רציתי צבעים בהירים / מיכל אדמוני

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪78.00
קינדל : ₪34.00

נקה

תיאור

מיכל אדמוני – רציתי צבעים בהירים

תאריך הוצאה לאור: 2018-01

ז’אנר:  ארוטיקה ורומנטיקה / סיפורת

מס’ עמודים: 436

 

 

בעקבות תאונת דרכים קשה מאבדת אלה, צעירה בת עשרים ושש, את התחושה בפלג גופה התחתון ומאושפזת במחלקה ארבע, מחלקת נפגעי עמוד השדרה, בבית החולים השיקומי.

כעת עליה ללמוד מחדש את נבכי גופה הרצוץ וגם את מערכות היחסים הישנות־חדשות עם סביבתה האוהבת. בעל כורחה הופכת אלה, בחורה אופטימית, תוססת ומינית, לאסירה במחלקה שקירותיה צבועים בצבע שמנת צהבהב, וריחות של חומרי חיטוי עומדים בה.

היא נכלאת בתוך גופה, הגוף שפעם הסב לה אושר ואיפשר לה להגשים את חלומותיה. אלה נדרשת לאסוף את שבריה בכל פעם מחדש לאחר שהיא מתרסקת שוב ושוב, ולמרות זאת מצליחה לרקום חברויות חדשות ולפתוח את ליבה לאהבה מפתיעה שנכנסת בהיסוס לחייה.

רציתי צבעים בהירים הוא רומן נוגע ללב ואופטימי, המתאר תהליך של פירוק והרכבה מחדש ומציע תקווה בעולם שריח התרופות ואור הפלורוסנט מעמעמים בו כל שביב שלה, אך יותר מכול זהו סיפור אהבה בין גבר לאישה ובין אישה לבין עצמה וגופה למרות הנכות.

 

מחיר דיגיטלי: 35 ש”ח.

מחיר מודפס: 78 + 15 ש”ח משלוח בדואר ישראל.

דאנאקוד: 1272-144

 

טעימה מהספר

הקדמה

 

הענן עטף אותי, שחור וסמיך. לא הצלחתי לנשום. ניסיתי להזיז אותו, הרי הוא רק ענן, אך הוא סירב להתפנות.

חיי התהפכו בשנייה.

היו את החיים שלפני. חיים שהיו מלאים באור ואהבה. לא פעם שאלתי את עצמי - איך דווקא אני זכיתי לכל הטוב הזה? ויש את החיים של אחרי.

לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות? איך לעשות? וכמה לעשות. לא היה לי מושג אם אני רוצה לעשות.

הגוף שלי התחיל מהאגן ומעלה. ככה שכבתי עם הענן הכבד הזה שעטף אותי והסתיר כל פינת אור, כל אפשרות למחשבה בריאה.

"אני חייבת להזיז אותו," חשבתי לעצמי. "אני חייבת להזיז אותו," אמרתי לעצמי בקול רם.

פרק 1

 

יש דברים שנוזלים אל התודעה. לא בשטף, אלא בטפטוף חדגוני של טיפות גדולות שמצטרפות זו לזו, ולבסוף מטביעות כל רגע מאושר.

הדבר הראשון שידעתי הוא, שאין לי רגליים. כלומר, יש לי, אבל כדי לדעת שהן קיימות היה עליי לגעת בהן. אה... וגם אין לי ישבן. בעצם, מהמותניים ומטה, אין. פשוט אין.

לא היה לי מושג כמה זמן אני הולכת לבלות במקום הזה, שלא היה לי שום חשק להיות בו. היו כאן שש מיטות, שלוש בכל צד, כשווילון פרחוני מכוער מפריד בין מיטה למיטה, סוגר עליה, מאפשר מעט אינטימיות. הריח הכה בי חזק וברור, ריח של מקום סגור. ריח של עצב שמחלחל אל קנה הנשימה שלך, וחוסם כל שביב אוויר שמנסה להיכנס פנימה. פתחתי את הפה בניסיון להכניס אוויר צח ולא הצלחתי. אנקה כאובה נפלטה מפי. ידעתי שבמיטות שוכבות נשים, אך לא הצלחתי להניע את הראש כדי לומר שלום, לא רציתי שיראו את עיניי החלולות. אימא שלי מלמלה לעברן שלום חלוש ונענתה בבליל של קולות.

למזלי, נתנו לי מיטה ליד החלון, תודה לאל! היו לי שכנות רק מצד אחד ומולי. אני לא אהיה מוקפת מדי, הווילונות לא יסגרו עליי ואצליח ליהנות מאור יום אמיתי, לא רק מהתאורה הלבנה המסנוורת.

שלושה שבועות בבית חולים, ניסיון להחזיר את מה שנעלם עם שני ניתוחים. כשכל העת ריח של חומרי חיטוי חודר לכל נקבובית בעור, פטפטת אין-סופית עם אנשים שהגורל שלי ושלהם הפגיש אותנו באותו חדר. שני גברים חסונים העבירו אותי למיטה בספירה לשלוש מאלונקת האמבולנס. ועכשיו בצהרי יום שישי אפור וגשום, הגורל הפגיש אותי עם נשים אחרות, בחדר אחר, בבית חולים שיקומי.

הבטתי לתוך עיניהם של הסובבים אותי. ההלם השתקף מעיניהם של ההורים שלי ושל עמית, שהגיעו ל"ביתי" החדש. לא היה לי ספק שהם מראה עבורי. אימא התרוצצה חסרת שקט מהמיטה לארון, מסדרת את המעט שהבאתי. תנועותיה עוררו בי סחרחורת, מה ששכנע אותי סופית לעצום לרגע את העיניים ולהתנתק. הרגשתי את המיטה שוקעת קצת מצד שמאל והיד של אבא שלי מלטפת את כפות ידיי. הכרתי אותן כל כך טוב, הן אלו שתפסו אותי תמיד כשהייתי צריכה חבל הצלה, וכעת הרגשתי אותן מחפשות חבל משל עצמן. פקחתי את עיניי וגיליתי את המבט המוטרד שלו ננעץ בתהומות שנפערו בעיניי. יד שמאל שלו נטשה אותי ועלתה לאחוז בגשר אפו כמו תמיד, כשהוא חשב מחשבות מטרידות או עמוקות, או כאשר חיפש תשובה לשאלה מורכבת. ניסיתי להעלות חיוך על שפתיי כדי לשדר לו שאני בסדר.

עמית שלי עמד בצד השני. הוא לא הפסיק ללטף את ראשי. היד הזו שתמיד הרגיעה אותי בכל מיני דרכים יצירתיות, הרגישה כעת כמו משקולת על ראשי. הוא הסתכל על הכול מלבדי. הסרתי את כפות ידיי מאבי ואת כף ידו של עמית מראשי.

"יהיה בסדר," לחשתי לשני הגברים של חיי. חיוכו של אבי דעך מיד ואילו עמית חייך אליי חיוך קלוש. האצבעות של אבי רק לחצו יותר ויותר על אפו, וידו של עמית עלתה לעבר עורפו ונדבקה לשם, מה שהעיד על הלחץ שבו הוא נמצא. במקביל, אימא סיימה לסדר את חפציי, והספיקה להכיר את שכנותיי החדשות. כן כן. הם היו צריכים להתרגל למצב החדש בדיוק כמוני.

האחות הראשית, שהציגה את עצמה בשם סמדר, הגיעה לדבר איתי, ושלחה את עמית להביא לי כיסא גלגלים.

קיבלתי הסבר מלא על מצבי הרעוע, על כך שאני הולכת להיות פה לפחות שלושה חודשים. מסתבר שטרנינג ונעלי ספורט זו התלבושת המועדפת על האחיות, על כוח העזר ועל הפיזיותרפיסטים. איכס! איכס! איכס! אני שונאת טרנינג ונעלי ספורט. הם לחלוטין לא נכללים בקוד הלבוש שלי.

האחות הלכה ואני נותרתי ללא מילים. אימא חיבקה אותי חזק, מעבירה אליי קצת מהכוח שעוד נשאר בה. אבא נראה גמור, כאילו אין חמצן בחדר ואין לו אוויר, והוא פשוט מת לברוח מהמקום הזה בדיוק כפי שאני הרגשתי. כתפיו, שתמיד היו מתוחות ורחבות, הצטמקו לנגד עיניי. הוא היה שפוף, ופניו היו חיוורות ושידרו צער עמוק. הקמטים בצידי עיניו, שהוסיפו לו הרבה חן בימים הטובים, העמיקו, ואיתם הקמט שחצה את מצחו לכל הרוחב.

עמית חזר עם כיסא הגלגלים והודיע שקיבלתי רכב חדש ישר מהניילון, כי מצאתי חן בעיני מוריס מכוח העזר. הספיק לו להסתכל עליי ולהבין שאני הולכת להילחם על חיי ושהוא: "רואה את זה בעיניים שלי". לא הצלחתי להבין איך הוא ראה את מה שהוא ראה. הרגשתי את השחור עוטף כל חלק בי וזה כלל גם את העיניים.

אז הייתה לי מיטה. היה לי כיסא. היה לי חלון שלא רואים ממנו כלום כי מהצד השני שלו יש מרפסת. היו לי דמעות. דמעות שהתחילו לרדת ולא הפסיקו, והיה בי פחד נוראי מחוסר הוודאות, פחד מהבדידות.

אימא ניסתה לאסוף אותן ולא הצליחה. היא ליטפה את פניי שוב ושוב, מנגבת אותן באצבעותיה הארוכות ומספרת לי על כמה אני חזקה ויכולה לעמוד בטלטלה הזו. עיניה בצבע האגוז חייכו אליי, מביאות איתן טיפה של נחמה. לאחר דקות שנראו כמו נצח הן הפסיקו לרדת, ורק הגוף שלי רעד עדיין מהבכי הבלתי נשלט הזה.

כשנרגעתי לגמרי, ההורים שלי הלכו והשאירו אותי לבד עם עמית, שעמד עד לאותו הרגע, והשקיף מהחלון, מאפשר לשני ההורים שלי את האינטימיות איתי. לאחר מילות הפרידה ממני הם ניגשו אליו. אימא שלי שוב חיבקה, הפעם אותו, לוחשת לו באוזן, אולי מילות נחמה. הוא הנהן וחיבק אותה חזרה. מאבא שלי הוא זכה לטפיחה על הכתף וללחיצת יד.

עמית ניגש אליי, הצמיד את ידיו ללחיי ואת שפתיו לשפתיי. כשהתנתקנו, לאחר שטבענו זה בזה, ראיתי את העייפות שניבטת ממנו, את התסכול ואת הצער. נטלתי את ידיו וחיברתי אותן לליבי.

"אני אוהבת אותך," לחשתי לו. הוא נשכב לצידי, הניח את ראשי על לוח ליבו, מאפשר לי לשמוע את הפעימות שהתנגנו במעמקי גופו, מה שהרגיע אותי תמיד. עמית, עמיתוש, עמיתי שלי.

"מה קורה?" שאלתי והרמתי את ראשי, מניחה את הסנטר שלי על בית החזה שלו.

גיליתי מבט רווי ברגשי אשמה ובכעס.

"על מה אתה כועס כל כך?"

"על עצמי."

"על עצמך? למה?"

"נתתי לך לצאת מהבית, כועסת ומלאת דמעות. אני כועס עלייך על שלא היית אחראית מספיק ויצאת ככה," הוא עצם את העיניים וכיסה אותן בזרועו.

התנתקתי מחזהו הרחב ששימש לי כמשענת, והורדתי את היד שלו מעיניו.

"תסתכל עליי, עמית," אמרתי בקול חד, אותו צליל שהגיע כשרציתי משהו ממש חזק. הוא פקח את עיניו והירוק בקבוק שלהן הציף אותי. "אני לא מאשימה אותך ולא את עצמי. זה קרה וזהו. אני צריכה אותך חזק לידי, עמית."

"אני חזק אלה, אני פשוט צריך לעכל את זה שאת הולכת להיות פה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי."

"אז אתה כועס גם על זה?" לא הרפיתי.

"כן, גם על זה."

 

הוא כעס על כל העולם, ואני לא הצלחתי להוריד את מפלס הכעס ולהירגע. הרגשתי כיצד משהו בתוכי נסדק.

"גם אני חשבתי שאהיה פה כמה שבועות, ואחזור לקפץ ולדלג," עניתי לו בייאוש.

"אני מתגעגע אלייך, אני מתגעגע אלינו," החזיר לי בייאוש משל עצמו.

שתקתי והנחתי את ראשי שוב במקום האהוב עליי ביותר, נותנת לשנינו לשקוע לתוך מחשבות. תמונות מהעבר עלו והציפו אותי:

אחרי שסיימתי לעבוד בקיבוץ עברנו לגור יחד בחצר של ההורים שלו, בבית שבנו לו במושב.

אהבתי לגור שם, אהבתי את הקרבה לתל אביב ועם זאת היה לי את כל הירוק מסביב.

היינו שני סטודנטים מאוהבים, חסרי יכולת להוריד את הידיים זה מזה. חייכתי לעצמי כשנזכרתי בפעמים שנשבענו ללמוד. היינו יושבים במרפסת, מוקפים בעציצים פורחים ובמוזיקה. אני הייתי תופסת את הספה, נהנית לשקוע לתוכה והוא את הכורסה החומה, זו שכבר הייתה מרופטת מעט. אני עם כוס היין האדום שלי, ועמית עם בקבוק הבירה שלו. אהבתי להניח את הרגליים שלי על רגליו החזקות. להרגיש את תנועת השרירים בירכיים שאהבו להקיף אותי. ליהנות מידיו מעסות את כפות רגליי עד שלא הייתי עומדת בכך יותר.

כעת, לאור הזיכרונות, הרגשתי את כל גופי נמתח, הרמתי את ראשי וגיליתי שעמית נרדם. הידקתי את גופי אליו, מריחה אותו. את ריח הים והחולות הנודדים עם ריח המרכך שעלה מבגדיו, ונזרקתי שוב אל אותן הפעמים שהיינו מעיפים את הספרים והדפים מעלינו כדי לגעת, להרגיש, לאהוב. באותן הפעמים כשערכנו הפרדת כוחות בזמן המבחנים: "את במרפסת ואני בסלון." אך זה לא החזיק מעמד. "אז את במרפסת ואני בחדר," נהג להציע. זה החזיק מעט יותר זמן. אך המחשבה על כך שהוא שרוע במיטה לא אפשרה לי להתרכז. הייתי קובלת בפניו על כך, תוך כדי התפשטות. לבסוף היה הולך לבית הוריו, ומשאיר אותי לבדי רק כדי שנוכל סוף כל סוף ללמוד.

כאב חד לפת את הבטן שלי כשהבנתי שאנחנו רחוקים מכל הזיכרונות האלה, תקועים יחד בתוך מיטה מתכווננת בבית חולים שיקומי. ההבנה כבשה כל תא ותא בגופי, לפתה חזק והכאיבה.

הדמעות זחלו להן החוצה בטפטוף איטי, מרטיבות את הלחי שלי ואת החולצה של עמית. מותשת נרדמתי ואז התעוררתי שוב, נזרקת למה שהיה בעבר. בכיתי ונרדמתי שוב, הלוך וחזור.

בערב חזרו ההורים שלי עם יהלי ועופר, ועם האוכל של אימא שאהבתי במיוחד. שניצל, פירה ועוגת הגבינה שלי. החלפתי מבטים עם הפירה והשניצל אבל לא נוצרה ביננו שום כימיה. לא הייתי מסוגלת לאכול. אימא בקולה השקט ניסתה לשכנע אותי לאכול, אבל הבינה מהר מאוד שזה חסר טעם.

בשלושת השבועות שחלפו מאז התאונה אבא שלי הזדקן בעשר שנים. הוא היה גבר נאה. היה לו שיער שחור שהאפיר מעט בצדדים. העיניים שלו היו כמעט בצבע שערו, וניבטה מהן רכות כשהיה מסתכל עליי ועל אחי, ולהט כשהיה מסתכל על אימא שלי, גם כשהרגיזה אותו. אהבתי במיוחד לראות אותו עם חליפה שחורה לפני לכתו לבית המשפט. הוא לא פחד מדבר וידע תמיד לעמוד על שלו ולשכנע בנועם את העומד מולו בצדקת דבריו, ולכן היה לו ברור שהוא מקים לעצמו משרד עם אימא שלי בסיום הסטאז' שלהם. שניהם היו עורכי דין לענייני משפחה. בהתחלה עיקמו להם את הפרצוף בקיבוץ, אבל מהר מאוד ההצלחה התדפקה על דלתם והכסף זרם לקופה המשותפת. כשהקיבוץ עבר הפרטה, והוריי התנתקו כלכלית מהקיבוץ, רמת חיינו עלתה פלאים.

אימא שלי, שהייתי כל כך דומה לה בצבע השיער, בעיניים, בגובה, בצבע השמנת של העור ובחיוך שתמיד נמצא שם, ניסתה כעת לחייך אליי. לתדהמתי, החיוך הפעם לא הגיע לעיניה, וגרם לעורה להימתח ולהבליט את חיוורונה. ניסיתי להבין מה אני רואה שם, והגילוי גרם לפי להיפתח כמו מעצמו ולשאול: "את מרחמת עליי? כי אם כן, לא אעמוד בזה, אימא."

"לא, אני לא, לולי. הכול בסדר איתי." שוב ניסתה לחייך, לצקת לתוך חיוכה מעט משמחת החיים שהייתה לה, ועזבה אותה כנראה לטובת הצער והכאב, אצבעותיה משתרגות זו בזו, כפי שאני עשיתי תמיד, מה שהסגיר את מצוקתה הגדולה.

"אימא, אני מסוגלת להתמודד עם הכול רק לא עם רחמים. אז לפני שאת נכנסת לכאן, תשאירי את המבט שהיה לך עכשיו בחוץ. בבקשה אימא," התחננתי בקול חנוק.

הרגשתי את אצבעותיו של האיש שלי נכרכות בשלי. את הבוהן מלטפת את העור, מנסה להרגיע את הסערה שבאה עליי.

היא לא ענתה לי והסתכלה על אבא שלי כמבקשת עזרה, משזו לא הגיעה היא פלטה שהיא צריכה קצת אוויר ויצאה החוצה. חשתי איך הנשמה שלי עוזבת יחד איתה. הבוהן עוד הייתה שם ואליה הצטרפה לחיצת אצבעותיו על אצבעותיי, כאילו מבקש במגעו הפיזי להחזיר אותי אל הכאן והעכשיו.

הפניתי את מבטי אל יהלי, תאומת הנפש שלי שבמשך כל תקופת אשפוזי בבית החולים לא פספסה אף ביקור. יהלי, שלא היינו צריכות מילים כדי להבין זו את זו, שידענו לקרוא כל שינויי ולו הקטן ביותר זו בפניה של זו. היא נשענה על עופר שלה, שהגיע ברגע שהיה יכול. אם היה מישהו שיכולתי לסמוך עליו שלא ייתן לי ליפול לאומללות עמוקה זו הייתה היא, עם האופטימיות האין-סופית שלה. היא התנתקה מאחיזתו של עופר, ציוותה על עמית לפנות לה מקום, בלי להתבלבל נשכבה לידי על המיטה וחיבקה אותי בחוזקה. שלושת הגברים מסביבנו צחקו, כאילו מישהו שלף מהם את פקק ההלם, ואפשר להם לשמוח מעט. גם אני שמחתי על הקרבה ועל ריח המוסק התמידי שלה. אהבתי את יהלי ואהבתי את עופר ואת שניהם יחד כל כך.

יהלי צחקה מאיזו בדיחה שעופר סיפר. אבא ניסה לצחוק גם, אך במקום צחוקו הרועם והמוכר, יצא ממנו קול צורמני, שגרם לכולנו לסובב אליו את עינינו. עמית יצא לנשום קצת אוויר ולקנות לנו קפה ואני ריחפתי מעל כולם, שייכת ולא שייכת.

סוף השבוע הזה, הראשון מיני רבים, קיפל בתוכו את כל הכאב והפחד שיש בעולם. עמית ניסה לפורר אותו, אבל אני, שתמיד הייתי צריכה להיות בשליטה, שקעתי לתוכו. הרגשתי איך הגוף שלי צונח אל חוסר הוודאות, אל התהייה של מה יהיה? והוא היה שם וניסה לתפוס אותי, מעביר את ידיו על גבי הלוך וחזור ואני נאחזתי בו חזק, ולחשתי: "אל תשחרר." הוא אימץ אותי אליו ונישק לי את המצח שוב ושוב, ואני נזכרתי. נזכרתי בתמונות מלאות בצבע מחמש שנים גדושות בעמית שלא נתנו לי מנוח וחיכיתי ליום ראשון, להתחיל כבר בשיקום. הרגשתי איך חוסר הוודאות מוציא אותי מהאיזון הקלוש שעוד נותר בי.

פרק 2

 

האור שבצבץ מהחלון העיר אותי. שכבתי בתוך הידיים המחבקות של עמית. התרסקתי לאלפי רסיסים, התפזרתי, הלכתי לאיבוד בתוך תהום חשוכה שלא היה בה אור, ולא היה שם סולם או חבל שיעזרו לי לטפס בחזרה. הייתי חייבת לנסות ולאסוף את עצמי. ניסיתי להיאחז במה שפעם היו החיים שלי, החיים שלנו.

נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את הירוק של העיניים שלו. זה היה בימי הקיבוץ העליזים שלי, במסיבת פורים. הגעתי אליה כרגיל, לא מחופשת, עליזה אחרי שתי כוסות יין אדום ששתיתי בחדר, ומצאתי שם את יהלי, החברה הכי הטובה שלי מאז ומעולם, עם עופר, החבר שלה עוד מימי הצבא. שם הוא עמד לו, סוקר אותי בעיניו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כמו הייתי יצירת אומנות. הרגשתי איך העור שלי נעשה חידודין חידודין. ליטפתי את ידי, מנסה להבין אם הייתה לי התנגשות עם קיפוד בלי ששמתי לב.

"היי נעים להכיר," אמר בקול מחוספס שגירד לי את דפנות הבטן, ונעץ בי מבט שלא אפשר לי לברוח. לא ידעתי אז, בתוך אפלת חדר האוכל, עם אורות הדיסקו המרצדים, כמה ירוק יש לו בעיניים. הגוף שלי נכנס לטראנס, כשלא עמדתי בזה יותר, התנדבתי ללכת להביא שתייה לכולם.

הזיכרון הרעיד אותי והחזיר אותי לחדר חסר השמחה שנמצאתי בו עכשיו. הקירות היו צבועים בצבע שמנת צהבהב שהזכיר לי את הלשלשת של הברווזים במשק הילדים אצלנו בקיבוץ. הווילונות הפרחוניים היו צבועים בצבעים של ורוד ואדום על רקע אותו צבע שמנת מבחיל, והחלון שלי, שתליתי בו ציפיות, השקיף לתוך מרפסת עמוסה במיטות ובמזרנים. עצמתי עיניים חזק, וחזרתי לאותו הערב ששינה את חיי, והוביל אותי לתוך כל מה שלא תכננתי. הייתי אמורה לעבוד עם יהלי במשך שנה בקיבוץ, ולטוס לנו לדרום אמריקה לטיול הגדול. היינו אמורות... חייכתי לעצמי בעצב.

"היי ילדה. לאן נעלמת בתוך הראש היפה שלך?" עמית לחש לי באוזן, ואימץ אותי אליו בחום, בתוך מיטת בית החולים הזו, כשהווילון סוגר עלינו.

"לפעם הראשונה שראיתי אותך."

"אה..." הוא חייך אליי חיוך מלא בגומות חן שהשמיד לי את התחתונים כל פעם מחדש, והתרומם על מרפקיו. "בזמן שאת תיזכרי איך התאהבת בי," המשיך לחייך כשהירוק שלו הראה לי שגם הוא חזר לשם, "אני אקום להתארגן ואלך לחפש לנו קפה, בתקווה שמשהו פתוח בקניון בשבת."

נאנחתי. הרגשתי איך הקור עטף את עצמותיי אחרי שהוא התנתק ממני. קפה. הייתי מכורה לו לגמרי, והייתי יותר משמחה לשתות אחד כזה.

ביקשתי מאימי שאף אחד לא יבוא אליי בשבת. הייתי צריכה להבין היכן אני נמצאת ולתרגם לעצמי את מה שהאחות אמרה לנו אתמול: "שלושה חודשים לפחות..." איך אחזיק מעמד במקום הזה כל כך הרבה זמן? תהיתי.

כעבור זמן שנראה כמו נצח הוא חזר עם שתי כוסות קפה ועם החיוך הזה שלו, שהמיס אותי שוב, ושאליו התגעגעתי במשך שלושת השבועות האחרונים.

"קמת מחויך היום," ציינתי ולגמתי מהקפה, מתמוגגת על הטעם. "החיוך הזה שלך, חתיך, עושה לי טוב. התגעגעתי אליו."

"רוצה לגלות לי איזה טוב זה עושה לך?" החספוס בקולו הסגיר את התשוקה שהתלקחה בו ועיניו נצנצו אליי כמו שני כוכבים.

"הווווו, חזרת אליי, הייתי בטוחה שמישהו גנב לי אותך בשלושת השבועות האחרונים."

הוא גיחך ועודד אותי לסיים מהר את הקפה, כדי לרדת למטה ולנשום מעט אוויר צח.

הוא דאג להלביש לי את המעיל והושיב אותי בכיסא הגלגלים, מה שגרם לכל גופי להתכווץ. הייתי נמוכה מעמית בראש ופתאום הרגשתי כל כך קטנה בתוך הדבר הזה. הוא היה אי שם למעלה, ואני נותרתי אי שם למטה. הייתי צריכה להרים את הראש שלי גבוה כדי להביט בעיניו. הוא הבחין, כנראה, במצוקה שנמצאתי בה, התכופף ולחש לי באוזן: "זה רק שלב ילדה, זה לא לתמיד." הנהנתי, לא מצליחה לדבר, המילים נבלעות בתוך הגוף המרוסק שלי.

הוא גלגל אותי למקלחת וסגר אחרינו את הדלת. הסתכלתי מסביב והשתנקתי. מרצפות קרמיקה שפעם כנראה היו לבנות, ריצפו את הקירות מהרצפה וכמעט עד לתקרה. במקלחת היה טוש ידני מפלסטיק, שראה ימים טובים יותר. כיסא גלגלים שחור עם חור גדול באמצע המושב ניצב לצד הטוש, משמש ככל הנראה לפעולת הרחצה. "מה, אני אצטרך לשבת על הדבר הזה, אחרי שכולן ישבו עליו?" שאלתי את עמית בחלחלה והרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי, מתחננות לצאת החוצה.

"אני מאמין שהם מנקים אותו, אלה," ניסה שוב להרגיע את עצביי. "בואי תסיימי, ונצא, החוץ יעשה לך טוב."

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהחדר. הסתכלתי קצת מסביבי. מסדרון ארוך קיבל את פניי. לכל אורכו היו מפוזרים עציצים בגדלים שונים, ולאורך הקירות היו תלויות תמונות, חלקן עם מכתבי תודה והוקרה. עברנו על פני חדרים שמתוכם בקעו קולות עמומים, ועל פני דלפק האחיות, שהיה צבוע בצבע אפרפר חסר חיים. האחות שעמדה מאחורי הדלפק הרימה אלינו את ראשה מלא התלתלים השחורים, והנהנה לשלום. עמית השיב לה בנימוס, והמשיך להסיע אותי הלאה.

"המקום נראה סביר, לא אפל ומפחיד כפי שחשבתי," אמרתי לעמית.

עמית נעצר, הרים את סנטרי לעברו והדביק לי נשיקה על המצח, "את תתרגלי, וכמו שאני מכיר אותך, את תהפכי למרכז העניינים כאן."

הסתכלתי לתוך עיניו, נשענת עם ראשי על הכיסא, וחייכתי אליו חיוך שסוף כל סוף טיפס גם לעיניי, "אתה יודע? אני אוהבת אותך ממש טיפה." תפסתי את פניו ונשכתי את הסנטר המרובע והמפוסל שלו.

"מה זה היה?" צחק לתוך פי.

"געגוע," לחשתי לתוכו בחזרה.

ליד המעליות ראיתי לראשונה את "הפרלמנט" של קומה ארבע. חבורת נפגעי עמוד שדרה שיד הגורל הביאה אותם למקום אחד. ישבו שם שלושה גברים בכיסאות גלגלים, אחד מהם צעיר מאוד, אולי בן תשע-עשרה או עשרים. השניים האחרים היו מבוגרים הרבה יותר. לצידם ישבו שתי נשים. היה נראה לי שהן בגיל השלושים לחייהן. אחת מהן הייתה קצוצת שיער, עם עיניים חומות גדולות. היא הרימה את ראשה כשעברנו ונעצה מבט בעמית. "אההההה, לפעמים יש פה נוף יפה," אמרה לחברתה, שסובבה את ראשה הבלונדיני ושטפה את עמית במבטה הכחול. היא חייכה אלינו, ובירכה אותנו על הגעתנו. ושוב עמית הציל את המצב וענה ב"תודה" מנומסת. הבחור הצעיר הנהן אליי, עיניו מקרינות את השתתפותו בצערי. המעלית הגיעה וניתקה אותנו מהם.

ירדנו לקומת הקרקע שלבד מקפטריה שהייתה סגורה, לא היה בה דבר. יצאנו החוצה ולעיניי התגלתה רחבה מאבן עם מעקה נמוך, ועליה כמה אנשים ישובים בכיסאות גלגלים ובני משפחתם. דשא ירוק הקיף את הרחבה, כזה שמתחשק לך להישכב עליו וליהנות מקרני השמש. עצים גבוהים עם פריחה אדומה הטילו צל. לפחות בגינון הם משקיעים כאן, הרהרתי. ציפיתי לכך שעמית יסיע אותי לרחבה אבל במקום זאת הוא הוביל אותנו לאורך שביל מתפתל שלכל אורכו צמחו שיחים ירוקים, ונעצר ליד ספסל. פינת חמד זו הייתה מנותקת מכל מה שהמקום הזה הביא איתו. לצד הספסל ניצב עץ מכנף נאה שסוכך מפני השמש. זה היה מקום מושלם להימלטות מכל השחור הזה שלפתע צבע את חיי.

הרמתי את ראשי אליו, מסוככת על עיניי מקרני השמש וגיליתי מבט רציני וחודר, מפתל את דרכו לתוך נשמתי. "איך מצאת את המקום הזה?"

"שוטטתי. ידעתי שתצרכי מקום כזה, כדי שתוכלי לברוח אליו כשתרצי."

רציתי לקפוץ עליו ולכרוך את רגליי מסביבו, אך ההבנה הבזיקה בי, חדה ובהירה וכואבת. האם אוכל לקפוץ עליו פעם כמו שאהבתי? כמו שהוא אהב? הפחד שזה לא יקרה טלטל וצמרר אותי. עמית, שכנראה הבחין ברעד שהשתלט עליי, סגר את המעיל שלי, סובב אותי לספסל והתיישב. הוא שידר רצינות תהומית, כאילו החיוכים של הבוקר פנו לטייל במקום אחר, ואני רציתי שהם יחזרו לפניו, כי כשהוא חייך העולם הואר ונראה הרבה יותר טוב. התבוננתי בו, חפרתי בתוכו במבטי, מרגישה את הסערה שהתחוללה בתוכו. ניסיתי לדבר, אך דבר לא יצא מפי, אז התכווצתי לי עוד יותר בתוך הכיסא והמתנתי.

"שתקתי שלושה שבועות ועכשיו אני רוצה לדבר. חשבתי המון ומחר אני נוסע ומבקש להשתחרר. אני לא אהיה מסוגל להיות שבוע שלם בצבא בלי להיות איתך, בלי לראות אותך, בלי להרגיש אותך, בלי להיות פה כל הזמן בשבילך."

אם עד כה נותר בריאותיי מעט אוויר מאז התאונה, כעת הוא עזב אותי לגמרי. פתחתי את הפה, כדי להחזיר ממנו כמה שיותר אל תוך הגוף. כשהוא היה בצבא חייתי בפחד מתמיד. מתוך חמש השנים שבהן היינו יחד, במשך שלוש שנים הוא למד פיזיקה באוניברסיטה מטעם הצבא, ואילו אני טעמתי את טעמה המתוק של האזרחות שלו. ייחלתי לכך שעמית ישתחרר ואילו הוא ראה בצבא בית וקריירה. התווכחנו על כך לא מעט, ואילו כעת הוא רוצה להשתחרר בשבילי.

הדמעות התחילו לרדת בלי שליטה, ואיתן הגיעה גם היבבה שקרעה את גופי. בכיתי את עצמי לדעת, ולא הצלחתי להפסיק. עמית ניסה לחבק אותי אך לא נתתי לו. הדבר היחיד שהצלחתי לומר בבירור היה, "אל תיגע בי".

הוא נסוג לאחור כאילו כדור ברזל פגע לו בחזה, מופתע, ומבטו הביע מיליון סימני שאלה. ניסיתי לרכז את המחשבות שהסתחררו לי בראש כמו קרוסלה ענקית. גרוע יותר מזה לא יכול להיות. הייתי בתחתית של התחתית. התרסקתי והתפזרתי לחלוטין. בעבר הייתי בפסגה, היה לי כל מה שביקשתי, ולכן הנפילה הייתה קשה כל כך. בעבר הכול היה לי ברור וידוע: אני ממשיכה לתואר שני, עמית ממשיך בצבא למרות שלא רציתי בכך, מתישהו נתחתן ונחיה לנו באושר ואושר. ועכשיו כל הקלפים נטרפו.

לאט לאט הרגעתי את עצמי, והסתכלתי על האיש שעד לפני חמש דקות הייתי בטוחה שהוא שלי. "הייתי צריכה לעבור תאונת דרכים כדי שאתה תשתחרר מהצבא? הייתי צריכה לאבד את הרגליים שלי, את התחת שלי ואת כל השאר, להישאר ללא תחושה, לא להרגיש כשנוגעים בי כדי שתוותר על הבית השני שלך ועל הקריירה?" אמרתי תוך העברת אצבעותיי בתנועות סיבוביות על רקותיי, שפעמו כל כך חזק שביקשו לקפוץ לי מתוך הראש.

הוא ישב מולי ושתק. ידו התרוממה לעורפו. עיניו ירו בי חיצים ואז הוא ביקש שנעלה. "אני לא רוצה שנישאר פה ונגיד זה לזה דברים שנצטער עליהם מאוחר יותר, ואז שנינו ניפגע. אני אוהב אותך בטירוף, אלה, וככה זה יישאר תמיד."

שכבתי במיטה וחשבתי על כל מה שלא עשיתי בשם האהבה: לא נסענו לטיול שלנו בחו"ל יהלי ואני, כי יהלי, חברתי הטובה ביותר, לא הייתה מסוגלת להיפרד מעופר למרות הכול, ואני, שהכול היה חדש לי עם עמית, לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה. לא נפגשתי עם עמית בכל יום. במקרה הטוב הייתי רואה אותו בסופי שבוע. אבל סופי השבוע האלו, וואוו סופי השבוע האלו... מעולם לא חוויתי כזו משיכה אל גבר. מעולם לא נגעו בי כפי שעמית נגע בי. הגעתי איתו למחוזות חדשים ונפלאים. כשהיינו יחד, לא הצלחנו לא לגעת, גם בנסיבות שהנימוס מחייב זאת. זה לא היה רק המגע. בעמית היו כל האיכויות שביקשתי לי בבן זוג. הוא היה הטוב ביותר. הטוב מכולם, ב-ה-כ-ו-ל.

וכך במקום שנה, נשארנו שנה וחצי בקיבוץ. לאחר שיהלי עברה לגור עם עופר בתל אביב והחלה ללמוד הוראה, עברתי לגור עם עמית במושב, ושנינו התחלנו ללמוד באוניברסיטה.

אבל עכשיו הכול השתנה. עוד רגע אני בת עשרים ושש ונמצאת בבית חולים שיקומי. טעם מר עלה בפי. רציתי שהוא ילך. הפרפרים שהיו לי תמיד בבטן כשהוא היה לידי, או כשנזכרתי בו, הכאיבו לי כעת. התפתלתי בחוסר נוחות, נאבקת בבחילה שזרם המחשבות האחרונות עורר בי. ממתי לא רציתי אותו לידי? הרי אם הייתי יכולה הייתי מלחימה אותו אליי. רציתי להקיא את התחושות האיומות ולסלקן מעליי.

עמית, שהבחין כנראה בתחושתי, התיישב, תפס בסנטרי ואילץ אותי להרים אליו את ראשי. ניסיתי להזיז אותו כדי לא להיתקל במבטו הסוער אבל הוא לא אפשר לי, ולי לא נותר אלא לשקוע לתוך הירוק שלו שהביט אליי עכשיו בחוסר הבנה. "את יכולה לכעוס ולשנוא אותי, את יכולה הכול. אבל הלילה אשן פה איתך במיטה הזאת, עוטף אותך כולי," קבע.

והוא אכן נשכב לידי וכרבל אותי לתוכו. ואני, שהייתי רגילה לקחת את הרגליים שלי ולהסתלק בכל פעם שהיה לי קשה, יכולתי רק לסובב אליו את הגב ולשמוע אותו לוחש לי: "סוף כל סוף את לא יכולה לברוח ממני." הרגשתי בחיוך שלו גם בלי לראות את פניו.

המילים האלו שלו, סילקו את הטעם הרע שמילא את פי לפני כן. הסתחררתי מהרגשות שהציפו אותי. הייתי פעם למטה ופעם למעלה. רק רגע לפני כן רציתי שיתרחק ככל האפשר אבל חוש ההומור שלו גרם לי לרצות להידבק אליו באופן החזק ביותר שאוכל.

לראשונה, זה שלושה שבועות, הרגשתי שהלב שלי מחייך. הסתובבתי אליו, חיבקתי אותו בחוזקה, נישקתי אותו עמוק ביותר שיכולתי וסיפרתי לו בגופי כמה אני זקוקה לו. נצמדתי אליו ולא אפשרתי לשום מולקולת אוויר לחצוץ בינינו.

עד כה הייתי אלופת הבריחות. בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניי הסתלקתי. לרוב, לשדה שלנו. השדה הירוק שתמיד הזכיר לי את הבית. השדה שבאביב פרחו בו פרחי כלניות ואחר כך הגיעו גם הסביונים. זה היה המקום הפרטי שלנו, שבזמן הלימודים נהגנו לבוא אליו למנוחה מהספרים, מהתיאוריות ומהנוסחאות. לא פעם עמית בא אחריי ואני נמסתי רק מלראות אותו מגיע על הטרקטורון שלו. לא היה לוקח לו זמן רב עד שהיה מצליח להיכנס לי לתחתונים, ואני אהבתי את זה. עמית לא פעם צחק על כך שאני בורחת בכוונה לשדה כדי שהוא ימצא אותי ואת התחתונים שלי. שנינו הבנו שלא באמת כעסתי, אלא הייתי זקוקה למגע או לכמה רגעים של שקט. חוץ מזה, נהניתי להתגרות בבלוטות המין שלו, וזה תמיד הצליח לי. כשלא מצא אותי בשדה, ידע שאני כועסת מאוד, שיהיה ויכוח קשה, שהציפורניים יישלפו... אבל מעולם לא הלכנו לישון כועסים. לעיתים הוויכוח היה נגמר בהסכמה, פעמים אחרות הסכמנו שלא להסכים אבל תמיד אחרי כן הגיע סקס טוב ומשובח, ובעקבותיו נרדמנו מכורבלים זה בזרועות זו.

וכך גם הלילה. עמית לא נתן לי ללכת לישון כועסת. הפעם לא יכולנו לעשות סקס סוער אבל נמסנו זה לגופו של זה.

 

קרקוש של עגלה ו"בוקר טוב" צעקני מדי העיר אותנו. עמית, שרגלו הייתה מונחת על רגלי עד לאותו הרגע, וידו אימצה אותי לגופו בחיבוק מחמם, התנתק ממני לטובת התארגנות מהירה וחזרה לצבא. לא אהבתי בכלל את ההתנתקות הזו. הרגשתי בודדה פתאום. תחושה שהלכה והתעצמה אחרי שהוא נשק לי, הסתובב והלך. עמית במדים... נשימתי נעתקה גם הפעם. איך אפשר לעמוד בפני השיער השחור הקצר, העיניים הירוקות היוקדות, השפתיים המלאות והלסת המרובעת הזאת? מזל שהאף קצת עקום, מה ששבר את השלמות הזאת. אהבתי לראות את הגוף הרחב והשרירי שלו ארוז במדי החאקי. הסתכלתי על הגב שלו מתרחק ממני והרגשתי את ליבי מתרחב.

לאחר לכתו לא ידעתי מה לעשות. עד כה לא החלפתי כמעט מילה עם השותפות שלי לחדר, למעט ברכת שלום. הייתי שרויה בהלם במהלך סוף השבוע, ורוב הזמן הרגשתי כמו טפטפת, בוכה ללא סוף, וכך לא הייתי פנויה לשום דבר. ניערתי את ראשי כדי להתנער מתחושת חוסר האונים ששוב השתלטה עליי, נזכרת במילים שלו: "את תתרגלי, וכמו שאני מכיר אותך, את תהפכי למרכז העניינים כאן."

"בוקר טוב." הגיע קול מהמיטה למולי. התיישבתי ושפשתי את עיניי, מגרשת מהן את קורי הגעגוע לעמית, ופגשתי בחיוך חם ובעיניים משועשעות.

"טוב, אז עכשיו כשאת לבד, אנחנו סוף כל סוף יכולות לעשות היכרות. שמי יעל."

היו לה פנים עגולות ומלאות ששיער ארוך וחלק בצבע הדבש מִסגר אותם. הנה סוף סוף פרצוף מחייך על הבוקר, חשבתי לעצמי.

"הו, היי. אני אלה."

"אין לך מושג, אה?"

"בקשר למה?" שאלתי, מבולבלת.

"בקשר לאיך שהבקרים שלנו נראים כאן." עיניה ליטפו אותי ברכות.

"ממש לא," צחקתי צחוק קטן.

"טוב, אז הולך ככה: הסתערות על השירותים ואחר כך על המקלחת. אני תמיד מעדיפה להיות אחרונה. ככה אני יכולה לפנק את עצמי קצת יותר עם המים החמים," היא צחקה בצחוק עבה ומתגלגל.

"אההה, אוקיי. ואיך אני יורדת מהמיטה הזו, כדי להסתער?"

היא צחקה שוב. "כשתרצי, תצלצלי בפעמון מאחורייך, ומישהו יבוא לעזור לך עד שתלמדי לבד."

"טוב. תודה." השענתי את הראש אחורנית ועצמתי את עיניי. הרגשתי כאילו יד נעלמה זרקה אותי לתוך חלל שחור משחור, ואני מרחפת שם בלי שום כיוון. איך הגעתי למצב המחורבן הזה? איפה טעיתי? הטפטפות החלו לעבוד שוב.

"היי, אלה," שמעתי את קולה שוב. פקחתי את עיניי והסתכלתי אליה. כשהיא ראתה שאני מרוכזת בה, המשיכה: "את תהיי בסדר. את מוקפת בהמון אהבה לפי מה שראיתי, ותאמיני לי, זה הדבר החשוב ביותר כאן." היא חייכה אליי שוב, והחיוך שלה הצליח להרגיע אותי מעט.

"כמה זמן את כבר כאן?" שאלתי.

"כמה ימים. אני מההולכות והבאות. יש לי טרשת, אז כשמצבי מידרדר אני מגיעה לכאן לכמה שבועות."

"וואו. המקום המופלא לחופשה השנתית," סיננתי.

"אז גם הומור לא חסר לך. עוד מצרך חשוב כדי להישאר כאן שפוי... טוב, אני הולכת להתקלח, משאירה לך הפעם את זכות האחרונים."

"תרגישי חופשי לקחת את הזמן."

נשכבתי שוב והתכרבלתי עמוק בשמיכה, מסניפה את הריח שעמית הותיר בה. עצמתי את עיניי, נהנית מתחושת החמימות וחזרתי בזיכרוני למסיבת הפורים ההיא ששינתה את חיי.

נזכרתי בעיניים שלו, שלא הפסיקו לשוטט עליי, גם כשהוא עמד ודיבר עם עופר. משכתי את יהלי הצידה. רציתי לברר איפה הם החביאו את הממתק הזה.

הייתי שובבה לא קטנה. לא פעם באחת המסיבות האין-סופיות שלנו הייתי מכירה מישהו, משתעשעת איתו קצת ונפרדת. אך אף אחד לא הרעיד לי את מיתרי הלב. אף אחד לא גרם לברכיים שלי לרעוד, להשפיל מבט או להותיר אותי ללא מילים. אף אחד לא הצליח לעשות זאת, עד שפגשתי את עמית.

יהלי תמיד ציינה שאני "מלאה במקומות הנכונים" והתלהבה מהשיער האדום-חלודה שלי. ידעתי שאני לא מהיפות האלו אבל הייתי מלאה בביטחון עצמי, גברים חיזרו אחרי ואני הייתי צריכה רק לבחור. והנה עמית, הגיע למסיבת פורים בקיבוץ וגרם לי לרטוט ממשפט קצר וממבט חודר.

"הוא החבר הטוב ביותר של עופר," סיפרה יהלי. "הם משרתים יחד בצבא. ועד לפני חודשיים הייתה לו חברה."

"אז הוא פנוי?" שאלתי בתקווה.

"כן. ומשלים את כל מה שהוא הפסיד כל השנים."

שנים? חשבתי לעצמי, "כמה זמן הוא והחברה שלו היו יחד?"

"אה... מגיל חמש-עשרה," אמרה והחלה למשוך בקצוות של הפוני שלה, שלרגל האירוע נצבעו בוורוד.

כמעט ירקתי את היין שבדיוק לגמתי. אוקיי אלה, אמרתי לעצמי, תתפסי מרחק וכמה שיותר, יותר טוב. "אז הם יכולים לחזור כל רגע?" שאלתי את יהלי בקול צרוד מהיין שלא הצליח להחליק לי לתוך הגרון.

"לא, אין סיכוי. עמית נפרד מוורד ומאז הוא פורח. כמות הבחורות שעברו תחת ידיו מסחררת. הוא אחד הגברים, ללוש, תאמיני לי. אם לא הייתי עם עופר הייתי קופצת עליו ולא נותנת לו לזוז," היא לחשה בלהט.

"מה קורה לך מותק, את דלוקה עליו?"

יהלי פתחה עליי זוג עיניים כאילו נוספה לי עין שלישית ופרצה בצחוק, מה שגרם לי לגרד את המצח. "אין סיכוי שאני מוותרת על עופר, אפילו לא בשביל עמית. את יודעת כמה אני אוהבת אותו. חוץ מזה, הוא לא מוריד ממך את העיניים, אז תיהני, מותק," היא צחקקה ופנתה להימרח על עופר שלה.

"בוקר טוב, יפיופה." קול גברי במבטא רוסי כבד העיר אותי מהזיכרון המתקתק, והחזיר אותי למציאות שלי. הצצתי על מי שקלקל לי את הרגע. זכרתי אותו מיום שישי, משפריץ מים על כיסא הגלגלים השחור שיועד למקלחת ומנגב אותו.

"אני מוריס. הבאתי לך חלוק. תלבשי אותו ואני אעזור לך לרדת מהכיסא. אני סוגר את הווילון ומחכה. תקראי לי כשתהיי מוכנה."

הנהנתי. הוא הזכיר לי דוב. הוא היה גבוה ורחב עם תלתלים מעוכים מעט בגוון אפור. הגבות שלו היו כל כך עבות שהן הצלו ממש על עיניו הכהות.

"מוריס," קראתי בשמו, "סיימתי."

"בואי. תני לי יד."

שרבבתי את רגליי אל מחוץ למיטה והוא חיבק את גבי, אחז בידי האחת בעוד ידי השנייה נתמכת בידית הכיסא והעביר אותי אליו. התנשפתי בקול מגודל המאמץ.

הווילונות בין המיטות היו פתוחים, והנשים שישבו עליהן פטפטו זו עם זו. הרמתי את ראשי לרגע כדי להגיד בוקר טוב חלוש והורדתי אותו בחזרה. ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי כל כך מושפלת אך לא הצלחתי. עטופה בחלוק כחלחל מבד דק עם ריח של תרופות, הובלתי אחר כבוד למקלחת.

אחרי שסיימתי התיישבתי על המיטה, מנסה להקשיב לשיחה שהתנהלה לה בין שכנותיי לחדר.

"היי אלה, אני דורית. ברוכה הבאה לחדר תשע. החדר השווה ביותר בכל הקומה." הסתכלתי אל האישה שפנתה אליי. שיער קצוץ בצבע פלטינה, עיניים חומות קטנות ומרוחקות זו מזו וחיוך שצייר קמטי צחוק בצידי השפתיים קיבלו את פניי.

"היי. נעים מאוד." הרגשתי איך אני מאלצת את פינות שפתיי להתרומם למעלה.

"אל תיראי כל כך מבוהלת, אלה. אנחנו פה זו בשביל זו. הקמנו לנו פה קבוצת תמיכה קטנה. אנחנו היחידות שבאמת מבינות את מה שאת עוברת. לכולנו היה פה יום ראשון," הוסיפה.

"תראי אלה, לא נעים להגיד את זה, כולנו סיעודיות כאן, מי יותר ומי פחות, ולכן אל תתביישי מאיתנו. אנחנו באותה סירה," הצטרפה יעל בקולה העבה והעמוק.

"תשאירי לעצמך זמן לבד, וָלא - לא תצליחי להתרומם. את חייבת לעבד את זה, ולא תצליחי אם תהיי כל הזמן מוקפת, גם אם מדובר בחבר החתיך ההורס שלך, שמסתכל עלייך כאילו אין שום דבר אחר ביקום כולו. ודרך אגב, שמי מעיין." היא נראתה כאילו נלקחה משבט אינדיאנים והגיעה לכאן בטעות. צמתה העבה והשחורה נחה על כתפה והשתלשלה עד לאמצע בטנה. עורה היה שחום ושפתיה היו מעט בהירות יותר. לרוחב אפה נחרצה צלקת, כאילו יד מנתחים השאירה שם את חותמה, וריסי עיניה הארוכים והשחורים מסגרו אישונים בצבע חום אדמדם. הראש שלי זז מצד לצד כאילו צפיתי במשחק טניס, מנסה לתפוס את המילים שכל אחת זרקה לעברי.

"אוקיי. אני פשוט צריכה לעכל ולנחות, וזה קשה נורא," אמרתי והרגשתי איך התסכול מתלפף לי סביב קנה הנשימה, לא מאפשר לאוויר להיכנס פנימה.

במיטה לידי שכבה אישה יפהפייה עם שיער שחור שהיה אסוף עד לשערה האחרונה בפקעת מתוחה. מתחת למצחה החלק הופיעו גבות מסודרות בקפידה, ומתחתיהן עיניים ירוקות בצבע דשא וריסים שחורים וארוכים. אף ישר, שפתיים משורטטות וסנטר עגול השלימו את התמונה. איכשהו, הרגשתי את ליבי מתחבר אליה מיד. הסתכלנו זו בזו, מרגישות את החוט הדק שנרקם בינינו.

"אני סורה." לצליל הפעמונים של קולה התלווה מבטא קל. "כמה ימים ואת תהיי בסדר, וכשתרדי לפיזיותרפיה, יהיה קל יותר."

"אני מקווה. בינתיים מרגישה לא משהו." מבטה ליטף אותי, כאילו ידיה הן אלו שנוגעות בי. הצצתי לעברן, והבחנתי מהאופן שבו הן מונחות לצידה שהן משותקות וחסרות תנועה לחלוטין. הרמתי אליה את עיניי, והחיוך הכובש שלה פגש אותי שוב.

"בסוף מתרגלים להכול," הוסיפה והשעינה את ראשה לאחור.

סקרתי את הנשים. זה הנוף האנושי היפה שילווה אותי מעתה ואילך. היו לצידי נשים יפות, חכמות, וכנראה גם חזקות. החדר והתכולה שלו לא נראו משהו. ליד כל מיטה ניצבה כוננית מתכת מכוערת בצבע אפור עם שתי מגירות ודלת נפתחת מתחתיהן. עליה עמדה מנורת קריאה בצבע לבן, שמזמן נמאס לה והיא החליטה להתקלף, וכך היא נראתה כאילו התחפשה לכלב דלמטי. בכניסה לחדר מצד שמאל היה ארון עץ גדול ובו שלוש דלתות שלא נסגרו עד הסוף. שכבות הצבע הרבות שנמרחו עליו לא ממש עזרו לו להיות אטרקטיבי יותר. בצד ימין של החדר ניצב כיור ולימינו, בכניסה לחדר, חדר המקלחת והשירותים.

בעודנו משוחחות, נכנסו לחדר שלושה רופאים ושתי אחיות. האוויר בחדר השתנה באחת. הלחץ עלה והווילונות סביב המיטות הראשונות נסגרו. כעת לא יכולתי לראות כמעט דבר מבעד לחריץ בווילון, חוץ מיעל, שמיטתה ניצבה מולי והווילון שלה היה מוסט.

יעל, שהבחינה במבטי, לחשה: "תיכף יגיע אלייך הרופא הכי חתיך בכל הבית חולים הזה, וכנראה בכל הארץ. ראית פעם רופא שהוא ממש, אבל ממש נראה כמו ילד רע?" נענעתי בראשי מסוקרנת מהמידע החדש.

"ומה הילד הרע הזה עושה פה?" שאלתי בלחש.

"התמחות."

"התמחות במה?"

"באיך לשבור לנו את הלב."

פרצתי בצחוק מתגלגל. שבועות שלא צחקתי ככה.

"זה לא מצחיק. חכי ותראי," לחשה יעל.

"כמה פעמים אנחנו צריכות לסבול את שיברון הלב הזה בשבוע?" שאלתי מבעד לדמעות הצחוק. "ביקור רופאים יש רק פעם בשבוע, בכל יום ראשון, אבל לאמיר יש מנהג להיכנס במשך השבוע לביקורים כדי ללמוד יותר, ומעבר לזה, הוא יודע איך ליצור קשר עם האנשים פה והוא משמש לחלק מאיתנו כותל, אוזן קשבת, או איך שבא לך לקרוא לזה. אז תתארי לך באיזה מצב אנחנו נמצאות."

"יעל, את שובבה."

"כשמדובר בו, כולנו שובבות," נאנחה.

כעבור דקות ארוכות הצוות המכובד הגיע גם אליי והווילון נסגר סביבי. הם השאירו אותי לסוף כי אני חדשה כנראה, חשבתי לעצמי ממורמרת. כמה נמאס לי מכל הרופאים שחגו סביבי במשך שלושה שבועות ולא הפסיקו למשש ולבדוק. והמבטים הבוחנים שלהם... נשפתי את האוויר שהצטבר בריאותיי החוצה, והחזרתי אליהם מבט בוחן.

האחיות הציגו את עצמן: רות, בעלת התלתלים השחורים, הייתה האחות שראיתי עם עמית בדלפק, ואחות נוספת, נועה, הייתה גבוהה כמו עמוד חשמל. "אנחנו האחיות של החדר הזה בבקרים, וכך תמיד תפני אלינו אם את צריכה משהו," הסבירה רות והציגה את שלושת הרופאים, פרופסור רמי סמט, מנהל המחלקה, דוקטור עמוס צרפתי ודוקטור אמיר גל, או כפי שיעל כינתה אותו "הילד הרע".

התבוננתי עליהם בעודם קוראים את התיק הרפואי שלי, בחנתי אותם בזה אחר זה. שמותיהם היו כתובים על תג שהיה מחובר לחלוק הלבן אותו לבשו מעל לבגדיהם. שלושתם נראו נחמד, אבל ד"ר גל באמת עלה על כל דמיון. הוא היה גבוה, רחב כתפיים, ותלתלים בצבע קש נפלו על מצחו. הוא הביט בי בעיניו החומות שנקודות זהב הבזיקו מהן. כל חלק בפניו היה מעוצב להפליא והיו לו... זיפים. אין צדק בעולם, חשבתי לעצמי, שיופי כזה מתנקז לפרצוף אחד. אבל היה לי אחד כזה משלי, גבר שהראשים הסתובבו בעקבותיו. תמיד הייתי מלאת גאווה כשהלכנו יחד. איך הוא בחר דווקא אותי מכולן?

ד"ר גל הרים אליי את עיניו, "האם הצחוק המתגלגל ששמעתי היה שלך?" שאל כשזיק שובב מרקד בעיניו.

"כן," עניתי.

"נחמד לשמוע צחוק נפלא כזה במקום הזה," הוסיף.

חייכתי, ושילבתי את אצבעותיי. הצחוק המתגלגל שלי, זה שנובע מהבטן ומשתחרר החוצה בחופשיות תמיד משך תשומת לב, ובדרך כלל היה מדביק את כל מי שהיה במחיצתי.

הרופאים האחרים שאלו שאלות, בדקו אם יש לי תחושה ברגליים (אין לי) והסבירו לי בשפה רפואית אילו כדורים עליי ליטול מעכשיו ומה תפקידו של כל כדור.

"איך את מרגישה פה?" שאל לבסוף ד"ר גל.

המילים התגלגלו מפי עוד לפני שהספקתי לחשוב: "יש לי תחושה שאני נמצאת בכוכב לכת אחר שבינו לבין כדור הארץ, שאותו הכרתי, אין שום קשר, ואתם, ההולכים על שניים, אתם רק אורחים מזדמנים."

"אני יכול לשבת לרגע?"

"כן."

"אני רוצה להסביר לך משהו," אמר והתיישב לידי, ואני הזדקפתי וחיכיתי למוצא פיו. "הגעת למקום שממנו תצאי אולי בעוד שלושה חודשים. אם תראי התקדמות ישאירו אותך פה, עד שיחשבו שמיצו איתך כל דבר אפשרי כדי לקדם אותך. ההתקדמות פה היא במילימטרים, את חייבת להפנים את זה. אם תתקדמי ביום אחד במילימטר, תשמחי ותגידי תודה, ויכול להיות שלמחרת תהיה נסיגה. ככה זה בשיקום. את המילה 'סבלנות' את מכירה?"

"כן," השבתי לאחר שבועת האופטימיות הזעירה שעוד נותרה בי התפוצצה, ושילחה חיצים היישר ללב.

"יופי, תשנני אותה היטב, כי זה מה שתצטרכי פה. תצטרכי פה המון סבלנות."

ניסיתי למנוע מהדמעות שגאו בי לפרוץ החוצה. לא בפניו - חשבתי, לא בפניו.

הוא החזיר לי מבט אוהד ואמר: "את יכולה לבכות, זה בסדר, החיים שלך התהפכו לגמרי, לוקח זמן לעכל את זה."

"אז אני לא היחידה שנראית אבודה אחרי יומיים כאן, ד"ר גל?"

הוא חייך אליי ואז קם והלך.

"מה עשית לו שזכית לכזו תשומת לב?" שאלה סורה, מהמיטה הסמוכה.

"אין לי מושג."

יעל צחקה.

"מה מצחיק"? שאלתי.

"יש לך מושג איך את נראית?"

"כן. כמו אחת שאיבדה כל תחושה מהאגן למטה ולא יודעת מה לעשות עם זה," נאנחתי.

יעל סקרה אותי במבטה. "אלה, את ילדה יפה, וכשאת מחייכת את מאירה את כל החדר. אני רואה איך החבר שלך מסתכל עלייך, הלוואי שעליי היו מסתכלים ככה. הו ד"ר גל, תסתכל עליי כמו שהסתכלת על עלמת החן ששוכבת כאן מולי," אמרה וצחקה.

הסמקתי והבנות צחקו. כעבור רגע הצטרפתי אליהן. זה אומנם הביך אותי ועם זאת גם החמיא לי, ואני במצבי, נזקקתי לכל מחמאה כמו למים במדבר.

"אתן ממזרות לא קטנות," ציינתי לאחר שהצחוק שכך. "ולחבר שלי קוראים עמית, ואני מתנצלת כי כנראה תראו אותו פה די הרבה," אמרתי כשאני מרגישה חוסר נעימות לגביי הפלישה הגברית לחדר.

"קודם כול, תרגישי נוח עם החבר שלך פה," אמרה יעל ומלמוליי הסכמה נשמעו מכל עבר. "וכבר אמרתי לך, בכל מה שקשור לד"ר גל, תני לנו לפנטז, וָלא - מה נשאר?"

סורה, מעיין ודורית נאנחו בחולמניות.

"ד"ר גל מתעניין בכולנו, בכל מי שמאושפז פה. הוא מגיע כמעט כל יום, נכנס לחדרים, בודק מה המצב. לפעמים הוא משמש פסיכולוג. החבר'ה במחלקה מתים עליו ולא סתם. הוא מתפקד כאוזן קשבת לכולנו," הסבירה דורית את מה שיעל סיפרה לי כבר לפניה.

בחור צעיר לבוש בג'ינס ובחולצת טריקו שעברה כנראה את מכסת הכביסות המותרת נכנס לחדר והשיחה נקטעה. הוא הקריא מדף שאחז בידו את שעות הטיפולים של הבנות.

כשסיים פנה אליי: "נעים מאוד, שמי גולן ואת תראי אותי כל בוקר כאן בחדר, מודיע לך מתי יש לך פיזיותרפיה. אני זה שיוריד אותך לקומה השנייה, זו הקומה שבה נמצאים כל חדרי הטיפול והבריכה. כרגע את מקבלת רק פיזיותרפיה ואת יורדת עכשיו. את מוכנה?"

הנהנתי.

"יופי, אז תרדי אל הכיסא ואני עוד דקה אגיע," ביקש ופנה לצאת מהחדר.

"עוד לא ירדתי מהמיטה לכיסא לבד, ואני מפחדת," מלמלתי בהתנצלות.

גולן נעצר, הסתובב אליי ובחן אותי בפליאה: "אף אחד לא לימד אותך לרדת אל הכיסא?"

"דווקא רצו ללמד, אבל החבר שלי לא אפשר להם," מלמלתי, מרגישה כמו ילדה נזופה, מחכה שיעשה לי עם האצבע שלו נו–נו–נו.

הלסת שלו התהדקה והוא צמצם את עיניו. "טוב, אני הולך לקרוא למוריס שיעזור לך."

מוריס הגיע כעבור רגע ועזר לי לרדת אל הכיסא. "תגידי לחבר שלך, לא טוב ככה, את צריכה ללמוד לבד."

"אוקיי מוריס, אני אגיד לו," הבטחתי.

גולן הוביל אותי לקומה השנייה.

נראה שמעכשיו, חיי יתנהלו בין הקומה השנייה לקומה הרביעית, עם נשים שנראה כי אכפת להן זו מזו ובקרים לחוצים. נזרקתי ליקום מקביל, ולא היה בו שום דבר מוכר מחיי הקודמים. הבנה שהתעגלה לכדי כדור קוצני והתגלגלה בחלל הבטן עולה עם מיצי הקיבה למעלה למעלה בסרעפת ומעוררת בחילה.

 

בחדר ניצבו שמונה מיטות עם מזרנים קשיחים בצבע כחול, ארבע מכל צד. מבעד לחלונות הענקיים חדר לחדר אור בהיר. מאחורי המיטות עמדו מקבילים ומולם מראה. בפנים, רחוק מהכניסה, היו אופניים, סולם וכן מתקן משונה שלא הבנתי את פשרו. ד"ר גל שוחח עם אישה יפה בחלוק. גולן פנה אליהם, אמר דבר מה שלא הצלחתי לשמוע ויצא מהחדר. השניים ניגשו אליי וד"ר גל חייך והחווה לעבר האישה, "אותי את כבר מכירה. תכירי את קרן. קרן היא המנהלת של מחלקה ארבע בפיזיותרפיה."

"נעים מאוד," היא אמרה ולחצה את ידי בחוזקה.

היא הסבירה לי על המקום והוסיפה: "ירדן תהיה הפיזיותרפיסטית שלך. היא עובדת כאן כבר חמש שנים, אז את מבינה איזה ניסיון יש לה. ירדן תעבוד איתך במשך חמישים דקות בכל פעם, ואת כל השאר תצטרכי לבצע לבד. אם תעלי אחרי זה לחדר, או תשבי עם ה"פרלמנט" של הקומה שלך ולא תעבדי לבד, לא תתקדמי לשום מקום. הכול בעצם תלוי בך." הקשיחות שלה הבהילה אותי, והנהנתי אליה בצייתנות.

"את אף פעם לא מדברת?" פנה אליי ד"ר גל לאחר שקרן יצאה.

"אין לך מושג איזו פטפטנית אני," אמרתי בחיוך.

נראה שד"ר גל רצה לומר דבר מה נוסף אך בחורה נמוכה ורזה נכנסה, והציגה את עצמה כירדן. היא הובילה אותי למיטה פנויה, עזרה לי לעבור מהכיסא אליה והתיישבה לידי. בעקבותיה נכנסה אימי, וחיפשה אותי במבטה. היא לבשה ג'ינס וחולצת כפתורים שחורה עם שרוולים ארוכים. משקפי השמש הידקו את שערה המתולתל לראשה. קמטי דאגה חרשו את פניה, עד לרגע שבו הבחינה בי והחיוך שכל כך אהבתי קרן אליי. אחרי שהיא מחצה אותי אליה בחיבוק הדובי שלה, היא ערכה היכרות עם ירדן ועם ד"ר גל שהזמין אותה להתיישב לידי.

ירדן הסבירה שהיום היא רק תבדוק אותי וביקשה שאספר על עצמי, "ספרי לי הכול, גם אם יש דברים שנראים לך לא חשובים. זה יעזור לי להבין מי עומד מולי, ובאיזו גישה אני צריכה לנקוט," הוסיפה.

התאהבתי בה ברגע, בגלל העדינות, בגלל הרוך שניבט מעיניה השחורות. לא היה שם את המבט הזה של הרחמים, כזה שלא יכולתי לסבול, אלא אמפתיה, ופרצתי בבכי קולני בלי שום הכנה מוקדמת. כל הפחדים שלי נזלו החוצה עם הדמעות. כל המחשבות שלא העזתי לחשוב ושעמית לא נתן לי לבטא צצו וכבשו לי את המח ואת הלב. אימא שלי אספה אותי אליה והרגיעה אותי בליטופים על הגב. היא לא אמרה דבר, רק המשיכה ללטף, מזרימה לתוך גופי העצוב והפצוע אהבה.

ירדן התבוננה בי בציפייה, אך המילים לא הגיעו. פחדתי להגיד אותן בקול רם. פחדתי מעצמי.

"מה מפחיד אותך?" שאלה ברוך, כמו קוראת את מחשבותיי ואני הרמתי אליה את עיניי, דמעותיי התחילו לרדת שוב, הפעם בשקט, נזלו לי אל הלחיים, אל הפה, אל הסנטר, ומשם המשיכו אל הצוואר ונספגו בחולצה.

לאחר שנרגעתי גייסתי אומץ והחלטתי לפתוח את ליבי. "היינו זוג מושלם, עמית ואני. כשתראי את עמית תביני. הוא כל כך יפה שלפעמים זה ממש כואב. הוא כובש בשקט שלו. הוא חכם ואינטליגנטי ומצחיק. הוא נותן לי את ההרגשה שאני הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים. והנה אני כאן מרוסקת כיוון שרבנו. אז אני מאשימה אותו בתוך ליבי, והוא מאשים את עצמו ואותי. רציתי שהוא ישתחרר מהצבא כי אני כל כך מפחדת שיקרה לו משהו, ועמית רואה בצבא את ייעודו. ועל זה רבנו. והבוקר הוא נסע כדי לבקש להשתחרר." שחררתי את כל המילים שהצטברו בתוכי.

"מה?!" קראה אימי, קפצה ממקומה ואחרי שנשמה עמוק, התיישבה בחזרה בפנים רציניות שזכר החיוך שהייתי מורגלת בו נמחה מהם.

"כן, עמית רוצה להשתחרר, כי הוא מעדיף להיות איתי כאן כל הזמן. אז הייתי צריכה לעבור את התאונה המסריחה הזאת, לאבד את מה שאיבדתי כדי שלו ייפול האסימון. ומהשנייה שהבנתי מה קרה לי, אני לא מפסיקה לחשוב על עד כמה הוא ירצה אותי ככה? ולמה שיתחתן איתי? הוא הכיר אותי כבן אדם שלם שאוהב את החיים, בן אדם שמח. ועכשיו אני חצי בן אדם מאוד מאוד עצוב. אני לא מפסיקה לחשוב על היריון, ואיך אני אוכל לשאת אותו. אני לא מפסיקה לחשוב על איזו אימא אני אהיה? הרי אני אוהבת להשתולל ולהשתטות, לרוץ, ולקפוץ ולרקוד.

האם אוכל לעשות את הדברים האלה עם הילדים שלי? אני אוהבת לטייל, האם אוכל לטייל? יש לי מיליון שאלות כואבות ופחד נוראי מהעתיד."

עצרתי לנשום, מבינה שלא נשמתי כלל בעודי מקיאה את כל המילים האלו החוצה. פניי היו רטובות מהדמעות. ניגבתי אותן בשרוולי, מסרבת להרים את הראש.

ירדן הניחה את ידה על כתפי, ואז חיבקה אותי. "אני אעזוב כרגע את עמית ואתמקד בך, אלה. אם תעבדי כאן קשה תוכלי להגיע רחוק. אני לא מתכוונת להבטיח לך הבטחות, אני רק אומרת שעבודה קשה תניב פירות. היריון את תוכלי לשאת, אין סיבה שלא."

ראיתי את ד"ר גל מהנהן בראשו.

ירדן ליטפה את ידי ורכנה לעברי. "הילדים שלך יכירו אותך, אלה, כפי שתהיי כשהם יבואו לעולם. מה שאת תביאי לתוך האימהות שלך זה מה שיהיה שם, וזה בכלל לא משנה אם תשבי על כיסא גלגלים או תרוצי. ואת זה אני אומרת לך בתור אימא, לא בתור פיזיותרפיסטית."

"ירדן צודקת לולי. זה לא רלוונטי מי היית, זה רלוונטי מי תהיי, וגם אני אומרת לך את זה בתור אימא שלך."

שתקתי, מהנהנת, וניסיתי לעכל את הדברים. אט-אט הדמעות הפסיקו לזלוג, ומתוך הענן השחור שעטף אותי מזה כחודש בצבצה קרן אור שהביאה איתה חיוך. הרגשתי הקלה, והבנתי שאני שמחה על כך שעמית לא כאן, וָלא, לא הייתי יכולה לבטא כך את הפחדים שלי.

לאחר ששתיתי כוס מים ונרגעתי, אימי יצאה לקנות קפה, וירדן ביקשה ממני לחלוץ נעליים ולשכב. היא הראתה לי מכשיר דק וחד והסבירה לי שהיא הולכת לדקור אותי. "כשתרגישי את הדקירה את פשוט צריכה להגיד."

סיפרתי לה שעברתי את הבדיקה הזו בבוקר, אבל היא עמדה על שלה. אחרי רבע שעה של דקירות, התמונה הייתה ברורה לחלוטין, שוב. לא הייתה שום תחושה בחלק האחורי של הרגליים ובכפות הרגליים אבל הייתה תחושה מלאה בחלק הקדמי שלהן, "נפלא!" אמרתי לירדן ולעצמי. "שום דבר לא השתנה מהבוקר," הוספתי בציניות הרגילה שלי, שמופיעה תמיד כשאני מצויה במצוקה קשה.

לא הרגשתי את האגן, לא מלפנים ולא מאחור. והנה המחשבה הזאת התפרצה לה שוב - איך איהנה מיחסי מין, אם אני לא מרגישה שם כלום? לא העזתי לשאול זאת בקול. את זה השארתי לעמית ולי.

ירדן אמרה לי שסיימנו להיום, ושמחר ניפגש ונתחיל לעבוד. נעלתי את נעליי, וקיטרתי על כך שאני שונאת נעלי ספורט. היא צחקה ועזרה לי לחזור לכיסא הגלגלים.

"ירדן," אמרתי לאחר שתיקה קלה, "לא מעניין אותי מה תעשי ואיך תעשי, את תדאגי להוציא אותי מכאן על הרגליים, אני לא נשארת בתוך הדבר הזה."

"אלה יקירה, בעצם הכול תלוי בך," הבטיחה והניחה יד חמה על כתפי.

"אני יודעת, ואנסה לעשות כל מה שאני יכולה. לא דמיינתי ככה את החיים שלי בגיל עשרים ושש."

היא חיבקה אותי והתרפקתי לרגע קל על מגעה המנחם, מאפשרת למילותיה המעודדות לחלחל אליי. מי יודע, אולי יש אמת בדבריה.

 

כשחזרתי לחדר ראיתי את אימא שלי מסדרת את הבגדים שהיא הביאה לי בארון ו... בוכה.

אוי אלוהים! אימא שלי ב-ו-כ-ה! הבטנו זו בזו, ובלבול נוראי תקף את תאי מוחי, שגם כך היו מותשים לחלוטין. עיניה נצבעו באדום וכך גם אפה שנזל. אימא שלי היא אחד מהאנשים השמחים ביותר שהיכרתי. חכמה, עם לב בגודל של אוקיינוס, ועכשיו היא בוכה? לא יכולתי לשאת זאת. ושוב נדנדת המחשבות התנדנדה לה למעלה ולמטה - "מה עשיתי? חרבשתי לכולם את החיים!" האשמתי את עצמי, "אבל זה לא היה באשמתי, זה לא היה בגללי," מיהרתי להרגיע את עצמי וכך חוזר חלילה.

מלבד אימי רק סורה הייתה בחדר והיא ישנה. לכן הרשיתי לעצמי לפקוד על אימי להפסיק. היא הסתכלה עליי מופתעת.

"אוי לולי, לא התכוונתי שתראי אותי ככה, אני מתנצלת."

היא ניגשה אליי, חיבקה אותי חזק ושתינו פרצנו בבכי מטלטל. נאחזנו זו בזו, נאבקות לא לטבוע. לבסוף התרוממה, הסיעה אותי לארון, והראתה לי את כל מכנסי הטרנינג והחולצות שהיא קנתה.

עד כה לא היה לי טרנינג אחד, לא יכולתי לסבול אותם ולא משנה באיזו צורה הם הגיעו. אחרי שהראתה לי את המלתחה החדשה, הסיעה אותי למיטה. נשכבנו זו לצד זו ואני נצמדתי אליה בתנוחת עובר, כשראשי מונח על בטנה וידה מסרקת את שערי. אילו הייתי יכולה, הייתי חוזרת אל תוך גופה.

"אני לא מצליחה להבין את עמית ואת הרצון שלו לעזוב את הצבא פתאום. שייקח חופש, אני בטוחה שייתנו לו, אבל להשתחרר... ומה יקרה אחרי שאת תצאי מפה?" אמרה, בעוד אצבעותיה ממשיכות ללטף את שערי.

"אימא, אני בשוק מזה בדיוק כמוך. כמה מריבות היו לנו על זה... ועכשיו, אחרי שכל העולם שלי קרס, הוא פתאום מחליט את מה שהוא מחליט, וזה לא עושה לי טוב, זה מעצבן אותי. מהרגע שהוא אמר לי, אני רק חושבת על המחיר שהייתי צריכה לשלם על השחרור שלו, שכל כך רציתי."

"את צריכה לערוך איתו שיחה רצינית, ילדה שלי."

"כן, אני יודעת. אני גם יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי. אין לי כוח לכלום אימא. לא מתחשק לי להבין. אוף, אימא, מה אעשה?!" ושוב הדמעות זלגו על פניי, הופכות לחלק בלתי נפרד מהן.

היא אספה אותי לחיבוק שלה. רציתי לחזור להיות הילדה הקטנה נטולת הדאגות שהייתי לפני כן. החום שנבע ממנה הפשיר קצת את הקיפאון ששרר בכל תא ועצב בגופי.

"עמית אמר שאת ישנה בבית שלנו," סיפרתי לאחר שניתקנו זו מזו.

"כן, וההורים שלו דואגים לי כל הזמן. כל כך נחמד שהם חולקים אותה חצר. את יודעת שאחיך ואבא לא יכולים להגיע כל יום, אבל אני לא אוותר על זה, לולי."

האודם שבעיניה התבהר מעט, וקמטי הדאגה איבדו מעומקם. חייכנו, מנסות לעודד זו את זו.

הטלפון שלי צלצל ועל הצג הופיעו הפנים היפות של עמית, "היי," עניתי מיד.

"שלום ילדה יפה שלי," הוא אמר ברוך, ואני חייכתי למשמע הכינוי שעמית העניק לי מהרגע שהפכנו לזוג, לפני חמש שנים. גם הוא אהב את הכינוי הזה מאוד, ואני אהבתי לשמוע אותו מגלגל אותו על הלשון. את "לולי", שם החיבה שלי, הוא ביקש להשאיר לחברי הטובים ולמשפחה שלי. "את הילדה היפה שלי. שלי. מכף רגל ועד ראש וכל מה שבאמצע." בכל פעם שהוא אמר את זה, ככה בקול הסקסי הזה שלו, אני הייתי נהפכת לשלולית ומתמסרת לו לגמרי.

"אני חייב להישאר היום בצבא, הם לקחו קשה את זה שאני רוצה לעזוב, אז הם עושים לי מלא שיחות, וחוץ מזה, מפקד היחידה אמר לי שגם אם זה יקרה, זה ייקח זמן כי אני צריך להכניס את המחליף שלי לתפקיד."

הוא עצר, ואני גיליתי שלא נשמתי מרוב מתח. ניסיתי לנתח את זה. אם היה משהו שרציתי יותר מכל דבר זה את עמית, איתי כאן בכל דקה של היום, ומצד שני, ידעתי שבלי הצבא הוא ילך לאיבוד. הוריקן השתולל לי בבטן, גורם לי לכאבים ולבחילה.

"אלה, את איתי?" קרא עמית מהצד השני של הקו בקשיחות, וקטע את שטף מחשבותיי.

"כן, כן אני איתך. אני פשוט חושבת."

"בכל מקרה, מה שמסתמן זה שייתנו לי חופש ככל שארצה ללא תשלום, רק שאחזור בסוף."

"ואתה רוצה לחזור?"

"אני לא יודע מה יהיה, ילדה יפה שלי." קולו התרכך בחזרה, ושוב המיס אותי מכף רגל עד ראש. "אז בואי נתקדם צעד צעד ונראה לאן נגיע. אוקיי?"

"אוקיי, עמית."

שמעתי אותו נושם מהצד השני של הקו, והבנתי שהוא לא אהב את התשובה הקצרה שלי.

"מה קרה לך מאז נסעתי?"

סיפרתי לו על ביקור הרופאים, על חדר הטיפולים, ועל אימא שלי שהייתה איתי כל הזמן. סיפרתי לו גם על יהלי שאולי תגיע לביקור אחר הצוהריים. אבל לא שיתפתי אותו במה שסיפרתי לירדן, וגם לא במחשבות בנוגע לשנינו. לא סיפרתי לו גם על התחושה הרעה שהזדחלה לי מתחת לעור והחלה אט אט להתפשט בכל גופי.

 

אימא הביאה לי את השמיכה שאני אוהבת ואת הכרית שלי. אחרי שעטפה אותי בחום ובליטופים שלה, קמה, ואני נכנסתי מתחת לשמיכה והשתבללתי לתוך עצמי. הייתי מותשת. שפכתי את כולי שם למטה, בפיזיותרפיה וזה טלטל אותי, ועכשיו רציתי לברוח לתוך השינה, בתקווה שאראה את עצמי רצה בתוך השדה שלנו, מוקפת בפרפרים.

"תישני, לולי שלי, וכשתקומי אני ארד ל'ספגטים' להביא לך את הספגטי שאת אוהבת," היא אמרה לי ולא הפסיקה ללטף לי את הראש.

כשהתעוררתי היה כבר אחר הצוהריים. הווילון שלי היה סגור אבל שמעתי בליל של קולות גבריים, נשיים וקולות מתוקים של ילדים. מילים בעברית ובערבית התערבלו בחלל החדר. כנראה המשפחות של שכנותיי לחדר הגיעו לביקור, ואני שמחתי שהווילון שלי סגור כי רציתי להמשיך להיות מנותקת.

כעבור דקות אחדות הווילון הוסט ופניה המאירות של אימי הופיעו בפתח. היא הגישה לי כוס קפה. התיישבתי במיטה ונטלתי ממנה את הכוס בהכרת תודה. "אימא, בא לי סיגריה. כל כך התגעגעתי לזה, לא עישנתי כבר חודש. בואי נצא," ביקשתי.

היא לא התווכחה איתי ולא הרצתה לי הרצאות מיותרות, אלא זרמה איתי וביקשה מכוח העזר שיסייעו לי לעבור לכיסא. אהבתי אותה כל כך, על כך שהבינה אותי בלי לשפוט, וקיבלה אותי על כל השיגעונות שלי.

כשירדנו לדשא היא הוציאה מהתיק קופסת סיגריות "מור" אדומה.

"את לא התחלת לעשן עכשיו, נכון?" מה פתאום יש לה סיגריות בתיק?

"לא, לולי, לא התחלתי לעשן, אבל אני מכירה אותך וידעתי שזה יגיע, וגם עמית ידע, אז הוא ביקש ממני ללכת עם קופסה בתיק כדי שאם פתאום תרצי אז שיהיה, הוא לא מוכן שלא תקבלי את מה שאת רוצה מתי שאת רוצה."

הדמעות הארורות האלה שוב הציפו לי את העיניים. כל כך אהבתי אותו עד שהלב שלי התכווץ וכאב. רציתי לצרוח.

"מה אעשה אימא?"

"תירגעי ואז נדבר." היא כרכה את זרועותיה סביבי ואימצה אותי אל גופה הרך. ניסיתי לאסוף את עצמי, ניגבתי את הדמעות עם השרוול והסתכלתי עליה. חיכיתי לאיזושהי תשובה ממנה, שתעזור לי קצת.

"לא סיפרתי לך את זה עד כה, אבל עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן. כשעמית התקשר לספר לנו שקרתה לך תאונה, הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. צרחתי כזו צרחה שנגה השכנה באה לראות מה קרה. לא הצלחתי לנשום, לולי, היא זו שהתקשרה לאבא לספר לו. אבא הגיע הביתה ומצא אותי רועדת ובוכה. הוא חיכה עד שאני אירגע, ואז הוא אמר לי שאני חייבת להיות פה בשבילך, שאת תצטרכי אותי הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין ולדמיין. הוא שלח אותי למקלחת ונסענו אלייך, ומאז לא בכיתי עד היום בבוקר. אני כאן ילדה שלי, כל הזמן."

התרפקתי בזרועותיה, מרגישה את נשימתה על פניי. "אני מרגישה שהאדמה נשמטה מתחת לרגליי, ואני נופלת למטה והנפילה לא מסתיימת. אני מפחדת ממה שעמית ימצא כשאתרסק. המחשבה שהוא לא ירצה אותי ככה מעוררת בי בחילה. אני אישה שבורה, למה שהוא ירצה אותי? המחשבות תוקפות אותי מכל הכיוונים. אני מרגישה שמסתובבים לי במוח מיליון שדונים עם כידונים שכל הזמן דוקרים אותי. איך זה קרה לי אימא?" שוב עלו וגעשו בי הדמעות האיומות האלה. ניסיתי לבלוע אותן בחזרה פנימה והשתנקתי. קברתי את הפנים בתוך ידיי. הכאב היה גדול מדי. אפשרתי לעצמי לנשום מעט, בעוד ידה מלטפת את גבי כמו תמיד. כעבור כמה דקות, כשהרגשתי שנרגעתי מעט, הרמתי את ראשי וראיתי את הכאב שבעיניה. "אוףףףף..." המשכתי. "מהשיחה שלנו אתמול, אני מרגישה שאני כל כך כועסת עליו שבא לי להתפוצץ, ועם זאת אני אוהבת אותו אהבה שממלאת את כל התאים בגופי. לפעמים אין לי אוויר מרוב שאני אוהבת אותו."

הכאב שבעיניה התחלף בחיוך. "עמית מטורף עלייך לולי, בהרבה מובנים הוא מזכיר לי את אבא שלך ולכן אני אוהבת אותו. אני יודעת עד כמה הוא דואג לך עכשיו, ועד כמה הוא דאג לך לפני התאונה. עמית לעולם לא יעזוב אותך. אל תדחי אותו בגלל הפחדים שלך. לא כל יום אפשר למצוא זוגיות כמו שלכם. אתם עוברים עכשיו טלטלה איומה, כל אחד בנפרד ושניכם יחד. זה קשה, זה עצוב וזה מכעיס. אתם, עם מה שיש ביניכם, יכולים להתמודד עם הכול. אתם שלם אחד לולי, גם עכשיו."

הטלפון שלי צלצל. על הצג הופיע שמו של עמית. מיהרתי לענות. "היי חומד."

"היי ילדה יפה שלי. מה שלומך?"

"אני בסדר, אנחנו יושבות בחוץ, אימא שלי ואני ותנחש מה..."

"מה? את עם קפה וסיגריה?" הוא צחק ואני התענגתי על הצליל הזה.

"בסוף נמות משעמום עמיתוש, אפילו בזה לא הצלחתי להפתיע אותך."

"בחיים לא ישעמם לי איתך. מהשנייה שראיתי אותך, במסיבת הפורים ההיא עם יהלי ועופר, ידעתי שזאת את, ואת יודעת את זה."

"אוי, זוכר את המסיבה?"

"לא, אני לא זוכר," השיב וצחק.

"זוכר שיצאת אליי לספסל? אני ניסיתי לברוח ממך ואתה פשוט באת. ואז גיליתי את הצבע של העיניים שלך וידעתי שאכלתי אותה," צחקתי, נהנית מהזיכרון של אותו ערב. שוב שמעתי את צחוקו מתגלגל אליי דרך הטלפון ומרחיב לי את חדרי הלב.

"כן, כבר אז רציתי להרוג את דרור."

"הצחיק אותי שהיית המום מזה שאנחנו יחד לפעמים," צחקקתי שוב, מגניבה מבט נבוך לאימי ונזכרת בשאלה של עמית - "אתם כמעט כמו אחים בקיבוץ, לא?"

"כן, כמעט... וזה עושה את כל ההבדל," השבתי לו אז.

"אלה, את איתי?" שאל עמית מעברו השני של קו הטלפון.

"כן," עניתי, חוזרת למציאות.

"לא הצלחתי להוציא אותך מהראש שלי," ליטף אותי בקולו. "מאותו מפגש שם על הספסל הכנסת לחיים שלי המון אקשן ועניין."

"כן, תראה כמה אקשן יש לך, איזה יופי הכנסתי לחיים שלך עכשיו. כמה עניין ואושר והכול בגלל שטות, שטות עמית."

אימי נשקה לי, קמה והלכה. נותרתי לבד עם הטלפון ועם עמית.

"אלה, אני לא מתכוון להתווכח איתך על הכעס שלך, אני רוצה שתכעסי, שתוציאי את כולו החוצה כדי שתוכלי להתחיל להחלים. ואני אהיה איתך כל הזמן. את לא תעברי שום דבר לבד."

"איך תהיה איתי כשאתה בצבא, עמית? אולי כדאי שאני אהיה לבד, כדי שאלמד איך זה יהיה לחיות בלעדיך. כמה זמן עוד תישאר איתי? כמה זמן ייקח לך עד שתלך ממני כשתבין שכשאתה נוגע בי אני לא מרגישה כלום? אני לא ארגיש אותך יותר אף פעם, אתה מסוגל להבין את זה?" ניתקתי את השיחה והשתנקתי, נלחמת בדמעות שלי שמליחותן החלה כבר לצרוב לי את עור הפנים.

הוא התקשר שוב ועניתי, לא מסוגלת שלא לענות.

"לעולם אל תנתקי לי את הטלפון," קולו היה קפוא. "שנינו בדבר הזה, את מבינה אותי? שנינו, אלה! ואת תרגישי אותי, אין לך מושג איך תרגישי אותי, לא יהיה מקום שאני אגע בו ושאת לא תרגישי." איך הוא הצליח לעבור מכפור לחום בכזו מהירות?

הלהט שבדבריו העיר בי משהו והפסקתי לבכות. הרגשתי כיצד הלב שלי עומד להתפוצץ. כך הרגשתי איתו חמש שנים, כמו עטף לי את הלב בידיו הרחומות, וחימם אותו עוד ועוד עד שלא יכולתי לעמוד בכך.

"אלוהים, כמה אני אוהבת אותך. אתה מבין כמה אני אוהבת אותך? אני לא רוצה שתרגיש חייב להיות איתי, אני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם זה. אני לא רוצה שרגשי האשם שלך יניעו אותך."

"אלה, היית הילדה היפה שלי, נשארת הילדה היפה שלי, וכך זה יישאר תמיד. קרה מה שקרה. אני לא נותן לך לבחור פה, האפשרות היחידה של שנינו היא להתמודד עם זה יחד."

"אוקיי עמית. כפי שאתה רואה, אני לא הולכת לשום מקום ואני מקווה שגם אתה לא תלך."

 

שמעתי את יהלי כשהיא נכנסה לחדר. אי אפשר היה לטעות בטיפוף הצעדים המהירים שלה. עצמתי את עיניי והעמדתי פני ישנה. לא היה לי כוח להתמודד עם העולם החיצון.

"אני יודעת שאת ערה. אני יודעת שלא בא לך על כלום, אבל את חייבת לאכול אחרת לא יהיה לך כוח להתאמן. את הבטחת לי שאת הולכת לתת בראש, אז תרימי את עצמך ויאללה, הספגטי מתקרר," אמרה בקול עליז. הרגשתי את המזרן שוקע לצידי, כשהתיישבה.

לא יכולתי שלא לצחוק. יהלי חברתי הטובה לא ממש דפקה לי חשבון, ואהבתי אותה על כך. התיישבתי ולקחתי את הצלחת. הריח הנפלא הזכיר לי שלא אכלתי זמן רב והייתי מורעבת. טרפתי את הספגטי ויהלי התפקעה מצחוק. כשסיימתי, שתיתי את מיץ התפוחים שהביאה לי והצעתי שנצא לסיגריה.

יהלי חיבקה אותי בהתלהבות, "אוי איזה כיף! אני לא לבד במערכה. עופר בנה על זה שהפסקת לעשן ועכשיו עמית יוכל לחזור ולרדת עלייך ועופר עליי, ככה הוא לא ירגיש לבד."

צחקתי וביקשתי שתקרא למוריס שיבוא לעזור לי. עדיין הייתי תלויה במישהו שיעלה ויוריד אותי מהמיטה וזה עיצבן אותי נורא. החלטתי לבקש מירדן שתלמד אותי איך עושים את זה וכמה שיותר מהר.

אזור המעליות היה שקט. החלטנו שאין טעם לרדת למטה ונשארנו שם. הדלקנו סיגריה, שאפנו אותה לתוכנו וחייכנו כמו בהתאמה.

יהלי הייתה מהממת. "יהלי הזרוקה" קראתי לה. היא נהגה ללבוש ג'ינס עם קרעים וחולצות טריקו משנות הנעורים שלנו שסירבה לזרוק. ובכל זאת היא הייתה יפהפייה. אהבתי את עיניה החומות והמלוכסנות, שהפכו אותה לכל כך מיוחדת, את השיער השחור החלק כמו קרש, ואת הפוני שהיא נהגה למשוך בקצותיו כשהיינו עורכות שיחות נפש.

"דרור מסר לך את אהבתו. הוא יבוא מחר," אמרה.

"יופי, אני שמחה, אולי הוא יצחיק אותי קצת. אני מחפשת את חוש ההומור שלי ולא מוצאת, הוא הלך לי לאיבוד." שאפתי מהסיגריה ארוכות ונשפתי את העשן הצידה.

"לא הוא לא, לולי, הוא סתם יצא לחופשה כי הוא יודע שהוא יצטרך להיות במיטבו."

הסתכלנו זו בזו ופרצנו בצחוק מתגלגל אך כעבור רגע קל הצחוק התחלף בבכי. "יהלי," אמרתי עם דמעות בעיניי, "מה אעשה? אני מתה מפחד."

"איזה פחד?" שאלה, שאפה מהסיגריה ובידה הפנויה משכה בפוני שלה, כמו מבקשת להאריכו.

"עמית הוא גבר כל כך מיני ואני לא מרגישה כלום. אני לא מפסיקה לחשוב על זה מהבוקר מאז שהרופאים וירדן בדקו אותי. את מתארת לך שעמית ייגע בי ואני לא ארגיש אותו? איזה מתסכל זה הולך להיות. בא לי לצרוח!" שאפתי מהסיגריה ועצמתי את עיניי.

"למה את נתקעת על הדבר הזה, אלה? הראש שלך רץ בספרינט. רגע, תעצרי."

פקחתי את עיניי והסתכלתי אליה. "כן, ד"ר גל אמר לי שאם אתקדם במילימטר ביום, עליי להגיד תודה. אני במילימטר? אני עם הקוצים שיש לי בתחת? אלו הולכים להיות החיים שלי עכשיו? כיסא גלגלים, פיזיותרפיה, חדר עם עוד חמש נשים זרות ששותפות למקלחת ולשירותים? זה היום הראשון שלי פה והוא היה קשה מנשוא. לא הפסקתי לבכות היום, יהלי. ניתקתי לעמית את הטלפון. בחיים לא ניתקתי לו את הטלפון. יחסי המין שלנו תקועים לי במוח מצד אחד, ומהצד השני תקוע לי הרצון שלו להשתחרר מהצבא."

יהלי הביטה בי בבלבול מוחלט, ואז הניחה את ידה על כתפי. "עמית עוזב את הצבא?"

הנהנתי בראשי והמשכתי בשלי, יורה את מחסנית המחשבות החוצה. "הלב שלי כואב מרוב אהבה לעמית מצד אחד," המשכתי, "ומצד שני בא לי להגיד לו ללכת לפני שהוא ילך בעצמו. אני מתה מפחד והקרוסלה הזאת במחשבות גורמת לי לבחילה ולסחרחורת."

"עמית לא הולך לשום מקום. יש לך מושג כמה האיש הזה אוהב אותך? עמית הקצין הקשוח, הגבר-גבר, נעשה לשלולית על ידך. הוא אחר לידך. הוא טוען שכבשת את נשמתו. על מה את מדברת אלה?"

"על הפחד הגדול ביותר שלי, יהלי, על חיים ללא עמית."

היא חיבקה אותי חזק ואני לא הפסקתי לבכות, "אני לא אתן לך ליפול אלה. בואי נחזור למיטה."

התכסיתי שוב בשמיכה ובריח של הבית שלנו, נפרדתי מיהלי ונרדמתי.

 

לעמית הייתה היכולת להיכנס הביתה באמצע ינואר בשיאו של הקור ולשלוח אליי גלי חום, כאילו אני מחוברת לרדיאטור. כעת הוא שכב מאחוריי וחיבק אותי חזק, והגוף שלי שאב את החום שלו. התכרבלתי לתוכו, הוא נשם אותי ואני נשמתי את הריח שלו שמיד הקפיץ את כל התאים בגוף שלי לדום מתוח.

"עד מתי תישאר"? שאלתי בקול מתפנק.

"עד יום שלישי."

הסתובבתי אליו והבחנתי בניצוץ המוכר בעיניו. הוא תפס את פניי בשתי ידיו ונישק אותי נשיקה מלטפת על השפתיים. ליקקתי את שפתיו והוא פתח אותן וקיבל אותי פנימה. טעמנו זה את זה, גירינו זה את זה עם הלשון והשפתיים, ועוררנו את התשוקה שתמיד שררה בינינו אך נרדמה למשך קצת יותר משלושה שבועות. הרגשתי איך שפתיו מלהיטות את שפתיי, מורידות כל מחיצה שהייתה בינינו, רציתי אותו כל כך קרוב אליי. הנחתי את הרגל שלי על הרגל שלו כך שדבקו זו בזו.

עמית התנתק והסתכל עליי במבט שבכל סיטואציה אחרת היה גורם לי להתנפל עליו. "אני צריך אותך, אלוהים, כמה אני צריך אותך," לחש.

"הנה אני כאן, מותק, אין לי אפשרות לברוח, כפי ששמת לב, וגם לא ממש בא לי. אתה החבל שלי, חבל ההצלה שלי, אין לך מושג כמה אני מפחדת, מפחדת מהכול. מפחדת מעצמי, מפחדת ממך."

"ממני?"

"כן, ממך. אתה כל כך קשוח. אתה לוחם. ואני ילדה מפונקת. ההורים שלי פינקו אותי ואז אתה הגעת ועלית עליהם. מהשנייה הראשונה שהחלטנו שאנחנו יחד היית שם בשבילי, וזה בכלל לא משנה אם היית בצבא או בבית, ידעתי שאתה איתי, ידעתי שאתה מקשיב לי, מלא הבנה. נתת לי להתמודד עם דברים לבד, אבל ידעתי שאתה שם מאחוריי. הספיק לי מבט אחד בך כדי לדעת את זה. גם כשכעסת עליי, גם כשדיברת אליי בקול המקפיא שלך, העיניים שלך אמרו לי דברים אחרים. אתה החבר הראשון שלי עמית..."

"והאחרון."

"כן והאחרון. לא חיפשתי מערכת יחסים, ואתה באת ופשוט שאבת אותי לתוכך, נלחמת עליי כשאני נלחמתי בך, פחדתי שתחזור לוורד, היא הרי הייתה אהבת חייך, ולא הפסקתי להשוות את עצמי אליה. מהממת ביופייה, חכמה, מאפשרת. היא נתנה לך בדיוק את מה שהיית צריך, לא?"

התרחקתי ובחנתי את פניו. הוא נשען על מרפקו וכיווץ את גבותיו.

"למה ורד מטרידה את הראש היפה הזה שלך פתאום, אלה. מאיפה היא הגיעה? נפרדתי ממנה בידיעה שאני לא חוזר אליה. לא היה בה שום דבר שהייתי זקוק לו עוד. היא נעשתה תלותית ולא נתנה לי לנשום," השיב, נשכב על גבו והביט לתקרה. "אסור היה לי לדבר עם אף אחת. את יהלי היא לא הייתה מסוגלת לסבול וגם עופר פתאום לא נראה לה. גדלנו יחד עד שלב מסוים והגענו למקום שזה כבר לא התאים לי. כן, הייתי בטוח שייקח לי זמן רב עד שאני אמצא אהבה חדשה, וכן, אהבתי את ורד מאוד, עד שפגשתי אותך." הוא הציץ לעברי, כמו רוצה לבחון את תגובתי ואז המשיך, "אנחנו חמש שנים יחד ולרגע לא חשבתי לעזוב אותך ולחזור לוורד. מעולם לא השוויתי ביניכן. מהרגע הראשון שראיתי אותך, אז בחדר האוכל במסיבה, ידך הייתה על העליונה. ניצחת את כולן אלה, את ורד ואת כל אלה שהספקתי להיות איתן לאחר הפרידה ממנה בחודשיים שקדמו לרגע שבו הופעת בעולמי. ואת כל זה את יודעת, אז למה אנחנו חוזרים לזה עכשיו?"

"כי... כי... כי התאונה הזו ריסקה אותי," פלטתי את מה שלא הצלחתי לומר לו עד כה. "כי התאונה הזו ריסקה את שנינו. כי אנחנו מסתובבים עם רגשי אשמה. כי רציתי שתעזוב את המקום שאליו אתה מרגיש שייך, רציתי לקחת לך את זה, כל הזמן חייתי בפחד שיקרה לך משהו ובסוף קרה לי, ועכשיו שנינו פה ואני לא יודעת איך אנחנו הולכים לחיות עם זה."

"אלה, אני אוהב אותך. את מבינה את זה? אני. אוהב. אותך," הוא הדגיש כל מילה. הקול שלו הזכיר לי בית. את הבית שלנו. מה שגרם לכל גופי להתכווץ בגעגוע. לא! לא! לא רציתי להרגיש את זה, את התחושה הסופית הזו, כאילו סוף העולם הגיע אחרי הפצצה גרעינית, ואני נותרתי בו בודדה ופצועה. אז התנפלתי עליו בנשיקה ולקחתי את כולו. הוא ליטף אותי. את הפנים, את הידיים. הוא ירד עם השפתיים במורד צווארי ונישק אותי בדיוק בנקודת הדופק ההיא, שגרמה לדמי להאיץ את זרימתו בגופי החבול.

"אני אוהב לגעת בך, אני אוהב להריח אותך, לטעום אותך, להיות בתוכך. תרגישי מה את עושה לי, ילדה יפה שלי. הייתי נכנס לתוכך כאן ועכשיו וחזק כדי לנער ממך את כל הפחדים, אבל שנינו יודעים שזה לא המקום. אנחנו נתגבר על זה יחד. אנחנו נלמד מחדש, אלה. אני אלמד בך כל שביל וכל דרך כדי לעשות לך טוב. אני לא אוותר על מבט ההפתעה שיש לך בעיניים בכל פעם שאנחנו יחד, כאילו זו הפעם הראשונה שלך. על השפתיים האדומות שלך שנפתחות. על השם שלי שבוקע מהן בקול רועד. גם אם זה ייקח שעות, את תגיעי לשם, ורק איתי."

פרצתי בבכי. עמית נישק את הטיפות המלוחות שנשרו מעיניי ואמר לי: "עכשיו את הולכת לישון, כי מחר את צריכה לעבוד עם הגוף הזה שלך, ואני אשב לי בצד ואיהנה מכל רגע."

צחקתי מבעד לדמעות, ועמית השתיק אותי בנשיקה, סובב אותי, חיבק אותי חזק, לחש לי מילות אהבה, ועם הקול שלו מתנגן באוזניי נרדמתי.

הבוקר הגיע מהר, מהר מדי. האור הלבן ממנורות הפלורסנט הבוהקות, וצליל קולה של רות שהסתנן לאוזניי העידו על כך. שמעתי את הבנות מתעוררות ואת הווילונות מוסטים באוושה קלה. קולו של מוריס לא איחר להגיע: "מי ראשונה היום?"

רציתי להמשיך ולהתכרבל לתוך עמית. "בוקר טוב," לחש, ידו נכנסת מתחת לחולצה ומלטפת לי את הבטן בעדינות. מקרינה אליי חום מנחם. הבקרים שלי ושל עמית היו תוססים תמיד. אהבנו להעיר זה את זה עם הידיים, עם הפה, עם הלשון. בסופו של דבר, עמית תמיד היה בתוכי והביא אותי להתפרק בין ידיו. ואני התגעגעתי לזה, לזה ולשגרה שלנו. לשיחות, לצחוקים, לשטויות.

"אלה, המקלחת פנויה. כולנו סיימנו," קולה של יעל הסתנן מבעד לווילון.

התנתקנו בחוסר רצון, ועמית הוריד אותי לכיסא הגלגלים.

"תיהנה לך כי אלו הן הפעמים האחרונות שאתה נושא אותי על כפיים. עוד מעט ירדן הפיזיותרפיסטית תלמד אותי איך עוברים מהכיסא למיטה, ומהמיטה לכיסא."

עמית צחק ואני הסתכלתי עליו, נהנית מהנוף. כשצחק העיניים שלו צחקו גם כן, שתי גומות עמוקות הופיעו בלחייו והעולם הואר.

"אל תצחק, עמית, אני צריכה ללמוד לעשות את הדברים לבד. אני לא יכולה שתעשה במקומי ובשבילי. מעולם לא הייתי תלויה באיש, מי כמוך יודע את זה, ולא בא לי להתחיל עכשיו. זו הרגשה נוראית. זה אכזרי. אני מרגישה שזה מקטין אותי."

עמית התיישב על המיטה, סובב את הכיסא מולו, והסתכל עליי בעיניים ירוקות שהטביעו אותי בתוכן. "אלה, אני רוצה לעזור ואני לא יודע איך. אז אל תתביישי לשים לי גבול." הוא הניח את כפות ידיו על לחיי, אגודליו מלטפים אותן, עולים לגבות ויורדים אל שפתיי. הוא השאיר אותי עם פעימת לב אחת פחות ואמר, "בואי נלך למקלחת."

 

ישבתי על הכיסא בתוך כוך מחניק כשהמים זורמים עליי מטוש ידני. עוד משהו שהיה עליי להתרגל אליו. דמיינתי את ידי הבדידות נשלחות מן האריחים, דוחקות בי ונכנסות לקרביי. עמית התארגן מאחוריי ליד הכיור. הוא היה קרוב אליי בתוך המקלחת הקטנה וכל כך רחוק. הפער הזה של החיים לפני ואחרי היה גדול מדי כשחלקתי עם עמית את אותו המרחב. הסתכלתי עליו בעודו מתכופף לשטוף את פניו. הוא מיהר להתנגב, כמו חש במצוקתי, והתקרב אליי "לנגב אותך אני יכול?"

"כן."

הוא הספיג את השיער וירד לצוואר, ואז ביקש שאתכופף קדימה וניגב לי את הגב, עובר על כל חוליה וחוליה. אחר כך ירד מהצוואר למטה, ניגב את שדיי, משתעשע בפטמות עד שהן הזדקרו. "ככה אני אוהב אותן, עומדות במיוחד בשבילי."

צחקתי. הרגשתי שהזרועות שלוחות הרסן נוטשות את גופי וחוזרות לתוך אריחי המקלחת. הוא עמד מולי, התכופף ניגב לי את הבטן וירד עם המגבת למטה. הוא הניח את כפות ידיו על לחיי... "תפשקי בשבילי," פקד, ואני פישקתי. הוא ניגב אותי.

חיכיתי להרגיש, אבל לא הרגשתי כלום. שום דבר. ושוב הדמעות פרצו מעיניי כמו נחשול אדיר. ניסיתי להחניק את היבבות שאיימו לפרוץ מתוכי כקינה על מה שהיה, וכנראה כבר לא יהיה עוד. הוא חיבק אותי חזק.

"שששששש... יהיה בסדר, אלה. הכול טרי," לחש, "גם הרופאים לא יודעים מה ומי. תני לזה זמן. עוד לא עבר חודש מאז התאונה. אני אעשה את הכול כדי לעשות לך טוב. אני מבטיח."

"אתה לא מבין," בכיתי, כורכת סביבו את זרועותיי. "אתה יודע מה זה לא להרגיש אותך? ע-מ-י-ת, אתה יודע מה זה בשבילי לא להרגיש אותך? אתה תמלא אותי ואני לא ארגיש אותך."

"את תרגישי."

הוא שטף לי את הפנים מוחק את הדמעות מפניי. קיוויתי שיבוא יום והוא יצליח למחוק אותן גם מהלב.

 

 

כשנכנסתי עם עמית לחדר הפיזיותרפיה הרגשתי שכולם מסתכלים עלינו, כאילו עצרו באחת את מלאכתם. הפיזיותרפיסטיות נעצו בו מבט. אילו היו יכולות ודאי היו מתנפלות עליו, חשבתי. לא יכולתי להאשים אותן. גם המטופלים על המיטות עקבו אחרינו במבטם. גם אליהם לא יכולתי לבוא בטענות. עמית בג'ינס משופשפים, כאילו נתפרו לפי מידותיו, ובחולצת טריקו ירוקה, שרק הבליטה את צבע עיניו, עשה את העבודה. כן, גם עליי, בכל פעם מחדש.

צחקתי. "אתמול הסתכלו עליי למשך שנייה, וכעת כולם לוטשים בנו עיניים וזה בטח לא בגללי." הסבתי את ראשי לאחור ובחנתי את תגובתו. הוא סקר את החדר כשחצי חיוך מקשט את פניו היפות.

"אז זה מקום הבילוי המועדף החדש שלך?" עיניו המשיכו לשוטט עד שהגיעו לעיניי. הוא הרים גבה, מצטרף למצב הרוח הציני שהשתלט עליי.

"אהה," הנהנתי.

"היית אומרת, והייתי מסדר את זה בלי כל הבלגן מסביב," המשיך להשתעשע, אולי מנסה לעודד אותי.

"לא רציתי להפריע. ידעתי שאתה עסוק." הסבתי את הראש ממנו כששמעתי את קולה של ירדן מברך אותנו. היא הפסיקה את מה שאהבתי בנו. את הדיאלוגים השטותיים, את בדיחות הדעת, שהביאה אותנו לשאול את עצמנו לא פעם: "רגע, מאיפה התחלנו? ואיך הגענו לזה?"

"בוקר טוב לכם. אז אתה בטח עמית," ציינה ירדן.

"אני ולא אחר. ואת בטח ירדן."

"אני ולא אחרת," החזירה באותו מטבע. "נעים להכיר. שמעתי עליך רבות," אמרה תוך לחיצת ידו המושטת.

"אני מקווה שרק דברים טובים."

"רק," חייכה אליי. "יאללה מתחילים."

היא עזרה לי לעבור למיטה ואני נשכבתי. כל כך טוב. הישיבה הארוכה הזו בכיסא גמרה אותי. לא הייתי רגילה לשבת. אהבתי להיות בתנועה, לזוז. העולם זז ואני רציתי לזוז איתו כל הזמן. כיסיתי את העיניים והרגשתי ליטוף בחלק הקדמי של הרגליים. לא היה אכפת לי מי מלטף אותי, הייתי צריכה רגע לנשום וליהנות מהשכיבה על המזרן הקשה. ירדן הודיעה שהיא רוצה לעשות מתיחות ברגליים.

"אין בעיה ירדן אני איתך באש ובמים," הכרזתי.

היא מתחה אותי והרגשתי טוב כל כך עד שהעיניים שלי הוצפו בדמעות. היא ראתה ולא אמרה כלום. היא הוסיפה למתוח אותי עוד ועוד, מתחה כך ומתחה אחרת, ואני התנתקתי מכל מה שסביבי. אחרי שהייתי מתוחה מהאגן ועד לכף הרגל, אחרי שהרגשתי שארכתי בחמישה סנטימטרים, ואחרי שצחקנו על כך, התחלנו בתרגילים פשוטים, כדי לחזק את הרגליים. לא הצלחתי להרים את הרגל לכחמישה סנטימטרים מעל המזרן, ולהחזיק אותה כך יותר משנייה. היא צנחה כמו אבן. ככל שניסיתי, זה פשוט לא הצליח, גם הרגל השנייה עמדה בסירובה לשתף פעולה. ירדן הביאה רצועת גומי רחבה בצבע כחול, ומיקמה אותה בשקע של כף רגלי. את שני הקצוות שלה אחזתי בידי. זה היה אמור לעזור לי, אך כפות רגליי, שהיו משותקות, לא הצליחו לשמור על הגומי שלא יברח. הרגשתי את התסכול מציף את גופי ובעוד רגע עולה על גדותיו, ואני, שתמיד היה לי פה גדול, נתתי לו דרור והוצאתי ממנו את המיטב ולא הפסקתי לקלל. מצב הרוח שלי נחת. לא היה לי כוח לכלום, החשק פרש לו כנפיים ועף והשאיר אותי מיותמת על המזרן. רציתי לברוח הכי רחוק שיכולתי ולצרוח את נשמתי.

ירדן ניסתה לעודד אותי עם מילים של פיזיותרפיסטים, מטפלים, פסיכולוגים ומה לא. "אלה, זו רק התחלה. הגוף שלך עבר טראומה רצינית. אז לאט לאט."

"אני לא מכירה את הגוף הזה, ירדן. זה נראה כל כך הזוי מה שקורה לי פה, שאני מנערת את הראש שלי כדי להבין שאני לא בסרט."

"את לא בסרט. אלה החיים שלך עכשיו וכן, קשה לקלוט את זה, וגם לזה צריך זמן. אני מבטיחה לך שלאט לאט הגוף יתחזק ומה שלא הצלחת היום את תצליחי בעוד שבוע. כן, בעבודה קשה. כן, יהיו תסכולים והרבה, אבל בסוף את תחייכי," הבטיחה וליטפה את כתפי בעידוד.

אך זה לא עבד ורק עצבן אותי יותר. איבדתי את הסבלנות וחיכיתי שנסיים כבר. כשה"יופי" הזה נגמר היא לקחה אותי למתקן שנראה כמו שולחן קטן בגובה המותניים, שנחצה באמצע, כך שחלקיו הפנימיים היו קעורים. היא ערכה לי היכרות איתו תוך הרמת מדף אחד, קירבה את הכיסא ועזרה לי לקום, בעודי נאחזת בידיות שנצבו משני צדדיו.

"את חייבת לעמוד לפחות עשר דקות ביום כדי להחזיר לגוף שלך את שיווי המשקל, קודם כול. וחוץ מזה, העמידה תשפר את זרימת הדם שלך ותמנע פצעי לחץ."

היא סגרה אותי כך שאהיה מוגנת ואני עמדתי, מרגישה כמו בכלוב, קוף שמסתכל על כל מה שמסביב. והאמת, הנוף לא היה משהו. עמית עמד לידי, מנסה להצחיק אותי בעוד סיפור מחייו במדים, מה שבדרך כלל אהבתי לשמוע.

הוא אהב להצחיק אותי בגלל הצחוק המתגלגל שלי, נזכרתי בכך שציין זאת זמן קצר אחרי שהכרנו. יכולנו להיקרע מצחוק בלי לזכור על מה ולמה. הפעם, זה לא ממש הצליח לו. שום דבר לא שעשע אותי וחוץ מזה הבחנתי בכך שקרן מסתכלת עליו כל הזמן. אומנם כולן הביטו בו, אבל במבט של קרן היה משהו אחר, מעין ניצוץ שנוצר בעיניים של מכרים ותיקים. ניכר שהיא ניסתה לכבוש את תחושותיה, וזה לא מצא חן בעיניי כלל. רשמתי לעצמי לברר זאת עם עמית על כוס קפה וסיגריה.

ככל שהזמן עבר בתנוחה הזו, עמידה ללא שום תנועה, התחלתי להרגיש רע. בחילה וסחרחורת תקפו אותי.

שמעתי את עמית קורא לירדן, שהגיעה בתוך רגע קל, "היא חיוורת כמו קיר," הוא ציין בדאגה.

"בוא נוציא אותה מפה. אלה, מה את מרגישה?" היא שאלה בעוד היא ועמית מושיבים אותי בכיסא.

"סחרחורת." החזקתי את ראשי בין שתי כפות ידיי כדי שלא יזוז ממקומו, משתדלת להאריך את נשימותיי, שהלכו והתקצרו.

תוך שניות מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה שליד המתקן. הכול הסתובב. הרגשתי בתוך סירה שמנסה להתגבר על גלים סוערים. ואני, ששנאתי הפלגות בגלל מחלת הים שסבלתי ממנה, הייתי בעיצומה של אחת כזו. עצמתי את עיניי וכיסיתי אותן עם היד. אם יהיה חושך אוכל לנשום. לא הייתה לי שום שליטה על הגוף שלי.

שמעתי את ירדן מבקשת ממני לנשום עמוק ונשמתי. ידה ליטפה בעדינות את זרועי, היא לא הסירה אותה ממני, ונתנה לי לשקוע לתוך המזרן הקשה ולתוך עצמי. חלפו דקות ארוכות עד שהרגשתי שהכול נרגע. הורדתי את היד מעיניי, ופקחתי אותן לאט. ירדן ישבה לידי וחייכה.

"בואי, תשכבי על הצד. זה יעשה לך טוב," הבטיחה.

הסתובבתי והתכווצתי לתנוחת עובר. נתתי לעצמי להירגע. רציתי רק לשכב כך, בתנוחה הזו שסגרה עליי, אבל ירדן לא נתנה לי ועזרה לי לקום לישיבה.

גיליתי שהשמיים לא נפלו. שום דבר לא הסתובב. הים עם הרפסודה נעלמו וחזרתי לעמוד על קרקע יציבה. "לעמוד" - חשבתי לעצמי וצחקתי, מקסימום אולי לשבת.

"אלה, לא עמדת זמן רב והגוף שלך מגיב לזה. התפקיד שלנו להילחם בכך ולכן את תעמדי כל יום ככל שתוכלי. הגוף שלך צריך להגיב טוב לעמידה סטטית. זה חשוב לאיזון שלו. אנחנו צריכים ללמד אותו מחדש לקבל את עצמו. אוקיי?"

"ירדן, אני אעשה מה שצריך, גם אם זה יעביר אותי סבל וייסורים. אני לא יכולה לסבול את עצמי ככה. אז כן, אוקיי."

"יופי, נילחם בזה יחד. בואי אני אעזור לך לעבור לכיסא."

כשחזרתי לחדר עם עמית, כמה דקות לאחר מכן, סורה ישבה על מיטתה, הדמעות מתגלגלות על לחייה בשקט.

לידה ישבה אישה מבוגרת אוחזת בבד שחור ורוקמת עליו בחוט אדום, בעודה מפזמת שיר שקט בערבית. שלחתי את עמית החוצה והתגלגלתי אליה עם הכיסא. האישה המבוגרת הסתכלה עליי בעניין וסיפרה לי שהיא אימא של סורה ושסורה לא הפסיקה לבכות מהבוקר. התקרבתי ככל שיכולתי וחיבקתי את סורה בחוזקה.

"הלוואי שהייתי יכולה לחבק אותך בחזרה," היא לחשה לי.

"אני יודעת," אמרתי בחיוך עצוב. פרצתי בבכי ולא עזבתי אותה, מרגישה שאינני מסוגלת להכיל עוד. לקחו לנו את הכול ועכשיו עלינו למצוא איזו קרן אור להתחמם תחתיה. לאט לאט התנתקתי ממנה, וניגבתי לה את הדמעות בשרוול של החולצה שלי ואז ניגבתי את שלי.

"אני לא יודעת איך, אלוהים. אני לא יודעת איך אנחנו הולכות לצאת מזה. איך אנחנו הולכות לצאת מפה. אני מרגישה שנפלתי לתוך בור וכל כך קר לי כל הזמן, ואני מצפה מעצמי וכולם מצפים ממני להילחם ומה לא, ואני לא בטוחה שיש לי כוח לזה. עכשיו אני רואה אותך ככה בוכה וזה עושה לי לא טוב כי אני יודעת שהיית נותנת את הכול להיות במצבי. כי אני יודעת שיכולתי לצאת הרבה יותר גרוע ממה שיצאתי. כולם אומרים לי שאני צריכה לשמוח ואין בי טיפת שמחה או רצון להגיד תודה."

סורה הסתכלה עליי, מלטפת אותי שוב במבטה, ונשמה נשימה עמוקה. "אין לי כוח יותר. אני מתגעגעת לילדים שלי. הם יבואו בערב, ייתנו לי כוחות. הכול מן אללה."

"תשמעי, במצב הזה שלנו, אנחנו צריכות לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני יודעת שזה קשה. גם לי קשה. בינתיים אני רואה רק את הריק אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה ממש רע. אני יודעת שזה לא יביא אותי לשום מקום. אנחנו כועסות על כל העולם ועל מה שקרה לנו, ומותר לנו וזה בסדר גמור." הפעם היה תורי לנסות ולעודד.

"הגבר האכזרי הזה לקח ממני הכול, השאיר אותי משותקת. אני אפילו לא יכולה לחבק את הילדים שלי. איך אני הולכת לחיות ככה? למה לחיות ככה?" זעקה.

אימא של סורה הרימה אליי עיניים נוצצות מעצב ואמרה: "לפחות הוא יושב עכשיו בכלא. אחרי שהוא שרף לה את הבית. אף אחד לא חשב שהוא מסוכן. עכשיו אחרי שהוא גמר עליה הוא במאסר."

"זה עונש גרוע יותר מהמוות בשבילי," לחשה סורה. דמעה גדולה התגלגלה לאורך לחייה. היא ניסתה להרים את ידה כדי לנגב אותה, אך היד סירבה לשתף פעולה. ניגבתי את לחייה בשרוולי, תפסתי את ידיה ולחצתי עליהן בחוזקה, מקווה להפיק מהן תגובה, אך הן נותרו דמומות.

"לא בשביל הילדים שלך. לא בשביל ההורים שלך. לא בשביל האחים שלך," ניסיתי לעודד את רוחה. "אז מחר את יורדת לפיזיותרפיה ועושה כל מה שאת יכולה לעשות ויותר מזה."

תודה, אלה," חייכה בהכרת תודה.

"ככה אני רוצה אותך." אמרתי לה והתגלגלתי לי למיטה. לא היה לי חשק לקרוא לכוח העזר שיבוא לעזור לי לעבור למיטה והחלטתי לעשות את זה לבד.

הנחתי יד אחת על משענת המיטה ואת היד השנייה על ידית הכיסא. התרוממתי לאט, הפעלתי את כל הכוח על הידיים שלי שרעדו קלות מעוצמת הלחץ. הסתובבתי והתיישבתי על המזרן.

"יש!" צעקתי כל כך חזק שסורה ואימא שלה הביטו עליי בבלבול. חייכתי. רעדתי מרוב אושר. איזה הישג, ואו! הרגשתי את הלב שלי מצמיח כנפיים, מזנק מבית החזה שלי ועף למרומים ונזכרתי בפעם ההיא שנסענו לעשות סנפלינג בנחל זוויתן. פחדתי וסירבתי לזוז ממקומי. עמית התעקש איתי ולא הרפה. מערבולות הכעס געשו בתוכי, הצמידו אותי עוד יותר לסלע שעליו ישבתי. רק אחרי שראיתי את יהלי יורדת למטה, מחייכת, נעתרתי. עמית בדק שהמדריך קשר אותי היטב, ואני עשיתי את צעדיי הראשונים לעבר התהום כשקולותיהם של עופר ויהלי מדריכים אותי. הרגליים כל כך רעדו לי והידיים החזיקו בחבל כאילו אני גוררת אחריי משאית. כשהגעתי למטה, צרחתי בהקלה ויהלי ועופר שעמדו למטה צחקו, נהנים מההצגה שלי. לא הספקתי להחזיר לעצמי את הנשימה ועמית כבר היה למטה, מרים אותי ומסובב. גם אז הלב פרש את כנפיו, המריא לשחקים.

"ככה אני רוצה אותך," אמרה סורה וחייכה, מוציאה אותי משרעפיי.

 

הייתי חייבת לספר על כך לעמית. הצצתי לעבר הדלת אך לא הצלחתי לראות אותו. שלחתי לו הודעה והוא ענה לי שמיד יחזור עם קפה.

רוצה לפינה שלנו. מגיע לי פינוק של קפה וסיגריה. עברתי לבד למיטה. כתבתי לו.

נשכבתי ועצמתי את עיניי. הייתי גאה על הרגע הזה שבו האומץ ניצח את הפחד. אבל שאלתי את עצמי, כמה קרבות כאלה עוד מחכים לי? ניסיתי להבין איך אני נפרדת מעצמי כי הרגשתי כמו לא הייתי עצמי עוד.

כעבור רבע שעה עמית עדיין לא הגיע. לקחתי את הטלפון כדי לשלוח לו הודעה, העצבנות מתחילה לכרסם בי ואז הוא נכנס. הרגשתי שוב איך נשימתי נעצרת. הוא היה בלתי אפשרי ואני לא הצלחתי להתרגל לכל העמית הזה. זה לא משנה אם הוא היה עם מדים, בגדים שווים או חולצת טריקו פשוטה וג'ינס משופשף מרוב שימוש עם קרעים בברכיים. הוא פשוט עורר בי את תחושת הריגוש הזאת בכל פעם מחדש. הוא החזיק בשתי כוסות קפה לבנות, מה שהדגיש את אצבעותיו השחומות והמחוספסות. הצורך להרגיש אותן על עורפי התעורר בי מיד. וכמו קורא את מחשבותיי, הניח את הכוסות על השידה, הקיף את צווארי ובלע אותי עם נשיקה שגרמה לליבי לבצע סלטה. כשהוא התנתק משפתיי שאפתי אוויר כי הוא לקח לי את כולו.

"על מה זה?" שאלתי, מתקשה להסדיר את נשימתי.

"על האומץ. אני יודע מה זה דרש ממך."

"איך אתה יודע מה זה דרש ממני? אף פעם לא היית במצב כזה. אז איך אתה יודע?" הרגשתי שוב את הכעס גואה בי, ומחליף את תחושת האופוריה שהייתי שרויה בה רק לפני רגע קל. וכאילו זה לא מספיק, התעוררו להם אותם שדונים קטנים ומעצבנים ודחפו אותי עוד קצת לתוך המערבולת, גורמים לי לשאול בקול את מה שחשבתי בלבי.

"מה עשית כל כך הרבה זמן לאן שלא הלכת?"

עמית הביט בי מבולבל, מעביר את כף ידו על עורפו. "בואי נרד לפינה שלנו. אני אעזור לך."

"אני לבד." התיישבתי בכיסא, מאפשרת לגופי להימתח מחדש אחרי שהכעס כיווץ אותו.

עמית הביט בי במבט הירוק שלו, מבט שנתן לי את התחושה שאני שרויה באביב תמידי, התכופף וחיבק אותי חזק, "אני גאה בך. אני כל כך גאה בך. ואני אוהב אותך מכף רגל עד ראש וכל מה שבאמצע," לחש באוזני ואז נעל את עיניו בעיניי. דבר מה במבטו הטריד אותי, אבל עוד לפני שהצלחתי לפענח את טיבו הוא התנתק ממני, הזדקף ושוב תפס בעורפו. החולצה שהתרוממה מעט אפשרה לי הצצה אל פיסת עור שחומה. קולו הסב את תשומת ליבי בחזרה אל עיניו.

"בואי נרד לפינה שלנו ונדבר שם אלה."

לא אהבתי את הנימה שלו. הרכות נעלמה ממנו ובמקומו הגיע קולו הסמכותי שגרם לי לדאגה.

"תביא איתך את הסיגריות, יש לי הרגשה שהן תהיינה חברותיי הטובות בשיחה הזו."

 

ישבנו בפינת המסתור שלנו. אני עם הקפה שלי והסיגריה שהרגיעה אותי. האביב הגיע בלי ששמתי לב. הריח שלו עמד באוויר, אולי בגלל הפריחה הצהובה של העץ שמתחתיו ישבנו, פרחיו מכסים את האדמה כשטיח ואולי היה זה ציוץ הציפורים, שכמו שמחו על כך שהימים השילו את הקור ועטו על עצמם קרני שמש מחממות.

עמית, שהיה רגוע עד לפני כמה רגעים, נע כעת בחוסר נוחות על הספסל, כאילו אחז בו דבר מה שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. לא הוצאתי מילה מפי וחיכיתי שהוא ידבר אך הוא ישב ושתק. הוא לא דיבר הרבה מאז התאונה, חשבתי לעצמי. לא ידעתי מה עובר לו בראש היפה שלו. הוא אהב אותי בעוצמה. זה הדבר היחיד כמעט שהוא חזר עליו שוב ושוב. עד כה הוא לא הפסיק להגיד לי שאנחנו נעבור את הכול יחד. הוא רצה לעזוב את הצבא בשבילי, עכשיו, אחרי התאונה הזו שחתכה באבחת סכין את החיים שלי, שלנו. הכול היה כל כך חד.

רגע אחד רצתי לאוטו וברגע השני נלקחה ממני היכולת הזו. כך גם יכולת הבחירה. הדבר היחיד שיכולתי לבחור בו עכשיו היה, אם אני שוכבת שעות על מיטה בחדר הטיפולים וחוזרת שוב ושוב על התרגילים שירדן נתנה לי או לא. לא בחרתי מתי לקום ולהיכנס להתקלח. לא בחרתי מה ללבוש. חולצה, טרנינג ונעלי ספורט היו המלתחה החדשה שלי. בעבר החיים היו צבועים בצבעים בהירים ועכשיו הם נעו בין אפור כהה לשחור.

עמית הביט בעיניי ופתח בדברים: "קשה לי. קשה לי ממש. בזמן שחיכית לי דיברתי עם ירדן והיא הסבירה לי בדיוק מה מצבך. אני מגלגל את המילים שלה בראש שלי ומנסה לחבר אותן אלייך ו..." הוא התנשם, הסתכל עליי בעיניים כואבות. "זה לא מתחבר אלייך בשום צורה."

ניסיתי לקחת את הידיים שלו אליי, אבל הוא לא נתן לי והן נותרו על ברכיו.

"בלי ידיים עכשיו, אלה. בלי ניחומים. אני פשוט מנסה להסביר לך ולעצמי. חרא, אני לא מצליח."

הוא נשען לאחור, והתנשם בכבדות.

"אולי כדאי שתישאר בצבא עמית. זה המקום היציב שלך."

"את היית המקום היציב שלי," אמר לשמיים.

"אבל אני כבר לא," אמרתי והרגשתי איך הדמעות מחפשות להן את הדרך החוצה.

"אני לא יודע איך לעכל את זה, אלה. אני מרגיש כל כך אשם שבא לי לפוצץ לעצמי את הפרצוף. הלב שלי מוצף. האהבה אלייך מייסרת אותי עכשיו. המיטה הזו למעלה היא לא שלנו. המגע שלך, הוא לא שלך. שום דבר לא שייך." הוא העביר את כפות ידיו על ראשו והוריד אותן בכוח אל פניו, משפשף אותם, ואחר כך חזר להביט לשמיים.

הסתכלתי עליו מהופנטת, מבטי מלווה את תנועותיו, מחכה שיחזיר את מבטו אליי. "אתה לא מסתכל עליי, עמית," ציינתי באכזבה לאחר שהמשיך לבהות למעלה.

"אני לא מסוגל."

"לא הפסקת לגעת בי עד שירדן..."

הוא לא נתן לי לסיים את המשפט ונכנס לדבריי. "זה היה לפני השיחה שלי עם ירדן."

"גם כשעלית ממנה חיבקת אותי. לחשת לי כמה אתה גאה בי."

"כן. אני גאה בך. אני יודע שיש בך כוחות על. אני לא בטוח שלי יש את הכוחות האלה."

"עמית," קראתי בשמו כל כך חזק שלא הייתה לו ברירה אלא להסתכל עליי. "מה עובר עליך?"

"אני לא יודע... את רוצה לחזור להתאמן?" התחמק.

"עמית..." הרגשתי שאני נחנקת.

"אלה, את רוצה לחזור להתאמן? תחזרי להתאמן ואני אסע לעשות כל מיני סידורים."

לא היה מה להוסיף. הבנתי שהדברים שהוא שמע מירדן השפיעו עליו עמוקות, ולא היה לי כרגע מה לעשות עם זה.

כשנשכבתי במיטה לבדי, המחשבות שוב ערבלו לי את התאים האפורים, עד שהרגשתי מדקרות של כאב. משהו נפרם ביחסים שלנו. לא הפסקתי לשאול את עצמי האם האהבה שלנו מספיק חזקה לשרוד את זה?

כשאימי ויהלי הגיעו, עדיין הייתי שקועה בהרהורים ולא הבחנתי בזמן שחלף. ניחוח האוכל שהביאו איתן עלה באפי, והקרקור הבלתי פוסק בבטני הציק לי. למרות זאת לא הייתי מסוגלת לאכול. רציתי לצאת מהחדר הזה, ששאב אותי לתוך הסיפורים האיומים של הנשים ששכבו לידי. הייתי מוכרחה לנשום אוויר צח.

כשישבנו בחוץ על הספסל, סיפרתי להן על המצוקה שעמית נמצא בה. על הפחד שלי שלא נצליח להחזיק את הזוגיות ואת האהבה שלנו. יהלי ציינה שעופר דואג לעמית. שהוא התקשר אליו לפני שעה קלה ועמית סיפר לו שהוא נמצא בחוף הים.

"הוא אמר לי שהוא נוסע לסידורים," סיפרתי בפליאה.

"אולי הוא צריך זמן לחשוב, לולי," ניסתה אימי לעודד והניחה יד מרגיעה על זרועי. הבנתי את הרצון שלה להשקיט את החששות שלי אבל המחשבות לא הפסיקו להיאבק זו בזו כאילו הן נמצאות בזירת אגרוף.

"אני גם רוצה ללכת לים לחשוב. אז מה? אז מה אם אני רוצה?!" התרעמתי, כמעט צועקת. "אני יכולה ללכת? לא. אני תקועה פה. בתוך הגוף הזה שכלא אותי בפנים. תקועה בכיסא הזה. בקומה ארבע. בבית חולים הזה. והוא, הוא יכול לקום ולנסוע לאן שבא לו."

הדמעות ליוו את מילותיי. יהלי ואימא שלי הסתכלו עליי בדאגה, הן לא העזו להוציא מילה.

"אוף, מה אתן מבינות בכלל?!" התייפחתי.

אימא שלי קירבה את הכיסא שלי אליה וחיבקה אותי חזק. "אני לא מבינה כלום, אבל אני אשתדל."

הרגשתי אותה בוכה לתוך שערי. היא הייתה שבורה לא פחות ממני, אף על פי שהיא ניסתה להיות חזקה.

"אני אעזוב אתכן לבד עכשיו, לולי, אוקיי?"

"כן, אני אהיה בסדר, אימא." טמנתי את אפי בשערה ושאפתי את ריחה המיוחד, ריח של שמפו התפוחים שלה וקרם הגוף בריח וניל שתמיד עטף אותי בתחושת ביטחון.

כשהרמתי את הראש מצאתי את יהלי יושבת כפופה ומליטה את פניה בידיה. גופה רעד בבכי. היינו שבורים. כולנו.

לא אמרנו הרבה, לא היה מה לומר. המילים היו חלולות מדי. הדלקתי לשתינו סיגריה והושטתי לה את שלה. ישבנו והסתכלנו זו בזו, שואפות יחד את הרעל לתוכנו, ונושפות אותו החוצה.

יהלי ניגבה את הדמעות בכפות ידיה. "אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך, לולי. אני מצליחה להבין את עמית. אין שום חיבור בינך עכשיו ובין מה שהיית וזה קשה."

"אני יודעת. אני הולכת לישון עם זה וקמה עם זה בבוקר. אני מתעוררת ואני בטוחה שאני נמצאת בסרט. בכל פעם אני נאלצת להתנער מחדש כדי להבין שזו אכן המציאות."

יהלי הושיטה לי את ידה ואני לחצתי אותה, כמו מנסה להעביר אליה כוחות שלא היו בי.

 

בלילה כשעמית חזר אליי, הוא נשכב לידי ועטף אותי בידיו החזקות. "אני הולך לאיבוד, ואני רוצה ללכת לאיבוד בתוכך, לא בשום מקום אחר."

בחרתי לא לשאול אותו היכן היה. הבנתי שאני צריכה לתת לו את הזמן. עד כה, במשך שלושה שבועות בבית החולים הוא לא זז ממני. אולי חשב שאני פתאום אקום ואחזור ללכת, כאילו כלום לא קרה. ועכשיו האמת הוטחה בפניו ובפנינו והיא הייתה בלתי נסבלת.

הנשימות שלו נעשו קצובות וידעתי שהוא נרדם. שמחתי שלפחות את זה הוא עשה בקלות. ואילו אני לא הצלחתי להירדם. הלב שלי היה מכווץ והבטן כאבה לי. לא הצלחתי לראות מעבר למחר. לא הצלחתי לתאר את החיים שיהיו לי. רק המחר, הנשים שאיתי וחדר הטיפולים. זה מה שהיה לי וזה מה שיהיה.

למחרת חזר עמית לצבא, ואני סירבתי לחשוב על המשמעות של הצעד הזה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רציתי צבעים בהירים / מיכל אדמוני”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל, מודפס