פיתוי משעשע / נטשה מדיסון

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

אדל – הוצאה לאור 
שנת הוצאה: דצמבר 2017
מס’ עמודים: כ- 350

*מודפס נשלח עם שליח עד הבית. הספר ישלח החל מ 4.1.18.

נטשה מדיסון – פיתוי משעשע:

לורן

השיבה לעבודה הייתה צריכה להיות תקופת מעבר חלקה, אך הבוס החדש שלי התגלה כאידיוט שחצן ויהיר והפך במהרה את חיי המקצועיים לעולם של עינויים. טוב, בסדר, אולי כשקראתי לו ‘אידיוט’ זה לא היה הרגע הכי מוצלח שלי, אבל זה היה לפני שידעתי שהוא הבוס. לתעב אותו לא היה אמור להיות קשה מדי, אבל לא לקחתי בחשבון שהוא גם יכול להיות נאה ומקסים כל כך כשהוא לא מעצבן אותי.

אוסטין

ציפיתי מהעוזרת החדשה שלי שתהיה מקצועית ודייקנית, אבל כל מה שקיבלתי הם מבטים עוינים והערות עוקצניות. הייתי צריך לפטר את החוצפנית הקטנה, אך במקום זאת, כל שיכולתי לחשוב עליו היה לכופף אותה מעל השולחן ולהפר את כל הכללים שהצבתי לעצמי.

מבט אחד.

נגיעה אחת.

לילה אחד.

אלה הם הכללים ואם נפר אותם, חיינו לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.

פיתוי משעשע מאת הסופרת נטשה מדיסון, הינו קומדיה רומנטית וסקסית שלא תצליחו להפסיק לקרוא. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בארצות הברית.

 

ספרים נוספים של הסופרת: נטשה מדיסון

טעימה מהספר

פרק ראשון

לורן

 

ביפ, ביפ, ביפ. ידי רועדת מתחת למעטפת החמה של השמיכות שלי. אני לוקחת את הטלפון שלי מהשידה, מכבה אותו ומכניסה אותו אל מתחת לשמיכות, יחד איתי. כעבור שבע דקות, אני מרגישה שהוא רוטט מתחת לכרית שלי, בין ידיי.

אני מתרוממת וקמה מהמיטה, יורדת במדרגות והולכת ישירות אל מכונת הקפה. תודה לאל על המכונה האוטומטית הזאת. הקפה כבר מוכן ואני יכולה לשתות אותו.

אני ממצמצת כמה פעמים ומדליקה את המנורה שמעל התנור. באור מעומעם במקצת, אני נשענת על הדלפק ומתבוננת בשעון. השעה חמש וחצי בדיוק. אני מריחה את הקפה ולוקחת לגימה איטית כדי לא לשרוף את לשוני. מוחי מתעורר בתדהמה כאשר המשקה החם והחזק מתגלגל על לשוני.

זה השקט שלפני הסערה. בעוד שלושים דקות, אצטרך להעיר את הילדים ולהכין אותם לנסיעה באוטובוס שתמיד מדייק ומגיע הנה בשעה שבע ועשר דקות.

אני מתבוננת בחדר האוכל, מעכלת את הבלגן שעשו ילדיי; תיקי גב פתוחים מונחים על הרצפה ליד הכיסאות, דפים מפוזרים על השולחן, שיעורי בית שאותם הם הכינו אך טרם הכניסו לתוך התיקים שלהם. לא משנה כמה פעמים אני אומרת להם לנקות את השולחן לפני שהם הולכים לישון – גבריאל בן העשר, ורייצ'ל, בת שש וחצי, אך לעיתים מתנהגת כמו ילדה מתבגרת – הם תמיד משאירים את זה לדקה התשעים. תכונה שאותה הם ירשו מאביהם.

אני מביטה ברחבי הבית – הקומה שבנויה כחלל פתוח מאפשרת לי לראות בקלות את החדרים שנמצאים סביבי – ומעכלת את השינויים שהבית עבר בששת החודשים האחרונים. אין יותר נעלי ספורט של גבר שמונחות בפתח הדלת. אין יותר מקטורנים שתלויים על גב הכיסא ליד השולחן ומשתלבים עם תיקי הגב.

לא. כלום. שום דבר. בעודי לוקחת לגימה נוספת מהקפה, אני נותנת למחשבותיי לנדוד אל אותו הרגע שבו הכול השתנה.

 

אני הולכת ליום ההורים בבית ספרם של הילדים וכמובן, אני מאחרת. נאלצתי לאסוף את גבריאל מאימון כדורגל, תוך כדי שלקחתי את רייצ'ל בחיפזון לחוג התעמלות, ולאחר מכן אכלנו ארוחת מקדונלד'ס במכונית בדרך הביתה. כתוצאה מאכילת ההמבורגר במכונית, נשאר לי כתם חרדל על החולצה. אני מושכת את הצעיף שמצאתי במושב האחורי במכוניתי, ועוטפת אותו סביב צווארי בתקווה שהוא יכסה את הכתם.

ברגע שאני מגיעה לבית הספר, אני עושה את דרכי אל כיתתה של המורה של גבריאל. אני עוברת על רשימה של דברים שאצטרך לעשות כשאגיע הביתה, חושבת על מסיבות ימי ההולדת שאליהן ילדיי הוזמנו בסוף השבוע הזה. המתנות מוכנות ומונחות בתא המטען, ממתינות להיעטף. אני מקווה שג'ייק יהיה פנוי לפחות ביום ראשון.

עקרת בית. זאת עבודתי, ואני אוהבת אותה. לפעמים. רוב הזמן. יותר כן מאשר לא. בעלי, ג'ייק, הוא מנהל שיווק בחברת השיווק הגדולה ביותר בעיר. הוא העביר את שמונה השנים האחרונות


 בטיפוס במעלה הסולם בארגון. שעות העבודה הארוכות שלו הן ההקרבה שלנו, עד שהוא יקבל את משרת הניהול הבכירה, ואז הוא יוכל להפחית קצת בשעות העבודה – לפחות זה מה שהוא ממשיך להגיד. אני עדיין עומדת מאחורי מסקנתי – הוא מכור לעבודה.

נפגשנו מייד לאחר סיום לימודיי בקולג'; ביום שבו התחלתי לעבוד במשרה זמנית באותה הסוכנות שבה הוא עבד. לא בזו שבה הוא עובד כעת, אלא הסוכנות הראשונה שבה הוא עבד לאחר סיום הלימודים. מאחר שהיה זה משרד קטן של חמישה אנשים בלבד, היה סביר שנבלה את כל היום יחד. השעות הארוכות האלה הובילו לכך שהפכנו לחברים טובים, והפיכתנו לזוג הייתה השלב הטבעי הבא. אני לא חושבת שהפתענו מישהו כאשר נכנסנו למשרד ביום שני בבוקר כשאנחנו מחזיקים ידיים ומביטים אחד בשנייה באהבה.

אני מגיעה לחדרה של גברת אלוורז, נוקשת על הדלת פעם אחת ונכנסת פנימה. אני מביטה סביב ונדהמת כאשר אני רואה את ג'ייק יושב על אחד מכיסאות מול שולחנה, והיא יושבת מולו.

אני ניגשת אליו, רוכנת ונושקת לו על שפתיו. "היי, לא ידעתי שתהיה כאן." אני מתיישבת על הכיסא שלידו.

הוא מהנהן לעברי ולאחר מכן מביט בנעליו. אני לא יודעת איך לתאר את מה שקרה לאחר מכן,  חוץ מלומר שכל עולמי נחרב. כאילו ליבי ידע את זה. כאילו גופי ידע שהוא צריך להיכנס למצב של מגננה.

"לורן," הוא אומר, עדיין מביט בנעליו. אני מתבוננת בהן ותוהה על מה בדיוק הוא מסתכל. לעולם לא אשכח אותן. חומות, עם שרוכים בצבע חום בהיר. ללא כתמים, ללא שפשופים. נקיות.

בנקודה הזו אני מתחילה להיכנס לפאניקה, מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר.

"מה קרה?" אני שואלת ואז מביטה בגברת אלוורז. היא יפהפייה עם שיער שחור מתולתל ועבה שתמיד מסודר בצורה מושלמת. בין אם היא אוספת אותו לזנב סוס או מפזרת אותו, אי אפשר שלא לקנא בשערה הנהדר. היא תמיד נראית מסודרת כל כך, אבל עכשיו, היא מביטה בבעלי בדאגה כשהוא ממצמץ ומנסה לעצור את דמעותיו, וידיה, אשר צמודות אחת לשנייה על ירכיה, רועדות.

"הכרתי מישהי." הנשימה שעצרתי עולה במהירות מריאותיי. רגליי נחלשות, אני מרגישה זאת חזק מאוד אף על פי שאני יושבת. ליבי פועם חזק ומהר כל כך, עד כי אני שומעת את ההד באוזניי. פי מתייבש, וידיי מתחילות לרעוד בזמן שליבי מתחיל להישבר.

"מה?" אני מביטה בו, ולאחר מכן בגברת אלוורז. "ג'ייק, עכשיו זה לא הזמן. לא כאן." כאילו אני מתחננת בפניו לא לספר לי. כאילו אני מתחננת בפניו לחזור בו.

"אני אוהב אותה," הוא אומר בלחישה, ואז כל חלקי הפאזל מתחילים להתחבר. השיעורים הפרטיים של גייב, שמהם ג'ייק תמיד אוסף אותו – אלה שמהם הם תמיד חוזרים מאוחר הביתה. אני מביטה במורה של בני ורואה דמעה זולגת מעינה, והיא מחייכת אל בעלי. בעלי המזוין – זה שנדר לי נדרים. זה שהבטיח לאהוב, לכבד ולהוקיר אותי עד קץ חיי.

"אתה?" אני אומרת לו ולאחר מכן מביטה בה. "את שוכבת עם בעלי?" אני שואלת אותה ומרגישה את ידו של ג'ייק על גב כף ידי. אני מעיפה אותה, לא רוצה להרגיש כעת את מגעו. לא רוצה שהוא ינסה לנחם אותי.

"זה הייתי אני. אני התחלתי את זה. אני עשיתי את זה. לא קמילה." הוא שוב מנסה להושיט את ידו ולגעת בי. אני מתרוממת מהכיסא ומתחילה לפסוע ברחבי החדר. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי. איך לא ידעתי? איך לא חשדתי? האם זה מפני שהייתי עייפה מדי בשביל סקס? האם זה


כי אני עדיין צריכה להוריד את חמשת הקילוגרמים הנוספים האלה שכה מפריעים לי? האם זה מפני שבסופו של יום הייתי עייפה מדי מכדי להתייחס אליו?

אני עוצרת בפתאומיות ומביטה בהם. כעת הוא עומד וכך גם היא. עדיין מפריד ביניהם שולחן. "שכבנו אתמול בלילה," אני אומרת לו, והוא לא ממשיך להביט בי; במקום זאת, הוא מביט בה.

"זאת הייתה הפעם האחרונה. סוג של פעם אחרונה לפני פרדה," הוא אומר, ומבטו כעת נעוץ ברצפה. 

 "פעם אחרונה לפני פרדה," אני מרימה את קולי. "פעם אחרונה לפני פרדה?!" אני מנענעת בראשי. "כמה זמן? כמה זמן זה נמשך? כמה זמן את שוכבת עם האב הנשוי של התלמיד שלך?" קולי נוקשה, כעס מתחיל לזרום בגופי.

"לורן, בואי לא–" הוא מנסה לומר, אך אני לא נותנת לו הזדמנות. אני צועקת, הפעם בקול רם יותר. "כמה זמן?! כמה זמן אתה שוכב איתה וחוזר אליי הביתה?! כמה זמן אתה אומר לי שאתה אוהב אותי ומשקר לי?! לעזאזל, כמה זמן ג'ייק?! כמה מהחיים שלי הם שקר?!"

שניהם מביטים אחד בשנייה. "שבעה חודשים," הוא עונה בדיוק כשנשמעת נקישה על הדלת. המנהל מכניס את ראשו לתוך החדר. "הו. מר וגברת ווטסון, האם הכול בסדר?" הבחור המסכן לא יודע מה מחכה לו.

"הו, אנחנו בסדר גמור." קולי מתחיל לעלות, ידיי מתחילות לרעוד. "באתי להשתתף ביום ההורים של הבן שלי רק כדי לשמוע שהמורה שלו מזדיינת עם בעלי. נראה שבנוסף למתן שיעורים פרטיים במתמטיקה לתלמידים שלה, היא גם מציעה שיעורי חינוך מיני לאבות שלהם! מגיעה לה העלאה." אני צוחקת בחוסר הומור. אולי יש לי שבץ. אולי, רק אולי, זה הכול חלום. "אבל מלבד זאת, הייתי אומרת שהכול מושלם."

אני ניגשת אל הכיסא שעליו ישבתי ומרימה את התיק שנפל מכתפי בזמן שחיי נהרסו. אני לוקחת אותו ומסתובבת לכיוון הדלת כאשר ג'ייק אוחז בזרועי. "לורן, חכי."

אני מושכת ממנו את זרועי, העוצמה מדהימה את שנינו. "אל תיגע בי," אני לוחשת לפני שאני חולפת על פני המנהל ויוצאת היישר אל המסדרון, היכן שמברכת אותי לשלום ראשת ועד ההורים, קולין.

כעת הדמעות מתחילות לזלוג בחופשיות במורד לחיי. "הו, יקירתי, הרגע שמעתי." אני מביטה באישה הזו, שאותה החשבתי לחברתי, ומטה את ראשי לצד. "את ידעת?" אני לא באמת צריכה לשמוע את תשובתה, מאחר שהיא מורידה את ראשה כדי להתבונן בידיה המשולבות.

אני לא יכולה לעצור את הצחוק הכועס שמתפרץ מפי. אני האישה חסרת המודעות הזאת שעליה כולם צוחקים. אני האישה הזאת שאמרה שלה זה לעולם לא יקרה. אני האישה הזאת שעליה כולם מרחמים. אני היא, האישה המסכנה וחסרת האונים שלא יכולה למנוע מבעלה לזיין אישה סקסית בשנות העשרים לחייה. אני מביטה סביבי כדי לראות אם עוד מישהו מסתכל עלינו.

המזכירה, המנהל, קולין וארבע מחברותיה, שנמצאות שם כדי לשכנע הורים להצטרף לוועד ההורים, ג'ייק והיא. "כולם יודעים שהוא מנהל רומן? האם אני הייתי היחידה שלא ידעה?" אני פורשת את ידיי לצדדים, מסתובבת על עקביי ויוצאת מבית הספר, נשבעת שלעולם לא אחזור.

אני נכנסת למכונית שלי ומתקשרת לקיילי, אחותי. אני לא יודעת מה היא מצליחה להבין בין ההתייפחות לבין הצעקות, אך כעבור עשר דקות, כשאני עוצרת על שפת המדרכה ליד ביתי המושלם, היא עומדת שם וזורקת את בגדיו של ג'ייק מחלון חדר השינה. הם נוחתים על הדשא, בקדמת ביתי.


לוקח לה חמש דקות שלמות לזרוק את הכול. אני עומדת במקומי, עדיין בהלם, עדיין מבולבלת, מביטה בהר הבגדים שלו. בגדים שאני קניתי לו. בגדים שאני בחרתי. בגדים שאני כיבסתי, גיהצתי והנחתי בארון. אני לא רואה את קיילי יוצאת מחלקו הצידי של הבית עם מיכל דלק בידה, אני רק רואה שהיא שופכת אותו על כל הבגדים שלו. היא ניגשת אליי ומושיטה לי את קופסת הגפרורים. "בואי נשרוף את הבן זונה הזה."

וכך אנחנו עושות. עד שאחד מהשכנים מתקשר למכבי האש, אשר מגיעים במהירות, עם שלוש משאיות, אורות מהבהבים בחושך, אמבולנס ורכב משטרה. אני יושבת כאן, על הדשא שלי, מביטה בלהבות שעולות מערמת חפציו לפני שכל הבלגן נספג במים.

 

צלצול השעון המעורר השני מחזיר אותי מהמסע שלי חזרה אל הסיוט.

"גייב! רייצ'ל! הגיע הזמן לקום, חבר'ה! אימא מתחילה לעבוד היום במקום העבודה החדש שלה!" אני צועקת בתקווה שהם שומעים אותי, ולוקחת לגימה נוספת מהקפה שלי לפני שעושה את דרכי במעלה המדרגות כדי להתארגן לעבודתי החדשה. איזה כיף לי.

 

 

פרק שני

לורן

 

אני מביטה בעצמי במראה, מיישרת את חלקה הקדמי של החצאית שעליי. איזה הבדל יכולים לעשות שישה חודשים. נעלם לו המשקל העודף שהשתהה על גזרתי הקטנה במשך שש השנים האחרונות, הודות לכמה תרגילי סיבולת בחדר הכושר והעובדה שהפסקתי לאכול. את בטח חושבת שהעובדה שבעלך עזב אותך תגרום לך להטביע את צערך בפחמימות, גלידה וגבינה, אך למעשה עבורי זה היה ההפך הגמור. לעתים נדירות, יש לי מעט תיאבון ובשנייה שאני מכניסה משהו לפי, אני מרגישה בחילה. לכן אני מתקדמת לאט אך בביטחון. לאחרונה הארכתי את שערי, הוספתי תוספות שיער במקום לסדרו ב'פקעת של אימא' שתמיד הייתה לי, וגם הוספתי גוונים זהובים.

אני לובשת חצאית עיפרון צמודה אפורה אשר מגיעה עד הברך, חולצת משי בצבע ורוד בהיר עם צווארון מסולסל וכתפיות רחבות, ונועלת את נעלי ה'מנולו בלאניק' השחורות והאהובות עליי, מתנה ליום האם שקיבלתי לפני שלוש שנים. לפחות הוא הותיר אותי עם שני ילדים מדהימים וארון מלא בנעלי מעצבים.

הטלפון שלי שוב מצלצל. "עשר דקות, חבר'ה, בואו נלך." אני יוצאת מחדרי ויורדת במדרגות, מביטה בבני בן העשר מניח את קערת הדגנים שלו בכיור, לוקח את כל הניירות מהשולחן ודוחף אותם לתוך תיק הגב שלו. "רייצ'ל, אל תשכחי לארוז את יומן הקריאה שלך. הוא נמצא על הספה."

אני מביטה באחותי, שלוגמת מכוס הקפה השנייה שלה.

היא יושבת כשרגליה משוכלות ומתבוננת במתרחש. היא לובשת את מכנסי היוגה שלה, שמשתלבים בצורה מושלמת עם גופה הרזה שגובהו מטר שבעים, וסוודר משוחרר שנופל מכתף אחת. "איך את זוכרת את הדברים האלה?" היא שואלת.

"זה קסם. כשתהפכי להורה, את תביני," אני עונה בגיחוך.

"אז מה קרה לג'ייק?" היא מחייכת אליי בחזרה, לוקחת לגימה נוספת מהקפה שלה.

"טוב, אני חוזרת בי. כשתהפכי לאימא, את תביני. זאת אומרת, אני לא חושבת שכל הגברים מניאקים. תסתכלי על אבא." אני מחזירה את החלב למקרר ומרימה את קופסת הדגנים כדי להחזירה לארון. צלצול השעון המעורר בטלפון שלי נשמע פעם נוספת. "שתי דקות, חבר'ה!" הטלפון שלי מכוון לזמנים שונים כדי שלעולם לא אאחר – דבר נוסף שהבנתי כשהפכתי לאימא.

אני מביטה בקיילי, שכעת קוראת עיתון. "את לא תאחרי?" אני שואלת ואוספת את קופסאות האוכל, מתקדמת יחד עם הילדים לכיוון הדלת.

היא מקפלת את העיתון. "לא, יש לי לקוחה בעשר וחצי. היום אנחנו עושות יוגה בפארק. מתחברות לטבע והכול." היא מצמידה את ידיה בברכת 'נמסטה', ואנחנו יוצאים אל תחנת האוטובוס.  

אני מחזיקה את ידה של רייצ'ל בדרכינו אל תחנת האוטובוס, שערה החום מסודר בקוקו צידי עם סרט מצח פרחוני ענק. "אל תשכחי, דודה קיי תבוא לפגוש אותך היום אחר הצהריים כשתרדי מהאוטובוס, מפני שאימא מתחילה עבודה חדשה." היא מרימה את מבטה ומחייכת אליי, שן אחת שלה חסרה. "אני יודעת, אימא, אמרת את זה. פעמיים." אני מביטה קדימה ורואה את גייב מדבר עם

 

ילד אחר שמחכה בתחנה. וברגע שהילדים עולים לאוטובוס, אני מנופפת להם לשלום ומסתובבת כדי לחזור הביתה.

גברת פלאונדר, שכנתי אשר גרה בבית הסמוך, יוצאת החוצה עם רולים בשערה וסיגריה תלויה בין שפתיה. "היי, לורן, את נראית נהדר. היום זה היום שבו את סוף כל סוף משתחררת מהחלאה הזה?" היא שואלת, בעודה מרימה את העיתון שלה.

החדשות שג'ייק בגד בי התפשטו מהר יותר מהלהבות של ערמת הבגדים הספוגים בדלק. כמובן, ברגע שנודע על כך שקמילה שכבה עם אביו של אחד מתלמידה, היא הועברה בשקט. כעת היא מלמדת בבית ספר אחר בעיר.

היה קשה לספר לילדים שאנחנו מתגרשים, אך לא נראה שזה הפתיע אותם. אני מניחה שהוריהם של מחצית מחבריהם היו גרושים, לכן לא היה זה דבר בלתי רגיל עבורם. לי, לעומת זאת, לא היה קל כל כך עם הרעיון. למען האמת, חשבתי שמשמעותו של נצח היא לעד, לא עד שמישהו סקסי יותר מנענע בישבנו מול פניי ונותן לי תשומת לב. אולי אם הוא היה מגיע הביתה ושואב אבק מדי פעם, הייתי נותנת לו קצת תשומת לב. לעזאזל, אולי אם הוא היה מרים את הגרביים מלאות הזיעה שלו, הייתי מרגישה צורך לעשות יותר עבורו.

אני מנענעת בראשי לשלילה לעבר גברת פלאונדר ומביטה בה. "אני מתחילה לעבוד היום במשרה הזמנית החדשה שלי."

"הו, זה נחמד, יקירתי. הגיע הזמן להרוויח את הלחם שאנו אוכלים." היא מנופפת בידה ונכנסת חזרה לביתה. אני נכנסת הביתה, אוספת את ארוחת הצהריים שלי ואת התיק שלי, ומביטה בקיילי, שכעת נמצאת באמצע הסלון בתנוחת יוגה מטורפת. "אני לחוצה כל כך, לעזאזל. מה יקרה אם אדפוק את זה או אבכה, או, או, או... אדפוק את זה?" אני מביטה בה בזמן שהיא נעמדת ומפסיקה לאזן את עצמה על ראשה.

"את הולכת להיכנס לשם ולשחק אותה. ואם לא," היא מושכת בכתפיה, "אז לא. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? תיפלי עם הפנים על המפשעה של הבוס שלך?" אני נועצת בה מבט נוקב ומעיפה את ידיי באוויר.

"אל תשכחי, הילדים יורדים מהאוטובוס בשתיים ארבעים וחמש. כיוונת שעון מעורר?" אני שואלת.

"כן, בשעון הפנימי שלי." היא מגלגלת את עיניה. "תפסיקי להילחץ. אני אסתדר. את תאחרי אם לא תצאי עכשיו." היא מלווה אותי אל מחוץ לדלת. "אל תשכחי לשחק יפֶה ולהכיר חברים. חברים נחמדים וחתיכים עם זין גדול!" היא צועקת לעברי כאשר אני נכנסת למכונית שלי וסוגרת את הדלת. גברת פלאונדר מרימה לי שני אגודלים, לאות הסכמה עם אחותי. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת לעצמי ומניעה את המכונית.

אני לא צריכה להשתמש במילה 'מכונית', משום שזאת לא 'מכונית', זה מיניוואן. רכב גדול, אמין, שצועק 'אני רכב משפחתי'. ברור שאני קיבלתי אותו בהסכם הגירושין, בעוד הוא נוהג במרצדס חדשה שממש לא מיועדת למשפחה. היא מיועדת לממזרים בוגדניים שרואים את ילדיהם רק בכמה סופי שבוע ופעם אחת במהלך השבוע.

כאשר אני עושה את דרכי לעבודה, אני נתקעת בפקק קצר ברמזור. לא פקק ארוך עם רכבים צמודים אחד לשני, פשוט תנועה שזורמת לאט. עיניי ממשיכות לטייל בין השעון לבין מערכת הניווט במסך המרכזי, ומדי פעם אני מציצה במערכת הניווט בטלפון שלי, שבמקרה גם מחשבת את התנועה בין המקום שבו אני נמצאת לבין היעד שלי.

 

אני שרה יחד עם הרדיו את Don't Wanna Know של מרון פייב כאשר נכנסת שיחה. שמה של פנלופה מהבהב על המסך. פנלופה היא חברתי מהלימודים, החברה היחידה ששמרתי איתה על קשר. היא מנהלת חברת כוח אדם שמתמחה במציאת משרות זמניות, והיא הסיבה לכך שכעת יש לי את העבודה הזאת.

"היי," אני אומרת וממתינה לקולה שימלא את חלל המכונית.

"היי, רק רוצה לבדוק מה קורה. את מוכנה?" אני שומעת ברקע את רשרוש הניירות שלה, לכן אני יודעת שהיא כבר ליד שולחנה.

"כן, אני בדיוק בדרך לשם. אני לחוצה כל כך שאני עלולה להקיא, אבל אגיע בזמן." אני מצחקקת לנוכח המחשבה על כך שאקיא על הבוס החדש שלי. אני בולמת בפקק התנועה שמתחיל להזדחל מולי כשלפתע, המיניוואן שלי נדחף מעט קדימה. ראשי מתעופף קדימה ואז נזרק לאחור. אני מביטה במראה ורואה שמישהו פגע בי.

"אלוהים אדירים. מישהו התנגש בי. לכל הרוחות, פי, אני אחזור אלייך!" אני פותחת את חגורת הבטיחות ויוצאת מהמכונית.

אני מרכיבה את משקפי השמש שלי – מאת טורי ברץ' – ומרימה אותם מעל לראשי, ואז ניגשת לאמוד את הנזק. אני בכלל לא מספיקה להגיע לשם כאשר קול צרוד צועק לעברי, "מה, לעזאזל, לא בסדר איתך? את פשוט עצרת!"

אני מניחה את ידי מעל עיניי כדי לחסום את השמש ולראות אותו. לעזאזל, זה פשוט מראה מרהיב. ליבי מחסיר פעימה כשהוא מוריד את משקפי הטייסים שלו.

גובהו כמטר שמונים ושניים, אולי יותר, שערו כהה, קצר בצדדים ומעט ארוך יותר בחלקו העליון של ראשו, ונדמה כאילו הוא סירק אותו לאחור בעזרת ידיו. עיניו ירוקות כזית עם כתמי זהב נוצצים, שאותן אני יכולה לראות הודות לשמש אשר מאירה עליהן בדיוק בזווית הנכונה. פניו מגולחות, חושפות את הפינות החדות של לסתו, אך גם מרמזות על הזיפים שיופיעו בעוד מספר שעות.

הוא לובש חליפה ללא מקטורן. מכנסיו, בצבע כחול כהה, מתאימים לו בשלמות ומשתלבים עם גופו כאילו נתפרו במיוחד עבורו, ולפי איך שהם נראים, זה אכן כך. הוא מתוקתק; חולצה מכופתרת לבנה עם צווארון פתוח מכסה את חזהו הרחב ואת שרירי הזרוע העבים שלו. שרווליו מופשלים עד מרפקיו וחושפים שעון רולקס כסוף, גברי וגדול.

הוא מרים את ידו בכעס ושואל, "משהו לא בסדר איתך? את שיכורה?"

אני עושה צעד לאחור ומניחה את ידי על בטני. "אתה מדבר אליי?" אני מביטה סביב, תוהה האם יש מישהו אחר שאליו הוא יכול לדבר. "אתה פגעת בי! אתה. פגעת. בי." אני ניגשת בסערה אל חלקה האחורי של המכונית כדי להעריך את הנזק. הפגוש שלי נשרט קצת, אך הפורשה שלו תזדקק לכמה תיקונים בשלדה.

"אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה! עכשיו אני אאחר מפני שאתה, כנראה, היית עסוק מדי בשליחת הודעות טקסט מהטלפון שלך מכדי לשים לב לכביש." אני ניגשת אל המכונית שלי, פותחת את הדלת ורוכנת מעל המושב כדי לקחת את התיק שלי. רכבים חולפים באיטיות, כולם מתבוננים במתרחש.

מבט אחד בשעון שעל לוח המחוונים מאשר לי שאני צריכה להיות בעבודתי החדשה בעוד עשרים דקות. אחרי שאני לוקחת את רישיון הנהיגה, את רישיון הרכב ואת מספר הביטוח שלי, אני טורקת את הדלת. וכשאני פוסעת לעברו, אני רואה שהוא נשען על צד המכונית שלי, צופה בי.

 

"אני אאחר. אנחנו יכולים פשוט להחליף מספרים ולקחת את כל המידע מאוחר יותר?" אני שואלת ומדפדפת בניירות.

אני שומעת אותו מתנשף. "בטח אין לך ביטוח, לכן את רוצה להתקשר אליי מאוחר יותר כדי שתוכלי לעשות ביטוח בזמן שאני אנהג ללא פנס." הוא ניגש אל מכוניתו ולוקח את הטלפון שלו ממושב הנהג.

אני מביטה בו. "אז לא התעסקת בטלפון? כמווווובן." עיניי ננעצות בו במבט זועם.

"אין לי את כל היום. לכמה מאיתנו יש עבודה אמיתית לעשות. מה את רוצה ממני?" נימתו לעגנית.

"למעשה, אני לא רוצה ממך שום דבר. המכונית שלי נשרטה, שלך היא זאת שניזוקה. חוץ מזה, זאת בכלל לא הייתה אשמתי. אולי אנחנו צריכים לדווח למשטרה כדי שנוכל לתעד את העובדה שאתה נהגת תוך כדי שליחת הודעות." אני מטה את ראשי לצד. "אני לא שוטרת או משהו, אבל אני חושבת שזאת עבירה על החוק."

הוא נוהם לעברי, "פשוט תיתני לי את המספר שלך וזהו." אני אומרת לו את המספר שלי, וכשהוא שואל לשמי, אני עונה לו בשמחה, "האישה שפגעת במכונית שלה בזמן ששלחת הודעות טקסט תוך כדי נהיגה." הוא מביט בי, וגבותיו מתקרבות אחת לשנייה.

"האם השם הזה כבר תפוס?" אני שואלת וממתינה לתשובתו. כשאני מבינה שהוא לא מתכוון לענות, אני שואלת, "ומה המספר שלך?" הוא אומר את המספר במהירות, ואני שומרת אותו בטלפון שלי.

כשאני מסתובבת כדי ללכת, הוא שואל, "את לא מתכוונת לשאול לשמי?" ידיו מונחות על מותניו, שרירי זרועותיו בולטים וחזהו נראה רחב יותר, בגבול הבלתי אפשרי.

"לא. אין צורך. פשוט שמרתי אותך תחת 'אידיוט ששלח הודעות תוך כדי נהיגה ופגע במכונית שלי'." אני מחייכת. "שיהיה לך יום נפלא." אני רוטנת ומסתובבת כדי להיכנס למכונית.

לעזאזל. כעת אני רואה שאני צריכה להיות שם בעוד עשר דקות. מייד אחרי שאני חוגרת את חגורת הבטיחות, אני מתקשרת לפנלופה ומתחילה בנסיעה, בעודי צופה באידיוט נכנס למכוניתו. "נראה לי שבכל זאת אצליח להגיע בזמן," אני אומרת לפני שהיא מספיקה לומר שלום.

"זה בסדר. התקשרתי ואמרתי להם שהייתה תאונה בדרך. הם אמרו שאין צורך לדאוג, ושאוסטין גם יאחר. אז הכול בסדר. מה הנזק?" היא שואלת.

"מיניוואן: 1 – פורשה: 0." אני צוחקת ומבטיחה לחזור אליה בארוחת הצהריים.

כאשר סוף כל סוף אני מגיעה אל בניין המשרדים, אני מביטה בפניי ומורחת שפתון פעם נוספת לפני שאני נכנסת פנימה. אני מביטה בטלפון שלי ושמה לב לכך שאני מאחרת רק בשבע דקות. לא רע בהתחשב בכל מה שקרה. אני נכנסת פנימה ואומרת לשומר שהגעתי לברברה מ'מק'נזי גייקוב ושות''. הוא מתקשר כדי לברר ומקבל אישור לשלוח אותי למעלה.

אני עושה את דרכי לקומה ארבעים ושש וניגשת אל פקידת הקבלה, שמחייכת מאוזן לאוזן. "היי, הגעתי לברברה. שמי לורן. אני עובדת זמנית," אני מסבירה בזמן שהיא מתרוממת מכיסאה, עוקפת את הדלפק כדי ללחוץ את ידי, ומציגה את עצמה בתור כרמן. לאחר מכן, היא לוקחת אותי אל החלק האחורי כדי לפגוש את ברברה.

ברברה היא אישה נמוכה עם שיער לבן, משקפיה יושבים על אפה. "שלום לך, לורן. אני שמחה מאוד לפגוש אותך. שמעתי דברים נהדרים מפנלופה." היא מושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידי ומסמנת לי להתיישב.

 

"תודה רבה לך, ואני מצטערת מאוד על האיחור. נקלעתי לתאונה קלה וניסיתי לפתור זאת מהר ככל שניתן." אני מתיישבת על הכיסא מול שולחנה.

"אל תדאגי. שמעתי שאוסטין יאחר בעשר דקות, אך הוא הגיע ממש לפנייך. עכשיו, אם תמלאי את הטפסים האלה כאן, אדאג להכין לך אישור לשימוש במעלית," היא אומרת ונכנסת למשרדה שבפינה.

מכיוון שזו בסך הכול עבודה זמנית, אני לא צריכה לעשות הרבה, רק למלא טופס של איש קשר למקרה חירום. "עכשיו, אני צריכה להזהיר אותך שאת העובדת הזמנית העשירית שאנחנו מעסיקים למשרה הזאת... החודש," היא מסיימת במהירות.

אני מביטה בה בבלבול. "אבל עכשיו רק השבעה עשר בנובמבר." ליבי מתחיל לפעום במהירות. מה אם הוא יפטר אותי? מה אם הוא יצחק עליי על כך שלא עבדתי במשך עשר שנים?

"אדון מק'נזי הוא... אממ... ובכן... אדם מיוחד," היא ממלמלת ומתבוננת בטפסים שמולה, אפילו לא מנסה ליצור איתי קשר עין.

"מיוחד? מה זאת אומרת?" גבותיי מתקרבות אחת לשנייה.

"בואי פשוט נאמר שאני מהמרת עלייך." היא נעמדת ומצביעה על הדלת. "שנלך?" אני מהנהנת לעברה, מנסה להרטיב את פי. הוא יבש, וכפות ידיי מזיעות. למעשה, אני חושבת שבתי השחי שלי גם מתחילים להזיע. לעזאזל, אני לא יכולה לעשות את זה. אני צריכה להסתובב ולברוח.

אך לפני שאני מספיקה לעשות זאת, אנחנו מגיעות אל דלת סגורה – דלת חומה, גדולה ונוקשה, ותריסים מוגפים שמכסים את החלונות שמשקיפים אל המשרד. ברברה נוקשת על הדלת לפני שאנחנו נכנסות.

אני לא רואה מה נמצא מלפניה. מאחר שישנם חלונות מקיר אל קיר אשר משקיפים על הנוף המדהים של העיר, אני פשוט מתבוננת לעברו. אין לי את האפשרות להמשיך ולהתבונן, מאחר שכל מה שאני יכולה לשמוע הוא קול צרוד ששואל, "לעזאזל, את עוקבת אחריי? עקבת אחריי לכאן?" אני מסובבת את ראשי במהירות כדי להביט בו.

זה המזל שלי. זה האידיוט מהבוקר, זה שפגע בי. רק שעכשיו, האידיוט הזה יושב מאחורי שולחן, השולחן שככל הנראה שייך לבוס הזמני החדש שלי.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פיתוי משעשע / נטשה מדיסון”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס