פרא / אילנית עדני

דיגיטלי : ₪30.00
מודפס : ₪75.00

נקה

תיאור

הוצאה עצמית – אילנית עדני
שנת הוצאה: מרץ 2017
מס' עמודים:  402

*הספר ישלח בדואר רשום.

דפנה, סטודנטית תל אביבית לתואר שני בזואולוגיה, היא רשמית הבחורה הכי חסרת מזל בישראל. יש לה חיים משעממים, ביטחון עצמי נמוך, אבא מגונן יתר על המידה ורזומה של דייטים כושלים. תכניותיה להקדיש את חודשי האביב למחקר שדה רגוע בשמורת יער אודם שברמת הגולן, מתנפצות כשהיא מבינה שתיאלץ לעבוד בצמוד  לרפאל, עוזרו של פקח היער.

רפאל, עובד רשות הטבע והגנים, הוא טיפוס מסוגר, קר, מאיים בנוכחותו ובאופן כללי לא מחבב בני אדם. הוא היה מרוצה מחיי הבדידות בטבע עד שדפנה הופיעה, ועתה התנהגותו הגסה והלא מתחשבת התעצמה שבעתיים. למען האמת, יש לו סיבה טובה להיות מוטרד. אם תסטה דפנה ממסלולה ביער, היא עלולה לגלות את סודו.

ערב אחד דפנה מוצאת באכסניית יער אודם מחברת שבה ציורים מרהיבים בצבעי מים, ומתחילה לחקור את עברה של הציירת האלמונית. היא לא יודעת שהחקירה שלה תפתח תיבה שהייתה נעולה שנים רבות, ותציף מחדש את הסודות האפלים של היער.

במסע מרתק וחוצה יבשות יגלו דפנה ורפאל שהגורלות שלהם התנגשו יותר מפעם אחת, שסופם של סודות להתגלות ושלא כל סיפורי האהבה יכולים להיות מושלמים.

פרא הוא ספרה השני של אילנית עדני. ספר הביכורים שלה, בקיץ הזה, קטף מחמאות רבות והפך לרב-מכר דיגיטלי.

טעימה מהספר

פרולוג

אש.
היא מסנוורת אותי.
עשן כהה מסתלסל מעלה.
הריח שלה משתלט על אפי, חונק אותי ועיניי דומעות מהחום.
כמה יפה היא האש. מיוחדת בלהבותיה.
מציתה את הלב שלי וגורמת לי לרעוד.

הצרחות ברקע, הן סתם רעשים.
ההמונים הנמלטים, אינם יודעים דבר. עליי. עלינו.
אני רוצה להיכנס אל האש, אל חומה, ולהיעלם.
להתחבא ולצאת משם רק כשהלב שלו יאהב גם אותי.
אבל האש מתפשטת מהר מדיי, היא נאחזת בקורות העץ ולא עוזבת.
אני בין העצים, אני רוח רפאים, אני האגדה שאותה מספרים.
אש.
היא שלי עכשיו.
הורסת ומשחירה. בדיוק כמוני.
אנחנו אותו הדבר, אני והיא.
הרסניים, כוחניים.
היא האור ואני החושך.
הצעדים שלי לא נשמעים ביער, הנשימות שלי מהירות והדופק ממשיך להאיץ.
כשהכול נגמר והאש כובתה אני לבד מול האורות האדומים המהבהבים.
בלי חום הלהבות. בלי לדעת מה יקרה מחר.
עוף החול נכנס אל הלהבות ולא יצא.

אבל האש שלו תבער לנצח. בלעדיי.

חלק Ι

קינה בצבעי מים

 

 

פרק 1


דפנה

 

 

״ואני אומרת לך שזה לא יקרה, מותק. זו כבר הפעם השלישית שאתה מבטל.״ קולה של תמר השתלט על מסדרון המחלקה, כשנזפה בבחור המוזר שאיתו יצאה לאחרונה. אודה ואתוודה, לפעמים היה מביך להסתובב עם תמר. לא הייתה לה בעיה לדבר בקול רם על מרצי המחלקה, על בני זוגה המתחלפים ואפילו על תדירות יחסי המין שלה. 

באותו הבוקר צעדנו שתינו אחרי מפגשים עם המנחים שלנו בנוגע לעבודות התזה שלנו. תמר לחצה על כפתור המעלית והשחילה נביחה אחרונה על הבחור האומלל לפני שניתקה את השיחה. 

״עזבי, חתיך אבל סתם אידיוט.״ צחקה קצרות. יכולתי לראות את המרירות שלה נוזלת על מרצפות המסדרון ומתקרבת אליי. 

״אני בטוחה.״ זה כל מה שיכולתי להשיב. 

״די לדבר עליי עכשיו, מה עם מחקר השדה שלך? מה אמרה פרופסור פורת?״ 

שמחתי לשתף את תמר, חברתי הטובה עוד מימי התיכון העלובים שלי. שתינו למדנו יחד לתואר ראשון בביולוגיה ולאחר מכן המשכנו לתואר שני בזואולוגיה. 

״אני אמורה לנסוע באמצע השבוע הבא לשמורת יער אודם. אבא שלי דיבר עם החבר הכי טוב שלו, שבמקרה הוא הפקח של השמורה הזו. סיפרתי לך, בילדות הייתי נוסעת לשם כל קיץ עם האחים שלי כדי לעזור לאשתו שעובדת בחוות האיילים.״ חיוך עלה על שפתיי כשנזכרתי בחוויות של אותם הקיצים. יצאנו מהמעלית בדרכנו אל מחוץ לבניין הפקולטה למדעי החיים. 

״מצוין, זה מסתדר לך נפלא, ככה תוכלי לצפות ביונה השוודית שלך.״ היא קרצה ופתחה את דלת הבניין, מאפשרת לי לעבור לפניה.

חרצתי לה לשון בילדותיות. ״זה הנקר הסורי, תפסיקי להמציא שמות!״ 

תמר גלגלה עיניים לעברי והרכיבה את משקפי השמש שלה. צעדנו בין שבילי האוניברסיטה בדרכנו לקנות כוס קפה. ״יכולתי להיות עכשיו על החוף בפלורידה," היא רטנה, "או אפילו טוב יותר, יכולתי להיות בסידני, להתחכך במים עם חתיכים בחיפוש אחר יצורים ימיים. אבל לא, מישהי פה גררה אותי לספארי. במקום ללמוד ביולוגיה ימית אני תקועה פה, בין האיילים לעגורים.״ היא הביטה בי במבט מאשים.

זו הייתה הפעם הראשונה הבוקר שצחקתי. אילו קיבלתי שקל בודד בכל פעם שתמר התלוננה על כך שגררתי אותה ללמוד זואולוגיה ושבגללי לא נרשמה לביולוגיה ימית, הייתי כבר יכולה לעשות בטן-גב במלון יוקרתי באיים המלדיביים.
"אגב, איך זה מסתדר לך עם העבודה במרכז הצפרות? כבר דיברת עם איתן, נכון?" שאלה בזמן שחיפשה דבר מה בתיק שלה. איתן היה מנהל מרכז הצפרות שבו עבדתי. בכל כמה שבועות ניסה את מזלו והציע לי לצאת איתו לדייט. בכל פעם מחדש נאלצתי לסרב, הוא פשוט לא היה הטעם שלי. האפשרות להיפטר מנוכחותו למשך שלושה שבועות, מתחילת אפריל ועד ליל הסדר, בהחלט מצאה חן בעיניי.

״ברור שדיברתי איתו. אני חושבת שהוא קצת התאכזב, אבל זה לא באמת חשוב. איך היה המפגש עם המנחה שלך?״ 

״מעבר לעובדה שהוא שוב ניסה לפלרטט איתי, נראה לי שהיה בסדר,״ אמרה, ופתאום הביטה ישר קדימה וקימטה את מצחה. ״אני רואה צרות, תתעלמי ממנו בבקשה,״ היא לחשה לעברי. מובן שהייתי חייבת להסיט את מבטי בדיוק לכיוון שאליו הביטה.
עם כל צעד שעשיתי לכיוונו הלב שלי התכווץ עוד יותר. כעסתי על התחושה הברורה שהגוף שלי עדיין נמשך אליו, מתגעגע למגעו, גם שנה לאחר הפרידה, שהייתה מייסרת ממש. כל מפגש מקרי איתו הוריד את הביטחון העצמי שלי בעוד שלב, במיוחד בשל העובדה שהוא הסתובב בזמן האחרון עם מישהי שנראית כמו דוגמנית ממגזין אופנה.
אני, ששנאתי איפור, שנלחמתי יום יום בשיער הגלי שלי, שהתביישתי בחזה הגדול שלי וברגליים  הבעייתיות שלי, נאלצתי לעמוד מול כליל השלמות והיופי. את הבחורה הזו אלוהים טרח לעצב בעצמו, ואילו אותי הוא נתן למלאך עיוור.
"דפנה." קולו היה שקט, ועדיין יכולתי לשמוע אותו קורא לי כמו צרחה בהופעת רוק.
"צוק." השבתי, והוא הנהן לעברי בחוסר משמעות כשעקף אותי בדרכו אל המחלקה למִנהל עסקים. הסתובבתי והבטתי בגבו ההולך ומתרחק. נפרדתי ממנו אחרי מערכת יחסים הרסנית, הייתי הפרפר שנמשך נואשות אל האש וחטפתי כוויות בכנפיים.
"אל תתייחסי אליו. עזבי." שמעתי את תמר אומרת. הסתובבתי חזרה ולבשתי על פניי חיוך מזויף שניסה לכסות על העובדה שהלב עדיין דימם מדי פעם. אחזתי בכף ידה ומשכתי אותה אחריי אל בית הקפה.

 

***

 

 

היום הראשון למחקר השדה שלי התחיל ברגל שמאל. התעוררתי שלוש שעות מאוחר יותר ממה שתכננתי, ופספסתי שתי שיחות מאימא וכמה הודעות מאבא ומאחיי רועי ונועם. הם כתבו פחות או יותר אותו הדבר.

בהצלחה, תשתדלי לא לשרוף את היער.

נועם ורועי הוסיפו חייכן קורץ ואבא לא. הוא ידע שזה לא מצחיק, הייתי הבחורה הכי מגושמת עלי אדמות. המעידות התכופות שלי אילצו את הוריי לשלם על כל הדברים שהייתי שוברת, ובשלב מסוים הם למדו שאסור להם לקחת אותי לחנויות.
אז כן, התרחיש שאצליח איך שהוא, אפילו בלי מצית, לשרוף את היער, לא היה מופרך בכלל. 
התארגנתי במהירות. לבשתי מכנסיים וחולצה קצרה כיאה למזג האוויר בחוץ וניסיתי לצייר פס שחור ישר מעל הריסים יותר מדיי פעמים, עד שהעיניים שלי נראו כמו שני עיגולים שחורים. הסתכלתי על עצמי בייאוש והסרתי הכול בעזרת מגבונים, כי מסיר האיפור נגמר כבר לפני שנה ומאז הפרידה מצוק לא באמת טרחתי להתאפר, עשיתי זאת רק בשבילו. בעיניים מרוטות התקשרתי לאימא שלי.
"אני בסך הכול מבקשת שתנהגי בזהירות, ברמת הגולן את תרגישי את השקט בבום, ואני רוצה שתזכרי לשים שתי ידיים על ההגה."

"אימא, תעשי לי טובה, בסדר? לא קיבלתי את הרישיון אתמול." נכון, לא קיבלתי אותו אתמול, אבל עברתי אחרי ים רחמים בטסט שביעי. ההורים שלי ואחיי חששו לחיי ולחייהם כשהייתי מאחורי ההגה, גם אם הם השתדלו לא להראות זאת.
"תשמרי על עצמך שם ותמסרי לירמי את אהבתנו. תזכירי לי שוב, למה את מפספסת את השיעורים?" 
"ירמי אמר שזו התקופה הכי טובה להגיע לשם." למען האמת, זו לא הייתה הסיבה היחידה שלי להיעדרות מהאוניברסיטה. עדיין הביך אותי להיתקל בצוק במהלך יום הלימודים, עם תמר לחיזוק או בלעדיה. הייתי זקוקה להתאווררות הזו.
"אל תשכחי למסור לסבתא את אהבתי כשתראי אותה." הנחתי את הנייד בין הכתף לאוזן כשרכנתי מעט כדי לנעול את הדלת. "ושמתי לך את המפתח מעל המשקוף אם את או תמר תרצו להיכנס, המנקה של הבניין לפעמים מרימה את השטיח כשהיא שוטפת את חדר המדרגות."
"הכול יהיה בסדר, דפני. נסיעה טובה."
"תודה, אימא. נשיקות," קראתי בקול, מנסה להתגבר על רעש גלגלי המזוודה במורד המדרגות.
גרתי בתל אביב, בדירה המרווחת של סבתי, שהעדיפה לעבור לבית אבות ולא לעלות בכל יום במדרגות עד לקומה השלישית. סבתא נתנה לי את מפתח דירתה, ולא לזרים שהסכימו לשלם כסף רב עבור שכירות מול האוניברסיטה, בתמורה לכך שאבקר אותה לפחות פעם בשבוע. אני לא מהנכדים המפונקים שרק דורשים ודורשים, אני אוהבת את סבתי מאוד והייתי מבקרת אותה בכל מקרה. שכירות אמנם לא שילמתי, אבל כן הייתי צריכה להוציא כסף. מים וחשמל, והארנונה הייתה נפוחה כמו העיר הגאוותנית הזו. זו אחת הסיבות לכך שלא אהבתי את תל אביב.
רמת הגולן לא הייתה זרה לי. זכרתי את הטיולים בשבתות עם משפחתי, זכרתי את השבועות שהיינו מעבירים בחוות האיילים ובביתו של ירמי כשההורים נסעו לחופשת קיץ בחו"ל ובכל זאת, בכל נסיעה הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה.
אכסניית אודם, ששכנה על הכביש החוצה את שמורת היער, הייתה בבעלותם של מנחם וטובה גושר. בזכות החברות בין אבי לירמי, הם היו נדיבים מספיק כדי להוריד במחיר החדר לתקופה של שלושה שבועות. ירמי רסקו, פקח השמורה וחברו הטוב ביותר של אבי, הבטיח לסייע לי במחקר.
כולם התגייסו לעזור לבת הזקונים של יוחנן בולטין בעבודת המחקר שלה והיו נחמדים מאוד בשיחות הטלפון, ואני קיוויתי שלא אתבדה עם הגעתי.

לפי הוראותיה של הגברת וויז, החניתי את הרכב אחרי שלוש שעות של נסיעה מול האכסניה.
שלט עץ כהה אישר שהגעתי אל המקום הנכון, ומצד שמאל ניצב שילוט שהצביע על העלייה אל היישוב הדרוזי מַסְעָדֶה.  
כיביתי את מערכת הסטריאו ברכב, וקולה של נורית גלרון בשיר ספינותיה, השיר האהוב עליי, התחלף בקולות של צחוק והתרגשות של המטיילים שגדשו את הכניסה לאכסניה. נשמתי עמוק ונבלעתי ביניהם בעודי גוררת אחריי את המזוודה הכבדה במעלה מדרגות העץ הרחבות.

"אני כבר איתך!" צעקה מישהי כשהתקרבתי לעמדת הקבלה, משתדלת שלא ליפול עם המזוודה קדימה. ירמי אמר לי שהמקום יהיה עמוס, אבל לא דמיינתי עד כמה. תלמידים בטיול שנתי וישראלים שתכננו לטייל באזור ולכבוש את הרי הבזלת. כולם באותה השעה וכולם בדיוק כשהגעתי. נאלצתי להיצמד אל הקיר כדי לפנות להם את המעבר. פסל חום עצום ממדים של דוב זועם, שבשניות הראשונות הייתי מוכנה להישבע שהוא פוחלץ, לא בדיוק סייע לשינוי התחושות.
אלוהים, לאן הגעתי?
בחמש הדקות הבאות הספקתי להתחרט שהגעתי לכאן. לעזאזל, הספקתי להתחרט על כך שבכלל רציתי ללמוד זואולוגיה. ואז פנתה אליי אישה מתולתלת ומאירת פנים.
"סליחה על הבלגן, חמודה. זו אחת התקופות העמוסות שלנו בשנה. כולם רוצים לראות את הפריחה ואת הציפורים וחיות היער. אני מניחה שגם את כאן בשביל זה. אז נעים מאוד, אני טובה, אבל את יכולה לקרוא לי טוֹבי." היא הושיטה לעברי יד עמוסת צמידים וחרוזים מתוך פונצ'ו בצבע בורדו שלבשה.
"תודה, אני דפנה בולטין."
"אז תגידי שאת הבת של בולטין. כל חבר של ירמי הוא חבר שלנו." היא צחקה, התעלמה מהעובדה שלא הושטתי את ידי ללחיצה ומחצה אותי אליה בחיבוק.
לאחר כמה שניות מביכות של מגע היא שחררה אותי ובחנה את פניי.
"אני מבינה שכבר הכרת את שבִּי. בהחלט תגובה אמיצה." היא צחקה כשמצחי התקמט בבלבול.
"שבִּי?"
"שבְּתאי," טובי צחקה, "הדוב שלנו. הוא מבחן אומץ למטיילים."
"אני יודעת שאין דובים ביער אודם." גיחכתי.
"את זה את יודעת, אבל הם לא." היא קרצה בשובבות וסימנה בראשה לעבר כמה מטיילים שהביטו בדמות שמאחוריי בפחד בולט. "בואי ואראה לך את החדר שלך." קטעה את מחשבותיי. מיהרתי אחריה והשתדלתי לא ליפול למרות המזוודה הכבדה. היא עצרה לרגע מאחורי דלפק הקבלה עמוס הפרחים, ואז צעדנו במסדרונות האכסניה. המקום היה מעוצב בטוב טעם, חיפויי העץ על הקירות ונורות הפחם המרצדות יצרו קסם של כפריות אותנטית. "הנה החדר שלך," הודיעה טוֹבי כשהגענו לסוף המסדרון הימני. "בבקשה, חדר 49 עם הנוף הכי יפה אל היער." היא פתחה את הדלת במפתח בודד ונכנסה לפניי. "בקושי נגעו בחדר הזה, הגיע הזמן שהוא יקבל בחורה יפה כמוך," היא אמרה בשקט, כמעט לעצמה, הסיטה את הווילון האטום ואפשרה לקרני השמש לחדור אל אפלוליות החדר.

החדר הכיל מיטת יחיד רחבה יחסית, שולחן עבודה ומנורת שולחן, מקלט טלוויזיה מהדור הישן, ספה מרופדת בבד מפוספס, ארון בגדים וחדר רחצה.
"המקום יפה מאוד. תודה רבה, גברת גושר."  
"דפנה, כאן אין צורך בשמות משפחה. אני טובי ובעלי הוא מנחם. אם את צריכה אותנו, לכל דבר, אל תהססי לפנות אלינו. על השולחן יש לך עלון מידע על האטרקציות בסביבה, וגם שעות הארוחות מפורטות שם. עוד מעט שעת ארוחת הצהריים, אני מציעה לך לא להתרחק יותר מדיי." היא השאירה את המפתח על שולחן העבודה ויצאה מן החדר.
הנחתי את המזוודה על הספה וצנחתי על המיטה. הכרית הייתה נוחה באופן מפתיע. נאנחתי בקול וקרירות המצעים העבירה בי רעד.
שלפתי את הנייד מכיס מכנסיי וראיתי שקיבלתי הודעה חדשה מתמר.

הסתדרת? הלכת לאיבוד? תקפו אותך חזירי בר? ידעתי שלא תסתדרי שם, אם שרדת תשלחי סימן.

 

התהפכתי על בטני, גלגלתי עיניים ומיהרתי להחזיר לה תשובה מרגיעה ולא מתחכמת. היא בחורה גועשת ורועשת, אבל גם יודעת לדאוג יותר מסבתא פולנייה.

הכול בסדר, תמר. נדבר בערב
.

הלילה הראשון שלי באכסניית אודם היה מאתגר. המים החמים היו פושרים, הקפיצים במזרן היו נוקשים כאילו איש מעולם לא שכב עליו ולמרות החימום היה קר, קר מאוד.  
החלטתי לא להתלונן ולקבל את הכול כחוויה אחת גדולה שהיא חלק מתהליך המחקר שלי.
ארוחת הבוקר ה"כפרית" כללה ביצים קשות, גבינות רכות, ירקות, ריבה, לחם וזיתים מבוקעים שמעולם לא אהבתי. הסתפקתי בעיקר בלגימות מכוס הקפה שלי ובבחינת האורחים האחרים במקום. כולם היו בזוגות או קבוצות, לא היו שם בודדים כמוני.
לאחר מכן יצאתי אל המבואה וחיכיתי לירמי הפקח. היינו אמורים להיפגש בעשר אבל הוא לא הגיע. אחרי דקות ארוכות של המתנה חייגתי אליו. הקו היה תפוס. כשהוא הגיע באיחור של חצי שעה, מיהר להתנצל.

"סליחה, דפנה'לה," הוא קרא כשקפץ בקלילות מהג'יפ שלו. הוא מחץ אותי בחיבוק חזק שזכרתי מהמפגשים הקודמים איתו, והחיוך החם שהקרין ריכך את מידת העצבנות שלי. שיערו הגלי הארוך היה אסוף בקוקו נמוך, וידעתי שהוא חובש את כובע הבוקרים כדי להסתיר את הקרחת.
"זה בסדר, אני בטוחה שהיית עסוק." בטח עסוק. עשרים דקות לפחות בשיחת טלפון!
"בואי נגיד שהייתי חייב לסגור דברים אחרונים בנוגע לשהות שלך כאן. השגתי לך מורה דרך," הוא אמר בהתלהבות, מחא כף בסיפוק ופתח לי את דלת הנוסע. "עכשיו קדימה, עלי לרכב, יש לנו נסיעה קצרה."
הבטתי בו בבלבול. היער היה מעבר לכביש, מדוע עלינו לנסוע למקום אחר?
ירמי כמו קרא את מחשבותיי וענה לשאלתי האילמת. "אנחנו צריכים להיפגש עם המדריך שלך, והוא לא יכול היה להגיע אל האכסניה."
"חשבתי שאתה תהיה המדריך שלי," אמרתי בזמן שחגרתי את עצמי. הוא לחץ על דוושת הגז והקפיץ אותנו אל הכביש לכיוון היישוב מסעדה. "חוץ מזה, אני די בטוחה שאצליח להסתדר ביער בעצמי."
"בשום פנים ואופן. זה לא אפשרי," הוא אמר נחרצות.
אחזתי בתיק הטיולים שלי ושמרתי שלא ייפול. היו בו משקפת, רשמקול דיגיטלי ועוד כלים לשימוש במחקר שדה. מרוב שהתרכזתי בתיק בקושי העברתי את מבטי אל מחוץ לחלון כדי לצפות בנוף הירוק שחלף מול עיניי.  

ירמי עצר את הרכב בצד דרך עפר לאחר כמה דקות, שבהן הוא רק דיבר ודיבר, על השמורה ועל החברות האמיצה בינו לבין אבא שהתחילה במלחמת לבנון הראשונה. אני בעיקר הנהנתי והתפללתי שנגיע כבר. אמנם אהבתי את ירמי כאילו היה דוד שלי, אבל אלוהים, כמה שהוא אהב לדבר.

פחות מחצי דקה לאחר שרגליי נחתו על הקרקע הפורייה כבר שמעתי נהמת מנוע מתקרבת. לידנו נעצר ג'יפ לבן מוכתם כולו בבוץ. הדמות הגדולה שישבה מאחורי ההגה פתחה את הדלת ונעמדה מולנו.
הייתי יכולה להישבע שהרגשתי כיצד בלוטת יותרת המוח שלי התחילה להשתולל, כי הורמונים רדומים התחילו לגעוש בתוכי. לא שמתי לב שאני נושמת במהירות עד שירמי פזל לכיווני וכחכח בגרונו.
בלעתי את רוקי ובחנתי אותו בזהירות, הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שיערו. ארוך, בצבע בלונדיני מלוכלך ואסוף בפקעת מרושלת. היו לו זיפים חדים על לסת מרובעת וקשה, חולצה אפורה, מעט מקומטת, הייתה צמודה לחזהו הרחב, צמידי עור על מפרק כף ידו וג'ינס דהוי הבליט את שרירי ירכיו.
אלוהים אדירים, מי זה היצור הזה?
הוא הביט בי בשקט, עיניו כהות כמו צמרות העצים. הרושם הראשוני שעשיתי כנראה לא היה משהו, כי יכולתי לראות את הזלזול ממלא את עיניו והופך אותן לרעל. נשפתי על הפוני בתסכול כמו שאני תמיד רגילה לעשות, רגע לפני שנזכרתי שאימא אומרת שככה אני מתנהגת כמו ילדה קטנה.
"רפאל, תכיר את דפנה. היא כמו הבת שלי, והיא כאן כדי לעשות מחקר לתואר שני." ירמי מחץ אותי אל מותנו וחייך אל הבחור שכנראה היה משותק בפניו, כי מהרגע שירד מהג'יפ הזה שלו הוא לא הניע שום שריר.
"דפנה, תכירי את רפאל, יד ימיני." הוא דחף אותי קדימה אל רפאל, ובמצב שנוצר נאלצתי להושיט את ידי לשלום.
"היי, אני דפנה." נשמעתי כמו ילדה חדשה שהגיעה לכיתה. בחיי, הייתי פאתטית.
הוא הוריד את מבטו אליי. רפאל היה גבוה ממני בכמעט שני ראשים ורחב כמו שני גזעים עבים צמודים. הוא לא הושיט את ידו, אלא בחן אותי בצורה מאוד לא נעימה במשך כמה שניות ואז העביר את מבטו אל ירמי. "היא תסתדר," אמר בקשיחות.
אלו היו המילים הראשונות ששמעתי ממנו. לא "היי" או "שלום גם לך" או "ברוכה הבאה". ירמי משך בכתפיו, נופף לנו לשלום והסתלק משם, משאיר אותי לבד עם היצור.

הסתובבתי להביט שוב ברפאל, אבל הוא מיהר אל הג'יפ בנעלי טימברלנד משופשפות שנדמה שראו כבר הכול. לרגע חשבתי שהוא יתניע וישאיר אותי כאן, בכניסה אל היער.
"היי!" קראתי אחריו כשטיפס חזרה אל הרכב שלו. הוא אידיוט או משהו? איך אני אמורה לחזור?
כשירד חזרה הוא שלח לעברי מבט מצמית. השרירים שלו נעו בחדות בזמן שטרק את הדלת, וכשפסע לעברי כשלתי לאחור.

"יש בעיה, גברת?" הקול שלו היה נמוך ועמוק כמו מעבה היער. בידו הוא אחז בטלפון הנייד שלקח מהרכב.
גברת? באמת? "קוראים לי דפנה."
הוא התעלם מדבריי והתחיל לצעוד אל תוך השמורה, ואני נאלצתי לרוץ אחריו כדי להדביק את צעדיו. לא הצלחתי ליהנות מהנוף או מעצם העובדה שהגעתי למתחם שבו אחקור את הנקר הסורי. היו לי מיליון שאלות שרק חיכו לצאת ממני אבל לא היה לי את מי לשאול. התאכזבתי שדווקא זה המדריך שלי, הוא לא נראה ידידותי במיוחד.

נעצתי עיניים בשיער שלו. היה ברור שהוא לא האריך את השיער כי זה היה באופנה, בכלל לא נראה לי שטיפוס כמוהו מבין באופנה. העיניים שלי התמקדו בו ולא במקום שבו דרכתי, ולכן מעדתי כל כמה צעדים.
"תעצרי." הוא עצר לפתע ואפי כמעט נתקל בגבו. שמעתי אותו מסתובב, ולקח לי זמן עד שהרמתי את מבטי משרירי חזהו. עיניו שידרו כעס אבל גם משהו עמוק יותר שטרם הצלחתי לפענח. 

״אני יודע שאת בכלל לא מסתכלת לאן שאת הולכת. יכולתי לקחת אותך למורדים בסוריה, שאגב נמצאים שעתיים הליכה מכאן, ולא היית שמה לב."
באיזו זכות הוא כועס עליי? מה כבר עשיתי? אולי אני צריכה לחזור אל ירמי ולהגיד לו שהמדריך הזה ממש זוועה.
"כן הייתי שמה לב," סיננתי בכעס.
הוא הרים גבה עבה כשעניתי לו. רפאל לא רצה לעשות עליי בייביסיטר, זו התחושה שנתן לי בכל אופן.
אבני הבזלת והחצץ מילאו את האדמה והקשו עליי לעמוד בקצב שלו, הוא היה מהיר ממני בהרבה.
"אתה מוכן להאט בבקשה?" העזתי לבקש לבסוף. "אני מבינה שאתה מכיר את המקום, אבל אני לא. אם לא תאט אני אלך לאיבוד."
"אם את רוצה לשהות פה, יש לי שלושה כללים." הוא הסתובב שוב ואמר בלי להתייחס לדבריי.
מה? כללים?
"כלל ראשון, את לא יוצאת לבד ליער.״
אוי, לא. אני הולכת להעביר את כל שעות מחקר השדה שלי יחד איתו?
״את תשתמשי בנווטן, ג'י-פי-אס," הוא המשיך מיד ואני נאנחתי בהקלה. "אסדר את ברירת המחדל שבו כך שהאכסניה תהיה ה׳בית׳ עבורך. כלל שני, ביגוד.״
הבטתי במהירות בבגדיי. הם היו נוחים לעבודה ולטיול: מכנסי ג׳ינס, חולצת טריקו רחבה ונעלי ספורט.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פרא / אילנית עדני”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס