שבויה בזיכרונך / אדווה בן לוי

מדורג 3.00 מתוך 5 מבוסס על 1 דירוגים של לקוחות
(חוות דעת לקוח 1)

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

שבויה בזיכרונך / אדווה בן לוי

הוצאה לאור: 12/2017.

עמודים: כ-330 עמודים.

ז’אנר: רומן רומנטי | דרמה רומנטית

 

“נווה הוא העבר שלך ואני העתיד. העבר שלך לעולם לא ירחיק אותי ממך.”

 

דניאל האמינה שהטרגדיה אשר פקדה את משפחתה בצעירותה היא הדבר הנורא ביותר שזימנו לה החיים. אחרי שהצליחה להתגבר על עברה היא מצאה את אהוב ליבה, נישאה לו ותכננה את המשך חייה עם משפחתה החדשה. היא לא דמיינה שהברק יכה פעמיים באותו המקום וטרגדיה נוספת תדפוק על דלת ביתה, אך כשזה קרה היא נפלה לתהום עמוקה ולא ידעה איך לקום ולאחות את השברים שערערו את נפשה.

בלי לידע נפש חיה היא החליטה לברוח על המטוס הראשון שאליו הצליחה לרכוש כרטיס טיסה. אוסטרליה הרחוקה קיבלה אותה בזרועות פתוחות והעניקה לה התחלה חדשה.

כאשר היה נדמה לה שהכול אבוד חייה קיבלו תפנית והיא הבינה שעליה להיאבק כדי לשרוד את כל מה שעברה.

ג’פרי, שחקן כדורגל ידוע, נישבה בקִסמה של דניאל אך היא נותרה שבויה בזיכרונו של נווה – אהבתה הראשונה. אי אפשר היה להכחיש את המשיכה בין ג’פרי לדניאל, אך העבר והחלומות שהפכו לסיוטים העלו חששות לגבי אהבתה החדשה.

האם קיימת אהבה של פעמיים בחיים? זאת השאלה היחידה עליה דניאל הייתה חייבת להשיב לעצמה.

 

פרק ראשון – טעימה מהספר זמין לקריאה בחינם.

טעימה מהספר

פרולוג

 

הנוף המוכר השתנה, הזמן לא עצר מלכת. הלחץ בבטני התגבר בזמן שנסעתי במכונית ששכרתי. כמעט עשור של היעדרות לא גרם לזיכרונות להישכח. עברתי בארץ הזאת חוויות רבות שמחות ומאושרות, אבל החוויות העצובות והקשות הן אלו שלא הרפו ממני, הרגשתי חסרת אוויר כעת. לא התכוונתי לחזור לכאן אי פעם. מאז שברחתי התבגרתי, השתניתי, אני לא אותה בחורה שהייתי לפני כן.

  שכחתי עד כמה פקקי התנועה בארץ נוראים. זמן הנסיעה התארך והנוף שנגלה מהחלון הפך מוכר ככל שהתקרבתי ליעד. הנוף לא היה חסר לי הוא הזכיר נשכחות, הזכיר כאב. תחנת הרדיו המועדפת עליי - גלגל"צ - הנעימה את זמני. מאז ומעולם השירים שהושמעו בה היו השירים המועדפים עליי, אך עכשיו הם השמיעו שירים שקטים לעת ערב, כאלה שנתנו תחושה של רגיעה, כאילו כולם האטו. זיהיתי את השיר מהתו הראשון שהתנגן והתחלתי לשיר עם המנגינה. קולה של ריטה בשיר 'אהובת הספן' גרם לדמי לגעוש והרגשתי כל עצב ושריר בגופי. ידעתי איך השיר מסתיים, סופו הזכיר לי את המציאות שחוויתי. הרגשתי את ליבי דוהר, כמו במרוץ מכוניות עומד לפרוץ מחזי. עצרתי בצד הדרך לפני שאתפרק לחלוטין. הנחתי את ראשי על ההגה, דמעות זלגו מעיניי, כתפיי רעדו ובכיתי בכי חרישי. לא האמנתי שבכיתי כך, הבטחתי להיות חזקה, לא להישבר. שמעתי את קליק חגורת הבטיחות והרגשתי אותה מתקרבת אליי, מניחה עליי את ידה הקטנה. עצמתי את עיניי. אם לא בשבילך אז הירגעי בשבילה כי היא לא צריכה את כל הדרמה הזאת. הבטחת שהיא תהיה מאושרת, מחויכת. נזפתי בעצמי על כך שהעזתי להישבר מולה.

  "אימא," קולה השקט הרגיע אותי.

  "אני בסדר, השיר גרם לי להיזכר ולהתרגש. תני לי שתי דקות להירגע ונמשיך."

  "לא חייבים לנסוע לשם, אפשר לחזור הביתה. לי זה לא משנה." המבטא האוסטרלי בקולה עזר לי להבין שעליי להמשיך לנסוע ולהגיע ליעדנו. הרמתי את עיניי לעבר פניה וידי נשלחה כדי ללטף אותן. אותם תווי פנים, דומים כל כך לשלו. עיני השקד שלה היו בדיוק כמו שלו. היא הייתה העתק מושלם של אבא שלה, אי אפשר היה לברוח מזה אף על פי שרציתי.

  לפני כמעט עשור החלטתי לברוח כדי לשמור על שפיותי, לא יכולתי להמשיך להסתובב פה בלעדיו כשכל מקום הזכיר לי אותו. לא הייתה פה פינה אחת שלא חלקנו בה חוויות משותפות. שחייה בבריכה, פיקניק על הדשא, דיסקוטקים שבהם רקדנו, טיולים שטיילנו יחד, אהבה רבה חלקנו פה. לא עצרנו, תמיד זה היה הוא ואני מול כל העולם. כל עוד היינו יחד היינו בלתי מנוצחים. לא הרגשתי מספיק חזקה להתמודד עם העולם בלעדיו לכן ארזתי את עצמי וברחתי.

  "את צריכה לדעת מי הוא היה, את חייבת להכיר את משפחתו של אביך." מחיתי את דמעותיי והשתלבתי חזרה בכביש. ככל שהתקרבנו הלחץ בבטני גבר ודהירות ליבי התגברו. עשור, לעזאזל, עשור שלם עבר מאז הפעם האחרונה שהרגשתי אותו, את ידיו המחבקות והמלטפות, את שפתיו המנשקות שאמרו מילות אהבה. עשר שנים עברו מאז שהרגשתי את חומו עוטף אותי, נותן לי את הכוח להמשיך ולהסתער על העולם.

  נעצרתי בכניסה לקיבוץ. שאפתי את האוויר המוכר ופניתי אל הדבר היחיד שהחזיק אותי במשך כל התקופה שעברה. "נויה, את מוכנה?" הבטתי בעיני התינוקת הגדולה שלי שהייתה בוגרת כל כך לגילה. עברה מחשבה בראשי, למה עשיתי לה את זה? במה היא אשמה? הדמעות שוב נקוו בעיניי והמחשבות לא הרפו אפילו לא לרגע. די עם הדמעות! כעסתי ופקדתי על עצמי. נויה הביטה בי והנהנה.

  "אימא, אני אוהבת אותך," חיוכה המתוק נועד כדי לחזק אותי.

  "נעשה את זה ביחד," השבתי בעדנה וליטפתי את לחייה. איזו ילדה בוגרת יש לי, התגאיתי בתוך תוכי. "גם אני אוהבת אותך, בואי תכירי את משפחתו של אביך, זכית במשפחה מיוחדת."

  מייד כשהחניתי את הרכב בכניסה לבית הוריו סימה, אימו, יצאה בסערה והתנפלה עליי. "דניאל," קראה לעברי ומיהרה לחבק אותי חיבוק חם ואוהב כמו שתמיד חיבקה. זרועותיי התרוממו לחבק אותה, התגעגעתי כל כך לחיבוקה האימהי. היא הייתה אימא שלי לכל דבר ועכשיו הבנתי עד כמה היא הייתה חסרה לי. כשהתרחקנו זו מזו היא הניחה את ידיה על לחיי ולחשה, "התגעגעתי אלייך, אל תתנתקי ממני, אני צריכה לדעת שהכול בסדר איתך." חייכתי אליה קיוויתי להנחיל בה רוגע לגביי.

  "אני יותר מבסדר, אני מאושרת באוסטרליה, ממש טוב לי שם," התאמצתי לחייך למרות שליבי נצבט. לא רציתי שסימה תדע את כל מה שעברתי, על כל הדמעות שהזלתי.

  "את יודעת שעליי את לא יכולה לעבוד. אני יכולה לקרוא אותך בקלות."

  "אני יודעת," לחשתי לעברה. "אף פעם לא הצלחתי." היא הסיטה את מבטה לעבר נויה ועיניה נפערו.

  "לא יכול להיות," גמגמה. "היא דומה כל כך לנווה." דמעות נקוו בעיניה.

  גוש גדול נתקע בגרוני, לא יכולתי לענות לה לכן שתקתי. היא התקדמה לעברה. "שלום, נויה," היא מלמלה בעד מסך הדמעות. "עד עכשיו ראיתי אותך בתמונות, את ילדה יפה כל כך." ידיה ליטפו את פני התינוקת שלי, שלי ושל נווה.

  נויה הפנתה אליי את מבטה, מצוקה נראתה בעיניה. הנהנתי לעברה והיא חיבקה את סימה בחזרה. "תודה," נויה ענתה לה בנימוס. סימה התרחקה ממנה מעט ושוב בחנה את פניה.

  "בואו, ניכנס אל הבית."

 

הקירות הלבנים והשקט בבית הקנו לי תחושת עצבות, תחושה שככל הנראה רק אני הרגשתי. זכרתי את הבית הזה מלא אור, רעש, אהבה, אושר ואנשים חיים וצוחקים. הבטתי בסימה ושאלתי, "איפה כולם?"

  "יואל צריך להגיע בכל רגע מהעבודה. את יודעת שאריאל ונועה התחתנו? כל אחד גר בבית שלו, אבל הם גם צריכים להגיע לארוחת ערב עם המשפחות שלהם." חייכתי אליה במתיחות. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר את תראי." היא ניסתה להרגיע אותי. "בואו תראו את החדרים שהכנתי לכן."

  "הזמנו חדר במלון כדי לא להכביד עליכם."

  "אתן משפחה, אתן ממש לא מכבידות," עלבון היה בקולה.

  "סימה, בבקשה, אל תתעקשי. אני לא מסוגלת, הביני גם אותי," קולי רעד. לא הייתי מוכנה לחזור לבית הזה שהעלה בי זיכרונות ישנים.

  היא הביטה בעיניי ואמרה בכניעה, "בסדר, אבל אתן תהיו כאן כל יום?"

  הנהנתי.

  לאט לאט כולם הגיעו. החיבוקים הזכירו לי נשכחות, עד כמה הייתי אהובה. ההלם ניכר על פני כולם בשל הדמיון בין נויה לנווה. הבטנו בתמונות שהדגישו את גודלו. את שמה של נויה בחרתי במהלך ההיריון למרות שלא הייתי בטוחה שאעניק לה אותו בגלל הדמיון לשמו של אביה.

  העברנו ערב נהדר, דיברנו והתעדכנו. גיליתי שלאריאל יש בן בכיתה א', נבו, וילדה בת ארבע, יולי. נועה הייתה בהיריון עם תאומות. התרגשתי ושמחתי עבורם. דהירות הלב נרגעו, אך הלחץ מהעתיד לבוא לא נרגע. כל הערב הייתי על המשמר לרגע שבו יזכירו את הסיבה שלשמה חזרתי לכאן.

  ואז זה הגיע.

  "מחרתיים נלך לבקר אותו, אתן תבואו, נכון?" שאלה הגיונית כל כך שסימה זרקה לאוויר והרגשתי איך אני נשאבת אחורה בזמן, עשר שנים אחורה. מבטה של נויה קפץ אליי באחת, ממש הרגשתי אותו. הפניתי את פניי לעברה, התכוונתי לפצות את פי אך נסוגתי. נאלמתי.

  "מחר ג'פרי צריך להגיע," נויה זרקה לאוויר במקומי. הם לא ידעו על ג'פרי. הם לא ידעו שלנויה יש עוד אבא. ג'פרי הוא בן זוגי בחמש השנים האחרונות. הוא בעצם האבא היחיד שנויה הכירה.

  "יש לך בן זוג?" מבטה של סימה לא היה מובן, לא הייתי בטוחה אם מדובר בעצב או שמחה.

  "כן, כבר חמש שנים," התוודיתי.

  "התחתנתם?" שאלה בכאב.

  "לא." שתיקה שררה בחדר.

  שתיקה מביכה.

  "אתן לא חייבות ללכת. גם אני לא הולכת," נועה קפצה לנוכח המבוכה והודיתי לה בעיניי.

  נפרדנו מכולם ויצאנו לעבר מלון 'קראון פלזה' בתל אביב. הנסיעה הייתה שקטה, החושך ששרר בחוץ נכנס אל תוך המכונית. נויה ואני היינו שקועות כל אחת במחשבותיה. פחדתי שהמפגש הזה יעשה לה רע, יערער אותה. יגרום לה לתהות לגבי זהותה.

  נכנסנו לחדר ומייד מצאתי פתק על השידה,

The best for my LOVE   

  ג'פרי דאג לשדרג את החדר שהזמנתי לסוויטה נעימה.

  חייכתי והנדתי בראשי כשראיתי שהוא דאג לנו לנוף לים, גם חיכתה לנו סלסילה מלאה בפירות הארץ עם פתק שהיה כתוב בו,

  Miss you my sweet

  דמיינתי את קולו של ג'פרי מתנגן באוזניי בעודו אומר את המילים הכתובות בפתק. המבטא האוסטרלי שלו גרם לליבי להחסיר פעימה.

  "את לא מאמינה, יש לנו ג'קוזי באמבטיה!" נויה נכנסה לסלון בסערה. חייכתי אליה. שמחתי שהיא חזרה לעצמה.

  "נויה, תתארגני ולכי לישון. היה לנו יום ארוך."

  "אני יכולה לצפות בטלוויזיה?"

  "כן, אבל בחדר שלך. ותלכי לישון כדי שלא תהיי עייפה מחר."

  היא נכנסה לחדרה ושמעתי את הטלוויזיה נדלקת. לקחתי את סלסילת הפירות ויצאתי למרפסת. ריח הים עלה באפי ונשמתי עמוקות, לא שמתי לב עד כמה התגעגעתי לריח הים בישראל. באוסטרליה ריח הים אחר, האווירה אחרת.

  עצמתי את עיניי. פיסות קטנות של זיכרונות התחילו לעלות. לא! - נזפתי בעצמי - אסור לך להיכנס לזה שוב. יצאת מזה, אל תחזרי אחורה, יש לך יותר מדי מה להפסיד. נשמתי עוד נשימה עמוקה ודמותו של נווה צפה מולי.

  "את אדם מיוחד, אל תשכחי את זה לעולם," היה נדמה לי ששמעתי את קולו. קפצתי על רגליי, התנשפתי. הוא לא יכול להיות פה, הרגעתי את עצמי. לקחתי את הטלפון הסלולרי שלי וחייגתי לאדם היחיד שיבין אותי. "טס?" קראתי.

  "דני, הכול בסדר?" שאלה בדאגה.

  "לא, מהרגע שהגעתי לפה אני לא מפסיקה לבכות, עכשיו גם שמעתי אותו..." אמרתי בבכי.

  טס היא חברתי הטובה ביותר, הכרתי אותה ביום הראשון שלי באוסטרליה ומאז לא נפרדנו. היא יודעת עליי הכול היא עזרה לי להתגבר על נווה ולגדל את נויה. ג'פרי הוא אחיה הגדול.

  "דני, ידעת שזה מה שיקרה כשתגיעי לישראל, התכוננת לזה. אז קדימה, הוציאי את הלביאה שבך." היא ידעה איך לחזק אותי. מחיתי את דמעותיי והתיישרתי.

  "את צודקת, אני לביאה!" אמרתי בביטחון.

  "ג'פרי עוד מספר שעות אצלך, עד אז החזיקי מעמד," קולה היה מלטף.

  "אני מפחדת מהרגע שהוא יגיע לפה, שהביקור הזה יהרוס את כל מה שיש בינינו," אמרתי חלושות.

  "אהובתי, ג'פרי התאהב בך ברגע הראשון שהוא ראה אותך איתי בגאלה."

  "כשהייתי פילה," צחקתי.

  "לא היית פילה! חוץ מזה, ג'פרי יודע הכול, התהליך שעברת היה חשוף לעיניו מדי יום ביומו. אין לך מה לדאוג. הוא אוהב אותך."

 

המשכתי לשבת מול הים הכהה עד שהעייפות השתלטה עליי. תחילה נרדמתי, אך כאשר התעוררתי הזיכרונות חזרו לתקוף אותי. חשבתי שאני מוכנה אליהם, אבל טעיתי.

  חזרתי לתקופה השחורה שלי, זו שרציתי לשכוח, בדיוק זו שממנה ברחתי.

1 ביקורת עבור שבויה בזיכרונך / אדווה בן לוי

  1. דורג 3 מתוך 5

    דפנה זלינגר

    ספר נחמד, נוגע ללב

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס