שני צדדים לאמת / קיי. איי. טאקר

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

אדל – הוצאה לאור 
שנת הוצאה: יולי 2017
מס' עמודים: כ- 260

*מודפס נשלח עם שליח עד הבית. החל מ- 15/11.

קיי. איי. טאקר – שני צדדים לאמת:

"אתה תהיה בסדר, קול." אימי לוחצת את אצבעותיי. "יש לך כמה פציעות וכמה עצמות שבורות, אבל תהיה בסדר. לאחר כמה ימים פה אנחנו נוכל לקחת אותך הביתה," היא חוזרת ואומרת בלחישה, "אתה תהיה בסדר." אני כבר לא יודע אם היא מנסה להרגיע אותי או את עצמה, במיוחד לנוכח הדמעות הנקוות בעיניה.

לילה אחד של שכרות במסיבת אחווה באוניברסיטת מישיגן מסתיים בשישה הרוגים, ולאחריו קול חייב להשלים עם חלקו בטרגדיה. בכל מצב רגיל, קול היה יכול להיעזר בחבריו הטובים ביותר – אלה שליוו אותו כל חייו – כדי להתגבר, רק שעכשיו הם אינם, וגרוע מכך, אי שם, על מיטת בית חולים עלומה, שוכבת נערה בת שש עשרה, גופה שבור ונפשה מנופצת לרסיסים, בגלל שישייה של בירות וצרור מפתחות, ולא מוכנה אפילו לתת לו את ההזדמנות לבקש את סליחתה. כולם אומרים לו שהם יודעים שזה לא היה במתכוון, אך זה לא מפחית מהנטל שרוכב על מצפונו. הוא לא מצליח לנער את תחושות האשם שהוא חש בכל פעם שהוא חושב על הנערה. עם חלוף הזמן קול מתחיל לאבד אחיזה במה שפעם היה חשוב לו מכול – הלימודים, בת הזוג, העתיד שלו. רק כשקול מגיע לשפל המדרגה הוא מתחיל לראות דרך אחרת, שיכולה להוציא אותו מהגיהינום שאליו שקע: מחילה.

ויש רק בחורה אחת שיכולה להעניק לו אותה.

עלילת הספר שני צדדים לאמת מתארת את הסיפור וחושפת צדדים לא מוכרים ואחרים מהספר עשר נשימות קטנות. הסופרת ממליצה לקרוא קודם את עשר נשימות קטנות ואחריו את הספר שני צדדים לאמת.

 

שני צדדים לאמת הוא ספר בסדרה בת חמישה ספרים מאת הסופרת קיי.איי. טאקר, אשר כיכבו ברשימות רבי המכר בינלאומיות מרגע יציאתם לאור ועד היום. כל ספר בסדרה למעט עשר נשימות קטנות ושני צדדים לאמת, מספר על זוג אחר ויכול להיקרא כספר יחיד.

לספרים נוספים בסדרה לחצו כאן

טעימה מהספר

עשרים ושישה באפריל, 2008


"אתה צוחק עליי, נכון?" קולו העמוק של דרק נישא מבעד לפעימות הקצובות של מוזיקת ההאוס. הוא מושיט בקבוק ריק לחבר שחולף במקום, מקבל בתמורה שניים מלאים, ומשליך אחד בכיווני. "מה השעה עכשיו?" הוא מציץ בשעונו, "בסך הכול שתים עשרה. נסענו שעה כדי להגיע לפה!"חת אחרונה ואנחנו יוצאים."

אני פותח את הבקבוק ולוגם לגימה ארוכה. הנוזל הקריר כמותו כהפסקה צוננת ביום לוהט. למרות שזה חודש אפריל במישיגן והטמפרטורה בחוץ קרובה לנקודת הקיפאון, פה חם כמו במדבר.

"הזהרתי אותך שאני רוצה לצאת מוקדם. מחר אני צריך להתחיל לחרוש בלימודים מייד לאחר שאקום, אחרת אדפק." ארבע בחינות גמר תוך שלושה ימים. כך או כך, אכלתי אותה. קרוב לוודאי שזו הסיבה שהלילה הבירות נגמרות בקצב מסחרר. אני, ללא ספק, רגוע מכפי שהייתי כשהגענו.

"מחר בבוקר כבר תהיה בבית. עד אז..." הוא סורק במבטו את הסלון של בן דודו – המלא עד אפס מקום בערב רב של תלמידי מכללה ותושבים מקומיים – ומתביית על שתי בלונדיניות, שנראות כאילו הן עדיין לומדות בתיכון.

"אם לא נצא בקרוב, זה יהיה הסוף שלי, ואתה יודע את זה." אני לא מופתע שדרק מנסה ללחוץ עליי שנישאר. הוא לא מהטיפוסים שמרשים לעצמם לפספס מסיבה. בדרך כלל אנחנו צריכים לעקור אותו מחבית הבירה, אבל אני בסך הכול הסכמתי לצפות במשחק הוקי – אחרי הכול, ה'רד ווינגס' משחקים בסדרת משחקי הגמר – ואיכשהו זה הפך לזה. אם זה לא היה הלילה האחרון שלי במישיגן, הייתי מסרב לכך מלכתחילה. "לך אין בחינות גמר שצריכות להטריד אותך?"

דרק מושך בכתפיו, לוגם לגימה ארוכה מהבירה שלו וממקד את עיניו בברונטית שנדחסה אל החלל הצר על הספה לצידי. מישל, נראה לי שכך היא הציגה את עצמה. היא יפה ומתוקה, והיא הצמידה בדרך אגב את ירכה אל ירכי מספיק פעמים כדי שאבין שהיא בקטע שלי. למרות שחלפו שישה שבועות מאז מדיסון באה לבקר אותי ואני מת לסקס, אני לא מתכוון לבגוד בחברה שלי. במיוחד לא בשביל בילוי חד פעמי.

אני מתעלם מהחיוך הזחוח והמטופש המרוח על פניו של דרק. "איפה סשה?"

הוא מטה את ראשו שמאלה. אני עוקב אחר תנועתו למקום שבו חברנו עומד, סמוך אל בחור שרירי שלובש חולצה כחולה של קבוצת ה'וולברינס'. השפתיים שלהם נעות בתנועות מהירות ונוקשות. אם הייתי צריך לנחש, היית אומר ש'שיחת החולין' הקטנה שלהם קשורה איכשהו למשחק נגד קבוצת הפוטבול של מכללת מישיגן השנייה, שנערך לפני שלושה חודשים – משחק שבו אנחנו ניצחנו – ושהעניינים עומדים להתלהט. העובדה שסשה לבש הערב חולצה עם הכיתוב 'ספארטנס שולטים, וולברינס מסריחים', בידיעה שאנחנו נכנסים לטריטוריה של אוניברסיטת מישיגן, לא שיפרה את המצב.

"נהדר," אני רוטן ומקים מהספה את גופי המתנשא למטר ותשעים. החדר מסתחרר ואני כושל מעט בצעדיי, כי כף רגלי מתנגשת בשורת הבקבוקים המסודרת על הרצפה בקפידה.

בארבע השעות האחרונות שתיתי הרבה יותר מכפי שתכננתי.

שיט.

אני הנהג האחראי הלילה.

אני מניח שפירוש הדבר שאנחנו תקועים פה למשך הזמן הקרוב וככל הנראה זה עתה הרסתי את בחינות הגמר שלי.

אני מדשדש לעבר סשה ומניח את ידי על כתפו בתנועת אחיזה חזקה, למקרה שיהיה עליי למשוך אותו לאחור. סשה הוא לא גמד. הוא נמוך ממני בסנטימטרים בודדים, אך חסון לא פחות ממני. הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו. ומי כמוני יודע זאת; התחלנו להתפרע ביחד עוד כשהיינו בחיתולים.

"הכול טוב פה?" אני נועץ מבט בבחור שעומד מולו, בחור שחום ממוצא לטיני עם גבה אחת ומבט זועף ומאיים. אני לא מזהה אותו מהמגרש. מצד שני, כולנו חבשנו קסדות ועל המגרש אני לא מבזבז את הזמן שלי על דבר פרט לשחקן בו אני צריך לטפל.

סשה מעביר יד בשיערו החום הפרוע – כמעט זהה לגוון שיערי – אך הוא לא עונה לי, בזמן שעיניו ממוקדות בבחור השני. כבר ראיתי אותו מתנהג כך בעבר. כמעט תמיד זה מסתיים בקטטה.

"סש? בעוד שבוע מתחילות בחינות הגמר," אני מזכיר לו. הן יהיו קשות מספיק גם בלי עיניים נפוחות ושפתיים שסועות. בנוסף, בהתחשב בכתף הפצועה שלי, אסור לי להיקלע לקטטות.

"כן." המילה נגררת על לשונו של סשה, ואחר כך הוא מחייך בזחיחות. "הכול טוב. אני בסך הכול חולק איתו כמה עצות מועילות. אתה יודע, הדברים הבסיסיים. כמו איך למסור כדור מזוין לשחקן בקבוצה שלך."

אני נעמד ביניהם כחוצץ, בדיוק ברגע שבו הבחור השני מתחיל להתקרב.

למרבה המזל, בן דודו של דרק, ריצ' – בעצמו בחור גדול – בדיוק מגיח מהמטבח. "תעשו את זה בחוץ. אני לא רוצה שהבית שלי ייהרס."

סשה מרים את ידיו, כפות ידיו מופנות כלפי חוץ, במחווה של כניעה. "אין שום סיבה לצאת החוצה. הכול טוב." הוא טופח על כף ידו של ריצ' במחווה ידידותית ומנחה אותי הרחק משם. אך לא לפני שהוא מעיף מבט לאחור וקורץ לעבר חד-גבה.

אני מניד בראשי, אך בכל זאת מצחקק. "אתה שמוק. אתה יודע את זה?" כשאתה גר ליד בחור במשך שמונה עשרה שנה, במהלכן חלקתם דיסקיות הוקי, אפים מדממים וסודות לגבי התמזמזויות עם בחורות, אתה יכול לומר דבר כזה ללא כל השלכות.

סשה הוא האח שמעולם לא היה לי.

חיוכו הזחוח לא מש משפתיו. "אני יודע וקרוב לוודאי שעכשיו אנחנו צריכים להתחפף מפה, כי הרגע עליתי לבחור הזה על העצבים. הוא מתכוון להחטיף לי בקרוב, אין לי שום ספק בכך. אני הייתי מחטיף לי, אם הייתי במקומו."

"מצטער, אחי. אנחנו תקועים פה לזמן הקרוב. אני כבר לא זוכר כמה בירות שתיתי." זה דפוק. אני פשוט ממש רוצה לחזור הביתה. אולי ריצ' מכיר איזושהי בחורה פיכחת מפה שסש יכול להתחיל איתה. אולי ככה –

"אני אנהג," מציע סש.

"ברצינות? אתה כשיר לנהיגה?" זה בהחלט יכול לעזור.

"כן. בשעה האחרונה שתיתי מלא מים. גם אני חושש לגבי בחינות הגמר."

הגוף שלי מתרפה מרוב הקלה.

"קדימה." הוא מחווה בראשו לעבר הדלת ומושיט את ידו. "בוא נצא לדרך."

"בסדר." אני שולף מכיס הג'ינס את מפתחות השברולט 'סוברבן' שלי. למעשה, זו המכונית של אבא שלי. החלפנו מכוניות לחופשת האביב, כך שאוכל להעביר את החפצים שלי הביתה למשך תקופת הקיץ.

אני זורק את המפתחות בכיוונו של סשה.

הוא נאלץ לזנק לפנים כדי לתפוס אותם, ופוסע כמה צעדים בניסיון לשמור על שיווי משקל. "כבר שכחת איך למסור?" הוא שואל בחיוך זחוח.

 

***

"תישאר לשיעורי התגבור בקיץ!" סשה מעביר את הרכב להילוך רביעי. הכביש השקט והחשוך נפתח ומתרחב לכדי דרך ארוכה המובילה אל לאנסינג ואל הדירה שלנו, הממוקמת בסמוך לקמפוס של מכללת מישיגן סטייט. הוא עדיין כועס על כך שאני חוזר לרוצ'סטר עד חודש יולי. לאחר שסיפרתי לו על כך, הוא לא דיבר איתי יומיים.

מעולם לא הייתה לנו ברירה אלא להישאר בלאנסינג, בגלל לוח הזמנים של אימוני הפוטבול במהלך הקיץ. אולם אז קרעתי את גידי הכתף במשחק האחרון, ונאלצתי לעבור ניתוח בחופשת האביב, ככה שלעת עתה אני מושבת. אולי לתמיד.

ביני לבין עצמי, אני שמח שאני חוזר הביתה לתקופה קצרה. אני אפילו עוד יותר שמח מכך שלא אצטרך לדחוף מזחלות במעלה הפסגה ולרוץ בשיא המהירות מאה מטרים מדי יום בשש בבוקר. ככל שאני טוב במשחק – ואני טוב, אחרת מעולם כלל לא הייתי מתקבל לקבוצה כמו ה'ספרטאנס' – מעולם לא היו לי שום שאיפות להמשיך לשחק מעבר לתקופת הלימודים.

יחד עם זאת, סשה ואני מעולם לא נפרדנו ליותר משבוע.

"אין סיכוי... מדיסון תרצח אותי אם אשנה עכשיו את דעתי." אני מניח לראשי המסתחרר להיתמך במשענת הראש ועוצם את עיניי. אני יכול להתעלף בזה הרגע. אולי בכל זאת אצליח ליהנות הלילה משינה הגונה למחצה.

"היא יכולה לבוא לבקר," רוטן סשה.

מהמושב האחורי נשמעים פרצי הצחוק הקולניים של דרק. "אתה באמת רוצה לשמוע את קול מספק את הסחורה לאחותך הקטנה בחדר הסמוך?"

"תסתום את הפה המזוין שלך, מאיינרד." אני פוקח עין ומבחין בפרקי אצבעותיו של סשה, מלבינים על ההגה. נדרשה לסשה כמעט שנה כדי להשלים עם העובדה שאני יוצא עם מדיסון. ארבע שנים חלפו מאז והוא עדיין רותח מזעם עם כל אזכור עקיף לכך שאחותו מקיימת יחסי מין.

"זה בסך הכול לכמה חודשים, אחי. אחזור לדירה לפני שבכלל תספיק לשים לב," אני אומר לסשה, בניסיון לשכך את חמתו.

"ובכן, אני, לעומת זאת, שמח יותר מחזיר בבוץ מכך שאתה נוסע," מצהיר דרק. כשהודעתי על כך לחבר'ה, דרק קפץ על ההזדמנות לקחת את החדר שלי. הוא חי עם הוריו בבית קטן שנמצא ממש מחוץ ללאנסינג, ולמרות שהוריו נחמדים, אני מבין את הצורך שלו במעט מרחב אישי.

הכרתי את דרק זמן קצר לאחר שהכרתי את סשה. לפני כמה שנים, משפחתו של דרק גרה עם סבו וסבתו במרחק שלושה בתים מבית הוריי. אביו של דרק ניסה לשמור על עבודתו בתעשיית טכנולוגיית המידע הדועכת. אימא שלי הלכה לערוך איתם היכרות. היא החזיקה תבנית עם עוגת תפוחים בידה ואני נאחזתי ברגלה. דרק קיבל את פנינו בשמלה מנוקדת ורדרדה. מתוך בחירה. אני לא זוכר את זה, אבל לאורך השנים סשה ואני לא פספסנו שום הזדמנות להקניט אותו לגבי זה. אני קצת מופתע שהוא שמר איתנו על קשר לאחר שהם עברו לגור בלאנסינג.

אני מצחקק. "תיהנה ממנה. רק שמור על הניקיון."

"אתה בטוח שאתה רוצה להסכים לזה, קול?" מצחקק סשה. "ראית איזה בחורות הוא תופס."

"רגע אחד..." טון דיבורו המזהיר של דרק רק מדרבן את סשה להמשיך.

"איך קראו לבחורה האחרונה? טיה? ריה?"

"סיה."

"סיה," חוזר אחריו סשה. "הבחורה הזאת הייתה –"

***

שלום, קוראים לי טארה. אני חובשת. אתה שומע אותי? נקלעת לתאונה. אנחנו נעזור לך.

שלום, קוראים לי טארה. אני חובשת. אתה שומע אותי? נקלעת לתאונה. אנחנו נעזור לך.

"שלום, קוראים לי טארה. אני – "

"מה?" המילה מותחת את גרוני. אני פוקח את עיניי אל השמיים האפלים התלויים ממעל, הבזקי אור אדומים וכחולים מסתחררים בקצב בגבולות שדה ראייתי. סירנות מייבבות תוקפות את אוזניי, הן במרחק והן מקרוב.

כל-כך הרבה סירנות.

אישה רוכנת מעליי. היא לוכדת את מבטי ומדברת אליי בקול רגוע. "שלום, קוראים לי טארה. אני חובשת. נקלעת לתאונה. הכול יהיה בסדר. אתה יכול לומר לי את שמך?"

אני מתמהמה, נאבק לעכל את דבריה. "קול." כואב לי לבלוע רוק.

אדם נוסף כורע לצידי. אני מנסה להפנות את ראשי ולהסתכל, מנסה להבין מה קורה.

אני לא מסוגל להפנות את ראשי.

"פשוט תישאר במקומך, קול," אומרת טארה בזמן שמשהו מתהדק לאורך סנטרי ואז אני שם לב למסעד הנוקשה הכרוך סביב צווארי.

"מה קרה?"

"נקלעת לתאונת דרכים, אבל אל תדאג. תוך זמן קצר נביא אותך לבית החולים." יבבתו מחרישת האוזניים של אמבולנס נקטעת לפתע כשהוא עוצר בחריקה.

"עד כמה המצב גרוע?" פרט לכאב בצווארי, אני לא מצליח להרגיש את יתר חלקי גופי.

"קודם כל אנחנו צריכים לסיים לוודא שלא נגרם נזק לצווארך," היא מסבירה, תוך כדי התעלמות מהשאלה שלי, בזמן שהאדם השני מצמיד למצחי רצועה.

מכונית.

הייתי במכונית.

מי היה במכונית...

סשה.

דרק.

"איפה הם?" עיניי משוטטות, תחילה שמאלה ואחר כך ימינה, אך אני לא מצליח לראות דבר. "איפה החברים שלי?"

"כולם מקבלים טיפול, קול. אתה יודע באיזה חודש אנחנו?"

בשבוע הבא יש לי בחינות גמר. כן. אני צריך לחזור בשביל בחינות הגמר. "אפריל."

"יופי. מיהו נשיא המדינה שלנו, קול?"

"בוש."

"בן כמה אתה, קול?"

היא מקפידה לחזור על שמי. מדוע היא ממשיכה לעשות זאת? "עשרים. בדצמבר ימלאו לי עשרים ואחת."

החובש השני מסיים להצמיד את הרצועות. ידיים שלא ידעתי שהחזיקו את ראשי במקומו נעלמות בזמן שטארה מחייכת אליי בעצב. "אתה זוכר איפה היית הלילה?"

"מסיבה. בבית של ריצ'." אני משתתק. "איפה דרק? סשה?"

"ישנם כמה חובשים במקום. כולם מקבלים טיפול." היא קוראת אל אדם שאני לא רואה, "אפשר לפנות אותו מפה?"

תשובת 'כן' צרודה נשמעת ולפתע אני זז. קולות חלושים ואורות חירום שונים מקיפים אותי מכל עבר. אני סוקר את המקום בעיניי – החלק היחיד מראשי, פרט לפה שלי, אותו אני מסוגל להזיז – ומנסה לקלוט משהו. כל דבר. אך הרצועות מגבילות את תנועתי בחוזקה.

"הם יביאו את החברים שלי לאותו בית החולים, נכון?"

"הם יקבלו את הטיפול המסור ביותר," אומרת טארה, מטפסת לחלק האחורי של האמבולנס. גם הפעם, היא מתחמקת מהשאלה שלי.

בדיוק ברגע שדלתות האמבולנס נטרקות, נשמע קול מבעד לרדיו המשטרתי מניידת סמוכה.

המילים היחידות שאני קולט הן 'הגיעו ללא רוח חיים' ואז הדלתות ננעלות בנקישה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שני צדדים לאמת / קיי. איי. טאקר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס