מבצע!

שובר שוויון / רעות ממן

מודפס : ₪59.00
דיגיטלי : ₪25.00

נקה

תיאור

 

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: אפריל 2017
מס’ עמודים: כ- 500

*משלוח עם שליח עד הבית.

 

“יש לך מזל גדול שעמדתי כאן, עוד היית יכולה לשבור את הראש.” עיניים חומות, מלאות חיים אך חמורות סבר, מביטות בי מלמעלה והן סוערות, מסעירות ועמוקות. פניו היפות, יוצרות תחושה חמימה עמוק בתוך בטני ואני מסרבת לנתק ממנו את עיניי. הוא עוצר נשימה.

 

“עכשיו זה הזמן שאני אמורה להודות לך?” הוא מסיט את ראשו ושיערו הארוך במיוחד מדגדג את פניי. הוא מרים את ידיו, אוסף אותו לפקעת מסורבלת ורק אז אני קולטת שאני נשענת עליו. ממש עליו.

“כן?” הוא ספק שואל, ספק קובע בחיוך רחב החושף שיניים מושלמות.

זה החיוך היפה ביותר שראיתי בחיי.

 

מעיין רפאל השתחררה מהצבא לפני פחות משנה ונלחמת כדי להציל את משפחתה מקריסה כלכלית. כמפרנסת היחידה במשפחה, העול הבלתי נתפס המונח על כתפיה לא מניח לה לרגע, מכריח אותה לשכוח את עצמה ואת צרכיה לחלוטין.

עוז שגב הוא שחקן טניס מפורסם. בדומה למעיין, הוא נלחם כדי להשיג את מטרותיו, מתאמץ לשרוד בעולם חסר רחמים. אך בניגוד אליה, מגיל צעיר הוא קוטף ניצחון אחר ניצחון וקוצר תהילה.

 

מפגש מקרי מחבר את מסלול חייהם, תשוקה בוערת ניצתת והחוויה המטלטלת מאלצת את עוז ומעיין להתמודד עם דברים שלא הכירו מעולם.

כשהצרות מופיעות, עליהם להחליט האם יתמודדו עם המכשולים העומדים בפניהם יחד, או אם מוטב להם ללכת כל אחד לדרכו.

שובר שוויון” הוא סיפרה השלישי של רעות ממן שיצא בהוצאת ‘יהלומים’. קדמו לו הספר “הדרך לדרור” והנובלה “הזדמנות שנייה“, שקצרו הצלחה מרובה בקרב קהל הקוראים וכיכבו ברשימות רבי המכר.

 

טעימה מהספר

 

פרק 1

 

מעיין

 

יום ראשון, שמונה בבוקר. היום השנוא עליי בשבוע והשעה השנואה עליי ביום. השיער שלי אף פעם לא מסתדר ביום הזה ונראה שהוא ממש חש את ההסתייגות שלי עם תחילתו של שבוע חדש ומעייף. הבגדים שעליי – מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו לבנה– הם מהמעטים בבגדיי שטרם נפגשו עם האקונומיקה פנים אל פנים. בגדי העבודה שלי בתיק.

"יש תלונות." מטיחה בפניי אירנה, ראש אגף כוח האדם בחברה בה אני מועסקת במבטא רוסי כבד. מבטאה שכבד עד כדי גיחוך, מפליא אותי כל פעם מחדש כי היא סיפרה לי, כבדרך אגב, שהיא בכלל ילידת הארץ.

אני יושבת מולה, בקושי יכולה לזוז, שלא לדבר על להבין מה היא מנסה להגיד לי. העובדה שהיא קראה לי בדחיפות בשעה כה מוקדמת של הבוקר, לא היטיבה עם מצב הרוח שלי שממילא ברצפה. משהו בטון שלה הלחיץ אותי אף יותר מהרגיל.

"על מה?" אני שואלת בתמימות והחתכים העמוקים שבכפות ידיי מתחילים להכאיב לי. האחיזה המרובה במטאטא והניקיון הבלתי פוסק סוחטים ממני את מירב כוחותיי, אבל סחיטת סמרטוטי הרצפה המטונפים היא שקרעה לי את הבשר עד זוב דם.

"הלקוחות טוענים שלא מספיק נקי. מעיין, אני לא צריכה לציין שהבתים שאת מנקה הם בתים של אנשים עשירים מאוד, שרוצים שהבית שלהם יהיה נקי."

ידעתי שהייאוש מהעבודה הזו יגיע לבסוף אבל לא שיערתי שכל כך מהר ומהכיוון ההפוך, מהלקוחות.

היא מרימה לעברי גבה מלאכותית ודקיקה. שיערה הבלונדיני משוך לאחור ונופל על כתפה כזנבו של סוס. פניה מתוחות עד כדי כך שהן כבר צועקות - בוטוקס! בוטוקס! ועוד בוטוקס! היא ממתינה ממני לתשובה בעוד אני מהרהרת מה הדבר הראוי לומר במצב שכזה. מצב עלוב ורע.

"האנשים העשירים האלה־," אני שולחת את ידי לעבר פניה בצורה מאשימה, מנופפת בידי בהתלהמות והיא מביטה בי בפה פעור. אני לא באמת מתכוונת לעשות משהו עם היד, אלא רק מאיימת.

"שכחו לציין שהם יצורים מלוכלכים מאוד, ומסריחים בעיקר!" קולי גבוה ואני מושכת את ידי חזרה. הגרון שלי יבש ואני חייבת לקחת אוויר.

"הם צריכים להודות לך על שהסכמת לתת להם את השרות הזה!" אני מטיחה את ידי על השולחן.

"מעייני, אני מציעה שנירגע." היא נסוגה לאחור ומבטה מבועת.

"שנירגע? מה יש לך להירגע יותר ממני כרגע? זו אני שבקושי מספיקה בשעתיים להרים את כל הזבל המצחין שלהם מהרצפה! שלא לדבר על לשטוף את הכלים, האסלות והרצפה!" אני ממלמלת שטויות ותוקפת. אין לי מושג את מי או את מה אבל אני יורה ממני את כול התסכול כי אני חשה מאוימת מהמבט המזלזל שלה. באופן תמידי היא חמוצת פנים, לא מלבבת כלל.

"אז בבקשה, אל תגידי לי להירגע." אני מתבוננת בפניה ונזכרת איך פעם אחת, אבל רק פעם אחת, ראיתי אותה נלהבת וחמימה מהרגיל – כשדיברה על עצמה.

"את מוטרדת ממשהו?" היא שואלת בטיפשות, הרי כל מה שאני עוברת בחיי האישיים היא סיבה מספקת לכך שאהיה נסערת. אז בנוסף לכל, התלונות האלו לא מרגיעות, רק מרגיזות אותי יותר.

אני מודה שמחשבותיי טרודות ואני עסוקה לילות כימים בטיפול בהוריי הסיעודיים ובמשכורת העלובה שאני מקבלת מחברת הניקיון בה אני מועסקת. ואם זה לא מספיק אז יש לי את עודד על הראש – החבר הקבוע שלי מזה שנה. וברגע זה, במקום להתמקד בעיקר, אני טרודה מהבקשה שלו מליל אמש - הוא רוצה לשכב.

"את יודעת למה הגעתי לכאן, אני לא צריכה להגיד לך שוב. אבל אני עושה את כל המאמצים שאני יכולה כדי שהלקוחות שלכם יהיו מרוצים." אני עונה בייאוש. כל פעם מחדש היא מנסה לסחוט ממני מידע על ההורים החולים שלי ולא כי אכפת לה ממני באמת אלא כי היא רכלנית מטורפת.

נכון, הפוטנציאל שלי, שאני אפילו לא יודעת מה הוא, טרם מומש. אני אולי לא אחת שנועדה לנקות בתים למחייתה למרות שאני עושה זאת כבר שנה ארורה, מאז השחרור מהצבא. אבל יש גבול למה שאני יכולה לעבור ולספוג. אין לי כוח.

"טוב, אז הם לא מרוצים. אני מעבירה אותך לאזור אחר." היא מחליטה באגביות ומושיטה לעברי רשימה. אני לוקחת את הנייר בידיים רועדות, עוברת במהירות על הכתובות ומשננת את הרחובות: בן יהודה, דיזינגוף, אבן גבירול, שינקין. הם די קרובים אבל מהיכרותי עם האזור אני יודעת שהדירות קטנות. קטנות מדי בשביל להרוויח מספיק.

"לא. אני לא יכולה לעבור לשם, כולם יודעים ששם לא מרוויחים מספיק. אני צריכה את הכסף אז תחזירי לי את הווילות." אם מישהו היה מקשיב לשיחה הוא היה צוחק. תחזירי לי את הווילות, אני צריכה כסף. בלה, בלה, בלה. מה שבטוח הוא שאני לא אצחק, לא עכשיו ולא במשך שארית השבוע. מי יודע, אולי למשך כל שארית חיי.

"אני יודעת, תאמיני לי שאני רוצה אבל את לא עומדת בעומס כמו שהבטחת לי. מעייני,"

אני שונאת שהיא קוראת לי מעייני. אימא שלי קוראת לי כך מהיום בו נולדתי. זה שם החיבה שהיא נתנה לי. אירנה צריכה להפסיק עם זה. ועכשיו.

"מדובר בבתים מאוד גדולים בשביל בחורה קטנה כמוך." היא מנופפת בזרת הקטנה שלה ומשווה ביני לבינה. אני מזעיפה את פניי ומנפחת את הנחיריים עד שגם הם כבר כואבים כמו ידיי. אני לא עד כדי כך קטנה והרחמים במבטה מוציאים אותי מדעתי. אני שונאת את זה. שונאת שמסתכלים עליי כאל נזקקת.

"אני מסוגלת לנקות וילה מחורבנת." אני מסננת.

"את ביקשת לנקות אותן לבד. אל תקטרי עכשיו, אני את שלי עשיתי, אמרתי לך שזה בלתי אפשרי." היא פוסקת ומצחיק אותי כמה היא צודקת. אני נזכרת בפעמים בהן ייחלתי שתהיה לי יד נוספת שתצוץ לי מהבטן, מהגב או אולי אפילו מהראש. אבל זה לא קרה ולא יקרה כי אני לא רוצה איתי שותפים לשכר שהוא ממילא נמוך מדי.

"זה יהיה זמני, אני מבטיחה. כשתצברי ניסיון אתן לך את השכונה שלך בחזרה, אולי נשלב כמה סוגי בתים יחד. מבטיחה."

אני מזעיפה אליה את פניי בשנית. לא ייתכן שהיא נתנה לי דירות כאלה קטנות והמחיר, אלוהים, בטח התשלום עליהן מגוחך ומזערי.

"לא יהיה לי כסף לשלם לתרופות של ההורים שלי, שלא לדבר על החשמל, המים," אני מתחילה לבכות והידיים שלי רועדות בקצב רצחני. ההורים שלי ימותו. בגללי.

עומר אחי, בן השש עשרה בסך הכול, ייאלץ לעבוד כפול באולם האירועים בו הוא עובד בלילות. לעזאזל! אני אפילו לא יודעת איך קוראים לאולם הזה או איפה הוא נמצא. אני בכלל לא יודעת אם זה מה שהוא עושה. לפחות הוא מצליח לעזור לי. לנו.

"תראי, זה לא סוף העולם," כשהיא מתחילה עם בלבולי השכל שלה פעם נוספת, אני מעיפה לעברה את הנייר. היא משתתקת ונועצת בי את עיניה המרושעות. היא אישה רעה. זה מה שהיא!

"בשבילי זה כן." אני מרימה את תיק הגב העמוס שלי, נעמדת באחת והיא אחריי. בזהירות. וכשהיא עומדת כך, בחצאית עיפרון וחולצה מכופתרת, נראה שמעולם לא נגעה בסמרטוט. שלא לדבר על לשפשף אסלה מלאה בשתן ועוד כל מיני דברים שמעלים בי ברגע זה את הצורך להקיא.

"יש לקוח אחד שדורש יותר מפעם אחת בשבוע והוא משלם הרבה. יחסית." היא לוכדת את תשומת לבי ולרגע אחד אני נושמת כמו שאני צריכה לנשום כדי להקשיב לה. לרשעית.

"למה?" אני שואלת בסקרנות. חייבת להיות סיבה מוצדקת, אבל היא לא ממש מעניינת אותי –מה שמעניין אותי זה הכסף. ורק הוא.

"הוא מבקש שזה ייעשה בשעות מאוד מסוימות, בימים קבועים, ושבשום מצב לא תישארי מעבר לזמן, אפילו אם לא סיימת. הוא כנראה לא אוהב להיתקל במנקות ובטח לא כשהן מסתובבות לו בין הרגליים." היא מגלגלת את עיניה ושוב פוקד את לשונה המבטא הרוסי. כבר שמתי לב שזה קורה רק במקרים בודדים. בשיחה הנוכחית זה קרה פעמיים. די והותר.

"בנוסף, הוא מבקש שאת הניקיון היסודי תבצעי בחדרים. ארבעה חדרים."

יופי, אני חושבת. או שמדובר בלקוח שמנהל בית זונות ואצטרך לנקות אחריו או שבאמת זו משפחה נורמטיבית וברוכת ילדים. כך או כך כבר אין לי חשק. האמת שאם זו האפשרות הראשונה אז באמת זה מה שחסר לי, להרים קונדומים מלאים זרע. רק המחשבה עושה לי בחילה. אבל אני חייבת להתגבר. בשביל אבא, בשביל אימא, בשביל עומר.

"מתי כל זה מתחיל?" אני שואלת חסרת סבלנות והיא מחזירה אליי את הנייר. היא בקושי מצליחה להרים אותו עם הציפורניים הארוכות והנוראיות שלה. הן מכוערות, היא מכוערת, הכול סביבי מכוער. גם אני מכוערת בעיניי.

"הנה, כאן וכאן," היא נוטלת את הלורד הזוהר ומדגישה בצבע הצהוב את הימים ואת השעות. יום ראשון בבוקר, יום שלישי בערב ויום חמישי אחר הצהריים. ממש מגוון רחב בשעות העבודה.

"כל הדירות האחרות הן דירות סטודיו קטנות, אחת של צייר תימהוני, אחת של איזו זמרת מתחילה..." עוד לפני שסיימה את דבריה, אני חוטפת ממנה את הנייר ותוחבת אותו לתיק במרושל. היא מסתכלת עליו כאילו היה שטר של כסף קדוש. היא צריכה להירגע.

"מעייני, יהיה בסדר." היא סורקת את ידיי בזלזול, אולי ברחמים או אולי בכלל בגועל. שתראה, המנוולת, שתראה מה קורה לי בגלל העבודה המזופתת הזו. אם לא הייתי חייבת הייתי מתפטרת מזמן. עולה על האוטובוס הראשון והקבוע שלי ונוסעת רחוק. בורחת מהמציאות הקשה שהיא חיי.

 

 

עוז

 

בגיל שתים עשרה זכיתי בתואר אלוף העולם בטניס כשניצחתי את הטניסאי האנגלי כריסטופר פרקר. בגיל שלוש עשרה עשיתי זאת שוב מול טניסאי יפני שאין לי מושג איך מבטאים את שמו. בגיל ארבע עשרה כשזה קרה בפעם השלישית, שברתי את השיא. טורניר האורנג' בול בפלורידה כבר היה מאחוריי ולא הפחיד אותי יותר. בשנים שעברו בגרתי, התכוננתי נפשית והתאמנתי עד לרגע הזה לו אני מייחל– מוקדמות טורניר ווימבלדון.

"החבטה שלך לא מספיק חזקה, עוז! זה שאתה שמאלי לא נותן לך יתרון!" צועק אמיר, המאמן שלי. נמאס לי. מתחשק לי לזרוק את המחבט לאלף עזאזל. שיישבר, שיתפוצץ. נמאס לי!

אחרי האימון בחדר הכושר אני מרגיש מותש, אין לי כוח להכיל את התלונות שלו, הוא ממש רודה בי, אפילו שאני יודע שזה לטובתי.

"זה דווקא כן נותן לי יתרון!" אני משיב ומסתובב במקום. שורש כף היד שלי כואב, שורף. אני מנסה לעסות את המקום אבל כלום לא עוזר. הכאב רק מחמיר. אני מקווה שזו לא התחלה של דלקת ארורה ומשנן לעצמי שאני צריך לקבוע תור אצל הפיזיותרפיסט של המועדון.

הכדורים הירוקים מכסים כמעט את כל רחבת המגרש והשמש הקופחת מחממת אותם. אני מרים אחד מהם והיד שלי בוערת.

"אתה יכול כבר להעיף את הכדור לקיבינימט?!"

ועוד איך שאני יכול, אני גם יכול להעיף לו אותו ישר לפרצוף ולשבור לו את האף. אבל אני יודע למה הוא מתכוון, הוא רוצה הגשה של שחקן שמאלי לצד ימין. הגשה ששחקן ימני לא יוכל להשתלט עליה ויחטיא. הגשה חלקה, מבלבלת ומטעה.

אני סותם את הפה ועומד בעמידת המוצא, תופס את הכדור שהוא זורק לעברי ומעיף אותו באוויר, חובט בו חזק ורחוק. אני מתאכזב לגלות כי הוא לא פוגע היכן שרציתי שיפגע.

"קיבינימט!" הוא מקלל בקול ואני מסכים איתו חרישית.

"תעוף לי מהפרצוף ותחזור כשאתה מוכן!" הוא חוטף ממני את המחבט ובעודו חולף על פניי, כתפו הודפת אותי. הוא מתרחק אל בניין המשרדים.

אני מתכופף ומניח את כפות ידיי על ברכיי. אני מזיע, תשוש ובעיקר מיואש. זה כנראה הזמן למנוחה וחישוב מסלול מחדש.

"עוז! עוז!" קולה הדק והצפצפני של אורטל קורא לי. לעזאזל. איך גם לפה היא הגיעה?

"עוז שגב! תעצור במקום!" היא פוקדת ומשבשת לי את חוט המחשבה. אני מתעלם ממנה וצועד לעבר הספסל. מתיישב עליו ונשען. אני חייב מים, איפה המים?

"אני מאוד מקווה ששמעת אותי קוראת לך!" היא מדלגת לכיווני בצורה מגושמת בחצאית טניס לבנה. זה שהיא מזדיינת איתי פעם בשבוע כבר שנה שלמה לא אומר שהיא צריכה להתאים את הלבוש שלה למקצוע שלי. אנחנו לא נשואים. אנחנו לא זוג. זה מגוחך.

"אורטל, מה לכל הרוחות את עושה כאן?" אני שואל. מרתיח אותי שהיא נדבקת אליי ומכרכרת כך סביבי. אני לא יכול לסבול את זה.

"מאוד מעניין, אדון שגב! בשעה האחרונה אתה לא מפסיק להתחמק ממני, לא עונה לי לטלפונים ולא טורח לטלפן אליי בחזרה," היא מקטרת וכל מה שאני יכול לחשוב עכשיו זה שהיא טיפשה, אני מתכונן למוקדמות של התחרות הגדולה ביותר בחיי שתיערך בעוד שבועיים וחצי. בעוד שבועיים וחצי מזורגגים.

"אני בעבודה." אני מוציא מתוך תיק האימונים הפתוח את בקבוק המים הגדול והוא כמעט מחליק לי מהיד בשל הזיעה הנוטפת ממנה. חם לי.

"זאת עבודה? הלוואי עליי כזאת עבודה! בערב לחגוג ובבוקר להשתזף בשמש." היא מצחקקת ואני מתחיל להבין שאתמול עשיתי טעות נוראית כשהזמנתי אותה לישיבה עם החברים. עכשיו היא מפתחת ציפיות שלעולם לא יתממשו.

"אורטל, מה הסיפור?" אני מרים אליה את עיניי ומבחין כי תלתליה החומים מקפצים. השמש מסתירה לי את פניה וטוב שכך. היא מרגיזה אותי. אני מתיז מים על פניי, על השיער ועל כל הגוף. עכשיו אני מצליח להירגע, גם אם במעט, מהשמש היוקדת ומהאימון המטורף.

"חשבתי שניסע לסוף שבוע ליוון, נפליג קצת על היאכטה של אבא שלי, נמשיך את מה שעשינו אתמול." היא מצקצקת בלשונה ומתיישבת לצדי. מנסה למשוך אותי בכסף שבכלל שייך למשפחתה. כשהיא מניחה על זרועי את ידה אני מבחין בהבעת החלחלה על פניה. היא נגעלת מהזיעה שלי.

"מה שהיה אתמול היה חד פעמי. אני לא יכול לעשות את זה יותר, אני אמור להתעסק במה שחשוב." אני משיב ביתר זהירות וקולי חלוש שמא אמיר יגיח מאיזו פינה ויאזין לשיחה. אכזבה עוטפת את פניה.

הבחורה הזו היא כמו עצם בגרון אבל אני לא מאשים אותה כי האשם כאן הוא אני. נתתי לה להרגיש אתמול כאילו היא האחת והיחידה כשכל מה שהשפיע עליי זה חשיש מזוין שערפל את חושיי.

"מה חשוב לך עכשיו יותר מסקס מפנק באמצע מגרש טניס?" קולה הילדותי והמתרפק גורם לי להעיף את הבקבוק בייאוש על הרצפה ולעמוד בחזרה. השיער שלי, שכבר ארוך ופרוע מדי, מפריע לי. אני חייב להסתפר.

"זה." אני מתעלם משאלתה הדפוקה ומסמן לה ברגלי לעבר תיק המחבטים המרשים שלי.

"ומתי תפסיק כבר עם כל המטקות האלה?" היא שואלת ובוהה לכיוון אליו הפניתי את תשומת לבה.

"מטקות?!" אני צוחק ומסיר את החולצה. הבחורה הזאת טיפשה. טיפשה גמורה. אני משליך את החולצה על הספסל ומתחיל במתיחות, משחרר את השרירים התפוסים מחמש שעות אימון רצחני. כפי שזה מרגיש לי עכשיו, זה לא ממש יעזור. אני זקוק לטיפול אינטנסיבי הרבה יותר. פיזיותרפיה.

"כן, נו, עם מה שאתה זורק את הכדור הזה." היא בועטת בכדור הטניס שליד רגלה והוא מתגלגל רחוק ונעצר. אני ממשיך לצחוק. עליה, על עצמי. על כולם. הלוואי שההורים שלי לא היו מביאים אותי לעולם הזה. העולם שמבפנים כל כך תובעני ומבחוץ נראה כה זוהר, מהנה.

"זה מחבט! מחבט!" אני מתקן אבל לפני שאני מחליט מה לעשות, היא נצמדת אליי. מרחרחת אותי כמו כלב מיוחם וחרמן.

"אולי תפסיק עם העוקצנות שלך ותזמין אותי אליך הביתה בכל זאת?" קולה חלש וצרוד, עיניה מתגלגלות. היא מחפשת קרבה מהסוג שאיני יכול לתת לה והשאלות שלה מוציאות אותי מדעתי. התגובה שלה חייבת להיות תוצאה של ערב מטורף שבילינו יחד אתמול. כעת, אני חייב לגרום לה להבין שפשוט ניסיתי להשתלב עם השטויות של החברים שלי כשגלגלו ג'וינט והציעו לי. משום מה לא יכולתי לסרב על אף שהייתי חייב. לא רציתי להיות שונה, רציתי להיות מוערך ואם זה דרש ממני לקחת שתי שאיפות מהחרא הזה, אז שיהיה. 

"כבר הסברתי לך. מהיום ועד התחרות אני צריך להשקיע את כל האנרגיות שלי באימונים." אני מביט בה מלמעלה כשידיה מתחילות ללטף את חזי. היא יודעת שאני לא יכול לשלוט בעצמי ונדרשה רק נגיעה אחת קטנה שתצליח לעורר את הזין שלי. עד אתמול הייתי בטוח שהיא מודעת לכך שכל מה שיש בינינו הוא רק סקס, אך ורק זה. היא בעצמה ציינה בפניי שזה מה שהיא רוצה בדיוק, בלי מחויבות ובלי דביקות. לפי הניצוץ הזה שנדלק בעיניה כעת, אני אהיה הראשון שיצטרך לסיים את המשחק הזה. ועדיף כמה שיותר מוקדם.

"מה את חושבת שאת עושה?" אני שואל קפוא ברגע שהיא מתחילה לרדת על ברכיה. אני מאוד מקווה שהיא לא עומדת לעשות מה שאני חושב שהיא מתכוונת לעשות.

"מה אתה חושב שאני עושה? אם לא תיתן לי את מה שאני רוצה אקח אותו בעצמי. אז או שתזמין אותי לדירה שלך היום ותסיים את מה שהתחלת אתמול או שאני ארד לך באמצע מגרש טניס מלא בכדורים. המממ..." אני מרכין את ראשי והיא מרימה את עיניה אליי. היא מתחילה ללקק לי את הבטן התחתונה ולרפרף עם ידיה על גומי המכנסיים הלוחץ שעל מותניי. מלמטה היא תמיד נראית טוב, מאחורה אפילו יותר. כשלא צריך לראות את הפנים שלה נהנות מכאב או מעונג.

"אורטל," אני נאנח. היא שולפת את איברי ובין רגע הוא מתקשה בין אצבעותיה. אני עוצם את עיניי חזק, משעין את ראשי לאחור אך כשהיא חופנת אותי בידיה ודוחפת אותו עמוק לתוך פיה, אני גונח בעוצמה. היא מוצצת, יונקת וכל מה שאני קולט הוא שנדפקתי. לגמרי נדפקתי.

"תסתכל עליי." היא נועצת את ציפורניה בחזה שלי, מפצירה בי לפקוח את עיניי ולהביט בה. אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב להסתכל לה בעיניים.

"ע­וז!" מפצירה בי הנקבה העקשנית.

"תראה מה אני עושה לך. תראה." היא ממשיכה וכל שנותר לי הוא להרכין את ראשי. פאק! היא מוצצת לי באמצע המגרש ואין ספק שהיא יודעת מה היא עושה כי תכף אני מתפוצץ. הראש שלה נע קדימה ואחורה במיומנות. היא נקבה עקשנית אך מנוסה. היא יודעת איך לשכנע אותי.

"תגמור." היא תובעת בפה מלא אבל אז, אני מבין, שאם אני רוצה עתיד נורמלי, אני חייב להעיף אותה ממני. להעיף אותה מהזין שלי ולהרחיק אותה מהחיים שלי. אני נסוג לאחור, מותיר את הפה שלה ריק, זקוק ומשתוקק.

"מה אתה עושה?!" היא מנתרת לאחור כשאני מתרחק צעד אחד נוסף. עכשיו כבר אין סיכוי שהיא תמשיך בעבודה, אני מכיר אותה. היא בוודאי חשה כעת מושפלת ומנוצלת. אני מרים את מכנסיי חזרה ומפנה לה את הגב.

"לכי." אני פוקד עליה ומוציא חולצה נקייה מהתיק. לובש אותה בזריזות ומניח את רצועת התיק על הכתף. התיק הזה כבד ובהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אצטרך לראות מה קבור שם שגורם לי להרגיש כאילו הוא מלא באבנים.

"חתיכת מתוסבך עם תעודות!" היא צורחת ואני צוחק.

לא ציפיתי שהיא תנסה להבין מה קורה איתי, זה היה ברור. בת העשירים שיוצאת עם שחקן הטניס המפורסם ביותר בארץ מרגישה נבגדת. אבל לא הבטחתי לה כלום וגם אם היא חלמה על הרים וגבעות, אצלי היא לא תמצא כאלה. אצלי אין הרים ואין גבעות ולעולם לא יהיו. מקסימום מדרונות תלולים.

"אתה בן זונה דפוק!" אני אמור להתרגז או להתרגש מהקללות, אך במקום זאת מתרחק ממנה, ממשיך לשמוע את רצף הקללות במעומעם ויוצא משער הברזל הראשי. אני פותח את תא המטען של הרכב ומשליך פנימה את התיק, מתיישב במושב הנהג ונאנח בהקלה.

עוד בעיה נפתרה.

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שובר שוויון / רעות ממן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס