טיול שנתי אחד

קרה לכם פעם שחשבתם שאתם מכירים את האדם שמולכם, ופתאום גיליתם עליו משהו ששינה את כל התמונה? זה בדיוק מה שקרה לספיר בבוקר אחד בהיר, כשניגשה לבצע מטלה פשוטה, אך לפתע נגלה לעיניה דבר שאסור היה לה לראות, ששינה את התמונה כולה. אבל רגע, למה להתחיל מהאמצע, בואו נתחיל מההתחלה...
טיול שנתי אחד הוא סיפור על שבעה בני נוער מצטיינים. כפרס על הצטיינותם הם יוצאים לטיול שנתי של ארבעה ימים במקום הקדוש ביותר שיש לנו, ירושלים. נשמע כיף, לא?
אז זהו, שלא! במהלך הסיפור, הדמויות עוברות תהליך. הן לומדות להכיר את עצמן יותר ולעשות דברים שמעולם לא חשבו שיעשו, אז...
מה זה אילמות סלקטיבית? מה קרה לעידו מסיקה? מה איתי לא רוצה שידעו עליו? מי הוא האיש בשחור? והכי חשוב, איך ייגמר הטיול?
הספר טיול שנתי אחד מכיל בתוכו אהבות, אכזבות, בושה, גבורה, חברות, צחוק וגם דמעות. זהו ספר מתח עוצר נשימה, שישאיר אתכם פעורי פה עד הדקה האחרונה.

פרולוג

שירן הסתכלה לכיוון הפצצה, הספרה שתיים הבהבה באדום על השעון. היא דחפה את איתי מחוץ לדלת וצרחה "צאו עכשיו!" כמו שלא צרחה מעולם.

"אל תיגעי..." נשמע קולו של איתי, שנקטע על ידי בום אדיר.

"איתי!" צעקה ספיר, כשקול נפץ נוסף הרעיד את המבנה כולו. קולות של חפצים מתנפצים נשמעו בזה אחר זה, וכל החלל התמלא בעשן סמיך וכבד.

שלומי שמע את קולות הנפץ וצמרמורת עברה בגופו. ליבו הלם בפראות. הוא ידע שזה כבר מאוחר מדי. הוא ידע שזה הסוף.

שלושה ימים קודם לכן...

פרק 1

"דניאל! מה קורה עם הכלים?! ביקשתי ממך כבר לפני שעה שתשטוף אותם!" קראה ספיר מהמטבח והלכה לחדרו של אחיה. היא ראתה אותו יושב על המיטה ומשחק בפלייסטיישן. "דניאל, אני מדברת אליך!" היא אמרה בכעס.

"עוד חמש דקות ספיר, אני באמצע!" הוא ענה מבלי להוריד את עיניו מהמסך. "יש! אני אראה לך מה זה לעקוף אותי!" אמר בחיוך והסתכל על המכונית האדומה שנסעה במהירות מטורפת וזגזגה בין המכוניות האחרות.

"נו, דניאל, אתה אומר עוד חמש דקות כבר שעה, ובינתיים הכלים נשארים בכיור," אמרה ספיר ונעמדה מול המסך.

"נו, זוזי! את מסתירה, אני אפסל בגללך!" קרא דניאל בלחץ והזיז את ראשו לצדדים כדי לנסות לראות. כשהבין שהוא לא יצליח, נעמד. "מזל שאני יותר גבוה ממך!" הוא אמר בשמחה והמשיך את המשחק.

ספיר הושיטה את ידה ולקחה מידו את השלט, "ואני יותר זריזה!"

"היי, מה את חושבת שאת עושה?! תחזירי לי את זה!" צעק דניאל בכעס וניסה לקחת לה את השלט. קולות שסימנו הפסד נשמעו מהמסך, המכונית האדומה נראתה מפורקת. דניאל לא הצליח להחליט אם הוא יותר כועס או יותר עצוב.

"אני אחזיר לך בשמחה את השלט אחרי שהכלים בכיור יהיו נקיים!" היא קראה בהחלטיות.

"אוף, מעצבנת!" הוא אמר בייאוש וניגש אל הכיור. ספיר עלתה במדרגות, נכנסה לחדרה וסגרה אחריה את הדלת. היא ניגשה אל הגיטרה שהייתה מונחת בפינת החדר והתחילה לנגן. "תן לי את האש שחודרת בי ונושמת בוערת עד עומק ליבי, תן לי את הרוח שאף פעם לא עוצרת בחול היא, כותבת את שמי..." היא שרה ואז מלמלה, "איזה שיר, רוני דלומי, אם רק היית יודעת כמה הוא מדבר אליי, או יותר נכון עליי! הלוואי ואפגוש אותך פעם."

"למי את מדברת?" נשמע קול מעבר הדלת. ספיר קפצה ממיטתה והרימה את ראשה.

"אימא, מתי חזרת?" היא שאלה, קמה מהכיסא והניחה את הגיטרה ליד הקיר.

"חזרתי הרגע, שמעתי את הנגינה היפה שלך וצעדתי אל עבר המנגינה," אמרה אימה ונכנסה לחדרה.

"ממש כמו החלילן מהמלין," חייכה ספיר ונשכבה במיטה.

"את מתרגשת?" שאלה אמה.

"להיות החלילן מהמלין?" היא המשיכה לחייך.

"לא, מהטיול," אמרה אימה והתיישבה על הכיסא הריק שניצב ליד שולחן הכתיבה.

"אה זה... כן, כאילו לא, כאילו לא יודעת."

"טוב, זאת הייתה תשובה מדויקת," חייכה אימה.

"סתם, אני פשוט... אני לא יודעת אם מתרגשת זאת המילה הנכונה," אמרה ספיר והביטה על נקודה לא ברורה בתקרה. "אז מה המילה הנכונה?" שאלה אימה בהתעניינות.

"לא יודעת... אני חושבת שאני יותר לחוצה ממתרגשת," היא ענתה בכנות.

"ממה את לחוצה? בטח ייקחו אתכם למקומות יפים בירושלים ותפגשי שם ילדים נחמדים בגילך..."

"כן, מזה אני לחוצה," היא ענתה והתיישבה על המיטה.

"מה? שוב החרדה החברתית?" שאלה אימה וניגשה לשבת ליד בתה. ספיר שתקה כמה רגעים וחשבה על כל המקרים שבהם נאלצה להתמודד בחברת אנשים. הרגעים האלה העבירו בה צמרמורת ותחושת לחץ תקפה את גופה. היא הביטה באימה וראתה במבטה שהיא עדיין ממתינה לתשובתה.

"כן, אני פשוט לא כל כך טובה בזה, את יודעת," היא ענתה בקול רועד. "מה יהיה עם זה, ספירי? מתי תלמדי להתמודד עם החרדה שיש לך?" שאלה אימה וליטפה את ראשה של בתה.

"אני לא שולטת בזה, אימא, מה אני אעשה שבכל פעם שאני רואה אנשים סביבי, זה מכניס אותי ללחץ והגוף שלי ישר מתכווץ, הבטן מתהפכת והפחד חונק אותי," היא אמרה בכעס לאימה שלא הצליחה להבין איך הבת שלה מרגישה בסיטואציות חברתיות, ולא משנה כמה ניסתה להסביר. היא הבינה שאימה דואגת שהיא תישאר לבד כל החיים, וכואבת אולי יותר ממנה את האפשרות הזאת. אבל היא ציפתה ממנה גם להבין שזה לא כזה קל כמו שזה נשמע, "ללמוד להתמודד עם החרדה", כפי שדרשה ממנה.

צלצול טלפון נשמע לפתע. "אני חייבת לענות, נדבר על זה אחר כך," אמרה אימה ויצאה מהחדר.

ספיר בהתה דקות ארוכות בדלת ותהתה בליבה, 'למה אנשים אוהבים שיש סביבם הרבה רעש? איך הם מצליחים להסתדר עם כל הלחץ של החברה? והכי חשוב, למה אני צריכה להתרגל לזה? מה רע בשקט?'

פרק 2

"בוא נראה," מלמלה עדן לעצמה, תוך כדי אריזת התיק לטיול, "בגדים לקחתי, משחת שיניים, מברשת שיניים, מברשת שיער, כלי רחצה, נעליים. מה שכחתי?"

"עדן! לקחת את הדובי שלך?" צעקה אימא מהמטבח. "מה פתאום, אימא, אני כבר בת שש עשרה!" החזירה לה עדן צעקה מחדרה.

"זה הדובי ששירה קנתה לך, היא בטח תשמח שתיקחי את הדובי איתך," אמרה אימא, עזבה את הכלים שבכיור וניגשה לחדרה של בתה.

"אני לא לוקחת אותו וזהו!" צעקה עדן. היא הוציאה חמש חולצות לא מקופלות מהארון וזרקה אותן לתוך המזוודה הפתוחה. אחר כך פתחה את אחת המגירות, הוציאה עשרים גרביים, בלי לבדוק אם הם מצוותים בזוגות, והשליכה גם אותם למזוודה.

אימא הציצה מדלת חדרה כשמגבת המטבח מונחת על כתפה, "מתרגשת לקראת הטיול?" היא שאלה.

"כן," ענתה עדן מבלי להסתכל לכיוון אימה. היא פתחה את מגירות השידה שניצבה ליד מיטתה בזו אחר זו והזיזה את החפצים שהונחו בתוכן, "קבעתי עם שירה שנישן באותו החדר," היא הוסיפה כבדרך אגב.

"איך אני גאה בך!" אמרה אימה בחיוך.

"באמת?" שאלה עדן והסתובבה בחדות אל אימה. היא לא זכרה מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעה ממנה את המשפט הזה. היא השאירה את המגירות פתוחות והתיישבה על מיטתה.

"כן, באמת..." ענתה אימה, בלי להבין למה העובדה שהיא גאה בה כל כך מפתיעה את בתה, "ראיתי כמה קשה היה לך באימונים, ואיך שושי לא שחררה אתכן מהחזרות, אבל תראי בסוף לאן הגעת, מצטיינת שלי!" היא אמרה בגאווה, "תביאי חיבוק!" קראה והתקרבה אל עדן עם ידיים מושטות. עדן נשארה לשבת על המיטה, כשאימה עטפה אותה בחיבוק חזק.

"אימא, אין לי אוויר," היא אמרה וניסתה להשתחרר מאחיזתה.

"אוקיי, בסדר," אמרה אימה ושחררה את האחיזה, "אני פשוט גאה בך, וגם קצת מקנאה." היא המשיכה בקריצה, וסגרה את כל המגירות הפתוחות. לאחר מכן ניגשה אל המזוודה של עדן, הוציאה משם חולצה סגולה עם נקודות וקיפלה אותה בעמידה.

"למה את מקנאה?" תהתה עדן, לקחה מידה של אימה את החולצה, פתחה את הקיפול והכניסה אותה לתיק.

"כי את הולכת לטייל באחד המקומות היותר חשובים בישראל... בעיר הבירה שלנו! איזו זכות קיבלת!" ענתה האם בטון נלהב, ושלפה חולצה נוספת מהמזוודה.

"האמת שזה פחות מעניין אותי. אני יותר שמחה שאנחנו לא הולכים ללמוד במשך ארבעת הימים הקרובים," אמרה עדן ונשכבה על המיטה כשעיניה מסתכלות בחולמניות על התקרה. "ולהיות עם שירה."

"אולי תפגשי איזה בן נחמד?" שאלה אימה, תוך שהיא מכניסה מגבת מקופלת לתוך המזוודה המבולגנת של ביתה.

"לא, אני פחות בקטע של לפגוש בנים עכשיו!" קראה בתה בנחרצות.

"אני זוכרת איך פגשתי את אבא שלך בטיול שנתי של י"ב, הוא היה כל כך גבוה... ושרירי, ועזר לי בכל העליות, כזה ג'נטלמן. סיפרתי לך את הסיפור שהיה לנו בכותל?"

"כן, אולי איזה מאה פעמים!" אמרה עדן בייאוש והתיישבה על המיטה.

"טוב, את יודעת איך אומרים, 'חכם שומע מאה ואחת פעמים'."

עדן הסתכלה על אימה וגלגלה את עיניה. היא ידעה שהיא נוטה לדבר הרבה על העבר ולהתרפק על זיכרונות, וכשהתחילה אי אפשר היה לעצור אותה.

"זה היה לפני שלושים שנה," התחילה אימה לספר, "אבא שלך היה חתיך ושרירי, אני הלכתי לי בכותל. מחכה רק להתפלל ליד האבנים הקדושות, ואז הגיע איזה איש מבוגר ומאוד מפחיד והניף לעברי מקל..."

"כן, כן, אני זוכרת! אבא נלחם נגדו והבריח אותו ומאז אתם חיים באושר ועושר," אמרה עדן ועפעפה ברומנטיות. אימה הביטה עליה במבט חתום ולא אמרה דבר.

"טוב, עכשיו אם לא אכפת לך המזוודה שלי לא תארוז את עצמה," אמרה עדן, קמה מהמיטה ופתחה את דלת חדרה.

"אוקיי, בסדר, הבנתי את הרמז, אבל רק..."

"מה, אימא?" קראה עדן בתסכול.

"רשמתי פתק," אמרה אימה והוציאה פיסת נייר מכיסה, "אני צריכה שתשימי אותו בכותל כשאתם מגיעים לשם, הינה, אני שמה לך אותו בתיק שלא תשכחי." היא הכניסה את הפתק לתא הקטן שבתיק.

"בסדר, בסדר רק תצאי כבר! יש לי עוד הרבה מה להספיק."

"יצאתי, אני לא פה!" אמרה אימא וסגרה את הדלת.