת שאתה לא משקר. אל תדאג. מזל תהיה אשתך," קבעה נחרצות על סמך ניסיון רב-שנים של אישה המנוסה בדרכיו הפתלתלות של הלב. בדרכו הביתה שחזר אליקו את רגעי המפגש המתוק עם מזל, עד כי ממש חש שוב במגע הירך שלה בירכו כשישבו על הספה, שמע את צחוקה הצלול, והריח את הריח המשכר של תלתליה. הוא נזכר במבט שהיה בעיניה כשהביטה בו, מבט מלא הערצה וכמיהה כאחד וחש כאילו ממלאת מזל את כל לבו.

***

אליקו ומזל המשיכו להיפגש בימי שלישי בדירה של מאדאם ז'אנט, אך רק בפעם השלישית שנפגשו העז אליקו ונשק לה בהיסוס. להפתעתו, נענה בפרץ של תשוקה שלא העלה על דעתו שקיים כלל בנערה העדינה בעלת המראה השברירי. היא נצמדה אליו בגופה בזמן שלשונה תרה בתוך פיו, מחפשת בקדחתנות אחר לשונו. הם התנשקו ארוכות, והוא חש בתשוקה המתעוררת בחלציו, תשוקה שגרמה לו עונג וכאב כאחד. במשך כמה שבועות גילו מזל ואליקו את העונג המופלא מכול, אך כל העת הקפידה מזל שלא יעברו את הנקודה שממנה אין דרך חזרה.

ערב אחד, בעודם עסוקים זה בזה, הפסיק צלצולו הצורמני של מכשיר הטלפון בחדר השינה של הצרפתייה את מעשיהם. דקה לאחר מכן פרצה מאדאם ז'אנט נסערת אל הסלון. " פרדה משתוללת פגעה בפייר כשחצה את הרחוב," סיפרה בקול שבור, "הוא מאושפז בבית החולים, אני חייבת ללכת אליו מיד." מאדאם ז'אנט יצאה אל בית החולים כדי לשבת לצד מיטת חוליו של הרב-סרן הצעיר שלה. אליקו ומזל נותרו בפעם הראשונה לבדם.

מיד לאחר שמאדאם ז'אנט הסתלקה, נצמדו השנים זה לזו בשקיקה. שדיה התפוחים של מזל רטטו למגע ידו של אליקו, ולמרות החזייה ואריג השמלה הדק שלבשה, חש הנער בפטמותיה מזדקרות למגע אצבעותיו. הלהט שסער בדמו והעדרה של מאדאם ז'אנט הפך אותו נועז. הוא הפשיל את השמלה מעל ירכיה, וגישש את דרכו למקום שאליו נכסף. מזל הידקה את רגליה זו לזו כמתנגדת, אך פתאום נמלכה בדעתה ופישקה אותן קלות, מתירה לאצבעותיו לחדור לתוכה. הנערה נשמה בכבדות. היא ידעה לאן אהובה חותר, אך כבר לא היה בכוחה לעצור את מה שעתיד להתרחש. היא התאוותה אליו לא פחות מאשר חשק בה. אליקו חדר לתוכה בעדינות, משתדל שלא להכאיב לה. כשביתק את בתוליה התעוותו פניה היפות בכאב, ושיניה החדות נגסו בבשרו בחוזקה, כמו רצתה להשיב לו על הכאב שגרם לה.

כשירד מעליה רצה הנערה במהירות לחדר האמבטיה כדי לשטוף את עצמה, רק שלא אכנס להיריון. אבא ירצח אותי! חשבה מוטרדת וחשה במועקה צונחת עליה. היא התלבשה וסידרה את שערה, וכשיצאה מחדר האמבטיה ראתה את אליקו לבוש במכנסיו, שוכב בחזה חשוף על הספה ומעשן סיגריית ''גולואז'' שלקח מקופסת הסיגריות המוזהבת של מאדאם ז'אנט. הוא נראה זחוח ומרוצה כחתול שטרף עכבר שמן.

"לא ידעתי שאתה מעשן," אמרה מזל בפליאה.

"רק לפעמים," ענה אליקו ופלט ענן עשן מריאותיו.

"תתלבש כבר," דחקה בו,"רפאל צריך להגיע בכל רגע." אליקו כיבה את הסיגריה במאפרת הזכוכית, התרומם בחוסר חשק וכפתר לאט את חולצתו.

כשנעל את נעליו, נשמעו דפיקות בדלת. "זה אחי," לחשה מזל, ואליקו נעלם בתוך חדר השינה. "ערב טוב, אחותי היקרה," אמר רפאל במתיקות.

כנראה הפעם נחל ניצחונות, ומכאן מצב רוחו הטוב, הבינה מזל ונשקה על לחייו של אחיה, מריחה בהבל פיו את הערק שלגם.

"איפה מאדאם ז'אנט?" שאל רפאל.

"היא נסעה לבית החולים. לחבר שלה הייתה תאונה," הסבירה מזל.

"את רוצה לחכות לה?"

"לא, אין צורך," ענתה, "אפשר ללכת הביתה."

כשהדלת נטרקה יצא אליקו מחדר השינה. הוא שלף עוד סיגריה מהקופסה של בעלת הבית והצית אותה, משחזר בדמיונו את רגעי העונג שזכה להם. בעודו שקוע בהרהוריו נכנסה מאדאם ז'אנט לדירה בנקישת עקבים קולנית. היא בהתה בו רגע ומיד הבינה. "הפכת לגבר," אמרה בחיוך. אליקו הנבוך לא ענה.

"היכן מזל?" תהתה מאדאם ז'אנט.

"אחיה לקח אותה הביתה," הסביר.

היא הנידה בראשה, "בסדר, מה שהיה צריך לקרות קרה. סה לה וי."

"מה שלום הרב-סרן?" שאל אליקו.

"אה, הוא בסדר, תודה לאל, רק שבר בקרסול וכמה חבלות. לא מתים מזה."

"טוב, אז שיהיה לך לילה טוב," אמר בזמן שהתכונן ללכת לדרכו.

"רגע אחד," עצרה בעדו מאדאם ז'אנט," אני רעבה וממש לא מתחשק לי לאכול לבד. אולי תישאר לארוחה? תארח לי חברה. אני בטוחה שאתה רעב. גברים תמיד רעבים לאחר שהם מתעלסים," צחקה.

הם אכלו ספגטי בולונז, והיא מזגה לאליקו ולעצמה יין אדום.

"אני מקנאה בכם," נאנחה, "אין כמו האהבה הראשונה."

"את לא אוהבת את הרב-סרן?" תהה אליקו.

"לא, שרי, האדם היחיד שאהבתי בחיי היה בעלי הראשון הנרי, שנהרג באלג'יר," סיפרה בגילוי לב.

"איך הכרתם?" התעניין אליקו.

"הייתי בת שבע-עשרה כשפגשתי את הנרי לראשונה בבר של אבי המנוח בנמל מרסיי," סיפרה מאדאם ז'אנט והצטלבה, "הבר של אבי היה חביב מאוד על ימאים על ולגיונרים בחופשה. אני עזרתי במטבח ושירתּי את הלקוחות. אימא נהגה לומר שהגברים באים לשתות אצלנו בגללי. אולי לא תאמין, אך הייתי יפה מאוד בצעירותי," הוסיפה בצניעות לא אופיינית.

"את אישה יפה מאוד גם היום," אמר אליקו.

"תודה לך," חייכה מאדאם ז'אנט בשביעות רצון.

"בקיצור," המשיכה מאדאם ז'אנט, "ערב אחד נכנס הנרי לבר עם עוד כמה חיילים. מעולם לא ראיתי גבר כזה יפה. הוא היה גבוה, שערו הבלונדיני היה קצר, ופניו נראו כאילו סותתו בסלע על ידי פסל יווני קדום. הוא היה בן עשרים וחמש, וכבר סגן בלגיון. מובן שהתאהבתי בו ממבט ראשון. באישור אבי, שגם שירת בעבר בלגיון, התחלנו להיפגש, וכעבור חודש אחד בלבד התחתנו בכנסייה. לבשתי שמלת כלה מדהימה ביופייה, שמלה לבנה מעוטרת בפנינים בעלת שובל ארוך. הנרי לבש את מדי הלגיון - תאמין לי, אליקו, מעולם לא נראה בצרפת חתן נאה כזה. לאחר חודש הפלגנו לבסיס הלגיון באלג'יר, 'סידי אל עבאס', ושם התגוררנו במגורי הקצינים הנשואים. נכנסתי להיריון, ולשמחתו של בעלי, ילדתי בן. השנים שבהן חיינו באלג'יר היו המתוקות ביותר בחיי," אמרה מאדאם ז'אנט בעצב, "למרבה הצער הכול הסתיים כשהנרי נהרג."

אליקו שתק במבוכה. הוא לא ידע מה אומרים לאישה הנזכרת בעצב באהבתה הראשונה.

"טוב," אמרה מאדאם ז'אנט כשהבחינה בעגמומיות שפשטה על פניו," מספיק להיות עצובים. למרות הכול, החיים יפים."

"תודה על הכול," אמר אליקו והתכוון להסתלק.

"תישן כאן, על הספה," הציעה מאדאם ז'אנט, "כבר מאוחר ואתה נראה תשוש. כנראה מזל שאבה ממך את כל האנרגיה. אל תדאג," הוסיפה שהבחינה בחשש שניכר על פניו וצחקה, "אני לא מתכוונת לפתות אותך, אף שזה היה יכול להיות רעיון לא רע."

***

למחרת, כשסיים לעבוד בחנות, חיפש אליקו את חליל.

הוא מצא אותו באחת מסמטאות השוק, יושב כהרגלו על ארגז העץ, ששימש אותו לאכסון מברשות הנעלים וקופסאות המשחה ואת לקוחותיו כדי להניח עליו את כף הרגל לצחצוח. כמו למאדאם ז'אנט, גם לחליל הספיק מבט אחד בעיניו הבורקות של אליקו כדי להבין מה קרה.

"אז מה, ילד? הפכת לגבר," צחק המארוני.

אליקו סיפר לחברו בגאווה על אודות הערב הבלתי נשכח עם אהובתו.

"חייבים לחגוג," אמר חליל ושלף מתוך ארגז העץ שלו בקבוק ערק. הוא הניף אותו לעבר חברו הצעיר בתנועת ניצחון ולגם לגימה ארוכה.

"לחייך, גבר," אמר והושיט את הבקבוק לאליקו. הצעיר, שלא היה מורגל בשתיית אלכוהול, למעט לגימה מגביע הקידוש בערב שבת, לגם קצרות כדי לא להעליב את חברו.

"לחייך, חליל," בירך את מצחצח הנעליים הזקן.

לרוע המזל, או אולי למרבה המזל, החשש הנורא מכול של מזל התגשם במלואו, ולחרדתה גילתה שזרעו של אליקו נקלט ברחמה. הנערה הייתה מבוהלת כעכבר שנתפס במלכודת, ופחדה מהרגע שבטנה תחל לתפוח, ושהריונה יתגלה. אבא מסוגל לזרוק אותי לרחוב, בכתה אובדת עצות בזרועותיו של אליקו. הזוג המבוהל התייעץ עם מאדאם ז'אנט.

"אתם חייבים לברוח," המליצה הצרפתייה, "מסייה הררי לעולם לא יסכים שתינשאו. בדמשק כבר אין לכם עתיד, תברחו לאמריקה או לפלסטין," הציעה. כששאל אליקו לדעתו של חליל, היה זה כאילו הצרפתייה האצילית ומצחצח הנעליים האביון תיאמו ביניהם עמדות. גם חליל חשב שהשניים צריכים להסתלק מדמשק כמה שיותר מהר.

"אבל איך? אין לנו כסף אפילו לנסיעה," מלמל אליקו בחוסר אונים. חליל שלף מכיסו צרור שטרות מקומטים של כמה מאות לירות סוריות.

"בשבילך," אמר ונתן את צרור השטרות לאליקו.

"אני לא יכול לקחת ממך כסף," מחה אליקו,"אלה כל החסכונות שלך."

"אל תדאג, ילד, אלוהים בירך אותי," אמר חליל, "יש לי כל מה שאני זקוק לו: פיתה, זיתים ומדי פעם בפעם כוס ערק בשביל הנשמה. זה מספיק לי. אתה זקוק לכסף יותר ממני. אפילו בארץ הקודש לא צומח כסף על העצים."

אליקו נפרד מחליל בדמעות. "אללה מעק,'' בירך אותו חליל ודמעות בעיניו, "שיהיה בהצלחה."

למחרת בבוקר עלו אליקו ומזל, שהייתה עדיין לבושה במדי בית הספר שלה, על מונית הנוסעת לביירות.

"אתם בטוחים שיש לכם כסף עבור הנסיעה?" הקשה הנהג למראה גילם הצעיר.

"אל תדאג," ענה אליקו ונתן בידו שטר של עשרים לירות סוריות.

לאחר שחצו את הגבול ללבנון, עצר הנהג לבקשתם בעיירה קטנה. הם ירדו מהמונית והלכו לחנות בגדים ששירתה נשים וגברים כאחד. מזל קנתה שתי שמלות, כותונת לילה, נעליים ושמלת כלה פשוטה. אליקו רכש לעצמו חליפה כהה, מגבעת ונעליים חדשות. לאחר שסיימו את הקניות, ניגשו לבית הדואר המקומי, ומשם שלחה מזל מכתב אל הוריה, ובו התנצלה על הצער שהיא גורמת להם. ''אנחנו מתחתנים ועולים לארץ ישראל," בישרה להם. אליקו שלח לאביו מכתב דומה.

כשהגיעו לשכונת ''ואדי אבו ג'אמיל'' בצפון ביירות, היא שכונת היהודים, שילם אליקו לנהג את שכרו. הם יצאו מהמונית בתחושת עצב, והתבוננו בה שבה על עקבותיה וחוזרת לעיר הולדתם שלא יראו עוד לעולם. בני הזוג מצאו בית מלון צנוע, שכרו חדר ושילמו מראש עבור שלושה ימים. אף שלא היו נשואים עדיין, חתם אליקו בספר האורחים "אליאס ופורטונה שאמי."

השכם בבוקר הותיר אליקו את מזל ישנה, ולאחר שנועץ עם פקיד הקבלה, הלך אל בית הכנסת ''מגן אברהם'' להתפלל שחרית. לאחר שהסתיימה התפילה ניגש אליקו אל הרב.

"כבוד הרב," אמר," הגעתי רק אמש לביירות עם ארוסתי. אנחנו מדמשק בדרכנו לארץ ישראל. שנינו יתומים מאב ומאם, ואנו חפצים להינשא לפני שנגיע אל ארץ הקודש."

"בן כמה אתה?" שאל הרב, יהודי מבוגר נשוא פנים בעל זקן אפור.

"בן שמונה-עשרה," ענה אליקו.

"והכלה?" חקר הרב.

"מזל בת שש-עשרה," השיב.

"אתם באמת יתומים?" שאל הרב.

"כן, כבוד הרב," שיקר אליקו במצח נחושה, "אנחנו יתומים." הוא שלף מאה לירות סוריות מכיס החליפה החדשה, ונתן אותם לרב.

"תרומה צנועה עבור בית הכנסת," אמר, "אנחנו מעוניינים להתחתן מיד."

הרב לקח את שטרות הכסף והטמין אותם בכיסו. "מצווה גדולה לחתן יתומים," אמר בחיוך, "נערוך את החופה תחת כיפת השמים בחצר בית הכנסת. אשתי ונשות הקהילה ידאגו לסעודה."

למחרת, לאחר שהסתיימה תפילת ערבית, יצאו אליקו, מזל והרב אל חצר בית הכנסת, מלווים בקהל המתפללים הגדול שהגיע כדי לזכות במצווה הגדולה: לשמח חתן וכלה, מצווה שערכה האמיר בשל היות בני הזוג יתומים לכאורה מאב ומאם. אשת הרב ושאר נשות הקהילה ערכו את השולחנות, שכוסו במפות לבנות, והניחו עליהם את המטעמים שבישלו בבית. על אושרה של הכלה העיבה תחושת עצב כבדה. מעולם לא חשבה שתינשא לבדה, ללא אמה לצדה וללא אביה שיוליך אותה אל החופה. והיא התאפקה בכל כוחה שלא לפרוץ בבכי ולקלקל את השמחה. לאחר שאליקו קידש את בחירת לבו ושבר את הכוס לזכר חורבן בית המקדש, החלה החגיגה. יהודים, שהיו עבור הזוג הטרי זרים גמורים, רקדו ושרו בהתלהבות במשך כל הלילה, כמו היו בני משפחה קרובים. רק בזכותם הצליחה מזל לצאת מהדכדוך שאחז בה ולשמוח בחתונתה. בערב שבת הודה אליקו בהתרגשות בשמו ובשם רעייתו הטריה לרב ולקהל המתפללים, ותרם עוד חמישים לירות עבור בית הכנסת ועבור תלמידי החכמים שלמדו בו בקביעות. מגיע להם, חשב בהכרת טובה.

לפני שאליקו נפרד מחליל, כתב הזקן על פתק כתובת של בית קפה במזרח ביירות. "בעל הבית הוא חבר טוב שלי," הסביר חליל, "ישבנו שנתיים יחד בבית הסוהר בלבנון, ופעם הצלתי את חייו בקטטה המונית שהתרחשה בחצר. הבן אדם חייב לי חוב של כבוד, ואני משוכנע שישמח על ההזדמנות לפרוע אותו. האיש נוצרי מארוני כמוני. הוא יעזור לך למצוא מורה דרך שיעביר אתכם את הגבול. בשום פנים ואופן אל תשכור מורה דרך מוסלמי!" התרה מצחצח הנעלים הזקן באליקו, "אלה - אין בהם אמונה. מוסלמי עלול לשחוט אתכם כדי לשדוד את כספכם ולהשאיר את גוויותיכם בדרך, מאכל לתנים."

בצהרי יום ראשון השאיר אליקו את רעייתו הטריה בבית המלון, יצא אל הרחוב ועצר מונית חולפת. הוא אמר לנהג את כתובת בית הקפה, ולאחר עשרים דקות הגיע למקום. על יד השולחנות שעל המדרכה ישבו כמה גברים, עישנו נרגילה ושיחקו שש-בש. הם בחנו את הצעיר הלא מוכר בסקרנות גלויה. אליקו התעלם מהמבטים שננעצו בו, נכנס אל בית הקפה וסקר בעיניו את המקום. קהל הלקוחות הורכב מהבטלנים הרגילים השוכנים דרך קבע בבתי קפה, משחקני שש-בש, צעירים שניהלו ויכוח פוליטי סוער, מעוברי אורח שחשקה נפשם בספל קפה או בכוסית ערק ומפועלים שנכנסו לאחר תום יום העבודה לתחנה אחרונה לפני שישובו אל ביתם. אליקו ניגש אל אישה שמנה שעמדה מאחורי הדלפק. "סימאן אל חורי נמצא?" שאל בנימוס.

"מי מבקש אותו?" השיבה האישה בשאלה. השומה הגדולה והשעירה, שהייתה נעוצה בלחייה הימנית, רטטה כשדיברה, כאילו היו לה חיים משל עצמה.

"תגידי לו שאליקו שאמי, חבר טוב של חליל המארוני, מעוניין לשוחח איתו," ענה אליקו בשקט. האישה המשיכה לנגב את הדלפק בסמרטוט המלוכלך שבידה, ומבלי להפנות את ראשה לאחור שאגה לעבר המטבח. "סימאן, יש כאן בחור שמחפש אותך!"

מהמטבח הגיח גבר שמן, שציצית שיער נותרה לפליטה בחזית ראשו הקירח. הוא ניגב את ידיו בסינר המוכתם שלבש, ונתן באליקו מבט חודר.

"מה רצונך?" שאל בחשדנות.

"חליל שלח אותי אליך," הסביר אליקו.

"איזה חליל?" שאל סימאן.

"חליל, שישב איתך בכלא," הסביר אליקו בשקט.

סימאן פשט את הסינר המוכתם והניח אותו על הדלפק. "בוא אחרי," אמר והוליך את אליקו אל עבר שולחן צדדי. השמנה בעלת השומה, שהייתה אשתו של סימאן, הניחה לפניהם קנקן קפה מנחושת וצמד ספלונים. סימאן מזג את הקפה לספלונים, הדליק סיגריה והציע אחת גם לאליקו. "תודה," אמר אליקו, משך סיגריה מתוך החפיסה ורכן לעבר הגפרור הדולק שהחזיק סימאן באצבעותיו העבות כנקניקיות.

לאחר שסימאן חקר את אליקו על אודות חליל, ואימת שמדובר בחברו הטוב מבית הסוהר שהציל את חייו, שאל סימאן את הצעיר היהודי בטון רך יותר מאשר קודם לכן, "איך בדיוק אני יכול לעזור לחבר הכי טוב של חברי הטוב ביותר?"

"אשתי ואני רוצים לחצות את הגבול לפלסטין," הסביר אליקו, "אנחנו זקוקים לאדם שיוליך אותנו לשם."

"אתם יהודים?"

"כן," אישר אליקו.

"אל תדאג, אין לי בעיה עם יהודים, אך אף שאתה חבר של חליל, שאני חב לו את חיי, אהיה חייב לגבות ממך תשלום," התנצל סימאן, "אין לי ברירה, העניין כרוך בהוצאות מסוימות, תשלום למבריח על טרחתו וכסף לדלק. עבורי אני לא מבקש דבר."

"לא חשבתי אחרת," ענה אליקו. השניים סיכמו על מחיר וקבעו להיפגש בשעה שש בערב. "תיקחו רק מה שהכרחי," המליץ סימאן, "הדרך קשה ומייגעת, ומטען מיותר רק יכביד עליכם. בערב, כשתגיעו, תיכנסו דרך הכניסה האחורית," הוסיף.

בערב הגיעו אליקו ואשתו אל בית הקפה כמוסכם. הם נכנסו דרך הכניסה האחורית, ואשתו של סימאן, שהמתינה להם, הובילה אותם אל חדר צדדי. היא הניחה לפניהם ארוחה קלה. "זה בעלך?" שאלה את מזל.

"כן," השיבה הנערה, "התחתנו לפני כמה ימים."

"אתם מדמשק?"

"כן," ענתה מזל, ודמעות עלו בעיניה כשנזכרה בבית שהשאירה מאחור. רעייתו של סימאן אימצה את הנערה אל משמניה, וליטפה ברוך את שערה.

"ברחת מהבית כדי להינשא," קבעה.

"נכון, אבא בשום פנים ואופן לא היה מסכים שאתחתן עם אליקו. הוא רצה שאתחתן עם גבר עשיר בעל מעמד בקהילה שלנו," הסבירה מזל, "ובעלי נולד למשפחה ענייה."

"את בהיריון?"

"כן, אני בחודש השני."

"אל תדאגי, מחר תהיו בפלסטין בין יהודים כמוכם, ובעזרת אלוהים, אחרי שייוולד הנכד הראשון אביך יסלח לך."

"הלוואי," אמרה מזל בתקווה, "הלוואי."

לאחר שסיימו לסעוד את לבם, הופיע סימאן עם עוד גבר, אדם נמוך קומה, כחוש ומשופם, שמבטו פיקח כשל שועל חכם ומנוסה.

"זה באשיר," אמר סימאן, "הוא מכיר כל ואדי ונקיק סלע בין לבנון לפלסטין, אתם יכולים לסמוך עליו שיוביל אתכם בבטחה אל מחוז חפצכם."

אליקו נתן לבאשיר מקדמה, חצי משכרו . פתאום נמלך בדעתו, ונתן בידו של סימאן שטר של עשרים לירות.

"עזוב," אמר סימאן, "אתה חבר של חליל, אני לא יכול לקחת ממך כסף."

"תקנה מתנה לאישה," התעקש אליקו, ודחף את השטר לכף ידו הגדולה של סימאן. מזל נפרדה מהאישה טובת הלב בחיבוק ויצאה בעקבות שלושת הגברים. טנדר ישן המתין להם בחוץ. אליקו הניח את התרמיל עם חפציהם המועטים מאחור ועזר למזל לעלות. סימאן ובאשיר התיישבו בקאבינה, הם נסעו כמה שעות עד שהטנדר עצר בקרבת המקום שיתחילו ללכת ממנו ברגל אל ארץ ישראל. אסירי תודה נפרדו אליקו ומזל מסימאן - שנשאר בטנדר כדי להמתין לשובו של מבריח הגבול - והלכו בעקבות מורה הדרך השתקן שלהם. מפאת הקור רכסה מזל את המעיל שעל גופה, אחזה בידו של בעלה והשתדלה לעמוד בקצב ההליכה שקבע באשיר. לאחר צעידה לא ארוכה החלו לכאוב שרירי רגליהם של הצעירים העירונים, שלא היו מורגלים בהליכה בשטח פראי. ריאותיהם המעונות נשפו כמפוח, ונעליהם התמלאו מים כשחצו פלג מים קטן. בדיוק כשמזל חשה כי היא עומדת לקרוס באפיסת כוחות על האדמה, התיר להם באשיר לעצור למנוחה קצרה. לאחר שהמנוחה הסתיימה, חזרו לצעוד בעקבות באשיר. האיש דילג במהירות ובקלילות בין הסלעים ובין השיחים כאילו היה עז הרים, ושני הצעירים נזקקו לכל כוחותיהם הפיזיים והנפשיים כדי להתמיד ולצעוד אחריו. לפתע אותת להם באשיר בידו, ''אינגלז," לחש. השלושה כרעו והסתתרו בתוך סבך הצמחייה שלצד הדרך, עוצרים את נשימתם. סיור שמירה של חיילים בריטים צעד בשתיקה במשעול המפותל. הם שמעו את נשימות החיילים, שהיו קרובים אליהם עד כדי נגיעת יד, והמתינו בלב הולם שיסתלקו. רק כאשר היה בטוח לחלוטין שהסיור התרחק מרחק ניכר, הורה להם באשיר לקום ממקומם ולהמשיך לצעוד.

באשמורת הלילה האחרונה הצביע באשיר על אורות שנצצו במרחק. ''יהוד,'' אמר.

"זה בטח אחד הקיבוצים ששמענו עליהם," אמר אליקו למזל, "ברוך השם, הגענו לארץ ישראל." הוא שילם למבריח הגבול את החצי השני של שכרו, לחץ את ידו והתבונן בו כשנבלע באפלה. לאחר שמבריח הגבול הסתלק, התכופף, חפן בכף ידו גוש אדמה רטוב מטל הלילה ובירך, ''ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.''

"אמן," ענתה מזל בשקט. אף שהיו תשושים ויגעים, התקדמו בנחישות אל עבר הקיבוץ שהיה בעיניהם כנווה מדבר, מקום שיוכלו לאכול בו, לנוח ולהתאושש בחברת אחים יהודים כמוהם.

לאחר שהשחר הפציע, הגיעו בני הזוג אל שער הקיבוץ.

לבוש בגדי חאקי וחמוש ברובה, קידם את פניהם בקנה מכוון שומר הלילה.

"מי אתם? מה אתם מחפשים כאן?" חקר.

אליקו הסביר לשומר בעברית המליצית שלמד ב''כותאב'' שהם יהודים מדמשק הרוצים להקים בית בארץ ישראל, אך השומר לא הבין על מה הוא סח.

"אתם ערבים?" שאל.

"יהודים," הסביר אליקו, "אנחנו יהודים מדמשק."

הפעם השומר הבין, והורה להם להמתין. לאחר כמה דקות נכנס בשער הקיבוץ בחור רכוב על עגלה רתומה לפרד.

"מוטי, קח את השניים האלה לחדר האוכל," ביקש השומר, "הם טוענים שהם יהודים מדמשק."

אליקו ומזל עלו על העגלה מאחור, שמחים לתת מנוחה לגופם היגע. מוטי האיץ בפרד שעמד ללחך עשב בצד השביל, וזה, כחבר קיבוץ נאמן, שב למלא את חובתו וחזר לצעוד.

"הגענו," אמר מוטי, ועצר את העגלה לפני צריף גדול. הוא קשר את הפרד לעמוד ברזל, והוביל את אליקו ואת אשתו פנימה אל חדר האוכל של הקיבוץ.

כל החברים פסקו מסעודתם כשנכנסו אליקו ומזל בעקבות מוטי אל חדר האוכל. הזוג הצעיר, שבגדיו היו מלוכלכים מאדמה וקרועים מהשיחים ומהקוצים שבדרך, גרם לחברי הקיבוץ לבהות בהם בהשתאות.

"מה זה, ערבים הגיעו לקיבוץ?" תהתה בקול רם בלומה, האחראית על חדר האוכל.

"הם טוענים שהם יהודים," הסביר מוטי.

"לך תקרא לפנחס," הורתה בלומה למוטי בזמן שהושיבה את הצעירים התשושים ליד אחד השולחנות ומזגה תה חם לשני ספלי פח.

"אתם מדברים עברית?" שאלה.

"אני מדבר עברית," ענה אליקו, "מה שלמדתי בכותאב."

"איפה?!" שאלה בלומה בתימהון.

"תלמוד תורה," הסביר אליקו.

"אתם לא נראים דתיים," ציינה בלומה, בעודה מתכננת לחקור את הזוג הצעיר חקירה יסודית וממצה. למזלם של אליקו ושל אשתו, נכנס פנחס אל חדר האוכל וקטע את החקירה של בלומה באִבּה. פנחס היה גבר בן חמישים, מתולתל, צרוב שמש וחסון, ושפם מפואר, שלא היה מבייש פחה תורכי, עיטר את שפתו העליונה. הוא היה ממייסדי הקיבוץ, ושימש מזכיר המשק ורכז הביטחון השוטף.

"חברָיה, תצאו לעבודה," פיזר בתקיפות את חברי המשק הסקרנים, שהצטופפו ליד השולחן.

"מאין אתם?" שאל פנחס בערבית צחה את אליקו, לאחר שכולם הסתלקו אל עמל יומם.

"אנחנו מדמשק," הסביר הצעיר לפנחס, "אני אליקו, ולאשתי קוראים מזל. רצינו להינשא ולעלות לארץ ישראל, אך ידענו שאביה של אשתי יתנגד, ולכן ברחנו לביירות. שם התחתנו כדת וכדין, ובעזרת מבריח גבולות חצינו את הגבול."

"אתם יודעים היכן אתם נמצאים?" שאל פנחס, והטעים באטיות את המילים.

"בארץ ישראל," ענה אליקו.

"נכון," חייך פנחס, "אבל היכן בארץ ישראל?"

"איננו יודעים," הודה אליקו.

"אתם בקיבוץ כוכב השחר," אמר פנחס, "אתם יודעים מה זה קיבוץ?"

"שמענו על הקיבוצים," אמר אליקו, "אלה כפרים של פלאחים יהודים, נכון?"

"לא בדיוק," חייך פנחס, "קיבוץ זה צורת התיישבות שיתופית, המבוססת על שוויון בין בני אדם, שיתוף רעיוני וכלכלי וערכים סוציאליסטים," הסביר, "אתה יודע מה זה ערכים סוציאליסטים?"

"יודע," אמר אליקו, אף שלא ידע דבר וחצי דבר על ערכים סוציאליסטים.

"טוב," אמר פנחס, "תאכלו ארוחת בוקר, תלכו לנוח, ואחר כך נראה מה לעשות איתכם. יש לכם כסף?" הוסיף לבסוף.

"לא," שיקר אליקו, "הכול הלך על נסיעות ועל תשלום למבריח הגבולות."

"חבל," נאנח פנחס.

לאחר שאכלו חביתה ופרוסת לחם שחור מרוחה במרגרינה ושתו עוד כוס תה, הלכו אליקו ומזל אחרי מוטי. הוא הוליך אותם לאוהל ריק ונפרד מהם לשלום.

"שיהיה לכם בהצלחה," אמר.

"יהודים מוזרים," אמרה מזל.

"כן, הם לא כמונו," הסביר אליקו לאשתו, "הם יהודים אשכנזים."

***

אליקו חיבר שתי מיטות ברזל שמצא באוהל ואיחד אותן למיטה זוגית. אחר השתרעו הוא ומזל על המיטה ונרדמו מיד. כשהתעוררו, הלכו לטייל בקיבוץ. המקום היה יפה ומטופח, ירוק ורענן. צעירים וצעירות ישבו על הדשא במעגל ושרו שירים לא מוכרים בלוויית אקורדיון. מזל נדהמה לראות צעירות בנות גילה מהלכות במכנסיים קצרים, החושפים לראווה את ירכיהן השזופות. לאחר שתמה ארוחת הערב המשותפת ניגש אליהם פנחס. הוא הסביר לאליקו ולאשתו שלאחר התייעצות עם החברים הוחלט שיישארו בקיבוץ. "הרי ממילא אין לכם לאן ללכת," אמר, "אבל אתם תצטרכו לשאת בנטל ולעבוד כמו כל החברים," חתם את דבריו.

בני הזוג הסכימו להצעה. אכן, כפי שפנחס טרח להדגיש, לא היה להם לאן ללכת.

 אליקו עבד בכל ענפי המשק - בחליבה, בפאלחה, בקטיף ובלול. אך בעוד גופו התחזק ונעשה לשרירי, הרסה מזל את אצבעותיה העדינות שהיו מורגלות יותר בנגינה על פסנתר מאשר בשטיפת כלים. נוסף על כך, לצעירה ההרה לא הייתה שפה משותפת עם החברות בקיבוץ, ויותר מכול פחדה שתינוקה יילקח אל בית הילדים מיד לכשייוולד.

"אני מעדיפה לחזור לדמשק מאשר להישאר בקיבוץ," בכתה מזל. אליקו הבין ללבה של אשתו. גם הוא הרגיש זר - אמנם בגלל היותו בחור חזק ופועל חרוץ כיבדו אותו החברים, אך הוא לא הצליח ליצור קשרי חברות של ממש. הגברים בקיבוץ היו שונים מאוד מהיהודים שהכיר בעיר הולדתו. הם היו מאופקים, קנאים לעבודה, ונעדר מהם החום האנושי של אחיהם היהודים הספרדים של דמשק.

לאחר שנולד שמעון, בנם הבכור של אליקו ושל מזל, לא הסכימה מזל לשלוח את בנה לבית הילדים. אליקו, שלא הצליח לעמוד בפני בכייה של רעייתו, הפציר נואשות בפנחס שיעביר אותה מהעבודה במטבח ובמכבסה לעבודה בבית הילדים. פנחס נעתר לבקשה, ומזל המאושרת נהייתה למטפלת במשרה מלאה ונשארה בקרבת בנה כפי שרצתה. לאחר שנה הצטרפה למשפחה רוחמה, ושנתיים מאוחר יותר נולד אהרון.

באחד הימים החליטו אליקו ומזל, שמעולם לא הרחיקו מחיפה, לראות את העיר העברית הראשונה, שאת דבר נפלאותיה שמעו עוד בדמשק. אף שנשאר ברשותם כסף שהצליחו להסתיר מעיניהם הבולשות של החברים, הם קיבלו ברצון מפנחס סכום שיספיק להם לנסיעות ולארוחה קטנה באחת ממסעדות הפועלים בעיר.

"זה מגיע לנו," אמר אליקו לאשתו, "אנחנו עובדים בקיבוץ מהזריחה עד השקיעה בלי לקבל שכר, כאילו היינו עבדים לפרעה במצרים."

הם נסעו לחיפה עם אחד החברים בעגלה שנשאה פירות וירקות למכירה בשוק, ולאחר שנפרדו מחבר הקיבוץ, עלו על אוטובוס הנוסע לתל אביב. העיר העברית הראשונה לא הכזיבה את אליקו ואת מזל. הם הסתובבו בה כחולמים, אכלו ארוחת צהרים, נהנו מההמולה העירונית, שחסרה להם כל כך, וטיילו לאורך הטיילת שעל שפת הים.

"בוא נלך לסרט," הציעה מזל כשראתה את תמונתו של שחקן צרפתי ידוע על כרזת קולנוע "עדן" שעל לוח המודעות. "בסדר," הסכים אליקו, והם הלכו להצגה יומית. בתום הסרט ישבו השניים בבית קפה הסמוך לקולנוע כדי ללגום כוס קפה אחרונה לפני שישובו אל הקיבוץ. גבר כבן ארבעים שישב לבדו בשולחן הסמוך האזין בלי להתכוון לשיחה בין בני הזוג, שהתנהלה בערבית ובצרפתית, ולבסוף פנה אליהם והציג את עצמו: "שמי דוד," אמר, "יש לי קרובים בדמשק."

"מהיכן אתה?" שאל אליקו.

"אני מטבריה," אמר דוד, "הגעתי לתל אביב לרגל עסקיי."

הטברייני ואליקו התיידדו במהירות, ואליקו סיפר לו על חייהם הקשים בקיבוץ. "לא טוב לנו שם," הודה בעצב, "הקיבוצניקים אנשים טובים," אמר, "אבל מה לעשות, הם אשכנזים," משך בכתפיו, "הם חושבים אחרת ומתנהגים אחרת מאיתנו, והם בטוחים שהם טובים יותר מאיתנו," הוסיף במרירות.

כשהבין דוד שלאליקו ולאשתו אין קרובים בארץ, החליט להיחלץ לעזרתם. "אתם חייבים לעזוב את הקיבוץ, זה לא המקום המתאים לכם," אמר, "יש לי דודה אלמנה שגרה בשכונת התקווה. לה ולדודי המנוח לא היו ילדים, היא גרה לבד, יש לה בית גדול, והיא תשמח להשכיר לכם חדרים תמורת כמה גרושים עד שתסתדרו. תלכו אליה, אני אבוא בעוד כמה ימים כדי לראות שהכול בסדר."

דוד כתב על דף נייר כמה מילים לדודתו, נוסף על כתובתה ועל הוראות הגעה מדויקות לביתה, ולבסוף נפרד מהשניים.

כשתקווה חדשה מפעמת בלבותיהם שבו אליקו ומזל לקיבוץ ,ושבוע לאחר מכן עזבו עם ילדיהם את המשק ללא הסברים מיותרים ונסעו אל שכונת התקווה. לאחר ששאלו נער מקומי על האלמנה, הסביר להם זה כיצד להגיע לביתה. לבסוף מצאו את עצמם מול פתח הבית ודפקו על הדלת בהיסוס. את הדלת פתחה למחצה אישה כסופת שיער בעלת עיניים כחולות, שלבשה שמלה שחורה וענדה על צווארה שרשרת זהב, שחמסה גדולה תלויה עליה, ובמרכזה אבן כחולה נגד עין הרע. האישה התבוננה בהם במבט שואל.

"דוד שלח אותנו," אמר אליקו והושיט לה את דף הנייר.

"תפאדל, תיכנסו, חברים של דוד הם כמו הילדים שלי," אמרה האלמנה בחום שהמיס באחת את המבוכה שחשו השניים. היא פתחה את הדלת לרווחה, הושיבה את אליקו ואת מזל בחדר האורחים הקטן, מזגה להם תה מתוק עם נענע, הניחה לפניהם צלחת עוגיות מעשה ידיה וקראה את המכתב של בן אחותה.

"לא אוכל לקחת מכם כסף," אמרה לאליקו האלמנה, אשר שמה בישראל היה ג'מילה גאזל. "יש לכם שלושה ילדים, ואין לכם משפחה בארץ. בינתיים תישארו אצלי, אחר כך אלוהים גדול."

האישה טובת הלב התעקשה שאליקו ומזל יישנו בחדר השינה שלה. "זוג צעיר צריך פרטיות," רמזה, "וממילא, מאז נפטר אברהם בעלי, עליו השלום, התרגלתי לישון על הספה בסלון. אני לא מצליחה להירדם לבד במיטה הזוגית שלנו," הוסיפה כמתנצלת.

"מחר אלך לשוק לעשות קניות," אמר אליקו לאשתו לפני שנרדמו, "לפחות נשתתף בהוצאות של האלמנה."

"היא מזכירה לי את אימא," אמרה מזל ונאנחה בצער.

בימים הבאים סייעה מזל לג'מילה בעבודות הבית, הלכה איתה לשוק והייתה עזר כנגדה. אליקו החל לעבוד בשוק במשרת סבל והפריש חלק ניכר מהמשכורת הדלה שהרוויח לכלכלת התא המשפחתי החדש. בשכונת התקווה הרגישו אליקו ומזל בבית. התושבים היו אנשים פשוטים וחמים, האוכל שהכינה ג'מילה, אוכל שהכינו אבות אבותיה שעלו לארץ מדמשק לפני דורות רבים, היה דומה מאוד לאוכל שהיו רגילים אליו, וסמוך לביתה של האלמנה היה בית כנסת קטן של יוצאי דמשק, ואליקו נהג להתפלל בו מדי יום ביומו.

באחד הערבים, כשאליקו חזר מתפילת ערבית ומזל השכיבה את הילדים במיטותיהם, הזמינה אותו האלמנה ללגום בחברתה כוס קפה במטבח.

"תקשיב, אליקו," אמרה האלמנה, "אתה מכיר את חנות התבלינים הקטנה שיש לי בשוק?"

"מכיר," ענה אליקו.

"לפני שנה וחצי שכרתי אדם שינהל את החנות."

"כן, אני יודע, ששון העיראקי."

"נכון," אמרה ג'מילה, "תחת הניהול שלו ההכנסות ירדו פלאים. הבן אדם צמוד במשך רוב שעות היום לבקבוק, ולדעתי גם שולח יד אל הקופה. אני אישה, אני פוחדת להתעמת איתו, אבל אתה גבר, אתה יכול."

"אין בעיה," ענה אליקו, ששמח לסייע לאלמנה, "בשבילך, ג'מילה, הכול."

"לאחר שהעסק עם ששון יסתיים, אני רוצה שתיכנס איתי שותף," הוסיפה ג'מילה. אליקו הוכה בתדהמה. שותף בחנות! - לזה לא ציפה.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שאל, לא מאמין למשמע אוזניו.

"בטוחה," ענתה ג'מילה, "הרי עבדת בחנות של אביך בדמשק, יש לך ניסיון במסחר, וחוץ מזה, אתם הילדים שלא זכיתי שיהיו לי. אחרי שאצטרף לבעלי, מנוחתו עדן, הבית והחנות יהיו שלכם!"

נדיבות לבה של האלמנה העלתה דמעות בעיניו של אליקו.

כשהוא נפעם עד עומק לבו ומתקשה להאמין למזל שהאיר פנים לו ולאשתו ללא כל התראה מוקדמת, הודה אליקו בהתרגשות לאלמנה. למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, נכנס אליקו אל חנות התבלינים של ג'מילה. הוא מצא את ששון יושב על כורסת קש קרועה ומעשן סיגריה בשלווה. האיש הסריח מערק.

ששון נעץ בו מבט תוהה. הביקור המפתיע נראה לו חשוד. אליקו התיישב על כיסא עץ שבור מול ששון ואמר, "תקשיב טוב, ששון, החגיגה נגמרה. ג'מילה החליטה שאני אנהל את החנות, אז יאללה, תיקח את עצמך ואת בקבוק הערק שאתה מסתיר בשק של השקדים ותסתלק!"

"אני אדבר עם ג'מילה," ענה ששון בניסיון לדחות את רוע הגזרה, "זאת לא הדרך. בלי התראה? בלי פיצויים? שתסביר לי בעצמה למה פתאום אחרי שבע שנים של עבודה קשה היא מסלקת אותי מהחנות."

"אתה לא תתקרב לג'מילה," הודיע אליקו לששון בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים," ככה היא החליטה - וזה מה שיהיה. נמאס לה ממך. ההכנסות של החנות היום הם חצי מכפי שהיו כשבעלה היה בחיים. אתה גנב עצלן ושתיין. קח את הדברים שלך ותעוף מכאן!"

"בסדר, אליקו, מה שתגיד, אבל אתה עוד תשלם על זה ביוקר," איים.

אליקו לא התייחס כלל לאיום הסרק של ששון. הוא נתן בידו חבילת שטרות של לירות ארץ ישראליות כרוכה בגומייה ואמר, "זה פיצוי מהאלמנה. למזלך\ לג'מילה יש לב רחמן. אני לא הייתי נותן לנוכל כמוך אפילו מיל שחוק אחד."

במהרה התברר כי הרעיון של ג'מילה לעשות את אליקו לשותף בחנות היה מוצלח ביותר. אליקו ידע איך להתנהל מול הספקים, וההכנסות של החנות הוכפלו. הלקוחות שהפסיקו לקנות בתקופה שששון השיכור ניהל את העסק, חזרו.

***

לרוע מזלו של אליקו, ניחן ששון בזיכרון מעולה לטווח ארוך. הוא לא שכח את ההשפלה ואת ההפסד הכספי שנגרם לו והמתין בסבלנות להזדמנות לנקום. ערב אחד, לאחר שהשוק התרוקן מלקוחות ומסוחרים, כשאליקו התכונן לנעול את החנות ולשוב הביתה אל בנו הקטן ואל חמימות גופה של אשתו היפה, הופיע ששון במפתיע, מלווה בשני אחיו. השלושה כיתרו את אליקו, חוסמים כל נתיב מילוט אפשרי.

"פגעת לי בפרנסה," אמר ששון בביטחון שמעולם לא חש כשהיה לבד, "הבטחתי לך שתשלם על זה, הגיע זמן התשלום!"

אליקו לא המתין שהשלושה יתקפו אותו. הוא אחז בשרשרת הברזל הכבדה, שנהג לנעול באמצעותה בכל ערב את דלתות החנות, ותקף במהירות את הגדול יותר מבין אחיו של ששון. השרשרת הכבדה פגעה בראשו של הבחור, ודם החל לבעבע מקדקודו. האח השני בעט באליקו בירך, אך אליקו הצליח ללכוד את הרגל הבועטת ולהפיל אותו. מזווית עינו הבחין אליקו בששון, שהמפנה בקטטה שחל לרעתו גרם לו להימלט על נפשו. הוא הרפה מהאח השרוע על הקרקע, והחל לדלוק אחרי ששון הבורח. לאחר מרדף קצר הצליח אליקו ללכדו באחת מסמטאות השוק, ושם הכה אותו ללא רחם. המטומטם חייב ללמוד לקח, חשב בזעם, אחרת הוא יחזור על הטעות שלו בשנית - אחד כמו ששון מכבד רק כוח.

לבסוף, לאחר שהוא עצמו הותש מהמכות הנמרצות שהכה את ששון, שצווח כתרנגולת לפני השחיטה, שחרר את הנוכל העלוב. השיעור הסתיים, הלקח נלמד, אליקו ידע שששון ואחיו לא יעזו להטריד שוב אותו או את האלמנה.

בהיותה בת שבעים ושש נפטרה האלמנה ג'מילה בשנתה. היא נקברה לצד בעלה המנוח, שאליו לא פסקה להתגעגע עד יום מותה. כפי שהבטיחה, הורישה את הבית ואת החנות לאליקו ולמזל. בני הזוג אסירי התודה לא שכחו אותה ואת החסד שעשתה עבורם, ובכל שנה כשחלו ימי הפטירה שלה ושל בעלה, עלו השניים אל קברם וערכו אזכרה לעילוי נשמתם בבית הכנסת של הדמשקאים שבשכונה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עלים ברוח / אורי ארזי”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל, מודפס