פתח דבר
אני רצה.
הים שולח את גליו אל החול כטופרי חיה פראית בעודי מדשדשת בכל כוחי צעד אחר צעד. עולָה בכבדוּת, מחליקה בירידה, ושוב אותו דבר. מהר יותר. עיניי ממוקדות בַּחוֹליות שלפנים. לא להביט אחורה. אסור להסתכל. נשימה כבדה, מתנשפת, מקוטעת. פנימה, החוצה, פנימה, החוצה. אני ממשיכה לרוץ.
ברגע שהריאות שלי כבר מְחשבות להתפקע והלב להתפוצץ, כוכב ארגמני מופיע על החול. אני כושלת ומוֹעדת.
איש פונֶה לאחור. הוא מקים אותי על רגליי ומאיץ בי להמשיך הלאה.
זה מתקרב.
אני לא יכולה לעמוד על רגליי, ושוב נופלת. אני לא יכולה להמשיך לרוץ.
הוא כורע מולי, אוחז בי לייצב אותי, ומביט אל תוך עיניי. "הגיע הזמן. מהר, עכשיו! הקימי את החומה."
הולך ומתקרב.
אז אני בונָה אותה, לבֵנה אחר לבנה. שורה על גבי שורה, נדבך על נדבך. מגדל גבוה, כמו רַפּוּנְזֶל מן האגדה הידועה, אלא שבמגדל הזה אין חלונות, אין שום פתח לשלשל את מחלְפות שְׂערי הארוכות.
אין סיכוי למילוט. אין פתח הצלה.
"אל תשכחי לעולם מי את!" הוא צועק, אוחז בכתפיי ומטלטל אותי בכוח.
מעטֶה של אימה מכסה הכול כמו שמיכה עבה ומוחה מנגד עיניי את הים. את החול. את מילותיו, את החבּורות על זרועותיי ואת הכאב בחזה וברגליים.
זה הגיע. זה כאן.
פרק ראשון
כמה מוזר.
טוב, האמת היא שאין לי ניסיון רב לבסס עליו את האבחנה הזאת. אמנם אני בת שש-עשרה, ולא קְשת-תפיסה או מפגרת; לא נעלו אותי בארון - ככל הידוע לי - מאז שנולדתי, אבל זה מה שהאִתְחוּל עושֶׂה: הוא גורם לך להחסיר ניסיון.
לוקח זמן מה עד שהדברים מפסיקים להיות "פעם ראשונה": מילים ראשונות, צעדים ראשונים, עכּביש ראשון על הקיר, בוהן מעוכה פעם ראשונה. אתם קולטים את הרעיון: כל דבר בפּעם הראשונה.
כך שאולי ההרגשה הזאת שממלאת אותי היום, שהכול מוזר ולא ידוע, היא בדיוק זה.
אבל אני יושבת כאן כוססת ציפורניים בהמתנה לאימא, לאבא ולאֵיימִי שיבואו לאסוף אותי מבית החולים ולקחת אותי הביתה, ואני בכלל לא יודעת מי הם. אני לא יודעת אפילו איפה "הבית". אני לא יודעת כלום. שום דבר. איך זה יכול לא להיות... מוזר?
בְּזזזז: רֶטֶט אזהרה עדין מן המַדְרֶגֶשׁ שעל פרק ידי. אני מעיפה מבט: הוא צנח ל-4.4, הצד הלא נכון של האושר. אני דוחפת לפֶּה ריבוע שוקולד, והמחוג מתחיל לעלות תוך שאני מתענגת על המתיקוּת ועוקבת אחר המספרים של המדרגש, או כפי שאנחנו נוהגים לכנות אותו בקיצור: מַדְרֵג.
"אם תיתני לעצבים לשלוט בך, תהיי שמנה בסוף."
אני מתנערת בבהלה.
דוקטור לִיסַנְדֶר ניצבת בפתח הדלת. גבוהה, רזה, בחלוק לבן. שֵׂער כהה אסוּף מהודק מאחור. משקפיים עבים. היא נעה בצעד רחפני, חרישית כצל, כמו שאומרים, ובאופן כלשהו יודעת תמיד לפני שזה קורה כשמישהו גולש לאדום. אבל היא לא כמו כמה מן האחיות, שיכולות להחזיר אותך בחיבוק. היא לא בדיוק מה שהיית מכנה נחמדה.
"הגיע הזמן, קַיילָה. בואי."
"אני מוכרחה? אני לא יכולה להישאר כאן?"
היא נדה בראשה. עִפעוּף של קוצר רוח בעיניה אומר, שמעתי את זה כבר מיליון פעם. או לפחות 19,417 פעמים, היות ש-19,418 הוא המספר הסידורי על המדרג שלי.
"לא. את יודעת שזה בלתי אפשרי. אנחנו זקוקים לַחדר. בואי."
היא מסתובבת ויוצאת מהחדר. אני מרימה את התיק שלי לצאת אחריה. כל רכושי בעולם נכנס בתיק הזה, אבל הוא לא כבד.
לפני שאני סוגרת את הדלת אני עוצרת להעיף בחדר מבט אחרון: ארבעת הכתלים שלי. שתי כריות, שמיכה אחת. ארון בגדים אחד. הכיור עם שְׁבב החרסינה השבור בצד ימין, הפּרט היחיד שמציין את חדרִי כשונה במשהו מן השורה האינסופית של חדרֵי קובייה אחידים בקומה הזאת ובאחרות. הדברים הראשונים שאני זוכרת.
במשך תשעה חודשים, אלה היו גבולות היקום שלי. זה, ומשרדה של דוקטור ליסנדר, וחדר הכושר, ובית הספר קומה אחת למטה עם עוד אחרים כמוני.
בזזזז: תובעני יותר, רוטט במעלֵה הזרוע. דורש תשומֶת לב. המַדְרֵג צנח ל-4.1.
נמוך מדי.
דוקטור ליסנדר פונָה לאחור ומצקצקת בלשונה. היא רוכנת עד שמבטה בגובה העיניים שלי, ונוגעת בידה בלחיי. עוד פעם ראשונה.
"באמת, את תהיי בסדר גמור. ואֶראה אותך פעם בשבועיים, בתור התחלה."
היא מחייכת. מתיחת שפתיים נדירה על השיניים שנראית שלא בנוח על הפנים שלה, כאילו אינה בטוחה כיצד הגיעה לשם, או מה לעשות מרגע שהיא שם. אני כל כך מופתעת שאני שוכחת את הפחד, ומתחילה לטפּס שוב מתחום האדום.
היא מהנהנת, מזדקפת ופוסעת במסדְרון אל המעלית.
אנחנו יורדות בשקט עשר קומות ל"קרקע", וחוצות מְבוֹאָה קטנה לדלת נוספת. דלת שמעולם לא עברתי בה קודם, מסיבות ברורות. מעל הדלת כתוב "נוהל רישום ושחרור". ברגע שאתה עובר דרך הדלת הזאת, לא רואים אותך שוב במקום הזה.
"קדימה," היא אומרת.
אני מהססת, ואחַר דוחפת את הדלת עד שהיא נפתחת קמעה. אני פונה לאחור לומר שלום, או בבקשה אל תעזבי אותי, או שניהם, אבל היא כבר נבלעת במעלית בהינף חלוק לבן ושֵׂער שחור.
לבי פועם מהר מדי. אני נושמת פנימה והחוצה, כל פעם סופרת עד עשר, עד שזה מתחיל להאט, כמו שלימדו אותנו. אחר כך אני מיישרת את כתפיי ופותחת את הדלת לרווחה. מעֵבר למפתן יש חדר מוארך עם דלת בקצהו. כיסאות פלסטיק ניצבים לאורך אַחד הקירות, ועוד שני מְאוּתְחָלִים כמוני יושבים על שניים מֵהם עם תיקים תקניים רגילים כמו שלי על הרצפה לפניהם. אני מזהָה את שניהם מהשיעורים, אם כי הייתי כאן זמן רב יותר מהם. כמוני, גם הם אינם לבושים בסרבְּלי הכותנה התכוּלים שאנחנו לובשים כאן תמיד, אלא במכנסי ג'ינס פשוטים. עוד סוג של תלבושת אחידה? הם מחייכים, נרגשים לעזוב לבסוף את בית החולים עם משפחותיהם.
לא חשוב שלא פגשו אותן מעולם.
אחות מרימה את מבטה מאחורי שולחן שניצב ליד הקיר הנגדי. אני עומדת בפּתח, ממאנת להניח לדלת להיסגר מאחוריי. היא מקמטת קלות את מצחה, ומסמנת לי באצבע לגשת אליה.
"היכנסי פנימה. אַת קיילה? עלייך להירשם אצלי לפני שאַת יכולה להשתחרר," היא אומרת, ומחייכת חיוך רחב.
אני מכריחה אֶת רגליי לפסוע לעבר שולחנה. המדרג שלי רוטט כשהדלת נסגרת בתנופה מאחוריי. היא אוחזת בידי ובוחנת את המצג בדיוק כשהרטט גובר: 3.9. היא נדה בראשה ואוחזת בכוח בזרועי בידה האחת, בעוד השנייה נועצת מזרק בכתפי.
"מה זה?" אני שואלת, משתמטת ממנה ומשפשפת את זרועי, אם כי אני בטוחה למדי שאני יודעת.
"רק משהו לייצב אותָך עד שתהפכי לבעיה של מישהו אחר. שבי וחכי עד שיקראו בשמך."
בִּטני מתהפּכת בקִרבּי. אני מתיישבת. שני האחרים מַבּיטים בי בעיניים גדולות. אני חשה את עסיס האושר מתחיל לפשוט בעורקיי, מַקהֶה את העוקץ, מפחית מהלחץ, אבל זה לא מסיט את מחשבותיי ממה שמעסיק אותן גם כשהמַדרֵג עולה לאטו ומטפס עד 5.
מה אם הוריי לא יאהבו אותי? אפילו כשאני ממש משתדלת - מה שלא קורה כל הזמן, אם להודות על האמת - אנשים לא ממש מסמפּטים אותי. הם מתרגזים כמו דוקטור ליסנדר כשאני לא עושה או אומרת מה שהם מצפים.
מה אם לא אוהַב אותם? אני לא יודעת עליהם דבר מלבד שמותיהם. יש לי רק תצלום אחד, שהיה ממוסגר ותלוי על קיר החדר שלי בבית החולים, ועכשיו טמון אצלי בתיק. דייוויד, סנדרה ואֵיימי דייוויס: אבא, אימא ואחותי הגדולה. הם מחייכים אל המצלמה ונראים חביבים למדי, אבל מי יודע איך הם באמת?
אם כי בסופו של דבר, כל זה לא משנה, כי מי שלא יהיו, עליי לעשות כל שביכולתי למצוא חן בעיניהם.
כישלון אינו בא בחשבון.
