שורשים / ליאנה אורו הארלי

מדורגים 5.00 מתוך 5 מבוסס על 2 דירוגים של לקוחות
(2 חוות דעת לקוח)

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

ליאנה אורו הארלי – שורשים

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: אפריל 2018
מס’ עמודים: כ- 370
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן עכשווי

* הספר המודפס ישלח לרוכשות באמצע חודש מאי.
* הספר דיגיטלי זמין לרכישה.

“אתה זה כל מה שאני צריכה,” ניסיתי לומר והשתנקתי.

“לא, רומי, לא. אני רואה את המבט שלך, רואה לאן את זורמת. לאן המחשבות שלך הולכות. אנחנו חייבים להבהיר את זה כאן ועכשיו. זה לא יקרה. מה שקורה בתוך הראש היפה הזה שלך… לא יקרה. לא איתי. אני מוכן להבטיח לך הכול, הכול חוץ מזה.”

 

מפורקת ושבורה מהשערורייה האחרונה שטלטלה את חייה, רומי לביא בורחת מחיי הזוהר של תל אביב לצפון הרחוק כדי למצוא קצת שקט.

הבית בחד נס, בו בילתה את השעות היפות ביותר של ילדותה, היה אמור להיות המקום המושלם בו תוכל ללקק את פצעיה ולהתחבא מהעולם.

אך הבית בו קיוותה לנוח מתגלה כלא כל כך שקט והשלווה אותה ביקשה מתחלפת בקשת רחבה של רגשות, כשהיא מגלה שאת מקום המפלט עליה לחלוק עם האדם האחרון אותו ציפתה לפגוש.

מול נופיה המרהיבים של הכנרת, בין מריבה למריבה, רומי עומדת לגלות שלמרות שחשבה שהשאירה את הצרות מאחוריה, הכאוס והבלגן הגדולים בחייה רק עומדים להתחיל.

 

שורשים מאת ליאנה אורו הארלי, הוא רומן עכשווי, רומנטי וסוער שסוחף את הקורא מהפרק הראשון ועד סופו. אף עין לא נשארת יבשה והצחוק מתערבב בבכי. סיפור על אהבה אמיתית, כואבת וכל כך נכונה.

 

לספרים נוספים של יהלומים הוצאת ספרים

לספרי רומן עכשווי

טעימה מהספר

1.

 

טרקתי את דלת המכונית וניסיתי לעצור את הדמעות.

זה לא קורה לי שוב!

הטלפון הסלולרי לא הפסיק להשמיע רעשים והרצון לזרוק אותו החוצה היה מפתה מתמיד.

לא רציתי לשמוע אף אחד. רציתי שקט. רציתי לנשום בשקט.

רציתי להיות לבד, בלי שיצלמו אותי, ישאלו אותי, יקטלגו אותי ויחדרו לי לנשמה כאילו הייתה הסניף הקרוב של מקס סטוק ביום קבלת סחורה.

אבל העובדה שמאחורי הדמות הציבורית שמופיעה בכל מקום אפשרי יש מישהי אמיתית, שיש לה לב ויש לה נשמה, הפסיקה מזמן לעניין אנשים. 

מבחינת כולם אני רומי. רומי לביא.

ילדת פלא, שהפכה למשהו שכבר מזמן לא ילדותי. 

וזה נותן להם רשות לעשות הכול.

אף אחד כבר לא זוכר את הסדרות בערוצי הילדים, את הפרסומות התמימות או את ההופעות בחנוכה. כולם כבר הספיקו לשכוח הכול. כולם מתמקדים עכשיו במשהו אחר לחלוטין, כי מי יזכור משחק מחבואים משעשע עם קוף כשיש לו עירום חלקי בסדרת מתח אירוטית?

תכלס, הקוף היה עדיף.

אני וההחלטות הדפוקות שלי!

ניגבתי את עיניי וניסיתי לעצור את הדמעות. מבט חטוף במראה הראה לי שהמצב אבוד.

לא ידעתי שעיניים יכולות לקבל גוון כזה של אדום.

לעזאזל!

בידיים רועדות משכתי את הטלפון הסלולרי מהתיק שלי.

עשרים ושמונה שיחות שלא נענו.

יופי. הם מתחילים להתייאש. אתמול היו מאה וחמש ואף אחת לא ממנו. שיישרף!

אם רק הייתי לומדת, אם הייתי מפנימה, אם הייתי משכילה לשמור על קשר עם החברות שלי, החברות האמיתיות שלי, כלום לא היה קורה.

אף תמונה שלי לא הייתה מתפרסמת, אף קמפיין לא היה מתבטל בגלל הסרטונים שהופיעו בכל קבוצה אפשרית, אף מערכת יחסים לא הייתה נגמרת.

לא ככה. לא בכזה גועל.

איפה הילדה שלא אפשרה לאף אחד להתקרב יותר מדי? שלא נתנה לעצמה אפילו להריח אלכוהול או סיגריות? איפה הילדה שלא נתנה לאף אחד, שהוא  לא פחות ממושלם, להיכנס למעגל החברים שלה?

הבטתי במראה ולא מצאתי שום שריד לילדה הזאת.

רק גועל.

גועל, גועל ועוד קצת גועל.

ככה זה כשבגיל עשרים וחמש המופלג טובעים בפעם השנייה בנהר ארוך וסוער של אלכוהול והרס עצמי.

מצמצתי והסתכלתי במראה, עיניי הירוקות התנפחו לממדים מפחידים ושערי החום ראה ימים טובים וחלקים יותר. האף הקטן והכפתורי, שהיה אחד מסימני ההיכר שלי, נבלע בין שובלי הדמעות לבין הסימנים השחורים תחת עיניי.

אין ספק שהחיים שלי, בשלב זה, היו שק של חרא.

שק גדול ומסריח של חרא.

הכרחתי את עצמי להתנתק מהדמות המזעזעת שהביטה בי במראה וחזרתי להתמקד בטלפון. 

עברתי מהר על השיחות וההודעות שקיבלתי.

שום דבר חשוב.

ההורים שלי לא התקשרו. או שהם לא מופתעים או שאולי קרה נס והם עוד לא שמעו.

אלוהים! בבקשה תעשה שלא ישמעו ולא יראו!

עבדתי קשה כדי לשקם את מה שנשאר ממערכת היחסים שלנו. אני לא אצליח להתגבר על עוד הפניית גב קרה וצורמת מצידם.

נואשת, עברתי על אנשי הקשר וחיפשתי קרש הצלה שיגאל אותי מהמצב אליו הגעתי, שייתן לי מקום מפלט. 

אבל ככל שגללתי מטה, המחנק בגרון גדל.

ואז נעצרתי.

התנשפתי חזק.

מאיה.

מאיה!

הסתכלתי על השעון.

פאק! מאוחר מדי, אבל הייתי עד כדי כך נואשת, שלא עניין אותי כלום.

באצבע רועדת לחצתי על 'חייג' והתפללתי.

התפללתי כל כך חזק, שכנראה מישהו שמע.

"אני שמחה שהתקשרת," חברת הילדות שלי ענתה בקול המתוק שלה, שליווה אותי מאז שלמדתי ללכת. הקול שתמיד סימל עבורי את הבית.

את השורשים.

"מאיה," התחלתי להגיד ונשברתי.

"בואי לפה. בואי הביתה, אני מחכה לך." היא אמרה ברוך ששבר אותי לרסיסים.

"אני לא יכולה," לחשתי בקול חנוק, "כל המושב הארור מלא פפראצי. לעזאזל, אני לא יכולה אפילו לעבור בשער הכניסה מבלי שיזהו אותי ויתחילו לצלם. אין לי לאן לברוח, מאיה. הם מוצאים אותי בכל מקום. חשבתי שמצאתי מלון דיסקרטי להתחבא בו. אז חשבתי. מהרגע שהגעתי ועד שהפלאשים בחוץ החלו להבהב, לא חלפה אפילו שעה. הבנתי שגם שם אני לא יכולה להישאר אז ברחתי, מאיה, פשוט ברחתי."

"לבוא אלייך?"

אחזתי בראשי בתסכול והבטתי לצדדים. "אני יושבת באוטו שלי באמצע שום מקום."

"את לבד?" היא שאלה בדאגה.

"לגמרי," עניתי ופרצתי בבכי, כשהבנתי עד כמה מילה אחת יכולה להכיל כל כך הרבה.

"הוא לא איתך?"

צחוק יבש וממורמר נפלט מגרוני. "הוא בבית שלו, סופר את הכסף שהרוויח מהתמונות שמכר לכל העולם."

מאיה כחכחה בגרונה, אותו הרגל ישן שלה שהראה כמה היא עצבנית.

"שלחי לי מיקום בווייז, אני מתארגנת ובאה."

"את לא." סירבתי במהירות. "מאוחר. אני-" נעצרתי ולא ידעתי איך להמשיך. "אני לא יודעת למה התקשרתי אלייך והפרעתי לך בשעה כזאת."

"את יודעת. הלב שלך יודע. איך אני יכולה לעזור?"

דמעות זלגו על פניי. היא לא יכולה לעזור. אף אחד לא יכול לעזור.

"אני רוצה שקט, מאיה. רוצה לישון. להתאושש. אני חייבת לעמוד על הרגליים. לפחות לנסות."

"רומי," מאיה אמרה בקול תקיף, "תקשיבי ותקשיבי לי טוב! זו לא אשמתך! שום דבר ממה שקרה לא היה באשמתך!"

"איך לא?" התפרצתי. "ראית את הזוועה הזאת? לעזאזל! איך יכולתי? איך נתתי לזה לקרות? הייתי צריכה להיות יותר זהירה!"

"איך בדיוק? למי, לעזאזל, עוברת בראש מחשבה שהבן אדם בו התאהבה מצלם בסתר כל דבר שאתם עושים, רק כדי לפרסם את זה ברשת ברגע שצצה ביניכם בעיה? יש שם לאנשים כאלה! המיץ של הזבל! זה מה שהוא. עכשיו תגידי לי איפה את!"

"א-אני לא יודעת," גמגמתי שוב, מתוסכלת מכך שקולי רועד בעוד קולה חזק ותקיף. "ברחתי מתל אביב ונסעתי צפונה."

"את נוהגת?"

"עצרתי בצד כש-" השתתקתי. לא רציתי להגיד לה שהדמעות טשטשו את עיניי, עד שלא יכולתי להמשיך לנהוג.

"טוב עשית. עכשיו תקשיבי לי. תפעילי את הווייז ותרשמי רחוב הזית 72, חד נס."

לקח לי רגע להבין מה היא אומרת.

ואז הכול התבהר.

"אין שם אף אחד," היא המשיכה, "ההורים שלי באיטליה. גיא, למיטב ידיעתי, בבסיס, כהרגלו  סוגר שם כמעט שנה ברצף ואני לא מתכוונת להוציא את הראש מהחדר, עד שתקופת הבחינות הארורה הזאת תסתיים. שם יהיה לך את השקט שלך. רק את והנוף לכנרת שאת כל כך אוהבת."

לא הייתי מסוגלת להוציא מילה.

הבית בצפון.

בית הקיץ החלומי של משפחת מנור.

זיכרונות הילדות הכי מאושרים שלי קשורים לבית הזה.

איך שכחתי אותו?

לא רק אותו. איך שכחתי מדברים רבים כל כך? איך נתתי לשקר נוצץ ועלוב לסנוור אותי ולגרום לי לשכוח את כל מה שאמיתי?

"את מסוגלת לנהוג?" מאיה שאלה וניסתה להסוות את קולה העייף.

"כן," מלמלתי והבנתי לפתע שאני מתרגשת.

"מעולה. אז תתחילי לנסוע, תעצרי בתחנת הדלק הקרובה ותתדלקי את עצמך בקפה חזק.  אשלח לך הודעה עם הקוד של הדלת ואנטרל את האזעקה כשאנתק. תעדכני אותי כשאת מגיעה."

"מאיה..."

מאיה קטעה אותי במהירות. "שלא תעזי להגיד לי תודה!" היא לא הייתה צריכה לצעוק, קולה הנמוך היה יותר מאיים מכול צעקה ששמעתי. "רק תמשיכי לנסוע והכול יהיה טוב."

"אני אוהבת אותך," לחשתי. "אני מתגעגעת אלייך אבל מעל לכל אני מצטערת, כל כך מצטערת."

עכשיו היה התור שלה להישבר. "אני אוהבת אותך, את האחות שמעולם לא הייתה לי. טוב שחזרת אליי, עכשיו סעי בזהירות ותעדכני אותי כשתגיעי."

"בסדר. לכי לישון, יפה שלי." מלמלתי ברוך וניתקתי את השיחה. התנעתי את המכונית והפעלתי את הווייז. נדרשו לו כמה רגעים להתאפס.

שעתיים.

לא נורא כמו שחשבתי.

התחלתי לנסוע ופתחתי את החלון. רוח קרה הרגיעה אותי וייבשה את הדמעות שעל פניי.

הגברתי את עוצמת הרדיו וזפזפתי בין התחנות, עד שמצאתי שיר שמצא חן בעיניי.

הגעתי לסניף ארומה חמש דקות לפני שעת הסגירה, התעלמתי מהמבטים הסקרניים שהופנו אליי וקניתי את מה שנשאר להם על המדף.

חמושה בשלוש כוסות קפה וביותר מדי פחמימות וסוכרים, יצאתי לדרך.

איכשהו, היקום החליט, לרגע קצר ונדיר, לעמוד לצידי.

תפסתי גל ירוק של רמזורים, השארתי את הרגל על הגז ושמרתי על מהירות ממוצעת של מאה ועשרים קמ"ש.

כשהתקרבתי למושב, משהו בי התחיל להשתחרר.

משהו באוויר, בנוף, באור הירח המשתקף על מי הכנרת הרגועים. משהו במקום הזה עזר לי לנשום כמו שצריך.

שעתיים ועשר דקות אחרי שסיימתי את השיחה עם מאיה, החניתי את הג'יפ ליד הבית שהיה פעם חלק בלתי נפרד מחיי. הבטתי בו בערגה מטורפת, כשזיכרונות ילדות מתובלים בקולות צחוק ושמחה עלו והדהדו בראשי.

הרשיתי לעצמי לחייך בפעם הראשונה מזה שבוע. לא עניין אותי שאין לי אפילו בגד אחד להחלפה. לעזאזל, אפילו מברשת שיניים לא הייתה לי, אבל היה לי קפה ואם החישוב שלי נכון, נשארו לי שלושה קרואסוני חמאה ושקדים לארוחת בוקר.

החיים היו יפים!

יצאתי מהג'יפ ומשכתי אליי את תיק המייקל קורס שלי. בדקתי את ההודעות בטלפון הנייד, עדכנתי את מאיה שהגעתי ושיננתי את הקוד לפתיחת הדלת שהיא שלחה אליי.

שמחתי שהאורות בגינה דולקים ובירכתי על יכולות השליטה מרחוק שאפשרו למאיה לדאוג שלא אגיע לבית אפל וחשוך.

הגינה הייתה יפה ושלווה. עצרתי לרגע והבטתי בה בעודי מדמיינת איך אני שותה שם קפה על הבוקר, בוהה בכנרת השקטה וסוף סוף נרגעת.

מנומנמת ועייפה ירדתי במדרגות ונעצרתי מול הדלת הגדולה. לחצתי על הלחצנים הזוהרים בצידי הדלת ולאחר ששמעתי את צליל האישור, פתחתי אותה לרווחה.

נעמדתי בפתח ונשמתי את הריח.

את אותו ריח של בית מוכר וקסום. ריח של אהבה.

ריח של שורשים.

נכנסתי, השלכתי את התיק על הרצפה ולפני שהספקתי להדליק את האור הוטחתי אל הקיר בכזו עוצמה עד שהצלעות שלי כמעט נסדקו.

לא יכולתי לנשום או לצעוק או לעשות שום דבר מול הידיים החזקות שלכדו אותי בעוצמה מכאיבה ומסחררת וחסמו את פי.

אני עומדת למות. אני עומדת למות!

ניסיתי להישיר מבט, אבל לא הצלחתי לזוז.

אלוהים, תעזור לי!

ואז, כאילו אחיזת הברזל האימתנית לא הספיקה, שמעתי את הקול הכי שקט, חד ומפחיד ששמעתי בימי חיי. הקול אפף את אוזניי וצמרר אותי בשאלה-

"מי את ומה, לעזאזל, את עושה בבית שלי?"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נאבקתי לנשום.

לא כל כך הצלחתי.

אולי זו הסיבה שלקח לי כמה שניות לזהות את הקול העמוק והקר שהרעיד אותי. אולי הייתה זו המתקפה המשולבת של הגוף, שהיה צמוד אליי יותר מדי, והריח שאפף אותי והחליש את ברכיי –  מין שילוב קטלני של אפטר שייב מעולה על גבר שרק יצא מהמקלחת.

אבל זה היה הוא. לא היה לי ספק בכך.

גיא.

גיא מנור.

אחיה הגדול של מאיה. השכן מהבית ממול.

והקראש הראשון שלי כנערה.

עברו כמה שנים טובות מהפעם האחרונה בה שמעתי או ראיתי אותו, אבל הקול הזה, ללא כל צל של ספק, היה שייך אך ורק לו.

"גי..." ניסיתי לומר, אבל האחיזה החזקה שלו הפריעה לי לתפקד. הברכיים שלי רעדו ובאופן הזוי לא ידעתי להגיד אם זה מפחד או מהעובדה שהוצמדתי לקיר על ידי הגוף הכי מוצק שפגשתי אי פעם.

"יש לך שלוש שניות להסביר את עצמך, לפני שאני גורם לך להתעלף. הדבר הבא שתראי יהיו השוטרים שיבואו לפנות אותך."

דבריו הספיקו כדי להחזיר אותי למציאות.

"גיא מנור," הצלחתי לפלוט לבסוף, "לעזאזל איתך, תוריד את הידיים שלך ממני."

הנשימה החטופה שלו הגיעה רגע לפני שהוא צעד לאחור והשאיר אותי לקרוס לרצפה.

"לעזאזל איתך," אמרתי שוב, כשניסיתי להסדיר את נשימתי ולהתרומם. "ככה אתה מקבל אורחים?"

"כן, במיוחד אם הם לא רצויים. תרשי לי?" הוא שאל ולפני שהספקתי לענות, הדליק את האור.

עיניי נעצמו במהירות.

"תודה על האזהרה המוקדמת."

"תודה על ההשכמה המוקדמת."

עברו כמה שניות עד שהבנתי ששעת ההגעה המאוחרת   היוותה גורם  מפריע.

עיניי נפקחו בבהלה.

"שיט," מלמלתי במבוכה, כשאני מתקשה להתנתק מגופו התמיר. "מאיה אמרה שהבית ריק, אני מצטערת."

"מאוחר מדי," הוא ענה באדישות שעצבנה אותי מאוד. "מה קרה לשיער שלך?"

"מה?" שאלתי בבלבול, מודעת לכך שפתאום נהיה לי חם.

"השיער שלך, מה עבר עליו?"

שלחתי יד רועדת לשיערי וכמעט צרחתי מבושה. מסתבר שיש השלכות מרחיקות לכת לפתיחת חלון תמימה בזמן נסיעה מהירה. "אהמ..." מלמלתי בעודי מתפללת שאני נראית חמודה כמו ברידג'יט ג'ונס ולא כמו אליס קופר – "שילוב של נסיעה ארוכה, חלון פתוח והרבה עוגמת נפש."

גיא כחכח בגרונו בחוסר נוחות וזה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין שגם הוא יודע.

"אני מבינה שגם אליך זה הגיע," מלמלתי בקול חלש.

"כמו לכל אחד אחר בארץ הקטנה הזאת," הוא ענה בטון אדיש פחות. "לקחת את זה קשה?"

"אפשר שלא?" צחקתי במרירות והתחמקתי ממבטו החודר. ידעתי שכולם ידעו, ראו ושמעו, אבל משהו בכך שהוא ראה את הסרטונים, הפריע לי מאוד.

מוזר.

גיא עמד מולי בזרועות שלובות והביט בי בעיניו הגדולות והיפות שנצצו בגוון מעורפל של ירוק ושל חום בהיר. הוא לבש חולצה לבנה שנדבקה אליו כעור שני והבליטה את גופו השרירי והחסון.

לרגע לא יכולתי להתרכז בשום דבר מלבד הריבועים המושלמים והברורים שבלטו מתחת לחולצתו הצחורה.

שיתהפך העולם, הבן אדם הזה הורס.

טוב, נו, הוא תמיד היה הורס. גם כנערה זכור לי שהבטתי בהערצה בנער שלמד שלוש שנים מעליי, אבל לא ככה. התגובה הברורה והקיצונית שלי אליו לא הייתה הגיונית. משהו בסיטואציה הזו לא הסתדר לי וכשהרמתי אליו את מבטי, הבנתי מה טרף לי את כל הקלפים במוח.

גם כשהוא עומד מולי עכשיו, אפוף שינה, הוא לא נראה כמו טרול חבוט. הוא לא סתם נאה. הוא פאקינג מרהיב! השנים שעברו לא רק שעשו לו טוב, הן עשו הרבה מעבר לכך.

הן גרמו לו לשבור שיאים חדשים של שלמות.

"אהמ..."  כחכחתי בגרוני במבוכה, כשקלטתי לאן העיניים שלי נמשכות והרמתי אותן במהירות, רק כדי לראות את החיוך הזחוח על שפתיו.

לעזאזל!

"מקלחת?" גיא שאל כשהדליק את כל האורות.

פי הפעור כמעט הגיע לרצפה והדופק שלי הרקיע שחקים. "מה?" השתנקתי כשגרוני בגד בי.

"מקלחת," הוא שאל בחיוך ממזרי ונראה משועשע מהעניין. "הדבר הזה עם הסבון והמים, הבנתי שזה מרגיע אתכן לפעמים. נראה לי שהשיער שלך צריך את זה, רוצה?"

"מאוד!" עניתי בקול להוט יותר  משהתכוונתי. עקבתי אחריו למטבח והוספתי "רק ש..."

"רק שמה?" הוא נשען על השיש ושאל בקול שקט, שגרם לי לרעוד.

"אין לי תחתונים. אהה... בגדים. כן. אהמ... שיט, אין לי פה כלום. אפילו לא מברשת שיניים."

החיוך הארור שלו התפשט וכמעט הגיע לעיניו הירוקות המהממות, שבחנו אותי בצורה  מדוקדקת.

"אני לא יכול לעזור לך עם התחתונים," הוא אמר בקול שניסה להיות רציני, "אבל אני די בטוח שמאיה השאירה בגד או שניים בארון שלה. ואם לא, אני מניח שתוכלי להסתדר עם זה," הוא הוסיף ולפני שהספקתי להגיב, משך את החולצה מעליו וזרק אותה אליי.

ואני, שראיתי בחיי דבר או שניים, עמדתי שם כמו נערה פעורה בת שתים־עשרה ובהיתי בגוף הכי מושלם שראיתי מעולם. לא עניין אותי שהייתי צריכה לשלוח יד ולתפוס את החולצה, גם לא עניין אותי שהיא נפלה לי על הכתף וזלגה לרצפה.

לא עניין אותי כלום מלבד אותם ריבועים שזופים ומושלמים, שיצאו לחופשי ונעו מולי בתיאום מושלם.

"רומי?"

"מה?" הבטתי בו בעיניים פעורות ואז חזרתי במהירות למציאות. "אהמ... כ-כן!" גמגמתי ובלעתי את הרוק שמילא את פי. "תודה," המשכתי ושלחתי יד לרצפה להרים את החולצה, לא לפני שקיללתי את ההתנהגות הלא בוגרת שלי.

ואז הריח שלו  הגיע אליי שוב.

אלמלא הארון שתמך בי מאחור, הייתי מתרסקת מולו ומוסיפה עוד לאגו המנופח מדי שלו.

לעזאזל איתו! זה חוקי להיראות ולהריח ככה? בטח יש איפשהו, בממלכת החוקים של מדינת ישראל, איזה חוק שאוסר על השילוב של שניהם ואם אין חוק כזה, הגיע הזמן שיחוקקו אותו ויוציאו אותו לפועל במיידי.

"הכול בסדר?" גיא שאל ולא טרח להסוות את הגיחוך בקולו.

"כן," חייכתי חיוך מטופש וניסיתי לשמור על מעט הכבוד העצמי שנותר לי. "יותר מדי דמעות ומעט מדי שעות שינה. אכנס להתקלח ואחרי זה הכול יהיה בסדר, אתה בא?"

גיא הרים גבה מושלמת והביט בי בשאלה. "אני בא?"

"למקלחת," עניתי בחולמניות ורגע לאחר מכן קפצתי בבהלה. "אממ... להראות לי איפה המקלחת, כמובן."

"הספקת לשכוח?" הוא שאל ברוך שגרם לבטן שלי להתהפך.

לא הספקתי לשכוח, אבל תודות לו כן הצלחתי לשכוח איך לחבר אחת ועוד אחת ומה ההבדל בין צד ימין לצד שמאל. "אני כל כך עייפה שאני לא מסוגלת לדבר כמו שצריך," נאנחתי, "שלא לדבר על לזכור הרבה מעבר לשם שלי."

"אז בואי," הוא אמר בקול שנשמע לי יותר מדי מפתה והתחיל ללכת, נותן לי הזדמנות נהדרת לשטוף את העיניים בגוף שלו. ולעזאזל, היה במה לשטוף!

הגב שלו היה מהמם – שרירי ונדיר כמו שאר הגוף שלו, מה שגרם לפעולה הפשוטה של לשאוף ולנשוף להיות כמעט בלתי אפשרית. הכתפיים הרחבות שלו היו מוצקות ושזופות והתספורת הצבאית הזו, שהרסה את הלוק לכל אחד אחר, רק קיצרה את השיער החום שלו בדיוק במידה הנכונה כדי לגרום לו להראות-

לעזאזל!

הוא היה מושלם.

פשוט מושלם.

שיתהפך העולם!

"טוב," הוא אמר ונעמד ואני עשיתי הכול כדי לא להיתקל בו.

"חדר האמבטיה פה, המגבות בארון ליד הדלת. במגירה הזאת יש את כל מה שאת צריכה. טוב נו, כמעט הכול. אם חסר משהו, תצטרכי למצוא את הדרך להסתדר בלי. החדר שלך פה ממול," הוא אמר והצביע על דלת ירוקה. "תשתדלי לא לשרוף את הבית, אני חוזר לישון."

הבטתי בו במבט הכי פגיע שלי. כמו חתלתול אומלל שאיבד את דרכו הביתה, לא רציתי להתרחק מהחום שלו, לא רציתי להישאר לבד.

אבל המבטים שלי, שבעבר הפילו לרגליי כל גבר שהחלטתי שאני רוצה, נתקלו עתה בחומה ירוקה וקרה.

"או־קיי," מלמלתי בשקט. מובסת. "תודה ולילה טוב."

מבלי להגיב או לומר מילה, גיא פנה לדלת שניצבה מול החדר בו הייתי אמורה לישון.

"סליחה שהערתי אותך," קראתי אחריו, מתקשה להתנתק ומבינה שקשה לי עם המחשבה על להישאר לבד.

הוא לא טרח לענות. טריקת הדלת הרועמת הייתה תשובה ברורה ומספקת.

מתוסכלת, חרצתי אחריו לשון בבוז והבטתי כמה שניות בדלת חדרו הסגורה. מרוגזת מתמיד  גררתי את רגליי לחדר הרחצה. התכוונתי להתפשט כשנזכרתי שאני עדיין מחזיקה את חולצתו וברגע של חוסר שפיות הרמתי אותה לאפי ופשוט הסנפתי אותה. לקחו לי שלוש שניות ונזיפה עצמית חריפה כדי להתאפס על עצמי ולזרוק אותה לכיוון התיק שלי.

חיטטתי במגירה הגדולה והודיתי לאלוהים על מברשת השיניים החדשה שהייתה שם. מצאתי שם גם מברשת שיער, דאודורנט ספריי, חוט דנטלי וגומיות לשיער. אם אלוהים איתי, יהיו גם מים חמים במקלחת.

דקה לאחר מכן גיליתי שהוא היה איתי!

מצוידת בסבון בריח של ים ושמפו בריח מנגו קרצפתי את עצמי ביסודיות, גורמת לעור שלי להכיר גוונים חדשים של אדום.

זה היה כל כך טוב, שהתחלתי לשיר.

רק אני, אדל וריחות הים והמנגו.

אה... והמחשבות, כמובן. אותן חברות בלתי רצויות שניקרו במוחי ללא הרף והטרידו לי את הנשמה.

מה עובר עליי? למה אני בורחת מבלגן אחד היישר לבלגן אחר?

ולמה, לעזאזל, הברכיים שלי עדיין רועדות בגלל הגבר הזה שישן עכשיו בחדר ליד?

ואיך זה בכלל יכול להיות, שהברכיים שלי מגיבות בצורה כזו בגלל מישהו, כשאני עמוק עמוק בתוך החרא שעודד השאיר לי?

עצמתי את עיניי והכרחתי את עצמי להשאיר את המחשבות בחוץ.

שרתי את "Hello" מההתחלה ועד הסוף בלי לעצור לשנייה ובלי לבכות אפילו פעם אחת!

רגועה יותר ומסריחה פחות, יצאתי מהמקלחת, רוקנתי חצי בקבוק של קרם שיער והחזרתי את שערי לצורתו הטבעית והריחנית.

התעטפתי במגבת והתפללתי שגיא יהיה בחוץ ויראה מה הוא הפסיד בטריקת הדלת שלו.

הוא לא היה.

קיללתי אותו שלוש פעמים בעברית, באנגלית וביוונית, ונכנסתי לחדר של מאיה.

זיכרונות יפים ומתוקים של אושר סחררו אותי ובמשך דקה פשוט עמדתי ובהיתי.

כל תמונה שהייתה תלויה על הקיר. כל ספר. כל ציור על שולחן הכתיבה שלה. הכול היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי אז.

אז.

לא עכשיו.

ניגבתי את הדמעה שברחה מזווית העין, פתחתי חלון וניגשתי לארון הבגדים הגדול.

ברכתי בקול את חבילת התחתונים הסגורה, שנחה במגירה התחתונה, ועברתי על הבגדים שהיו בארון בחיפוש אחר פיג'מה נעימה.

ואז נזכרתי בחולצה שלו.

הסתובבתי וניגשתי לתיק שלי, משכתי אותה משם ועשיתי פעם נוספת את הטעות הגדולה ביותר שיכולתי לעשות-

שאפתי את הריח שלו.

אלוהים שישמור.

כאחוזת כישוף, לבשתי אותה והרגשתי איך העור שלי מעקצץ רק מהמחשבה שהדבר הזה היה קודם עליו.

נפלתי על המיטה ובהיתי בתקרה.

כן, רומי, מה יש לך להגיד להגנתך?

הייתי באמצע הדרך לענות לעצמי, כשריח מתקתק הגיע לאפי. מבולבלת הבטתי ימינה ושמאלה ולבסוף קלטתי את מקור הריח.

ספל תה חם וריחני הונח על השידה הלבנה שלצד המיטה.

גיא?

התרוממתי ולקחתי את הספל, שואפת את הריח המתקתק של הלימונית והלואיזה ומרגישה חום נעים ומרגיע מתפשט לי בבטן.

נשענתי על הקיר וקיפלתי את רגליי.

דיסטנס דיסטנס, אבל הכין לי תה.

נשמתי עמוק, הבטתי לעבר החלון הפתוח והקשבתי לשקט.

אותו שקט שכל כך רציתי. אותו מפלט שהייתי נואשת אליו.

סוף סוף הוא כאן.

השארתי רחוק את עודד ואת הבגידה הנוראית שלו, את כל האנשים שהיו אמורים להיות חברים שלי והתגלו כהכול מלבד חברים.

השארתי הכול רחוק, חוץ מאמת אחת ברורה.

ברגע קצר ובודד של צלילות, הבנתי שיותר מהבגידה, מהעצב ומהכעס, מה שהכי מטריד אותי עכשיו היא השאלה הפשוטה הזו – איך, לעזאזל, אני אמורה להירדם, כשגיא נמצא בחדר השני?

 

2 ביקורות עבור שורשים / ליאנה אורו הארלי

  1. דורג 5 מתוך 5

    anat_lior

    כתיבה סוחפת. בכיתי, צחקתי והתרגשתי איתם. מחכה לספר הבא שלה.

  2. דורג 5 מתוך 5

    guarotem

    כתיבה מדהימה ויוצאת דופן!
    מצליחה לגעת גם בלבבות הקשוחים ביותר. לקרוא בנשימה אחת!!

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס