מבצע!

תשע דקות / בת' פלין

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪25.00

נקה

תיאור

אדל – הוצאה לאור
שנת הוצאה: מאי 2017
מס' עמודים: כ- 350

*הספר נשלח עם שליח עד הבית!

בת' פלין  – תשע דקות:

ג'יני למון בת החמש עשרה נחטפת מחנות נוחות בפורט לודרדייל בידי חבר בכנופיית האופנוענים הידועה לשמצה והאכזרית ביותר בדרום פלורידה ונמסרת לגריז, מנהיג הכנופיה, גבר חזק, גדול, מושך בחספוסו ומפחיד. היא נתלשת מכל מה שהיא מכירה ונאלצת לסמוך על האדם היחיד שמספק לה תשומת לב, אהבה ויחס – השובה שלה.

מרגע החטיפה ואילך, חייה של ג'יני משתנים לעד. היא מקבלת שם חדש, זהות חדשה וחיים חדשים בלבה של הכנופיה, אשר מבוססת בשולי אזור הביצות של פלורידה. עולם זה מפחיד, קשוח ואכזרי, כמעט כמו הביצות עצמן. לכל אחד מחברי הכנופיה יש כינוי והנאמנות של חבריה – כמוה כהישרדות.

האם ג'יני תשלים עם עובדת היותה מוחזקת בשבי?

האם יצילו אותה?

האם תשרוד או תצליח להימלט?

"תשע דקות" הוא רומן מתח פסיכולוגי מלא מסתורין, רומנטיקה ותפניות בלתי צפויות. זה הוא ספר ראשון מתוך טרילוגיה.

"תשע דקות" – תצטרכו רק כמה שניות כדי לקנות את הספר המדהים הזה, כמה שעות כדי לקרוא אותו, ונצח כדי לשכוח.

טעימה מהספר

 

תשע דקות

ספר ראשון בטרילוגיית "תשע דקות" רומן מאת בת' פלין

 

פרולוג

קיץ 2000

מעולם לא נכחתי בהוצאה להורג, עד היום. לפחות לא כזו שנגזרה על ידי בית משפט. בעלי ישב לשמאלי. כתבת של כתב העת רולינג סטון ישבה לימיני.

הכתבת, לזלי קואן, נעה בכיסאה באי שקט, ואני הבטתי בה. אני די בטוחה שזו הפעם הראשונה בחייה שבה נכחה בהוצאה להורג מכל סוג שהוא. הרולינג סטון עמד להוציא גיליון המוקדש לאופנוענים ידועים. העורכים חשבו שיהיה זה מעניין לכלול בגיליון זה גם סיפור של אופנוען אמתי. סיפור על ילדה שנחטפה על ידי חבורת אופנוענים בשנת 1975.

אני הייתי אותה ילדה.

שרידי התאונה שעברה לזלי, שלושה שבועות קודם לכן, עדיין היו ניכרים. התפרים הוצאו ממצחה, אבל נשארה שריטה אדומה דקה שסימנה את מקום החתך. עיניה כבר לא נראו כל כך כמו עיניו של ראקון, אבל אפשר היה לראות שעד לאחרונה היו שני "פנסים" שחורים סביב עיניה. הנפיחות באפה נעלמה כמעט לחלוטין, ורופא שיניים תיקן את שיניה השבורות.

בפעם הראשונה כשהתחלנו את הריאיון, היא ביקשה ממני להיות כנה לגמרי לגבי סיפור חיי עם האיש שעמד לפני ההוצאה להורג. את שלושת החודשים האחרונים ביליתי במחיצתה, וכמעט שלא הסתרתי דבר מהיחסים שהיו לי אתו. היום אמורה להיות פסגת הריאיון, ההזדמנות שלה להבין את מלוא משמעות הפן האמתי בסיפור. לצפות באי הנעימות במקביל לכל יתר הדברים.

כמובן, קטיעת חייו של אדם חייבת להיות הרבה יותר מסתם אי נעימות.

כמוהו, גם אני ידעתי שהוא ראוי לכל מה שנגזר עליו. זה היה מוזר. חשבתי שעצם הידיעה והאמונה בכך תקל עליי לקבל את הדברים, אבל טעיתי. חשבתי שמבחינה רגשית אוכל לעבור בשלום את הוצאתו להורג, אבל רק רימיתי את עצמי.

העובדה שלא הייתי אתו כמעט חמש עשרה שנה לא אומרת שלא היו לי רגשות כלפיו. הוא היה אהבתי הראשונה. הוא היה מאהב אמתי. למעשה, הוא האבא הביולוגי של בתי הראשונה, אם כי היא לעולם לא תזכה לפגוש אותו. זו הייתה ההחלטה שלו ועמוק בתוכי, גם הרצון שלי.

המסך נפתח. מרגע זה, התעלמתי מכל הסובבים אותי בחדר הצפייה הקטן. נעצתי מבט מבעד לחלון הזכוכית הגדול אל עבר האלונקה הריקה. קראתי קצת על מה שאני אמורה לצפות בזמן ההוצאה להורג. כשהמסך נפתח הוא אמור היה להיות קשור לאלונקה, לא? אני בטוחה שזה היה הנוהל. אבל הוא לא היה אחד כזה שפעל על פי הנהלים. תהיתי איך הצליח לשכנע את אנשי החוק לוותר לו על הפרט החשוב הזה.

בזעזוע, הבחנתי במישהו שנכנס לחדר הסטרילי למדי. הוא עצמו, בליווי שני שוטרים, מפקד בית הסוהר ורופא. בלי כומר או כוהן דת. הוא לא רצה.

הוא.

שמו היה ג'ייסון וויליאם טאלבוט. שם שנשמע לגמרי נורמלי. מצחיק. הכרתי אותו כמעט עשרים וחמש שנה, ורק אחרי המאסר שלו, לפני חמש עשרה שנה, גיליתי את שמו המלא והאמתי. כלומר, אם זה באמת שמו האמתי. אני עדיין לא בטוחה בכך.

עבורי הוא תמיד היה גריז, קיצור מגריזלי, כינוי שזכה לו בגלל מבנה גופו הגדול והתנהגותו הפראית. גריז היה גבר בעל מבנה גוף ענק ומאיים. נאה בחספוס שלו. קעקועים מכף רגל ועד ראש כיסו את גופו הגדול. ידיו הגדולות יכלו למחוץ קנה נשימה ללא כל מאמץ. אני יודעת את זה מניסיוני האישי. הייתי עדה באופן אישי למה שידיים אלה יכלו לעשות. כעת לא יכולתי להסיר את עיניי מהן.

לא הייתה לו משפחה. חוץ ממני. ואני לא הייתי קרובת משפחה.

הרגשתי מיד שהוא הבחין בי. נשאתי את מבטי מידיו אל עיניו המרתקות, שצבען ירוק בהיר. ניסיתי להעריך אם היה רגש כלשהו בעיניים האלה, אך לא הצלחתי. חלף זמן רב מדי. הוא תמיד ידע להסתיר היטב את רגשותיו. בזמנו יכולתי לקרוא אותו. אך לא היום.

כשהביט בי, הוא הרים את ידיו האזוקות וסימן באצבעות ידו הימנית מעין טבעת על אצבע הקמיצה בידו השמאלית. אחד כך הוריד את מבטו אל כפות ידיי, אך לא יכול היה לראותן. הן נחו בחיקי והיושב לפניי הסתיר אותן.

התלבטתי, האם עליי להעניק לו את העונג האחרון? לא רציתי לפגוע בבעלי. אך בהתחשב בעובדה שאני היא זו שהביאה את גריז למותו המתקרב, חשתי בתוכי את הצורך הנושן כל כך לנחם אותו מעט ברגעיו האחרונים. עם זאת, הרגשתי גם מעין התרגשות, לא בהכרח נעימה, שיש לי שליטה עליו. שבמידה מסוימת אני יכולה להיות אחראית על משהו, להיות מקבלת ההחלטות, בעלת הסמכויות, לשם שינוי.

אולי, בעצם, הייתי בעלת הסמכויות לכל אורך הדרך.

הרגשתי את ידו של בעלי על ירכי השמאלית, ממש מעל הברך. הוא לחץ אותה בעדינות, ובבת אחת אפף אותי זיכרון בן עשרים וחמש שנה לערך, של יד אחרת שלחצה את רגלי. יד חזקה יותר, אכזרית יותר. הסבתי את מבטי אל בעלי, ואף על פי שהוא הביט קדימה הוא היה מודע למבטי. הוא הנהן באופן כמעט בלתי נתפס. הוא החליט בשבילי, וזה התאים לי.

הסרתי את טבעת הנישואין הרחבה שלי והרמתי את ידי השמאלית כדי שגריז יוכל לראות אותה. הוא חייך חיוך קלוש ביותר. אחר כך הפנה מבטו אל בעלי, נד בראשו פעם אחת ואמר, "בוא נגמור כבר עם החרא הזה."

מפקד בית הסוהר שאל אם ברצונו לומר מלים אחרונות, אך גריז השיב, "כבר אמרתי."

לזלי הבחינה בחילופי הסימנים בינינו ושאלה בלחש, "מה?"

התעלמתי ממנה. החלק הזה של הסיפור לא ייכנס לכתבה שלה. אפילו שנשבעתי להיות כנה לחלוטין, היו דברים, לא משנה עד כמה יהיו משמעותיים, שיישארו שלי בלבד. זה היה אחד מהם.

גריז לא היה אסיר לדוגמה, לכן השומרים שמינו לו היו רחבים ושריריים, כמוהו. להפתעתם הרבה, באותו היום, הוא לא הביע כל התנגדות. הוא נשכב על האלונקה ונעץ מבט בתקרה כשהסירו את אזיקיו וקשרו אותו בחוזקה אל האלונקה. הוא לא נרתע כשהרופא החדיר את מחט העירוי, אחת בכל זרוע. חולצתו הייתה פתוחה ואלקטרודות לניטור הלב הוצמדו לחזהו. תהיתי מדוע הוא לא נלחם, תהיתי שמא נתנו לו חומרי הרגעה כלשהם. אבל לא שאלתי.

הוא לא הביט סביב, רק עצם את עיניו ומת. כל הסיפור נמשך תשע דקות. לכאורה נשמע מהיר. פחות מעשר דקות. אבל לי זה נראה היה כמו נצח.

אישה מבוגרת, בשורה לפניי, החלה להתייפח בשקט. היא אמרה לאישה שישבת לידה, "הוא אפילו לא אמר שהוא מצטער."

האישה לחשה בתשובה, "כי הוא לא הצטער."

הרופא הכריז באופן רשמי שמותו של גריז היה בשעה 12:19 בצהריים. אחד השומרים ניגש אל החלון הגדול וסגר את הווילון. נגמר.

בחדר הצפייה הקטן היינו כעשרה אנשים, וברגע שנסגר הווילון, כמעט כולם נעמדו והחלו לצאת החוצה בשורה מבלי לומר מילה. עדיין יכולתי לשמוע את בכייה של האישה המבוגרת, כשבת לווייתה הניחה את זרועה על כתפיה והובילה אותה אל עבר הדלת.

לזלי הביטה בי ושאלה בקול שהיה אולי קצת גבוה מדי, "את בסדר, ג'יני?"

"אני בסדר." לא יכולתי להביט בה. "רק לא עוד ראיונות היום."

"כן, בטח, מובן בהחלט. יש לי רק עוד כמה שאלות לפני שאני יכולה לסיים את הסיפור. בואי ניפגש מחר ונדבר."

בעלי נטל את ידי, נעמד לצדי ואמר ללזלי, "זה יצטרך לחכות עד שנגיע הביתה. תוכלי להשיג אותנו בטלפון כדי לסיים את הריאיון."

ברכיי רעדו. התיישבתי.

לזלי ניסתה להביע התנגדות ואז הבחינה בהבעת פניו של בעלי ועצרה בעצמה מלומר עוד מלה. היא הצליחה לחייך ואמרה, "טוב, אז ביום ראשון. סעו בשלום הביתה."

היא יצאה מהחדר.

רק בעלי ואני נותרנו לבדנו בחדר. קמתי כדי לצאת ולא יכולתי לזוז. צנחתי אל בין זרועותיו ובכיתי. הוא הושיב אותי בעדינות על הרצפה והתיישב לידי, כשהוא מצמיד אותי אל גופו. נחתי כך בזרועותיו, בוכייה, זמן רב. זמן רב מאוד.

 

 

 

פרק אחד

היה זה ב-15 במאי, 1975. יום חמישי אופייני לגמרי. יום ככל הימים, שום דבר יוצא דופן או מרגש במיוחד לא היה בו.

אך יהיה זה היום ששינה את חיי לנצח.

באותו הבוקר, התעוררתי מוקדם מהרגיל והיו לי כמה מטלות לפני שיצאתי לבית הספר. לא הייתי חייבת לבצע את המטלות הללו, אבל התרגלתי לעשות דברים לעצמי ורציתי להכין דברים מסוימים. אכלתי במהירות ארוחת בוקר שכללה לחם קלוי וכוס מיץ תפוזים, אחר כך העמסתי את תיק הגב הקטן שלי. זה לא היה תיק גב של ממש, אלא יותר משהו שנראה כמו שק מבד עם רצועות שהתלבשו על כתפיי וגבי כדי שאפשר יהיה לשאת אותו בנוחות רבה יותר. הוא נראה קטן אבל הכיל המון.

באותו הבוקר, היו בו הארנק שלי, שהכיל את אישור הנהיגה שלי, וארבעה דולר. עדיין לא הייתי מבוגרת מספיק לרישיון נהיגה רשמי; שלושה חודשים קודם לכן מלאו לי חמש עשרה שנים. בתוך התיק היו גם משקפי הקריאה שלי, מברשת, שפתון בטעם תפוח, שני טמפונים, חפיסה של גלולות למניעת היריון ושני ספרי בית ספר: גיאומטריה מתקדמת וכימיה. לילה קודם לכן, סיימתי את שיעורי הבית שלי, קיפלתי לשניים את דפי העבודה ודחפתי אותם בין דפי הספרים. כל יתר הדברים הנחוצים לשיעורים היו בתוך הלוקר שלי בבית הספר.

לבשתי מכנסי ג'ינס כחולים הדוקים בחלקם העליון ומתרחבים למטה עם חגורת מקרמה, חולצה כפרית פרחונית וסנדלים. ענדתי את אותם התכשיטים שענדתי בכל יום: עגילי חישוק כסופים ומחרוזת צמודה לצוואר עשויה לֶבֶד חוּם, שממנו השתלשל תליון בסמל השלום. אמנם היה זה חודש מאי בדרום פלורידה, אך בבקרים עדיין היה קריר, לכן לבשתי פונצ'ו אדום ולבן שדֶלְיָה סרגה.

באותו הבוקר, וינס, אבי החורג, הסיע אותי אל תחנת האוטובוס. יכולתי לצעוד לשם ברגל אבל התחנה הייתה רחוקה. וינס יכול היה להסיע אותי עד לבית הספר, אך לשם כך הוא היה צריך לנסוע לכיוון ההפוך, ולי לא היה אכפת לנסוע באוטובוס.

הייתי יכולה לבקש ממתיו שיסיע אותי, אבל משהו לא הסתדר אתו בזמן האחרון. מתיו היה תלמיד בוגר יותר שעזרתי לו בשיעורים והתיידדנו. לא היינו זוג, אבל ידעתי שהוא מעוניין. התקרבתי גם למשפחה שלו. למעשה, ביליתי אתם זמן רב יותר מאשר עם המשפחה שלי. לפני פחות משבוע, הוא נישק אותי נשיקת לילה טוב על מרפסת ביתי, אבל עכשיו הוא אמר לי שכבר לא יזדקק לעזרה שלי בשיעורים, וגם שאין לו זמן להיות ידיד שלי. קודם לכן, הוא תמיד הציע לי הסעה לבית הספר וחזרה. עכשיו כבר לא. אבל כמו שאמרתי, לא הייתה לי כל בעיה לנסוע באוטובוס.

"נתראה מאוחר יותר, ילדונת," אמר וינס כשזינקתי החוצה מהוואן הרעוע שלו.

"להת', וינס."

היה זה ככל הימים בבית הספר. נחסכה ממני אי הנעימות שבהתקלות במתיו. לא למדנו באותן הכיתות ולא היו לנו חברים משותפים. עם זאת, לא הייתי מתנגדת לשאול אותו מה הסיבה שניתק בפתאומיות כזו את החברות שלנו. הייתי יותר סקרנית מאשר פגועה. כלומר, זו רק הייתה נשיקת לילה טוב.

סיימתי את כל שיעורי הבית שלי עד סוף יום הלימודים, ואז יכולתי להרשות לעצמי ללכת לספריה הציבורית אחרי שעות בית הספר. אם היו לי שיעורי בית נוספים, הייתי הולכת ישירות הביתה או לסמיטי. אבל בימים שלא היו לי שיעורי בית, אהבתי ללכת אל הספרייה המחוזית ולשקוע בתוך הספרים. עוד מימי בית הספר היסודי נהגתי ללכת לשם והתיידדתי עם כל מי שעבד  בה. הייתי צריכה לקחת אוטובוס שונה מזה שלקחתי לבית הספר, אבל כל הנהגים הכירו אותי, ודיליה נתנה את הסכמתה עוד בתחילת השנה. עשיתי זאת כל כך הרבה פעמים שהם כבר לא ביקשו ממני את האישור.

"היי, ג'ין, אני רואה שאין לך היום שיעורי בית," אמרה גברת רוג'רס הספרנית, כשנכנסתי פנימה. רק חייכתי אליה והנהנתי לעברה כשפניתי אל קטלוג הכרטיסיות. כבר זמן רב שתכננתי לחפש ספרים על ג'והן ווילקס בות'[1]. בבית הספר למדנו על רצח הנשיא לינקולן, ואני כבר שקעתי עמוק בתוך ספרים ששאלתי מספריית בית הספר. רציתי לראות אם לספרייה המקומית יש עוד מה להציע בנושא. היה לי מזל.

בשעה חמש, הגיע הזמן לארוז, לכן נטלתי את שלושת ספריי אל דלפק הספרייה כדי לרשום אותם.

"את צריכה לטלפן?" שאלה גב' רוג'רס.

"כן, בבקשה," השבתי. הם היו רגילים לאפשר לי לטלפן לדיליה או לוינס כדי שיבואו לאסוף אותי.

וינס כנראה התעכב עם לוח הזמנים של החלוקה שלו, וטרם חזר אל המחסן. השארתי לו הודעה שאני זקוקה להסעה מהספרייה הביתה, אבל שגם אנסה לטלפן לדיליה. וזה מה שעשיתי, אך לא הייתה תשובה במקום עבודתה. פירוש הדבר היה: היא עזבה כבר או שהיא שוחחה עם לקוח ולא רצתה להרים את השפופרת, או שאולי היא הייתה בחדר האחורי ולא שמעה את הצלצול. נו, טוב, זה כבר קרה קודם. לא נורא.

"את תסתדרי, ג'יני?" שאלה גב' רוג'רס. "אני לא רוצה לנעול כאן ולצאת אם אין לך הסעה. אשמח לקחת אותך הביתה."

היא הייתה נחמדה. בכל פעם שלא הייתה לי הסעה מידית הביתה, היא הציעה את עצמה.

"אין בעיה, גב' רוג'רס. אני אלך לחנות הנוחות ואקנה לי משהו לשתות. וינס יודע לעבור משם אם הספרייה סגורה."

וזה מה שעשיתי. בדיוק כפי שעשיתי מאות פעמים בעבר. קניתי בקבוק שתייה והתיישבתי בחוץ, בחזית החנות, כשגבי אל הכניסה. שתיתי את המשקה והייתי שקועה כל כך בספרים שלי, שבקושי הבחנתי באופנוע הרועש שנעצר ליד.

רק כשהרוכב כיבה את המנוע והחל לצעוד לעברי, הבנתי שמישהו מדבר אליי. שמעתי צחקוק קטן ומישהו אמר, "זה בטח ספר ממש טוב שגורם לך להיקבר בתוכו. שאלתי אותך מה את קוראת עוד כשירדתי מהאופנוע, ואת בכלל לא שמעת אותי."

הרמתי את מבטי. הוא נראה כמו אופנוען טיפוסי. גובה ממוצע. שיער חום מדובלל שנגע בצווארונו. הוא לבש מכנסי ג'ינס וטי-שירט לבנה מתחת למעיל עור. ואז הוא חייך, ואני השבתי בחיוך.

"היסטוריה. לינקולן," היה כל מה שאמרתי. לא הייתי פלרטטנית ולא חשבתי שהוא צריך עוד פרטים. מיד שבתי והורדתי את מבטי חזרה אל הספר שנח על ברכיי.

נדמה שהיה מרוצה מהתשובה כי הוא לא אמר יותר דבר, פתח את הדלת ונכנס פנימה.

כמה דקות לאחר מכן, יצא החוצה עם בקבוק קולה בידו. הוא כרע לידי והציץ בספר שקראתי, בזמן ששתה את הקולה. ללא כל הקדמה, הוא פתח בשיחה על אברהם לינקולן, בעיקר התרכז בבות'. גיליתי שדבריו מעוררים בי עניין, אז סגרתי את הספר והפניתי אליו את כל תשומת לבי. הוא היה נחמד ונראה כמו בחור טוב – לא בדיוק מה שציפיתי מאופנוען.

כעבור כמה דקות של דיון על ג'והן ווילקס בות', הפכה השיחה למשהו אישי יותר, אבל לא באופן מטריד. הוא שאל אותי בת כמה אני ונראה מופתע מאוד כשאמרתי לו שאני בת חמש עשרה. הוא שאל באיזו כיתה אני, איפה אני לומדת, מהם התחביבים שלי – דברים מסוג זה. נראה היה שהוא באמת מגלה עניין, ואפילו הקניט אותי, "טוב, אז בטח אצטרך לחזור בעוד שלוש שנים אם ארצה לצאת אתך לדייט אמתי או משהו כזה."

אוי, אלוהים. הוא התחיל אתי. בנים בבית הספר התחילו אתי כל הזמן. הם אמרו דברים בסגנון, "ג'ין, איך זה שאת לא שם עם כל המעודדות? את לא פחות יפה מהן." הם תמיד הציעו לי הסעה הביתה, אם הייתי מוכנה להישאר מעבר לשעות בית הספר.

גם הנער שעזרתי לו בשיעורי הבית, מתיו, נראה מעוניין. לפחות כך היה נראה עד לפני כמה ימים. הוא היה אחד מהבוגרים האהודים ואחד מכוכבי הריצה בבית הספר. הכינוי שלו היה רוקט-מן. הוא היה חמוד ומתוק, וכבר פעמיים נשאר כיתה. אני עזרתי לו עם האנגלית ועם המתמטיקה. האמת, חיבבתי בחורים, ובעיקר נהניתי מחברתו של מתיו. הנשיקה שלנו מצאה חן בעיניי, אבל לא רציתי חבר קבוע, במיוחד כזה שבסתיו הקרוב ילך ללמוד בקולג'. היה עליי להשלים הרבה דברים לפני שיהיו לי יחסים רציניים.

אבל כאן עמד גבר שפלרטט אתי, לא נער. וקלטתי שהעניין מוצא חן בעיניי, החמיא לי מאוד שהוא מגלה בי עניין.

לרוע המזל לא ממש ידעתי איך לפלרטט בחזרה, לכן חזרתי ופתחתי את הספר, העמדתי פנים שאני ממשיכה לקרוא בזמן שהוא המשיך לדבר.

לאחר שסיים את המשקה שלו שאל, "טוב, אז מה למה את יושבת בכניסה לחנות הנוחות? את מחכה למישהו?"

"כן, לאבי החורג. הוא אמור לאסוף אותי. הוא צריך להגיע כל רגע."

הוא נעמד והביט סביב. "נו, אני יכול לקחת אותך הביתה. איפה את גרה?"

"לא, זה בסדר. אני לא רוצה שהוא יבוא ויגלה שאני כבר לא כאן. הוא ידאג."

האמת, זה ממש לא היה נכון. אם וינס לא יראה אותי, הוא יחשוב שדיליה אספה אותי וייסע ישר הביתה.

"אולי את יכולה לטלפן אליו ולומר לו שכבר יש לך הסעה?" ועוד לפני שהספקתי לענות הוא כבר אמר, "רכבת פעם על אופנוע? זה ימצא חן בעינייך. אני נהג זהיר. אסע לאט מאוד ואתן לך את הקסדה שלי."

שוב לא עניתי ורק הבטתי בו.

הוא צחק ואחר כך אמר, "ברור שלא אוכל לפגוע בך אם את יושבת מאחוריי על האופנוע. באמת, זו רק הסעה הביתה. אם את לא רוצה שאדע איפה את גרה, אני יכול להוריד אותך בפינה קרובה לבית שלך. קדימה, תעשי לזקן כמוני את היום."

למה לא? חשבתי כשניסיתי לנחש את גילו. הוא היה מבוגר ממני, אבל לא חשבתי שהוא זקן. סגרתי את הספר ונעמדתי.

"טוב, אני מניחה שזה בסדר. אני גרה ליד שדרות דייבי, מערבית לכביש מספר 95. זה בדרך שלך?"

"אין בעיה."

הוא השליך את בקבוק הקולה לפח, חזר אליי והחזיק את הילקוט פתוח כדי שאוכל להכניס פנימה את ספר הספרייה. הוא זרק הערה שהילקוט שלי בטח כבד יותר ממני. כשניגש אל האופנוע, נטל את הקסדה שהייתה תלויה על הכידון והגיש לי אותה. העמסתי את התיק על גבי, לקחתי ממנו את הקסדה וחבשתי אותה. היא הייתה רופפת, לכן הוא הידק את הרצועות מתחת לסנטרי.

הוא הניף רגל מעבר לאופנוע, התניע אותו ונעמד. הבנתי שהוא עומד כדי לאפשר לי לעלות בקלות ולהתיישב מאחוריו, ועשיתי זאת ללא כל קושי. הוא האיץ את פעולת המנוע והתרגשתי מעט מעצם הישיבה על האופנוע עם בחור מבוגר יותר. לא הייתי טיפוס שממש אכפת לו, אבל לרגע או שניים קיוויתי שמישהו יראה אותי. מאוחר יותר, מחשבה זו נשמעה כמו נבואה. צעקתי לו שאני רוצה שהוא יוריד אותי בבר של סמיטי, ושאלתי אם הוא מכיר את המיקום שלו על שדרת דייבי. הוא הנהן בתגובה.

אני משערת שזה היה הרגע שלמעשה נחטפתי באופן רשמי.

פנינו לכיוון שאליו כיוונתי אותו. כשהיה אור אדום ברמזור, הוא הסתובב לעברי ושאל אם אני נהנית מהרכיבה. הנהנתי לאישור, והוא אמר בקול רם מאוד שהוא ייקח אותי בדרך אחרת כדי שהרכיבה שלנו תימשך עוד קצת, ושלא אדאג, הוא ייקח אותי בבטחה אל סמיטי. לא דאגתי. אפילו לא לשנייה. נהניתי מאוד, אולי יותר מדי.

רק אחרי שעברנו את כביש 84 ופנינו מערבה והחמצנו את הפנייה ימינה לכביש הראשי 441, התחלתי לחוש את פעימות הפחד הראשונות שלי. רק אז קלטתי שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, ושמהשיחה הקלה וכל השאלות ששאל אותי בחנות, הוא אפילו לא שאל לשמי. פתאום הכול נראה לי מוזר מאוד.

רכנתי קדימה כדי שפי יהיה קרוב לאוזנו וצעקתי, "היי, זו דרך באמת ארוכה יותר מדי. אני צריכה להיות כבר בבית, אחרת הוריי יתחילו לדאוג."

הוא מעולם לא הראה סימן ששמע אותי.

נשענתי לאחור אל גב האופנוע. אל תילחצי, אל תילחצי, אל תילחצי. התיק עדיין היה על גבי, ויכולתי להרגיש את ספרי הספרייה חורצים את גבי מבעד לבד הדק. רק אז הבחנתי לראשונה במעיל שלו.

היה שם ציור של גולגולת עם חיוך מרושע ומה שנראה כמו סוג של קרניים. אישה עירומה, איכשהו מכוסה בחינניות, נכרכה בפוזה מפתה לאורך קצה הגולגולת. שערה היה חום כהה עם פוני על מצחה ועיניה היו גדולות וחומות. כשהבטתי מקרוב, ראיתי שהיא עונדת קולר חום עם סמל השלום. הרמתי את ידי אל צווארי, הוא נראה בדיוק כמו שלי. ולפני שיכולתי לתהות על צירוף המקרים, הורדתי את מבטי עוד יותר. מרוב בהלה הבחנתי בשם שבלט מתחת לציור החולני.

צבא השטן.

 

 

[1] שחקן תיאטרון אמריקני, רוצחו של הנשיא אברהם לינקולן (המתרגמת)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תשע דקות / בת' פלין”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס