פרק 1
נכנסתי הביתה, לאחר עוד ערב מאכזב בשחרור אנחת רווחה והבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב.
אני מתה על החברות שלי אבל לא אצליח לשרוד עוד דייט אחד בו משתתפים שלושה או ארבעה זוגות נשואים ואני.
אם אלו המפגשים החברתיים שנותרו עבורי, עדיף שאבלה בבית ואבשל לעצמי איזו מנת מלכים לאחת.
מיהרתי לפשוט מעליי את השמלה היפה, לבשתי חליפת טריינינג צמודה, שהייתה נוחה בהרבה. נכנסתי לחדר המקלחת כדי להסיר את האיפור.
נעצתי עיניים בדמות שהשתקפה מולי במראה ונזכרתי במבטיהם של כל הנוכחים בשולחן. מבטים שלא נחבאו מעיניי. המבטים האלה הרגיזו והכאיבו ולעיתים נראה היה שעושה להם טוב להביט בי מלאי חמלה על כך שמצאתי את עצמי בגיל שלושים ושתיים, רווקה ולבדי, אבל קשה להאשים אותם.
הרווקות שלי מפתיעה גם אותי.
לאורך כל חיי הייתי מחוזרת, זאת שכולם רצו להיות איתה, להיות לצידה וכך גם עכשיו, רק שעכשיו אף אחד לא מעז לנסות להתקרב אליי.
הכל החל כשאמי נענתה למודעה של חברה המשווקת מותג מוצצים ידוע. אותה חברה חיפשה את הפנים הבאות לקמפיין שלהם ואלפי תינוקות מרחבי הארץ מיהרו למשרדי החברה בתל אביב ומתוכם נבחרתי אני. זאת לא הייתה חוויה שעיצבה את מי שאני היום, כיוון שהייתי אז רק בת שנה וחודש, אבל היא שינתה את מסלול חיי.
לאחר שעלה הקמפיין לאוויר, אמי החלה לקבל הצעות לקמפיינים נוספים שלחלקם התקבלתי ולחלקם לא. הסכומים הזעומים אותם קיבלתי מעבודות דוגמנות הילדים שביצעתי נשמרו עבורי בחשבון מיוחד.
הוריי לא העזו לנצל את הסכומים האלה לעצמם למרות שמסעות הפרסום דרשו מהם לא מעט זמן וכסף. בכלל, לעיתים התמורה הייתה זעומה כל כך עד שלא ניתן היה להבחין בנוכחותה בחשבונות הבנק.
כשיצאתי מהמקלחת, אספתי את קופסת הזיכרונות שהייתה בארון הבגדים שלי והתיישבתי על הספה בסלון כדי לצאת לעוד מסע נוסטלגי בזיכרונות.
בתוכה חיכו לי פריטים שעיצבו את חיי והראשון מביניהם היה סט הלבוש שקיבלתי בתמורה להשתתפותי בקמפיין בגדי הילדות של המותג הגדול ביותר באותה תקופה בארץ. הייתי רק בת עשר וחצי.
אני זוכרת שאמי התלוננה כל הדרך לסט הצילומים על כך שמותג גדול כמו זה יכול היה להרשות לעצמו לשלם לנו בכסף, או לפחות לדאוג עבורנו להסעה מאורגנת, אך דאגה לסיים בכך שכולה תקווה שהקמפיין הזה יהיה זה שיעשה שינוי ויביא לנו הצעות טובות יותר בעתיד.
בסיום יום הצילומים הורשיתי לבחור כל סט לבוש בו חפצתי מאלו שדגמנתי וזאת הייתה התמורה שקיבלתי על העבודה הקשה שביצעתי.
את הסט הוורוד שבחרתי שמרתי בקופסת הזיכרונות שלי, לא מפני שהוא היה יקר או שהיה יפה במיוחד אלא כיוון שהוא באמת היה נקודת המפנה בקריירת הדוגמנות שלי.
הייתה זאת העבודה שגרמה לסוכנות הדוגמניות הבין-לאומית "לנה" ליצור קשר עם אמי ולהחתים אותי על חוזה ראשוני.
מאותו רגע, הדברים החלו להתגלגל בקצב מסחרר כמו גם התשלום אותו קיבלתי עבור העבודות אליהן נבחרתי, שגדל וריפד היטב את אותו חשבון בנק שהוריי פתחו עבורי.
מעולם לא חששתי שאתמכר לתחושה המעצימה שמספקת העמידה מול המצלמה. היו לי תוכניות ורצונות אחרים לחיי וידעתי שקריירת הדוגמנות היא לא סוף המסלול עבורי, אלא רק מקפצה להמשך הדרך. עם זאת, היום כשאני מביטה לאחור, אני מודה מעמקי לבי להוריי שדאגו לשוחח ולהדריך אותי כיצד לנתב את חיי תחת התנהלות כלכלית נכונה.
הם הסבירו לי מגיל קטן עד כמה חשוב שאטפח את הקריירה הזאת לצד הלימודים, בין אם ארצה לעבוד בה עד סוף חיי ובין אם לא, וכך עשיתי מלימודי התיכון ועד לסיום התואר באוניברסיטה.
כשהייתי בת שש עשרה, שלטי ענק באיילון היו דבר שכבר הפסקתי להתרגש ממנו. בעצם, אולי זה לא ממש מדויק. התרגשתי בכל פעם שקמפיין עליו עבדתי קשה עלה לאוויר אבל לא כמו שהתרגשתי לקבל ציון של מאה עגול בבחינת הבגרות בלשון אליה ניגשתי באותה שנה.
הנחתי את הזיכרונות בחזרה בקופסה וניגשתי אל המטבח.
מזג האוויר בחוץ היה חמים ונעים אך היה זה תחביב שלי להפעיל את המזגן על טמפרטורה נמוכה ולהקפיא את דירתי ואז לשתות סיידר חם מול החלון שמשקיף החוצה מהקומה העשרים ושלוש אל העיר תל אביב.
לקחתי סיר בינוני מהמדף התחתון והנחתי בתוכו פרוסות תפוחים קלופים ומקלות קינמון עליהם מזגתי מים במידה הנכונה. חציתי שני מקלות וניל, רוקנתי את תוכנם אל תוך הסיר, הדלקתי את האש ובחשתי עד שהמים הגיעו לרתיחה.
חייתי חיים נוחים במיוחד.
הוריי לא היו צריכים לדאוג מכך שאשאב ואסחף אל עולם הזוהר והאופנה בלי יכולת חזרה כיוון שזה לא היה דבר לו כמהתי אבל היום, כשאני מביטה סביבי על דירת היוקרה שלי בלב תל אביב, אני מבינה כמה הם צדקו כשעודדו אותי לקחת על עצמי מדי כמה חודשים קמפיין נוסף.
כשבועיות קטנות החלו להופיע בסיר, הוספתי קמצוץ של סוכר חום והמשכתי לבחוש.
אני אוהבת כל כך לבשל והייתי שמחה לעשות זאת בכמויות ובשפע, אך החיים כרווקה לימדו אותי להכין הכל בכמויות קטנות ומדודות. מנה לאחת.
כעבור כעשרים דקות של מחשבות, מזגתי לעצמי את הסיידר החם אל תוך ספל זכוכית גדול והתיישבתי בכורסה הנוחה שניצבה מול המרפסת.
הייתי בררנית מאוד בבחירת הקמפיינים בהם השתתפתי, מה שגרם לי להיות מחוזרת במיוחד על ידי הנציגויות של המותגים השונים אבל האמת היא שלא הייתה זאת בררנות כלל וכלל.
בחרתי את הקמפיינים שיאפשרו לי להתגאות במוצרים אותם הם מקדמים ובו זמנית דאגתי שהצילומים לא יפריעו למהלך החיים התקין שלי או ללימודים.
התחלתי להשתתף בקמפיינים בין-לאומיים רק לאחר שסיימתי את השירות הצבאי וגם אלו נבחרו בהתאמה לתוכנית האקדמית שבחרתי לעצמי במסלול להנדסת תוכנה ולמבחנים אליהם ניגשתי בסוף כל סמסטר.
לא פעם סירוב לקבלת קמפיין כזה או אחר גרם למפרסמים להציע לי עוד ועוד כסף. הם חשבו שאני משחקת בהם והנחתי להם לחשוב כך. לעיתים הסכמתי להטריח את עצמי גם במצבים שלא היו לי נוחים במטרה לרפד בצורה משמעותית את חשבון הבנק והיו פעמים אחרות בהן החלטתי לוותר על הצעה כזו או אחרת, טובה ככל שתהיה, למרות הפיתוי הגדול.
אין לי חרטות מכל סוג שהוא.
נראה שכסף נוסף בחשבון הבנק לא באמת עזר לי אם בסופו של יום אני יושבת לבדי ושותה סיידר חם.
טאלנטים מסוימים פונים אליי דרך הסוכנים שלהם במטרה להזמין אותי לדייט ואם לומר את האמת, הם הדבר האחרון שהייתי מאחלת לעצמי, אבל כל אדם שפוגש בי מחוץ לתעשיית הזוהר מעוניין יותר בצילום סלפי לסטורי שלו באינסטגרם מאשר בהיכרות אמיתית.
סיימתי ללגום מהסיידר החם שמזגתי לי וגם את זה שמזגתי לעצמי אחריו והתיישבתי מול המחשב כדי לראות אם פספסתי תכתובות חשובות ממקום עבודתי.
לא קל להיות מנהלת צוות פיתוח בחברת תוכנה שרובה ככולה על טהרת המין הגברי, אך קשה עוד יותר להיות דוגמנית מוכרת ולהצליח לעשות זאת.
את הקידום לצוות הניהול קיבלתי לאחר עבודה קשה ומאמץ שלא חשבתי שגבר יאלץ להתמודד איתו, אך השתדלתי לא להחמיץ פנים בעקבות זאת. בכלל, אני משתדלת להימנע מכך. זה עושה קמטים.
אוהד, חברי הטוב שעובד איתי בחברה, קנה לי לפני כמה חודשים את שימי. שימי הוא כרית החימום עליה ציירתי פנים ואותה אני מחבקת בכל לילה כשאני נכנסת לבדי אל המיטה.
הכנסתי את שימי אל המיקרוגל למשך שלושים שניות וכשיצא קירבתי אותו לחיקי.
"שימי שלי..." חייכתי לעצמי וצעדתי איתו לחדר השינה.
בהתרגשות עצומה נשכבתי במיטתי, חיבקתי את שימי והפעלתי את הטלוויזיה במטרה לצפות בפרק החדש בתוכנית הריאליטי אחריה אני עוקבת, ששודר כשלא הייתי בבית. אני מכורה לכל תוכנית בה מוצאים או מחפשים אהבה. מפתיע, נכון?
"ג'ניפר, זה הוורד האחרון שלך לערב הזה" המנחה הניח ידו על כתפה של הרווקה לקראת סיום הפרק ואמר את השורה הקבועה "ממי תרצי להיפרד הערב?"
ג'ניפר הביטה בשני הגברים שניצבו מולה. חמישה גברים כבר קיבלו אישור להמשיך איתה אבל עכשיו היה עליה לבחור בין אדם לבין בריאן. לבי האיץ את פעימותיו כשהמתנתי לשמוע מי מהם יזכה להמשיך לנסות לכבוש את לבה. צרות של עשירים.
"וואו, זאת החלטה כל כך קשה" דמעות נקוו בזוויות עיניה ולבי כמעט עצר מלכת "חשוב לי לומר שאפרד היום מאדם שנכנס עמוק אל תוך לבי" היא משכה את הזמן.
"בסדר, שמענו אותך, ג'ניפר. יאללה תבחרי כבר!" צעקתי אל הטלוויזיה.
"פיתחתי רגשות עמוקים כלפי כל אחד מהגברים העומדים מולי אבל זה הפורמט ואני נאלצת להיפרד מאחד מכם עכשיו" היא המשיכה בדבריה והרגיזה אותי.
מה היא בכלל מתלבטת? זה הרי ברור שאדם מתאים לה יותר. בריאן בכלל לא בטוח שהוא מעוניין להתחתן והוא אמר את זה בצורה ברורה וישירה.
"בריאן" הזדקפתי לישיבה דרוכה במקומי "האם תסכים לקבל את הוורד הזה?"
"מטומטמת!" צעקתי עליה בקול "כמה אישה את יכולה להיות? את רוצה בעל? את רוצה חתונה? הוא כבר אמר לך שהוא לא בטוח אם יציע לך!"
"בטח שאקבל אותו" בריאן רכן לעברה כדי שתתקע את הוורד בדש חולצתו וחזר לעמוד מחוייך בשורת הגברים.
"ג'ניפר, את טיפשה" הבעתי את מורת רוחי כלפיה בקול שוב.
"אדם, אני מצטער, אבל אנחנו ניאלץ להיפרד הערב. קח לעצמך כמה רגעים כדי לומר שלום" המנחה נסוג כמה צעדים לאחור כשג'ניפר ואדם יצאו אל הרחוב.
רציתי לעצור את השידור באותו רגע.
איך היא לא ראתה שבריאן משחק בה? כמה שטויות היא עושה? היא באמת מחפשת אהבה?
"אני כל כך מצטערת" ג'ניפר נשברה בבכי בין זרועותיו של אדם.
"אני לא מבין... אני... אני פשוט לא מבין" חוסר יכולתו למצוא את המילים הנכונות הבהיר עד כמה הוא הופתע מהבחירה ורציתי לחבק אותו. מסכן.
"אין לי מה לומר לך, אבל אני יכולה לשתף אותך בתחושות שלי. אני מרגישה שמערכות היחסים שלי עם הגברים האחרים הן עמוקות וחזקות יותר מזאת שהספקתי לפתח איתך".
"אני אוהב אותך, ג'ניפר" דמעות זלגו על לחייו.
"אני מצטערת כל כך, אבל לא אוכל לומר לך את זה בחזרה" דמעות זלגו מעיניה כשהיא הסתובבה ועזבה אותו.
ייתכן שזאת הייתה הפרידה הקשה ביותר בה צפיתי מימיי. לבי נשבר.
ההתרגשות הכניעה את ניסיוני לעצור את הדמעות והן ליוו את תחושת ההחמצה שהעיקה עליי.
אילו הייתי ניצבת במקומה, הייתי עושה בחירה נכונה. הייתי אומרת דברים נחרצים ומוודאת שרגשות לא יפגעו.
"ג'ניפר, זה היה לילה עמוס רגשית" המנחה הניח את זרועו על כתפה במגע מנחם "אני מניח שאת רוצה לסיים אותו וללכת לנוח. מחר מחכה לך יום חדש ובו פעילויות מהנות והרבה הפתעות".
הסצנה הבאה הראתה את ג'ניפר בדרכה למלון. היא ייבבה ובכתה על הפרידה הכואבת שחוותה. נראה היה שהיא חצויה בדעתה. היא אמרה שלעולם לא תדע אם עשתה טעות או אם תיפרד באחד מהשלבים הבאים דווקא מהגבר שיכול היה להיות אהבת חייה ואילו אני חשבתי שהיא מבזבזת זמן יקר על שטויות.
יש מאחוריה הפקה שלמה שדואגת לכל הפרטים וכפי שאמר המנחה, מחר מחכה לה יום חדש. היא לא תצטרך לחפש את אדם ברשתות החברתיות כדי לגלות אם הוא כבר שינה את הסטטוס שלו או לא, היא לא תמצא עצמה בודקת את הלך הרוח שלו באינסטגרם כדי לדעת אם הוא שבור והרוס כמוה או אם הוא יוצא לבלות בחוף הים עם חברים והיא גם לא תעקוב ותבדוק מתי הייתה הפעם האחרונה בה הוא היה זמין בוואטסאפ.
מחר מחכה לה יום חדש, יום מלא בפעילויות ובהפתעות וקרוב לוודאי שאדם לא יעלה בראשה מרגע שתעצום את עיניה ואילך.
בכלל לא ראיתי הסבר לדרמה הגדולה שיצרה סביב כל הדחה והדחה. אחרי הכל, היא ממשיכה בדרכה אל הצעת הנישואים ודמעות הכאב של היום לא יהיו אלא זיכרון רחוק כשתהיה בדייט הקבוצתי אליו היא אמורה לצאת למחרת.
"אם הייתי צריכה לבחור בגבר חלומותיי, הייתי בוחרת בך, שימי" חיבקתי חזק את הגוף היחיד שחימם את לילותיי בעקביות ונרדמתי.
הרווקה - המארז המלא
