מוות במצולות

יאכטה מפוארת, אוליגרך אוקראיני מרושע, בלש פרטי ציני ופרטנרית מבריקה וסקסית – אלה מרכיבי הקוקטייל העושים את מוות במצולות לספר הכייפי ביותר שקראתם זה זמן רב.

רצח אשתו של עורך דין עתיר ממון ובעל השפעה, שלו היה עד מבלי דעת ג’ייק לונגלי – שחקן בייסבול בכיר, שפרש מהמשחק וכעת הוא מבצע משימות מזדמנות עבור משרד הבילוש הפרטי של אביו – פותח שרשרת קטלנית ומדממת של פשעים על רקע חוף אלבאמה המקסים.

ד.פ. לייל מחזיר למרכז הזירה את הבלש הפרטי האמריקני – אחד הז’אנרים האהובים ביותר בספרות המתח – והוא עושה זאת בציניות ובהומור רב לצד המתח הבלתי פוסק, המלווה את הספר מתחילתו ועד סופו.

*

ד.פ. לייל, רופא בהכשרתו, נחשב לאחד המומחים הגדולים בארה”ב לרפואה משפטית, ומשמש כיועץ בתחום זה לסדרות טלוויזיה רבות, כגון “האוס”, “חוק וסדר” ו”זירת הפשע” (CSI). הוא זכה בפרסים רבים הן על ספריו העיוניים הן על המותחנים שכתב, והיה מועמד פעמיים לפרס האדגר היוקרתי.

***

“מוות במצולות מחזיר את ההנאה לקריאה הלילית עם קריצה שובבה למהומה ורצח. היכונו לדפדף במהירות שיא.”  ליסה גרדנר (“מחבואים”)

“אקשן מהיר, דיאלוג מזהיר, מהמאסטר של מספרי הסיפורים. בלעתי את הספר כולו.”  רוברט דגוני (“קברה של אחותי”)

“בראבו!”  פיליפ דונלי (סדרת “דונובן נאש”)

פרק 1
השעה הייתה 12 דקות אחר חצות בדיוק כשהחלון התנפץ. חריקה
של היסדקות, פיצוץ מחריש אוזניים, ורסס של שברי זכוכית. שימו
לב, הוא לא התנפץ בכוחות עצמו, אלא באדיבות מחבט גולף
משודרג ומפונפן שעולה מאתיים דולר, תוצרת קאלאוויי. זיהיתי
אותו מפני שהוא שלי. או לפחות היה פעם.
ידעתי את השעה המדויקת כי הזכוכית המתעופפת שלפה אותי
מהשינה, הראש השמוט שלי התמזג ישירות עם השעון של לוח
המחוונים. לקח לי כמה שניות לתפוס סוג כלשהו של פרספקטיבה
לגבי מה שקרה.
השינה, כמובן, לא הייתה חלק מהמשימה, שהייתה מעקב אחרי
בית במרחק שתי כניסות ומהעבר האחר של הרחוב. להגנתי,
שום דבר לא זז בבית וגם לא לאורך הרחוב שהתפתל דרך שכונת
היוקרה, במשך שעתיים לפחות. אבל כשישבתי בחושך, מאחורי
הגה המכונית שלי, השעמום עשה מה ששעמום עושה. גם חיסול
רוב התכולה של בקבוק ”נוב קריק“ לא תרם. מעקבים מטשטשים
את הבנאדם, ותוספת טשטוש של המוח לא יכולה להזיק. נכון?
”ג‘ייק, מה לעזאזל אתה עושה?“ צווחה מי שגרמה לפיצוץ הזכוכית
דרך החור המשונן.
לא סתם חלון, אלא חלון וינטג‘; מהסיבה הזאת הוא התרסק ולא
סתם נסדק. חלון הנוסע במּוסטַ נג 1965 המצוחצחת שלי, צבע
בורגונדי עם ריפוד שחור מעור ּפֹוני, שזרוע עכשיו רסיסי זכוכית.
תהיה בעיה למצוא לו תחליף.
ואפרופו בעיה, זיהיתי את הקול הצורמני עוד לפני שהרמתי עיניים
לתוך הפרצוף של האֶ קסית שלי. קוראים לה תמי; משוגעת על כל
הראש. ארבע שנים טובות הלכו לי בלהקשיב לה. הרוב בכייני
ומתלונן, ולפעמים, כמו עכשיו, בהתקף זעם מלא. היה לה כישרון
לזעם. כאילו נזקקה לו כדי להעביר את היום.
היא אחזה את המקל בשתי ידיים, מפרקי האצבעות מולבנים,

המחבט נטוי מעבר לכתף שלה, מוכן לרסק עוד משהו. אם ללמוד
משהו מההיסטוריה, הרי זה שהיא עלולה להתקדם מהחלון הצדדי
לחלון הקדמי וכך הלאה, עד שתגיע אלי. לתמי לא היו מעצורים.
וגם לא הילוך אחורי.
היא הייתה חמודה לדברי כולם, אולי חוץ ממני, בלונדינית מחומצנת
עם עיניים כחולות נוצצות, חיוך קוסם ואף מושלם. יש פלסטיקאים
מוכשרים. יקרים, אבל מוכשרים. אני יודע. אני שילמתי עבור האף.
אבל לתמי החמודה היה פתיל קצר. היא הייתה מסוגלת לעבור
מאפס לפיצוץ מלא בחלקיק שנייה.
כמו עכשיו.
”מצחיק, אבל בדיוק התכוונתי לשאול אותך אותו דבר,“ אמרתי.
עדיין ניסיתי להשתחרר מקורי השינה, להתמקם ולזהות את האדם,
המקום והמצב. את הנפשות המעורבות הצלחתי למיין די מהר; זה
מה שקורה כשאתה בוהה במחבט המונף בידיים של גרושתך. המקום
הצטרף עד מהרה: ּפֶ ּפֶ רמִ יל רֹוד. כביש לולאה היוצא משדרת ּפֶ רדידֹו
ּביץ‘ ומתקמר דרך הּפוינט, שהוא מובלעת יוקרתית השוכנת בתוך
מובלעת יקרה נוספת הקרויה ּפֶ רדידו ּביץ‘. גבוה מאוד בשרשרת
המזון הכלכלית. הפוינט היה טור של בתים מוגבהים של שבע
ספָ רות, שנתלו לאורך פפרמיל רוד כמו קמיעות על צמיד, כולם
פונים אל מול זרם הגולף מעבר לחוף רחב ובהיר כמו סוכר.
אוקיי. שניים עבֹור, נשאר אחד.
אדם, בדוק. מקום, בדוק. המצב עדיין בילבל אותי.
”למה אתה חונה לפני הבית שלי?“ היא שאלה, זוקפת סנטר קדימה
והעיניים יורות את הזעם המוכר לי כל-כך.
נכון, שאלה טובה.
”אני לא. אני חונה מעבר לרחוב.“
המחבט נטה בכמה סנטימטרים נוספים. פרקי האצבעות שלה
הלבינו עוד יותר ואמות הידיים שלה, המנופחות מפילאטיס, נדרכו.
”אל תתעסק איתי, ג‘ייק. למה לעזאזל אתה כאן?“
”זה המחבט שלי?“
פניה של תמי האדימו, וכמעט היה אפשר לחוש את הזעם שגאה

אצלה בחזה. ידעתי שאני יכול לעצבן, יכול ללחוץ על הכפתורים
שלה טוב יותר מכולם. אלוהים יודע שהיא אמרה לי את זה מספיק
פעמים. האמת היא שאני כאילו נהניתי מזה. היא נראתה ממש
חמודה כשהתרגזה. מסוכנת, אבל חמודה.
העורק הקטן שירד באמצע המצח שלה התרחב כשהיא הסתובבה,
לקחה זווית שמאלה וניפצה את חלון הנוסע האחורי הקטן של
המוסטנג. גם הוא אורגינלי. בטח קשה עוד יותר לה להחלפה.“מה
קורה לך?“ הייתי מספיק חכם כדי לא להוסיף ”בניגוד לתמיד“, אבל
זה בהחלט חלף במוחי. האם ציינתי שהאישה אף פעם לא הצליחה
למצוא את דוושת הבלמים שלה?
היא כיוונה את המחבט לעבר פני, ”למה אתה מרגל אחרי?“
עכשיו שמתי לב שהיא לובשת מכנסי טרנינג שחורים וטישרט ורודה
מקוצרת, שחשפה את הבטן המתוחה שלה. יכלה להיות כוסית
אלמלא הייתה כל כך מטורפת. התחתנתי עם הכוסיּות והתגרשתי
מהטירוף.
התחלתי להבריש שלג זכוכית מעל החולצה שלי ולנער אותו
מהשיער. ”אני לא.“
”באמת? זה מה שיש לך להגיד?“ לפחות היא הנמיכה את המחבט.
”אתה חונה מול הבית שלי, עם תצפית ברורה על חדר המגורים
שלי, ואתה מחזיק עליך את המשקפת המופרעת שלך.“ היא הנהנה
לעבר המשקפת על מושב הנוסע. גם היא הייתה מאובקת בזכוכית
מנופצת.
”ראיית לילה. אני צריך אותה בשביל העבודה שלי.“
”עבודה?“ היא אפילו לא עשתה ניסיון עלוב להסוות את הלעג בקול
שלה.
”אני עובד על תיק. בשביל ריי.“
”איזה יופי. הבנאדם היחיד שאני מכירה, שעל ידו אתה נראה פיקח.“
ריי, אבא שלי, היה ממש פיקח, לפעמים במידה מפחידה, אבל תמי
וריי אף פעם לא הסתדרו. ריי לא הסתדר עם רוב האנשים. גם תמי
לא. לכן הם התנהלו במין סגנון של שמן ומים, חתול וכלב, אש
וקרח.

”את זוכרת אותו?“ אמרתי. ”הוא ישמח לשמוע את זה.“
עוד לחיצה על כפתור.
”אל תהיה מטומטם. ארבע שנים התאמצתי לטאטא אותו החוצה עם
האשפה, אבל יש פסולת שאי אפשר להיפטר ממנה.“
חייכתי. ”והוא תמיד מדבר עלייך כל-כך בחיבה.“
היא גחנה קדימה ועיניה היו עכשיו באותו גובה עם שלי. ”ממש. אז
למה אתה עובד עבור ריי?“
”הוא היה צריך מישהו לבצע עבודת מעקב.“
הבעת פניה אמרה שהיא לא קונה את זה. כאילו אני משקר. לא
מבין מאיפה בא לה הרעיון הזה. היא פלטה נחירה חרישית כאילו
כדי להוסיף סימן קריאה. ”למה לא הבהמה הג‘ינג‘י שנגרר אחריו?“
”פנקייק עסוק.“
נחירת בוז נוספת. ”הוא בטח אוכל.“
”או ישן. הוא נוטה לעשות את זה כל לילה בערך בשעה הזאת.“
היא טילטלה את ראשה. מעין טלטלה של תיעוב. ”ואני דווקא חשבתי
שאתה נדרת לעולם לא לעבוד אצל ריי.“ היא משכה בכתפיים.
”כנראה זה כמו כל שאר ההבטחות האחרות שהבטחת אי-פעם.“
”ביצוע מעקב קטן זה לא כמו לעבוד אצלו.“
”מעקב? מילה גדולה לריגול.“ התחלתי לומר משהו מעמיק על
איסוף ראיות ולא ריגול, אבל תמי עוד לא סיימה. ”לא באמת אכפת
לי אחרי מי אתה מרגל בתנאי שזאת לא אני.“
”זאת לא.“
”יפה.“ היא עשתה צעד לאחור והמחבט התרומם שוב. היא חיפשה
מטרה נוספת. מבטה נח על השמשה הקדמית.
”תורידי את המחבט ותקשיבי.“ היא הנמיכה אותו מעט, אבל הלסת
הקפוצה שלה לא התרככה כהוא זה. ”אני יודע שהרבה דברים
בעולם שלך סובבים סביבך, אבל לזה אין שום קשר אלייך.“
ראשה סבב לכיוון אחד ואחר כך לשני. ”אז למי? מה הם עשו?“
עכשיו נכנסה לגמרי למוד רכילותי. מזון בסיסי של תמי. ”בטח
בטסי פרידמן, נכון?“ ובלי לחכות לתשובה, המשיכה. ”היא מזיינת
מישהו?“ היא הביטה לעבר בית אפור עם מזרקה גדולה בחזית,

ממש בהמשך למקום החניה שלי. ”מתערבת שזאת היא.“
”אני לא יכול לדבר על זה.“
”בטח שאתה יכול.“
”לא, לא יכול.“
”ברור. כל החרא הזה על הגנת החוקר הפרטי על הלקוח?“
”בדיוק.“
”לונגלי חקירות“, חברת הבילוש של אבי. רייי לונגלי היה עורך דין
וסוכן מיוחד של האף-בי-איי לשעבר, ואחר כך עסק בסוג כלשהו
של ריגול עבור המשטרה הפדרלית שמעולם לא הסכים לדבר
עליו, ובחמש השנים האחרונות הוא חוקר פרטי, מאז שהתנתק
מהביורוקרטיה של הסוכנויות בוושינגטון, או מה שמדויק יותר, שהן
התנתקו ממנו. כחלק מאמירתו של ריי שהוא ”לא טוב בעבודה עם
אחרים“.
”והקטעים שלך לא מסייעים לחקירה,“ אמרתי.
פרץ צחוק מהיר נפלט משפתיה המותפחות בקולגן. ”איזו בדיחה.
אתה לא היית מסוגל לחקור צמיג מפונצ‘ר. אתה אידיוט.“
מה שמסביר במידת-מה את הגירושים, לא? בכל אופן, חלקית. בעבר,
כשעדיין שיחקתי בליגת הבייסבול הלאומית, היא חשבה שאני האיש
שתלה את הירח. שאני מעבר לכל טעות. לקחתי אותה למסעדות
ולמועדונים ולנופָ שים הכי מעולים בסאות‘ ביץ‘, לפעמים לאירופה.
תמי אהבה את פריז ואהבה לשחק את תפקיד הנשואה לשחקן של
הליגה הלאומית. לחכך כתפיים עם ספורטאים מפורסמים, להאמין
שהיא יכולה לדגמן בגדי ים ב“ספורטס אילוסטרייטד“. האמת, היא
יכלה. גם בגיל שלושים ואחת.
אבל לפני ארבע שנים, כאשר הקריירה שלי הסתיימה אחרי
שביצעתי אחת-עשרה זריקות בליל אוקטובר קר בקליוולנד ולא
הצלחתי להחלים מקרע בגיד הכתף שנבע מהן, ואחרי שהמשכורות
פחתו לאפס, היא התקדמה הלאה. לעורך דין. הבעלים של גוש
הפלדה, הזכוכית, השיש והריהוט המעוצב בן שבע הספרות ושישה
חדרי השינה מעבר לרחוב.
”אם זאת לא בטסי, אז מי?“ שאלה.

נדתי ראשי. ”אני לא יכול להגיד לך, מחשש פיטורים.“
”לא יכול או לא רוצה?“
”תבחרי. שניהם בסדר מבחינתי.“
המחבט התרומם שוב. חילצתי את המטר-שמונים-ושבע שלי מתוך
המכונית ועמדתי והסתכלתי בה מעבר לגג.
”רדי מזה, תמי.“
ובדיוק אז התקרבה ניידת המשטרה ונעצרה לצד המדרכה, כשמונה
מטרים מהמוסטנג שלי. שוטר במדים פסע החוצה, נשאר מאחורי
הדלת הפתוחה והניח את יד ימין שלו על נשק השירות המוצמד
לו למותן. הוא היה מתוקתק ובכושר במדיו המותאמים לו באופן
מושלם, ודיבר בקול חדגוני ורגוע.
”אתם מוכנים לזוז קצת לאחור?“ אמר, ”אולי לספר לי מה קורה
כאן?“
אחרי דברי הנימוסים וההיכרויות, הוא – השוטר בלייק קופר, אני –
ג‘ייק לונגלי, היא – תמי המשוגעת, היא גוללה את הסיפור שלה.
מדהים איך לא היה לו שום קשר למציאות. היא התחילה לאט אבל
עד מהרה צברה תנופה, אמרה לשוטר הטוב שאני רפש של ביצות –
המילים שלה – ושאני חת‘כת חרא מתועב – עוד מילים שלה – ועוד
כמה תארים שעדיף לא לצטט, ולבסוף הכריזה שאני עוקב אחריה.
מרגל אחריה. באמצע הלילה.
ברוכים הבאים לעולם של תמי.
בזמן שדיברה, מבטו של קופר חלף על פני גופה ונעצר בחלקים
המעניינים ביותר. כשהצליח לבסוף להתנתק מכל הנכסים של תמי,
הביט בי. ”אדוני, האם ריגלת אחריה?“
”אילו ריגלתי, אני לא בטוח שחניה במקום גלוי, ממש מול דלת
הכניסה שלה, הייתה הבחירה הנבונה.“
”מוכן להסביר את זה?“
הסברתי.
”מעקב? על מי?“
”לא יכול לומר. עניין פרטי.“
קופר הקיף את הדלת ובא אל חזית הניידת, ידו כבר לא על האקדח,

האגודלים תחובים מתחת לחגורת המדים. ”אתה גר כאן? בשכונה?“
”איזה בדיחה,“ אמרה תמי. ”הוא גר בארגז קרטון מאחורי מרכז
הקניות.“
איזה טוב לב.
”לא, אדוני, אני לא. אני עובד. עבור ’לונגלי חקירות‘.“
”ריי לונגלי?“
”בדיוק.“
”אתה עובד אצלו?“
”הוא אבא שלי.“
קופר הנהן. ”זה מסביר הרבה.“
ריי לא הגביל את עצמו רק לרשימה השחורה של האף-בי-איי. הוא
לא הסתדר טוב גם עם המשטרה המקומית. נראה שלעתים קרובות
התקוטט איתם בעניין זה או אחר. בדרך כלל פלש לתחום שלהם. או
לפחות כך נטו הם לראות את זה. ולעתים קרובות הצדק היה איתם.
תמי התערבה. ”אתה רואה, אני לא היחידה שחושבת שאבא שלך
מטומטם.“
קופר פנה אליה. ”גברתי, זה לא בדיוק מה שאמרתי.“
היא תקעה אגרוף אחד במותן ונעצה בו מבט. ”ככה זה נשמע לי.“
הוא סקר אותה שוב מלמעלה למטה לפני שחזר אלי. ”מוכן להגיד
לי במה העניין?“
בא לי ועוד איך. ”אני בתפקיד. מבצע עבודות תצפית עבור חברת
חקירות פרטית מורשית. לא עשיתי שום דבר עד שהיא שיחקה את
טייגר וּודס על הרכב שלי.“
”אני מבין ששניכם מכירים זה את זה,“ אמר קופר. ולא בלשון שאלה.
”היינו נשואים פעם,“ אמרתי. ”כנראה לא קשה לנחש למה זה לא
עבד.“
שוב התרומם המחבט המשופר.
”גברתי, בבקשה אל תעשי את זה,“ אמר קופר.
היא ניענעה את הראש והנמיכה את המחבט. ”אני רוצה שתעצור
אותו.“
”אני לא חושב שזה נחוץ.“ קופר נתן בי מבט. ”אז אתה הבן של ריי

לונגלי? שחקן הבייסבול?“
”שחקן הבייסבול לשעבר,“ אמרה תמי.
”אני הוא,“ אמרתי.
”היית גדול בזמנו.“
”זמנו היה מזמן.“ שוב תמי.
קופר נשם נשימה עמוקה וניפח את לחייו כשנשף לאט. אני חושב
שהתחיל סוף סוף לתפוס עד כמה תקשורת עם תמי עשויה להיות
קשה. כשדיבר, היה רגוע ומדוד. ”קיבלתי קריאה. אחד השכנים
שלכם אמר שמתרחשת קטטה. התלונן על הרעש.“
”אז תעצור אותו בגלל הפרעה לשקט,“ אמרה תמי. ”או משהו כזה.“
קופר נאנח. ”אני חושב שיש לי פיתרון טוב יותר. למה שלא תרוצי
חזרה הביתה,“ אמר לתמי. ואחר כך אלי, ”אולי תסיים את המעקב
שלך ללילה הזה?“
הסנטר של תמי התרומם והכתפיים שלה נזקפו. ”ותסתלק מהרחוב
שלי.“ תמיד המילה האחרונה.
”בסדר,“ אמרתי.
”גברתי?“ קופר נופף יד בכיוון הבית שלה.
היא היססה, פנתה, התחילה לחצות את הרחוב.
”אני יכול לקבל את המחבט שלי?“
”קפוץ לי, ג‘ייק.“ היא הושיטה אצבע אמצעית לשמים אבל לא
הסתכלה אחורנית כשצעדה לרוחב הרחוב, לאורך השביל, ולתוך
ביתה. הדלת נטרקה בכוח.
”היה כיף,“ אמרתי.
”רוצה להגיש תלונה?“ שאל קופר והיטה את ראשו לעבר המוסטנג
שלי. ”על הנזקים?“
”אין סיכוי. הבעל החדש שלה עורך דין.“
הוא הנהן. ”הבנתי.“ הוא הביט סביבו. ”קורה משהו שאני אמור
לדעת עליו?“
”לא ממש. בעיה משפחתית.“
שוב הנהן. ”אני לא יכול לעשות הרבה כי לא נראה שעברת על חוק
כלשהו, אבל הייתי מציע שתפנה את השטח.“ הוא משך בכתפיים.

”כדי למנוע בעיות נוספות.“
”בדיוק המחשבות שלי.“
”שאלה אחת,“ אמר קופר. ”איך נכנסת הנה? יש שמירה בשער.“
”יש לי חיוך נחמד.“ חייכתי. קופר לא חייך. ”מכירים אותי.“
קופר היסס, ואחר כך הנהן והושיט לי את כרטיס הביקור שלו. הוא
נכנס חזרה לניידת שלו והסתלק.