פיתוי מסובך / נטשה מדיסון

מודפס : ₪59.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

נטשה מדיסון – פיתוי מסובך

אדל – הוצאה לאור
שנת הוצאה: מאי 2018
מס’ עמודים: כ- 350
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן עכשווי

 

 

שם עצם: גבר אמיד אשר מקדיש את זמנו לבילויים ולהנאה, ובפרט אחד שמתנהל בחוסר אחריות או במופקרות מינית.

מילים נרדפות: רודף הנאות, איש החברה הגבוהה.

 

נוח

יש לי הכול. יש לי כסף, אני נראה טוב, ואני יכול להשיג כל אישה שרק אבחר.

עד שאני פוגש אותה. היא מטלטלת את עולמי, והיא לא מעוניינת בי.

 

קיילי

המוטו שלי: לא לצאת פעמיים עם אותו גבר. כך פוחת הסיכון שליבי יישבר.

עד שאני מבחינה בגבר היחיד שעבורו אחרוג מהכלל.

היא חושבת שהיא יכולה לברוח. שאתן לה לחמוק.

הוא חושב שהוא יכול להתמודד עם אישה כמוני.

אין לו מושג.

גבר שיש לו הכול זקוק לדבר אחד בלבד. הוא זקוק לאשה פתיינית.

בואו ותראו איך אני מפתה את הפלייבוי.

פיתוי מסובך מאת הסופרת נטשה מדיסון הוא קומדיה רומנטית וסקסית שלא תצליחו להפסיק לקרוא. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בארצות הברית. הספר הראשון בסדרה, פיתוי משעשע, נעשה רב מכר כבר בימים הראשונים לצאתו לאור.

 

לספרים נוספים של הסופרת נטשה מסידון

לרכישת הספר הראשון פיתוי משעשע

לספרים נוספים של אדל הוצאת ספרים

 

  • הספר המודפס במכירה מוקמת ויישלח לרוכשים לקראת סוף החודש.

טעימה מהספר

פרק 1

 קייליי

 

ביפ. ביפ. ביפ. הצלילים הבוקעים מחדרה של אחותי גורמים לי להתהפך במיטה ולבדוק מה השעה. "חמש וחצי," אני גונחת לתוך הכרית ומתכנסת שוב לתנוחת עובר חמימה. הדבר הראשון שעשיתי כאשר עברתי לגור עם אחותי היה להתקין וילונות שחורים, אטומים לאור. אה, והתקנתי מנעול על דלת חדרי. אני אוהבת לישון עירומה ואין לי רצון שאחייני בן העשר ואחייניתי בת השש ייכנסו שוב לחדרי בעודי ישנה. אני עוצמת עיניים אבל תוך שש דקות שוב נשמע הצפצוף. אני מושכת את השמיכות מעל לראשי וחושבת על השינוי העצום שחיי עברו בששת החודשים האחרונים.

 הייתי אז רווקה צעירה, ונהניתי מהחיים. סוף כל סוף הייתי הבוסית של עצמי הודות לסטודיו ליוגה ופילאטיס שפתחתי. קרעתי את התחת בשביל זה מאז גיל שמונה עשרה. לעזאזל, תרגלתי יוגה באדיקות עוד לפני שהיא נהייתה פופולרית כל כך. עדיין גרתי בבית וזו הייתה הסיבה שיכולתי להרשות לעצמי את המקדמה על הסטודיו. הכול התנהל על מי מנוחות, עד שקיבלתי את שיחת הטלפון הנוראית מאחותי, אשר התקשרה בוכה בהיסטריה ממכוניתה. הוא בגד בי. אלו היו המילים היחידות שאני זוכרת מהשיחה, המילים המשמעותיות באמת. בעלה הבוגד וחסר עמוד השדרה בגד בה. נוסף על כך, כאילו שזה לא היה מספיק, הוא זיין את המורה של בנו בן העשר, גייב. מסתבר שהוא שילם על יותר מאשר עבודת ההוראה שלה. אז תפסתי את כל הדברים השייכים לו אשר יכולתי לתפוס בשתי ידיי, ירדתי איתם במדרגות וזרקתי אותם לגינה הקדמית.

לורן החנתה בצמוד למדרכה בדיוק כשהתחלתי ללכת בחזרה. הגחתי מצד הבית כשבידי מכל דלק. שפכתי את הדלק על כל הבגדים שלו, התקדמתי לעברה של לורן והגשתי לה את קופסת הגפרורים.

"בואי נשרוף את כל הדברים של הבן זונה הזה."

ישבנו על הדשא והתבוננו כיצד הכול נשרף, עד שאחד השכנים קרא למכבי האש ואלה מיהרו לצאת לדרך. שלוש משאיות כיבוי מלאות, אורותיהן בוערים בחשכת הלילה, חובש וניידת משטרה אחת, התבוננו בלהבות העולות מתוך הערמה של כל רכושו, ואז הכול כוסה מים.

כשהחלאה הגיע זמן לא רב לאחר מכן, מכבי האש כבר כיבו את השרידים האחרונים של השריפה. לא נותר דבר כעת מבגדיו מלבד אפר. הדברים היחידים ששרדו בשריפה היו כמה ממקלות הגולף שלו.

בעודו מושך בשערו בידיו החל לצרוח, "זה הקש ששבר את גב הגמל. לורן, אני לא רוצה שהיא תתקרב לילדים שלי."

ישבתי על מרפסת הכניסה לבית שאותו בנו לא מזמן, כשאחותי פשוט ישבה לידי. היא מצמצה בעיניה ומבטה נראה מרוחק. "שכבת עם כרמן," לורן אמרה לבסוף. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל."

"זין עיפרון." המילים פשוט יצאו החוצה וראשו נע לעברי. "שמעת אותי." התרוממתי מתנוחת הישיבה בה התמקמתי. "היא נשאה ברחמה את שני ילדיכם, לא אחד, אידיוט שכמותך. שניים." הצבעתי עליו. "היא דאגה שהבית יהיה נקי בזמן שהלכת להרטיב את הזין שלך. תסתכל סביבך." החוויתי בידיי. "איבדת את כל זה. תתכונן קאובוי, אנחנו הולכות על כל הקופה".

עיניו הצטמצמו בעודו מעכל את האיום שלי. "מה זה אומר בכלל?" שאל, מעביר את מבטו ממני ללורן.

היא נעמדה והתקדמה לעברי כדי לעמוד לצדי.

"זה אומר שהיא הולכת לקחת הכול אידיוט. למה שלא תיקח את התחת המסכן שלך ותעוף מפה עכשיו." הבטתי לעברה של לורן, "אמרתי לך שהיינו צריכות ללכת למטווח וללמוד איך לירות." תפסתי בידה והובלתי אותה לתוך הבית.

ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, לורן התיישבה על הספה. "הוא הזדיין עם מישהי אחרת," לחשה. "הסקס איתי נמשך לרוב דקה, לכל היותר."

התיישבתי לידה וכרכתי את זרועי על כתפה. "אוי, מתוקה, זה היה הסימן הראשון לכך שהיית צריכה לעזוב אותו כבר מזמן."

ראשה נפל על כתפי.

"את יודעת, כפות הרגליים שלו מסריחות כמו גבינת עובש."

היא הנהנה בהסכמה.

"הזין שלו קטנטן וסתמי."

היא המשיכה להנהן.

"הוא אפילו לא ירד לך. כבר שנה." אילצתי אותה להביט בי. "הוא לא שווה את הדמעות שלך. בסדר, אולי שתיים-שלוש דמעות כי יצרתם ביחד את שני הילדים הנפלאים ביותר בעולם, אבל מלבד זאת, מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא באמת היה כאן?"

היא הטתה את ראשה לצד וניסתה להיזכר.

"בדיוק, הוא היה כאן אבל גם לא היה כאן, והאמת היא שמגיע לכם יותר מזה לעזאזל."

"באמת מגיע לי יותר." קולה בקע בלחישה. "איפה הילדים?" היא הסתכלה סביבה.

"אבא בא לאסוף אותם," יידעתי אותה. "הם יחזרו מחר. בגלל שהלילה..." ניגשתי למקרר ופתחתי את הפריזר, מוציאה את בקבוק הגריי גוס שתמיד שמרה שם, "...אנחנו שותות את הגבר הזה החוצה מתוך המערכת שלך." הוצאתי שתי כוסיות צ'ייסר מהארון. "או לפחות עד שתאבדי הכרה." מזגתי את הצ'ייסר הראשון. "לחארות ולשרמוטות שמזיינות אותם."

היא לקחה את הצ'ייסר והורידה אותו, מעווה את פניה. "זה שורף." היא הניחה את הכוסית בחבטה ומילאתי אותה בשנית. "לחיי נשים עם שיער מושלם וללא כתמים על חולצותיהן."

הרמתי גבה בשאלה אבל לקחתי את כוסית הצ'ייסר ומזגתי שוב.

"לחיי בעלים שמרימים את קרש האסלה בשירותים ולבסוף מגלחים עבור אישה אחרת."

"אוי מתוקה." הנחתי את הכוסית שלי על השולחן. "באמת היה לו שיח?"

דמעות מילאו את עיניה. "זה היה צריך להיות הרמז הראשון שלי, נכון?"

"זה צריך היה להיות הרמז הראשון לרוץ ולברוח לגבעות, אבל מי אנחנו שנשפוט." הרמתי את הכוסית. "לחיי איברי מין גדולים יותר ושיער ערווה גברי מעוצב."

היא הקישה את הכוסית שלה בשלי והורידה את הצ'ייסר השלישי שלה.

"אני חושבת שאני הולכת להקיא." היא יצאה מהחדר בריצה. זו הייתה ההתחלה של בואו נהרוס את ג'ייק. היא עשתה ניקוי רציני כמו שאומרים, התחילה לעשות איתי יוגה ולקחת שיעורי ספינינג. היא השקיעה את כל התסכול שלה במה שאני מכנה 'גוף נקמה'.

דפיקה על הדלת גורמת לי להרים את ראשי. "דודה קיי, את יכולה לעשות לי צמה?" אחייניתי רייצ'ל אומרת מעבר לדלת. "בבקשה, אימא מודדת שמלות."

אני מתגלגלת מהמיטה ולוקחת את חלוקי לפני שאני פותחת את הדלת הנעולה. היא רצה לתוך החדר וקופצת על המיטה הזוגית שלי. חדרי קטן, ויש בו מקום רק למיטתי ולשידה, אבל יש בו ארון ענקי אז אני מסתדרת. המצעים נראים כאילו אני ישנה על ענן מפני שאני אוהבת לישון עם שתי שמיכות.

“אז איזה סוג של צמה את רוצה?" אני שואלת אותה ומתיישבת מאחוריה על המיטה.

"אחת כמו של אריאל[1]."

אני ממשיכה לסרק את שערה, וקולעת בשערה צמת בתולת-ים קצרה. "אוקיי, קטנטונת, לכי להתלבש לפני שאימא שלך תתחיל לצרוח שוב בלי אזהרה." אני מנשקת אותה על קודקוד ראשה ומתבוננת בה מקפצת אל מחוץ לחדר. היא סוגרת את הדלת. אני מתלבשת ויורדת למטה כדי להכין לעצמי קפה. נעצרת ליד הדלת ומכניסה את העיתון שהושלך על שטיח הכניסה לבית.

אני יושבת על השרפרף בעודי קוראת את העיתון, אחותי בינתיים מתרוצצת וצועקת דברים שקשורים בזמנים. היום הוא יומה הראשון בעבודתה החדשה. היא חוזרת לעבוד. היא לקחה משרה כעובדת זמנית, לא מה שחיפשה, אבל זה עדיף על כלום. אני יודעת שהיא פקעת עצבים מפני שהיא מתהלכת ללא הפסקה, מבלי לשים לב לכך. אני לבושה במכנסי היוגה שלי, ומנסה ליהנות מספל הקפה השני שלי, הסוודר הרפוי שלי מחליק מעבר לכתף אחת. אני לא לובשת חזייה בגלל שלא בא לי על זה היום, למען האמת. חזה ה-B קאפ המושלם שלי לא הולך לשום מקום. "איך את זוכרת את כל הדברים האלה?" אני שואלת אותה בעודה מתחילה לשים את צלחות ארוחת הבוקר בכיור.

"זה קסם. כשתהפכי להיות הורה גם את תשימי לב לדברים האלה," היא משיבה לי בגיחוך קל.

"אז איך ג'ק נכנס לכל הסיפור?" אני מחייכת אליה בחזרה ולוגמת מהקפה שלי אשר כבר התקרר.

"בסדר, אני לוקחת את זה בחזרה. כשאת הופכת להיות אימא, את מתחילה לשים לב לדברים. כלומר, אני לא חושבת שכל הגברים הם שמוקים. קחי לדוגמא את אבא." היא אומרת, מחזירה את החלב למקרר ואת קופסת דגני הבוקר לארון. השעון המעורר שבטלפון שלה מצפצף שוב. דבר נוסף, אחותי אובססיבית לגבי איחורים. "שתי דקות, חבר'ה!" אפילו יש לה צלילי תזכורות שונים.

"את לא תאחרי?" היא שואלת אותי בעודה אוספת את קופסאות האוכל והולכת לעבר הדלת עם הילדים.

אני מקפלת את העיתון. "לא, יש לי לקוח בעשר וחצי. אנחנו נעשה יוגה בפארק היום. נתחבר לאנרגיה של האדמה וכל זה." אני מסיימת במחוות ידיים של נמסטה והיא יוצאת עם הילדים לתחנת האוטובוס.

אני בודקת בנייד שלי מה עוד צופן לי היום. אני יכולה להרשות לעצמי לגור במקום משלי; אני פשוט בוחרת להיות כאן כרגע. אני מתבוננת סביבי, על השינויים שהתרחשו בבית מאז אותו יום הרה גורל, לפני שישה חודשים.

כשצפירת האוטובוס נשמעת מבחוץ אני שבה בחזרה להווה. אני עוברת לסלון, מזיזה את שולחן הקפה ומתחילה בתרגילי מתיחה. לורן נכנסת בחזרה לבית ומתוודה שהיא עצבנית ונרגשת.

"את הולכת להיכנס לשם ולהמם אותם. ואם לא תעשי זאת," - אני מושכת בכתפיי - "אז לא. מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות? תיפלי ישר לתוך מפשעתו של הבוס?"

היא בוהה וזורקת את ידיה באוויר.

"אל תשכחי, הילדים יורדים מהאוטובוס בשתיים ארבעים וחמש. שמת לך תזכורת?" היא שואלת אותי.

"כן, בשעון הפנימי שלי." אני מגלגלת עיניים לעברה. "תפסיקי להילחץ. הכול יהיה בסדר. את עוד תאחרי אם לא תצאי עכשיו." אני מובילה אותה אל מחוץ לדלת. "אל תשכחי לשחק יפה ולהתחבר עם אנשים חדשים. חברים נחמדים וסקסיים עם זין גדול!" אני צועקת בעודה נכנסת למכונית וסוגרת את הדלת. גברת פלאונדר, השכנה מן הבית הסמוך, מכוונת לעברי אגודל פונה למעלה, מסכימה איתי ככל הנראה. אני מנופפת ללורן לשלום בעודה יוצאת מן החניה, היא צופרת וממשיכה בנסיעתה.

"יום יפה, נכון?" שואלת אותי גברת פלאונדר מהצד שלה של הגינה.

"בהחלט." אני מהנהנת בהסכמה. "את יודעת מה יהיה אפילו יותר טוב? דמייני את איש משלוחי החבילות החתיך הזה שמסתובב כאן רודף אחרייך. בטח יש לו חבילה ענקית במשאית הזאת שלו." גברת פלאונדר זורקת את ראשה לאחור וצוחקת צחוק גדול. "יקירתי, אם הייתי קצת צעירה יותר בהחלט הייתי מבררת אילו שירותים הוא מספק." היא קורצת לעברי.

"על זה בדיוק אני מדברת." אני מצביעה עליה. "אני צריכה להתארגן. שיהיה לך יום נפלא גברת פ." אני מנופפת לעברה, נכנסת פנימה ומתארגנת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 2

 

נוח

 

רגליי הולמות במדרכה בעודי מסיים את ריצת עשרת המיילים שלי. אני יוצא לריצה כזאת כל בוקר אלא אם יש מישהי במיטתי. במקרים אלו אני לרוב שורף יותר קלוריות מאשר בריצה.

אני חוזר לביתי באותו הזמן שהשכן שלי וחברי הטוב ביותר, אוסטין, יוצא במהירות מבניין הדירות שבו הוא גר.

"היי." אני עוצר ורץ במקום שבו אני עומד, כדי שלא ייתפסו לי השרירים.

"אני מאחר, לעזאזל. למה לא התקשרת אליי?" הוא מעיף מבט בשעונו בעודו מחכה לאיש שירות החניה של הרכבים, שיגיע אליו עם הפורשה שלו.

אני מניד בראשי לשלילה. "פשוט הנחתי שתהיה עסוק. לא היה לך דייט אתמול בלילה?!"

אוסטין ואני החברים הכי טובים מאז ימינו המשותפים בגן חובה. הוא בן לרופאים בעלי שם עולמי שטסים ברחבי העולם ומצילים חיים ואילו הוריי עורכי דין פליליים, כך שתמיד השאירו אותנו עם מטפלות, מובן שאף אחת לא התעלתה על ברברה, המטפלת של אוסטין. אליי לעומת זאת, הגיעה מטפלת אחרת כל שבוע.

כך היה עד שהייתי מבוגר מספיק כדי לפטר אותן ולהעסיק את מי שרציתי. בגיל חמש עשרה, גיל בשל לכל הדעות, כבר היו לי שלושים מטפלות, והעסקתי אותן כדי שילמדו אותי כל מה שידעו על סקס. אפשר בהחלט לומר שהייתי התלמיד האהוב עליהן. זה נמשך עד שהוריי מצאו אותי מזיין את המטפלת האחרונה שלי, רכונה מעל שולחן הביליארד, נעולה בנעליה של אימי. אנחנו עדיין מתבדחים על זה היום; לפחות הוא מתבדח על זה. אני לרוב יושב ונאנח.

"לא, הייתי עסוק מאוד במשרד. אני צריך לזוז. העובדת הזמנית החדשה שלי מתחילה היום," הוא אומר לי, מרכיב את משקפי הריי באן שלו.

"אוי אלוהים, כמה כבר היו עד עכשיו?" שאלתי אותו, יודע שהוא במספר עשר לפחות. "אתה צריך להירגע ולתת לדברים לקרות."

"תראו מי מדבר. אתה כבר במספר עשרים שלך לשנה הזאת," הוא מיידע אותי ומוציא ממני חיוך. "נכון, אבל שלי לא עזבו כי הייתי שמוק."

"שכבת עם רובן ולאחר מכן אפילו לא מצמצת לעברן."

"היי, בלי להיקשר, זה המוטו שלי. אני זאב בודד," אמרתי לו בחיוך. "בכל מקרה, אני צריך לזוז. פגישת שותפים הערב. משהו לגבי תביעה על הטרדה מינית, ותנחש מה, אפילו לא נגדי. בום, בן זונה שכמותך." אני עושה מחווה של פיצוץ בידיי, רץ לאחור, מסתובב וממשיך לרוץ קדימה לעבר ביתי. אני גר בשכונה נהדרת, שיקית ומודרנית שבה כל הבתים בני שלוש קומות. אני מבחין בכך שהבית הסמוך עומד עכשיו למכירה. אני מצלם אותו ושולח לאוסטין.

רוצה להיות שכן שלי? אני לוחץ 'שלח' ורץ במעלה המדרגות, עולה שתיים בכל צעד, ומקיש את קוד הכניסה.

הוא שולח הודעה בן רגע.

כן, אני צריך לצאת מהדירה שלי.

אז תתקשר לבחורה, אם היא שווה אני אבוא איתך. אולי היא יכולה לבוא, לתת לי הצעת מחיר.

פגעתי עכשיו באוטובוס.

שיט, אתה בסדר?

זו ההודעה האחרונה. אני מחכה רגע עד שנעלמות שלושת הנקודות שעל המסך. אני מסיר את חולצתי במהירות, עדיין ספוגת זיעה. כעבור שלושים דקות אני ענוב בעניבתי הכחולה, זו שנראית טוב עם החליפה האיטלקית הכחולה אשר נתפרה עבורי בהזמנה. אני לובש את הז'קט ומעביר אצבעות בשערי, לוקח את הטלפון הנייד והמפתחות ויוצא לעבר מכונית המרצדס החדשה שלי. מרצדס שחורה עם גג נפתח, מרוהטת ומעוצבת בגווני אדום עמוק בחלקה הפנימי. אני נוסע לעבר משרד עריכת הדין שלי. למדתי מהוריי שעריכת דין בתחום הפלילים מצריכה עבודה רבה ממה שאני מעוניין להשקיע, אז הפכתי להיות עורך דין תאגידי. נחמד, קל ופשוט, רוב הזמן לפחות.

אני מאט ליד משרדי עריכת הדין שלנו, קוקו ושות', ומחליק את הרכב לתוך החניה השמורה שלי. חברת עריכת הדין הזאת נוסדה לפני כארבעים שנה על ידי ליאונרד קוקו. הוא ייסד את החברה לבד לגמרי. הוא עסק בדיני משפחה אבל כעת אנחנו עוסקים בכל התחומים, החל מדיני משפחה ועד פלילים, דיני הגירה וכלה בדיני איכות הסביבה. התמזל מזלי ובשנה שעברה מוניתי לשותף. אני עושה את דרכי למשרד בקומה הארבעים. עובר את פקידת הקבלה החדשה. היא הטיפוס שלי בדיוק, צעירה, בלונדינית ומשדרת מוכנות ומזומנות. אני מברך אותה לשלום בחיוך צידי וקריצה.

"בוקר טוב יפיוף." חיוכה מעיד כי עד יום שבת רגליה יהיו כרוכות סביב צווארי.

אני מתקדם לעבר משרדו של הארווי רינאלדי, אחד השותפים ומחייך אל מזכירתו. "בוקר טוב רות, את נראית נפלא הבוקר." דלת משרדו פתוחה אז אני פשוט נכנס פנימה.

"הארווי, יש לך את הבחורה הכי יפה במשרד." אני מפנה את מבטי לרות, ושב להביט בהארווי בעודו מרים את ספל הקפה שלו. הוא עורך הדין המצליח ביותר בעיר בתחום דיני משפחות. "אתה יודע שהיא בת תשעים, כן?" הוא מניח את הספל שלו על השולחן ואני מתיישב מולו.

אני מסדר את עניבתי. "היא לא בת תשעים. שבעים לכל היותר. אוקיי, אולי שבעים וחמש, אבל-"

"אתה לא נורמלי. מזל שאנחנו חברים טובים בגלל שיום אחד אתה תפזר את הזרע שלך ואני אצטרך להגן עליך לפני שופט ולאשר שאתה בן אנוש אמיתי."

"היי," אני מצביע עליו. "אני אוהב להשפריץ את הזרע שלי, אני פשוט עושה את זה בתוך פלסטיק או בתוך הפה שלה." אני מושך בכתפיי. "ואתה יכול לא לקלל אותי עם העניין הזה של הבאת ילדים לעולם, בבקשה?" התמונה הממוסגרת המוצגת על שולחנו מעידה על כך שהוא נשוי באושר עם שלושה וחצי ילדים. "חוץ מזה, זו אחריות שלי לוודא שכל הנשים מסופקות. אני חושב שהשתתפתי בטקס שבועה כזה במקום כלשהו."

"אה, אני מכיר את השבועה הזאת. סמוך עליי, בשלב כלשהו מאבדים עניין. אתה עוד תראה, אתה תפגוש את האחת והיא תתפוס אותך בביצים המזוינות שלך ולא תשחרר."

"אני ממש מקווה שהיא תתפוס אותי בביצים באופן יום-יומי לעזאזל, גם בבוקר וגם בערב." אני קורץ לעברו. "בכל מקרה, לוקה מתחיל היום. אני מתרגש ממש, לעזאזל. הוא סיים את לימודי המשפטים בהרווארד בהצטיינות, הוא יהיה תוספת מעולה לצוות שלי."

"יש לנו את הוועידה לגבי ההטרדה המינית אחרי הפסקת הצוהריים," הוא מביט בי.

"אה, האנה תעביר את זה?" אני שואל אותו. "הייתי מזיין אותה, היא כוסית רצינית."

"אתה יודע שהיא מנהלת משאבי אנוש, כן? היא תייגה אותך בתור המעמסה הגדולה ביותר של החברה הזאת. אתה יודע שהיא שכרה את העוזרת האישית האחרונה שלך והדבר הראשון שהופיע ברשימת הדרישות שלה היה 'זכר'."

"אני לא יודע למה אני היחיד שסומן." אני בודק את הנייד אשר השמיע צלצול מתוך הכיס הפנימי שלי.

"זיינת את עשרים המזכירות האחרונות שלך. לפעמים בעבודה." הוא מזכיר לי ונשען לאחור. "וגם שתיים מן המתמחות, כמה מעבדות נתונים, ובל נשכח אימא או שתיים."

ההודעה שהתקבלה היא מאוסטין.

אני אצטרך משקה חזק או שניים אחרי העבודה.

"עכשיו," אני אומר ומחזיר את הנייד לכיס, "אם תסלח לי, יש מיזוג עסקי או שניים שבהם עליי להיות נוכח." אני קם ומביט בתיקים המונחים על שולחנו. "ואתה צריך לטפל בגירושים של אנשים ובדמי מזונות שידפקו אנשים." סיבה נוספת שבגללה לא אתחתן אף פעם. כל העניין הזה של 'אני אוהבת אותך לנצח או עד שיגיע מישהו אחר, ואז, נחש מה, אני רוצה חצי מהכול,' לא מושך אותי בכלל. מעולם לא משך ולא ימשוך.

אני פונה לעבר משרדי ועוצר ליד שולחנה של העוזרת האישית שלי. השולחן הזה פעם היה ביתה של קסנדרה, בחורה בגובה שש רגל עם רגליים אשר מגיעות עד לבתי השחי שלה, בעלת שתלי חזה בגודל C, השתלים המושלמים ביותר שראיתי עד כה. כלומר, אי אפשר לשכוח את העובדה שלא היה לה מושג מה היא עושה אלא אם היה זה מתחת לשולחן שלי.

לעזאזל, היא ידעה לתמרן את הפה שלה כמו התובע הטוב ביותר בעיר. עכשיו יושב שם איזה בחור, צעיר מספיק כדי להיות בעלה של רות, מרכיב משקפיים בעלי זגוגיות עבות כמו תחתיות בקבוקי קוקה קולה. "בוקר טוב אלפרד." אני אומר ואוסף את ההודעות שהשאיר עבורי.

"אדוני, קוראים לי אהרון. אמרתי לך כבר פעמים רבות."

אני מחייך אליו. "ואני אמרתי לך שאני באטמן ואתה איש הסוד שלי." קרצתי לו ונכנסתי למשרדי, מנסה בינתיים לקרוא את כתב החרטומים שלו. אני מרים את שפופרת הטלפון ומחייג להאנה, אשר עונה כעבור שני צלצולים. "האנה יקירתי." אני מחייך.

"נוח קינג, במה זכיתי לעונג זה?" המילים נאמרו בטון קשה משהתכוונה.

"אנחנו צריכים לדבר על העוזר שלי ועל העובדה שאינו יכול לכתוב או לעבוד עם מחשב." אני עובר שוב על ההודעות. "אני חושב שבהודעה אחת כתוב שעליי להתקשר לד"ר צ'ן."

"נוח, עברנו על זה כבר. אתה לא יכול לקבל נשים. האחרונה הייתה הקש ששבר את גב הגמל ואתה יודע את זה."

"בסדר, אבל אני יכול לקבל מישהו שלפחות יודע להשתמש באינטרנט ולהקליד בשתי ידיים?" אני מביט מבעד לחלוני על אלפרד המצמיד את פניו למחשב.

"בסדר, אבל אני מצפה שתהיה בסמינר שארגנו היום אחר הצוהריים." היא אומרת ומנתקת את השיחה.

אני מדליק את המחשב שלי ועובר על כל המיילים ועל המיזוגים שצריך לטפל בהם.

בחצות היום אני מוצא את עצמי יוצא מהמעלית במשרדי החברה של אוסטין. אני פונה עם עיקול המסדרון ומקבל הצצה לישבן היפה ביותר שיצא לי לראות. היום לפחות. "אלוהים ישמור," אני אומר בקול רם. האישה מזדקפת וחובטת את ראשה בשולחן.

צליל החבטה נשמע בחלל המשרד הרחב.

"אוי, את בסדר?" אני מזדרז לעזור לה לקום. "אני כל כך מצטער. לא התכוונתי להבהיל אותך."

אני אוחז בידה וידי השנייה משפשפת את אחורי ראשה. "זה בסדר, באמת נבהלתי," היא מתחילה לומר ואז מביטה בי. "מה לעזאזל קורה כאן?" נשמעת שאגה מאחוריה.

היא מתרחקת ממני ומעיפה מבט באוסטין. הוא עומד שם, ידיו על מותניו, והווריד בצווארו מקפץ.

"זו אשמתי, אוסטין," אני אומר לו ועוזב את אחיזתי בידה. "נכנסתי והייתי מופתע לראות אותה. הבהלתי אותה והיא חבטה את ראשה בשולחן. רק עזרתי לה לקום," אני אומר לו והולך מסביב לשולחן, מתקרב אליו ונותן לו אגרוף קטן בכתפו. "חשבתי שאולי תרצה שנאכל יחד צוהריים."

אני מתבונן באוסטין, שלא מוריד את מבטו מהאישה הזאת. "לא, אני אוכל כאן. אני צריך לעבור על התיק של פארק גריי סטון. לורן, את יכולה להביא לי אוכל? לכי למעדנייה שבפינת הרחוב; יש לנו חשבון אצלם. תגידי להם שזה בשבילי. הם יודעים מה אני אוהב."

היא בוהה בו, ידיה על מותניה.

"בבקשה," אוסטין ממלמל בקושי.

"בסדר." היא לוקחת את התיק שלה ויוצאת.

שנינו מתבוננים בלורן מתרחקת, התחת שלה מתנדנד מצד לצד עם כל צעד שהיא לוקחת. אוסטין מתבונן בה בעוצמה כזאת עד כי אינו מבחין שאני דוחף אותו הצידה ונכנס למשרדו.

אני נזרק על הספה והוא פותח את הווילונות כדי לראות את חלל המשרד הרחב שמחוץ למשרדו האישי.

"אלוהים, מי זו חתלתולת המין בעקבים שהגיעה לכאן? כמעט חטפתי התקף לב כשנכנסתי לכאן וראיתי אותה מתכופפת," שאלתי אותו, מביט לכיוון שולחן העבודה שלה.

"זו העוזרת תתרחק-ממנה החדשה שלי," הוא רוטן ומתיישב על צידה השני של הספה.

אני צוחק צחוק גדול. "אוי, מה קרה לנאום 'אל תזיין במקום שבו אתה אוכל, נוח' שתמיד השמעת באוזניי?" כשהיינו בקולג' הוא לא היה מזיין מישהי אם למדה איתו בכיתה, ולא שוכב עם בחורה מקבוצת הלמידה שלו. הוא תפס מרחק מכל מי שהייתה בתוך המעגל שלו. זה היה מצוין בשבילי מאחר שאני הלכתי על כולן. "היא משוגעת," הוא אומר. "פגעתי במכונית שלה הבוקר ואז היא מופיעה פתאום במשרד. חשבתי שהיא עוקבת אחריי, לעזאזל."

המשפט האחרון כבר דוחף אותי אל מעבר לקצה ואני לא יכול להפסיק לצחוק, מתפתל על הספה. "אתה פגעת במכונית שלה ואז חשבת שהיא עוקבת אחריך? שיט. התנהגת כמו חלאה?" אני שואל את השאלה הזאת מפני שהוא יכול להיות חלאה לפעמים.

הוא מגחך. "היא שמרה אותי בנייד שלה תחת השם 'אידיוט'." זה כבר חרץ את הגורל בינינו.

"אתה יודע שנדפקת, כן?" אני מצליח לבסוף להפסיק לצחוק ומניח את זרועי על משענת הספה. "כשראית אותי נוגע בה חשבתי שתסתער לעברי כמו שור התוקף סדין אדום."

"היא לא יותר מאשר כוסית משוגעת עם תחת מוצק. והיא תביא לי קפה יום-יום."

"אה, באמת?" קולה מפלח את האוויר. עיניי עוברות מאוסטין ללורן, אשר עומדת עם שתי שקיות בידיה, והבחור שלי נראה כאילו הוא מנסה לתפוס זבובים עם הפה שלו. "טוב, אם כך אני שמחה שיכולתי לסייע לך עם היום שלך," היא נוחרת בבוז, נכנסת ומשליכה את השקיות על השולחן שלפנינו. "הבאתי גם משהו בשביל החבר שלך." היא אומרת בתרעומת ויוצאת. הפעם גם טורקת את הדלת בדרכה החוצה.

"אוי חרא, אתה בצרות. אחי, היא הולכת לקשור לך את הביצים ולתלות אותן. זוכר את הבחורה ההיא ששיחקת בה בקולג'? זאת שהבטחת לה שתיקח אותה למשפחה שלך בחופשת האביב? היא התהפכה וביטלה את כל הכרטיסים שלך. לאחר מכן היא העלתה את המודעה הזאת באתר קרייגסליסט, 'גבר בודד מחפש גבר בודד אחר,'" אני מזכיר לו.

"היא הייתה משוגעת לגמרי, לעזאזל. הייתי צריך להחליף את מספר הטלפון שלי ארבע פעמים. ארבע! ואז הייתי צריך להתחיל לחבוש כובע גרב כדי שהיא לא תזהה אותי." הוא מניד בראשו ואני צוחק חזק כל כך עד כי אני נופל מהספה. הוא מעיף בי מבט. "זה היה חודש מאי לעזאזל! הייתי צריך להתקלח שלוש פעמים ביום. לא היה לי מושג שהראש מסוגל להזיע כל כך הרבה."

הצחוק נרגע סוף כל סוף ואני מציץ לתוך השקיות שלורן זרקה לפנינו על השולחן. "לו הייתי במקומך הייתי נהנה מזה. זו כנראה הארוחה האחרונה שתקבל שלא היה לה זמן לירוק לתוכה."

את חצי השעה הבאה אנחנו מעבירים באכילה וזיוני שכל על כל דבר אחר.

"אתה יוצא בסוף השבוע עם דבורה?" אני שואל אותו.

"אני לא ממש יודע מה התוכניות שלי לסוף השבוע. מה אתה מתכנן?"
אני שולף את הנייד שלי ומתחיל לגלול למטה, עובר על רשימת השמות. "אנדריאה, אותה אני מתכנן לעשות. פגשתי אותה אתמול בסטארבקס. יש לה את זוג הרגליים הארוכות שראיתי מימיי. אני מתכנן לכרוך אותן סביב צווארי, באופן שלא מזכיר בשום צורה תנוחה של היאבקות." אני מרים את גבותיי. "אם אתה מבין למה אני מתכוון."

אני קם ומכניס את הזבל לתוך השקית. "היה מעניין ומשעשע אבל לצערי עליי לעוף מפה."

אני קם ויוצא, מתקדם ישר לעבר שולחנה של לורן. היא עסוקה בהקלדה כך שהיא מסובבת אליי רק את ראשה. "תודה רבה על ארוחת הצוהריים, לורן. את מצילת חיים." אני קורץ והולך משם, סתם בשביל להרגיז אותו עוד קצת.

עד שאני מגיע למשרד העניין הזה של ההטרדה המינית כבר התחיל. אני משתחל בשקט לחלק האחורי של החדר ומתיישב ליד הארווי. "הפסדתי הרבה?" אני שואל אותו.

"הם רק הראו תמונה שלך והסבירו ממה להתרחק."

אני מחייך למראה המצגת שקסנדרה עוברת עליה ומאזין למה שהיא אומרת.

"אם באיזו שהיא נקודה מישהו דוחק אותך לפינה וגורם לך להרגיש שלא בנוח" - היא מתבוננת סביב על כל האנשים בחדר - "בין אם באמצעות נגיעה או רמיזה מינית, יש לך הזכות לבוא ולומר משהו על כך."

אני נשען לצד ומדבר בקול נמוך. "אם אתה דוחק מישהי לפינה ומה שאתה אומר ועושה גורם לה להרגיש לא בנוח, אתה עושה את זה לא נכון בכלל." אני לא מצליח להשלים את המחשבה מאחר שקסנדרה קוראת בשמי.

"האם יש משהו שתרצה להוסיף, מר קינג?"

"פשוט תהיתי אם הולך להיות לנו קוד לבוש. לא הייתי רוצה לפגוע פה במישהו אם אלבש יום אחד את החצאית הסקוטית שלי והיא לא תהיה ארוכה מספיק." אני מושך בכתפיי.

"אתה סקוטי?" שואלת אחת המתמחות.

אני מגחך לעברה, כמעט מתפתה לשאול אותה אם היא רוצה להציץ מתחת לחצאית הסקוטית שלי, אבל קסנדרה שוב מפריעה.

"אם בכל זמן שהוא יש למישהו מכם תלונה לגבי משהו שמישהו אחר לובש, בבקשה שלחו לי מייל עם תיאור של הבגד המדובר."

"או המחסור בבגד." אני מתערב.

חלק מהמתמחות מגלגלות את עיניהן וחלק מנסות ללכוד את עיניי. ההרצאה או המפגש או איך לעזאזל שתרצו לקרוא לזה ממשיך כשאני צוחק על כל 'הסיטואציות' שעליהן היא מדברת. אני הייתי ברוב הסיטואציות שהיא מדברת עליהן. אני לא אחד שמשליך את עצמו על אישה או גורם לה להרגיש לא בנוח, אבל אם אני מתחבר אליה והיא מתחברת לזין שלי, מי אני שאתנגד לזה.

אני חוזר הביתה ונרגע, ולבסוף נרדם מול ערוץ הספורט.

 

 

 

סרט של דיסני: אריאל בת הים הקטנה. [1]

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פיתוי מסובך / נטשה מדיסון”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס