קתרינה / אלונה ירדן

דיגיטלי: 35.00

נקה

תיאור

אלונה ירדן – קתרינה

ז’אנר: רומן, מתח ומסתורין

הוצאה לאור: הוצאה עצמית

 

קתרינה – תקציר:

”הגילויים הכי גדולים בחייכם, יופיעו משום מקום מיוחד“.

קייט יצאה מביתה בבוקר מבלי לדעת שלעולם לא תשוב אליו כפי שיצאה ממנו. בסיום יום לימודים שגרתי בבית הספר לרפואה, היא מוצאת עצמה דחוסה בתא מטען של מכונית צהובה, מובלת ללא הכרה אל בקתה מבודדת בלב יער שומם.

אנדרו חיפש כל חייו את זאת שנעלמה לו. הוא היה אז רק ילד צעיר, אך הבין בבירור מה זאת אהבה. הוא יודע שנקיפות המצפון לא יניחו לו עד שיצליח להזכיר לה נשכחות ובשביל זה, הוא זקוק לשבועיים.

מר בריגס כמעט ויוצא מדעתו. בתו הקטנה, זאת שעבורה הוא זנח את כל עולמו, לא שבה אל הממלכה הפרטית של שניהם. הוא משתף פעולה עם השוטרים, חושף פיסות עבר שקיווה להסתיר עד יומו האחרון ועד מהרה, חוסר האונים מביא אותו לכדי שבירה.

קתרינה הוא ספר מותח ומסתורי. דווקא כשתחשבו שהכל מובן, יתגלה פרט נוסף שיצבע את הדברים באור חדש של תעתוע. זה סיפור על זוויות ראייה שונות, על זיכרונות ילדות, אהבה, בגידות ורצח.

קתרינה הוא ספרה החמישה עשר של אלונה ירדן.
קדמו לו ספריה סדרת ‘לומד לאהוב’, ‘זכר אלפא’, ‘עונג שבת’, ‘הקלות שבתלונה’, ‘נכתב בכוכבים’, סדרת ‘הרווקה‘, ‘שבויה באהבה’ ו’המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר’ כיכבו כולם ברשימות רבי המכר.

 

לספרים נוספים של הסופרת: אלונה ירדן

טעימה מהספר

פרק 1

קייט

באותו בוקר, כמו בכל בוקר אחר, נפרדתי מאבי בנשיקה על מצחו. בשנים האחרונות ניכר שהוא כבר אינו כפי שהיה פעם. מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא כל עולמי. מעולם לא חסר לי דבר על אף שלא היינו עשירים, מעולם לא הרגשתי שלא הייתה לי אוזן קשבת על אף שגידל אותי לבדו ומעולם לא ראיתי אותו מפגין רגע אחד של חולשה, על אף שברור היה לי כי עבר זמנים לא קלים. לאחרונה, המצב קצת השתנה.
אותו איש שנדמה היה לי שהוא כל יכול, פתאום הלך והצטמק לנגד עיניי, או שבכלל אני הייתי זו שגדלה מולו.

"צאי לשלום, עלמה צעירה" הוא קרא את הקריאה הקבועה שלו אליי, כפי שקרא לי בכל בוקר מהחלון.
"שמור על הממלכה, אביר יקר שלי" עניתי לו את התשובה הרגילה ויצאתי לדרכי.

למרות שבית הספר לרפואה בו למדתי היה רחוק ותחנת האוטובוס, שיכול היה להוביל אותי אליה לא הייתה רחוקה מדירתנו, אהבתי לצעוד לשם בכל בוקר ובחזרה.

אהבתי לברך לשלום את השכנים שחלפו על פניי, אהבתי לצעוד בדרך העפר שחיברה בין הנוף הפרברי לנוף העירוני, אהבתי לשאוף עמוק אל ריאותיי את האוויר הנעים של הבוקר, אבל יותר מכל אהבתי את השקט שהדרך העניקה לי, לפני ששאלותיהם המעיקות והבלתי נמנעות של הסטודנטים האחרים לרפואה, גרמו לי לרצות להרוג אותם.

"קפה לאטה, גדול, חלש, עם חלב סויה, לקחת בבקשה" חייכתי אל הבריסטה שקיבל את פניי בסניף הסטארבקס הקבוע שלי, זה שהיה שם כמעט בכל בוקר בחצי השנה האחרונה.
"איחוליי בוקר טוב גם לך, קייט".
"אתה צודק, ג'יידן, לא בירכתי אותך כמו שצריך. שיהיה לך בוקר טוב" חייכתי אליו.
"תודה, אבל שוב ניחשת לא נכון" עיניו הטובות נצצו אליי כשהגיש לי את ההזמנה.
"שיהיה לך בוקר טוב, טום?"
"לא".
"נו... זה לא הוגן. אם שמים תווית עם שם, הוא חייב להיות נכון. מדובר בהטעיית הציבור. אני דורשת לשוחח עם המנהלת שלך!"
"אלה החוקים, קייט. נחשי איך קוראים לי ולא תשלמי על הקפה שלך עד שארית ימייך. תטעי ותחיי עם הבושה המלווה את אלו שלא יודעים את התשובות הנכונות לנצח".

הוא תמיד הצחיק אותי.
ביום הראשון לעבודתו, הוא לקח ממני את ההזמנה והסתובב להכין אותה. קראתי שוב ושוב בשם שהיה מוצג על התווית שהצמיד לחולצתו כדי לוודא שהוא משתמש בחלב סויה, אך הוא לא הגיב וכאשר סוף סוף הגיש לי את הקפה וראה עד כמה התרגזתי מחוסר המענה שלו, הוא הסביר שלא קוראים לו כך כלל, אך לא הסכים לומר לי את שמו.

כל עובדי הסניף ידעו על המשחק שלנו ואף אחד מהם לא הסכים לגלות לי את התשובה הנכונה. לעיתים נדמה היה לי שגם הם נהנו לראות אותי כושלת בניסיונותיי לגלות את שמו של הבריסטה בעל תווית השם 'כריסטיאן'.

ישבתי בפינה הקבועה שלי ולגמתי את הקפה עד סופו.
כסטודנטית לרפואה, ידעתי מהן הסכנות וההשפעות שיש למתח ולחץ על בריאותי, לכן בניתי את חיי כך שלא אמהר לשום מקום. כל משימה ופעולה שעשיתי קיבלה אצלי את הזמן הראוי לה ואת מלוא תשומת לבי ואם לא יכולתי לעשות זאת, לא לקחתי אותה על עצמי מלכתחילה.

"הי, יפיפייה" איידן, בן זוגי ללימודים, הואיל בטובו להופיע לפגישה היומית הקבועה שלנו "את באה לכאן הרבה?"
"אני? מה פתאום" חייכתי אליו "למה איחרת?"
"הדייט של אתמול בלילה סירבה להיפרד" הוא הושיט אליי את כף ידו "מה אעשה, הן תמיד רוצות ממני עוד".

"אני יכולה להבין מדוע קשה להן להיפרד מג'נטלמן שכמוך. בחיי, אני מבינה אותה" נעזרתי בו כדי לקום לעמידה והסתובבתי אל עבר הבריסטה "יום קסום, ניק!"
"שוב טעית, קייט. יהיה פשוט יותר אם תסכימי לחיות עם הבושה" מילות הפרידה שלו שלחו את איידן ואותי אל יומנו כשחיוך גדול מרוח על פנינו.

מאז הכרנו, איידן ניסה כמיטב יכולתו לגרום לקשר בינינו לחרוג מגבולות האפלטוניות, אך ללא הצלחה. זאת השנה השלישית בה חלקנו את ספסל הלימודים ובמקביל, השנה השלישית בה אני מתאמצת להבהיר לו שאינני רואה בו מועמד פוטנציאלי לקשר רומנטי. אילולא היה היחיד בכיתה שהיווה אתגר אינטלקטואלי עבורי, לבטח היה מוצא עצמו מחוץ לחיי לחלוטין, כמו כל הסטודנטים האחרים בהם לא מצאתי עניין. העובדה שהיה בן הזוג היחיד שיכולתי ללמוד איתו, עזרה לי להבליג על המשפטים חסרי הטעם ששלח לעברי מפעם לפעם בנוגע לחיי החברה שלי או שלו.

"את מרגישה שאת מוכנה לבוחן באנטומיה?"
"כן".
"אני לא" הוא נשף בתסכול.
"אתה סתם קשה עם עצמך, איידן. שנינו ידענו הכל מושלם אתמול בלילה ואין סיבה שלא נצליח".
"את יודעת יותר ממני".
"זה ברור, אבל זה לא קשור אליך. זה הכל אני. אני יותר מוצלחת ממך, זה הכל. אין לך מה להרגיש רע עם זה" גיחכתי, למרות שהתכוונתי לכל מילה ומילה שאמרתי.

בכל בוקר היו לנו עשרים דקות של פטפוט, שהחלו ביציאה מהסטארבקס והסתיימו בכניסה לכיתת הלימוד התורנית שלנו וכך היה גם באותו הבוקר.

"אני מבקש מכולם להוציא את החומר ולפתוח את הספרים בעמוד מאתיים שלושים ושש" פרופסור תומפסון האלוהי ביקש.
"מה? אין בוחן?" מיהרתי להביע את מחאתי משינוי תוכנית הלימודים שהייתה צפויה לאותו יום.
"גברת בריגס היקרה, האם את רוצה שיהיה בוחן?" הוא שאל וגל של לחשושים מרושעים סבב אותי.
"אני רוצה שיתקיים בוחן בשעה הראשונה או שלא יתקיים בכלל. אין היגיון לקיים בוחן בשעה מאוחרת יותר של היום כשכולם כבר מותשים ועייפים".
"יש עוד משהו שאני יכול לעשות עבורך?" הוא שאל והתאפקתי כל כך לא לענות לו ולפרט מול כולם את רשימת המשימות שהייתה לי עבורו, בטח לא כשפרטי הלבוש שנחו על שרירי גופו המחוטבים היו מיותרים לצורך ביצוע כל אחת מאותן משימות.
"למען האמת, יש עוד הרבה" חייכתי בשובבות.
"משהו שאת מעוניינת לחלוק עם הכיתה?"
"המממ..."
"עזבי" הוא נופף אליי את ידו, מבין בדיוק מה כדאי ולא כדאי לו לשאול אותי והמשיך לשוחח עם שאר חבריי לכיתה "כמו שאמרתי קודם, אבקש מכולם לפתוח את הספרים".

במשך שעתיים רצופות הוא חזר באופן מתיש ומעייף על כל החומר עליו היינו אמורים להיבחן. בחיי. מה האתגר בבחינה אם רגע לפניה כל התשובות נאמרות? בטיעוני כנגד דחיית הבוחן בפני הכיתה, ציינתי את העייפות שוודאי היכתה בכולנו, אבל האמת הייתה שחששתי כי הצטיינותי היתרה לא תהיה מובהקת כל כך אם יחזור על הדברים רגע לפני הבחינה ובכך יעזור לאחרים להצליח בה.

"יש שאלות על החלק הזה של החומר?" הוא הרים את ראשו רגע לפני שכולם קמו ללכת לשיעור הבא.
"איך יהיו שאלות?" מלמלתי אל איידן "הוא הרגע סיפק את כל התשובות".

"שששש..." איידן, שהיה פחות חביב על הפרופסור ממני, חשש להסב אלינו את תשומת לבו.
"כן, בבקשה, אתה?" פרופסור תומפסון הצביע על איידן.
"אני? לא... אממ... תוכל רק לחזור שוב על האיברים המדויקים שיהיו בבוחן?"
"חנפן" מלמלתי אליו.
"גברת בריגס, רצית לענות לו במקומי?"
"לא, לא. לא ארצה לתפוס את מקום עבודתך לעולם, פרופסור".
"למה? נראה שיש בידייך את כל התשובות הנחוצות".
"זאת בדיוק הסיבה מדוע אמנע מלקחת עבודה שכזאת. אני אמצא עבודה באחד מבתי החולים המובחרים ולא אשב מאחורי שולחן ואתמודד עם שאלות מיותרות של תלמידים עצלנים" הסבתי מבטי אל נעיצת מבטם הרגזנית של אותם עצלנים והחזרתי אותו אל עיניו היפות של פרופסור תומפסון "אל דאגה. המשרה שלך בטוחה".
"זה לא לגמרי מדויק" לא נראה היה שנפגע ממני "אני בטוח שמישהו בחדר הזה ידע מספיק תשובות נכונות שיזכו אותו במשרתי בעוד שאני? אני אצא ל..."

הצלצול שנשמע גרם לכל הסטודנטים לקום באמצע משפטו ולארגן את תיקם לקראת המעבר לכיתה הבאה.

רבים מהסטודנטים שישבו לצידי הביטו בי בעין עקומה. בתחילת לימודיי לתואר ברפואה, לא הרשיתי לעצמי לענות בכזאת חוצפה למרצים וגם עכשיו, לקראת סוף השנה השלישית, לא הגעתי לקשר משוחרר כמו זה עם כל המרצים, אבל פרופסור תומפסון היה שונה מכולם.

ראשית, הוא היה אגדה רפואית. הוא חולל מהפיכה של ממש לפני שפרש ממשרת המחקר שלו בבית החולים והחל ללמד רפואה והגילויים אליהם הגיע, מהווים עד היום אבני דרך עליהם נשענים מחקרים אחרים. אין דבר שמישהו יכול לומר שיגרום לו להרגיש רע עם עצמו או עם הישגיו, לכן הרשיתי לעצמי לגלוש איתו להתנצחויות כגון אלו, אבל לא מיד.
בחודשים הראשונים להיכרותנו, הייתי רודפת אחריו בקפיטריה רק כדי לשמוע קצת על הדרך שעשה ולנסות להבין אם אצליח לחקותה, אפילו במקצת. כחצי שנה לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה, הוא שם לב לפער העצום שהיה ביני ובין שאר הסטודנטים ועשה כל שיכל כדי להכשיל אותי ולגרום לי להבין שאני לא טובה יותר מאף אחד אחר, אך כל שהצליח לעשות היה להוכיח לי ולעצמו שאני בדיוק כזאת. טובה יותר מכל האחרים.

גם חבריי ללימודים הפסיקו לתהות אם יש בינינו קשר רומנטי כלשהו והבינו שרצף הציונים המושלם שעיטר את התעודות שלי היה תוצאה של עבודה קשה ומאמץ ולא של גניחות ועונג שמעולם לא חוויתי איתו.

בהמשך אותו יום התקיים הבוחן המיותר של פרופסור תומפסון, בסופו הוא ביקש ממני להישאר ולעזור לו לנקד את תוצאות חבריי לספסל הלימודים, כפי שנהג לעשות בשנה האחרונה.

"נו באמת" נשפתי בבוז כאשר דף התשובות של ג'ניפר, הסטודנטית שאהבתי לשנוא, הגיע לידי.
"מה הבעיה עכשיו, גברת בריגס?"
"אתה. אתה תמיד הבעיה".
"את שוב מקטרת על כך שהתקיימה חזרה על החומר רגע לפני הבוחן?"
"זאת הדרך שלך לעודד מצוינות? איך אני אמורה לזהור מעל כולם אם אתה דואג לכוון אליהם תאורה עוצמתית".
"זאת אנלוגיה חדשה. תני לי לראות מה היה לנו כבר" הוא גלגל את עיניו הירוקות וחזר להביט בי "את עיפרון מחודד בקלמר מלא צבעי פנדה".
"נכון".
"את מנה חריפה בתפריט תפל וחסר טעם".
"נכון מאוד".
"את כלבת צייד בין מגוון של עכברי מעבדה".
"כל הכבוד! לא חשבתי שתזכור את הדוגמה הזאת, היא הייתה בין הראשונות שהמצאתי".
"אני זוכר הכל, גברת בריגס. הכל. עכשיו תמשיכי בעבודתך ותסיימי לנקד את הבחנים של שאר הכיתה".
"אבל..."
"היא ענתה נכון?" הוא החווה באצבעו אל טופס הבחינה של ג'ניפר.
"כן, אבל אני יודעת ש..."
"אם כך, היא מקבלת את הניקוד המלא".
"זה לא מקובל עליי, אבל בסדר".
"תודה רבה לך".
"אין לך סיבה להודות לי. אני מקללת אותך בלב".
"אם כך, כשתסיימי לאחל לי דברים רעים, תתנצלי. מבחינתי, גם ההתנצלות שלך יכולה להיות בלב. כל דבר שיעזור לי לא לשמוע אותך, הוא מבורך".

השיעורים של אותו יום לא עניינו אותי כלל.
הקשיים שהרעיף עליי הפרופסור בשנתי הראשונה ללימודים, גרמו לי להוכיח את יכולותיי ולהתקדם בעצמי בחומר. עקב זאת, שנת הלימודים השנייה שלי הייתה פשוטה ומובנת מאליה ואת רוב החומר של השנה השלישית למדתי בחופשה שהייתה בין הסמסטרים. השיעורים היחידים שהצליחו לרגש ולמשוך אותי היו השיעורים המעשיים בהם ניתחנו גופות, צפינו בניתוחים או בילינו במשמרות התנסות בבית החולים.

"נו, אז גלי לי כמה קיבלתי בבוחן?" איידן הגיע לנקודה בה קבענו להיפגש לקראת הצעדה השגרתית שלנו, בחזרה אל סניף הסטארבקס.
"אתה יודע שאני לא אמורה לגלות לך את זה".
"אני יודע. את גם לא אמורה להתאהב בי ללא כל גבולות, אבל הנה אנחנו,

צמודים כמו זוג של..."
"שמונים וחמש" קטעתי אותו.
"מה לעזאזל?! מי ניקד את העבודה שלי, את או המפלצת?"
"אתה מתכוון לשאול מי ניקד את הבוחן שלך, היפה או החיה?"
"קייט, אני נשבע... מי היה האפס שניקד את הבוחן שלי?"
"כשאתה מציג כך את השאלה, קשה לי להתוודות שזאת הייתי אני, איידן".
"אני לא מאמין לך. זאת היית את?"
"אתה קורא לי אפס?"
"גברת בריגס!" הוא הרים את קולו וצחקתי בתגובה "אני נשבע באלוהים. אם את לא מספקת לי עכשיו תשובה ישירה..."
"פרופסור תומפסון ניקד את הטופס שלך" צחקקתי קלות והנחתי את ידי סביב כתפו בידידות כדי לנחמו על הציון הבינוני שקיבל "אבל שתדע לך שהוא מאוד התרשם מחלק מהסברייך. הוא אמר שיש לך מוח מבטיח".
"לאמא שלו יש מוח מבטיח. כמה את קיבלת?"
"את זה הוא לא אמר לי" משכתי בכתפיי.
"וזה לא מעניין אותך?"
"למה לי להתעניין בבוחן מטופש? יש לי מוח מבטיח" הטחתי אגרופי בכתפו "וגם לך, איידן. תפסיק לנסות להתעלות על אחרים ותהיה מרוצה מההישגים שלך".
"תראו מי שמדברת".
"אני?! אני לא מנסה להתעלות מעל כולם, אני עושה זאת בלי כל ניסיון או מאמץ" קדתי לפניו קידה יהירה והחלפנו את נושא השיחה במהרה.

התחרות האקדמית בינינו לא הייתה פשוטה עבורו.
הוא היה מצטיין בקורס המקדים ללימודי הרפואה והגיע ללמוד דווקא במכללה הזאת, בהנחה שיהיה בראש הכיתה, רק כדי לגלות שבחורה קטנה ויהירה, שחצנית ובעלת מוח מבטיח במיוחד, הגיעה גם היא עם מטרה דומה ואף משיגה אותה לפניו.

"יש לך דייט הערב?"
"למה, את רוצה שאבטל אותו?"
"חלילה. לא אצליח להירדם אם אדע שלא תפרוק את עצמך בתוך בחורה סתמית ולא משמעותית הלילה".
"את יכולה לשנות את זה, את יודעת? את יכולה לעזור לי לפרוק את עצמי בתוך בחורה משמעותית במיוחד".
"בעלת מוח יוצא דופן?"
"וגוף שבנוי ללילה מלא תענוגות" עיניו נצצו.
"תהנה הערב" קרצתי לעברו צעדים ספורים לפני סניף הסטארבקס שסימן את הנקודה בה דרכנו התפצלו "ושים קונדום" מיהרתי לחבק אותו לפני שדרכינו נפרדו.

משם והלאה לא היה דבר יוצא דופן שנרשם בזיכרוני מהדרך הביתה. צעדתי כמה דקות נוספות לבדי על שביל העפר שקישר בין העיר הגדולה לפרברים בהם אבי ואני גרנו והכל היה כל כך שגרתי.
השמים הכחולים, הציפורים שחגו מעל ראשי ותנועת המכוניות המועטת שהותירה אחריה מפעם לפעם ענן אבק לבן.

עד מהרה, שביל העפר התחלף במדרכות השוממות ועיניי נמשכו אל רכב צהוב שחנה בפינת הרחוב. הוא מעולם לא היה שם, או לפחות מעולם לא ראיתי אותו קודם בשום מקום.

הספקתי כמעט להציץ במושב האחורי לפני שהרגשתי מישהו אוחז בי מאחור, מניח על פי תחבושת עם חומר כלשהו והכל סביבי הפך שחור.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קתרינה / אלונה ירדן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי