1. סוד כמוס
הכול התחיל ביום שישי, כפי שמתחילים בדרך כלל דברים מוזרים. בסופו של דבר, יום שישי המסוים ההוא היה מוזר במיוחד, אף שהתחיל כיום רגיל למדי. אֶליוֹט הוּפֶּר קם בשבע וחצי בבוקר, כרגיל, הכין לאימא שלו ארוחת בוקר בשמונה ורבע, כרגיל, הלך לבית־הספר בשעה שמונה חמישים וחמש, כרגיל, ובשעה תשע וחצי בבוקר כבר היה במשרד המנהל, וזה היה למעשה קצת יותר מאוחר מהרגיל.
"אוי, אליוט," נאנח גראהם סוֹפּוִויד, מנהל בית־הספר היסודי בְּריסמוֹר. "מה נעשה איתך?"
אליוט גירד את ראשו הבלונדיני הפרוע. הוא תיאר לעצמו שהתשובה "תשחררו אותי מבית־הספר לנצח ותכתירו אותי לקיסר עליון שמושל ביקום" לא תיחשב תשובה מתקבלת על הדעת, לכן הוא לא אמר כלום.
"אתה נראה קצת... לא מרוכז בזמן האחרון," אמר מר סופוויד כדי לשבור את השתיקה. "הכול בסדר? קרה משהו בבית־הספר? או בבית?"
אליוט התחמק ממבטו המודאג של המנהל. נו טוב... בית־ספר זה בית־ספר. מעצבן, משעמם, חסר טעם. אין בזה שום דבר חדש. אבל בבית? זה כבר סיפור אחר...
"אני בסדר," הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה. "תודה, אדוני."
"אוי, אליוט," נאנח מר סופוויד שוב ומולל באצבעותיו את הפוני האפור השמוט על מצחו. "אני תמיד אומר שזה בסדר אם תקראו לי גראהם. בואו נשתמש כולנו בשמות שנתנו לנו האימהות שלנו."
המנהל של בריסמור זכה לעוד הרבה שמות יצירתיים יותר מהשם שאימא שלו נתנה לו, אבל השם הכי תרבותי מהם היה תקראו־לי־גראהם.
מבחוץ נשמעה צעקה שכמעט הפילה את המנהל מכיסאו.
אליוט לא היה מסוגל שלא לרחם על תקראו־לי־גראהם. בבית־הספר התרוצצו הרבה שמועות שהסבירו למה הוא פקעת עצבים כזאת, ולא את כולן הפיץ אליוט. היו שאמרו שזה מפני שאשתו עזבה אותו. אחרים אמרו שזה מפני שהיא לא עזבה אותו. ההסבר החביב על אליוט היה שתקראו־לי־גראהם הוא למעשה רוצח סדרתי במנוסה. הוא דמיין את הפניות לקהל הצופים בתוכנית "בשידור חוקר": היזהרו מגראהם סופוויד, הרוצח בסוודר עם הכפתורים, ואל תהססו להתקשר למספר שלפניכם אם הוא שִעמם למוות מישהו שאתם מכירים...
"ה... ה... העניין הוא, אליוט, שכולם בבריסמור רוצים לעזור לך לממש את מלוא הפוטנציאל שלך," המשיך תקראו־לי־גראהם.
"המממ. לא כולם, אדוני," מלמל אליוט.
"למה אתה מתכוון?" הצטווח תקראו־לי־גראהם וכמעט תלש כפתור מהסוודר שלו. "כולנו בבריסמור מחויבים לעודד, לטפח ולעורר השראה בכל תלמיד שבאחריותנו. אנחנו תמיד מוכנים להגיד מילה טובה, לתת עצה מועילה או לוודא שאנחנו יודעים..."
"איפה הננס זב החוטם הזה, הדבר העלוב שקורא לעצמו ילד?!"
דלת המשרד נפרצה לרווחה בשאגת זעם, שמילטה מפיו של תקראו־לי־גראהם יללה של חתלתול ברכבת שדים.
אליוט הכיר טוב מדי את הקול המתועב הזה.
"אה — שלום," ייבב תקראו־לי־גראהם. "כמו שאתה רואה, אני רק מפטפט קצת עם אליוט..."
"הופר," לגלג האדם שנכנס זה עתה לחדר, זינק אל מאחורי כיסאו של אליוט וזיהם את המרחב האווירי שלו בריח גוף קטלני.
רק אדם אחד היה מסוגל להגיד את שם המשפחה של אליוט כאילו היה מילה גסה. זה היה מר בּוֹיל, מרַכז לימודי ההיסטוריה, סגן מנהל בית־הספר בריסמור והמורה הכי גרוע בעולם, אלא אם כן יש באיזו פינה נידחת בכדור הארץ מורה שעושה מהתלמידים שלו קציצות.
בויל היה נמוך, עגלגל וחזירי, והאדם היחיד בעולם עם עיניים שמנות, לפחות בין האנשים שאליוט הכיר. הוא דחס אותן מאחורי משקפיים עם עדשות עבות כמו תחתית של בקבוק זכוכית והביט בתלמידיו בסלידה כמו שרוב האנשים מביטים בארגז של חול חתולים משומש, כאילו תמיד עולה באפו סירחון מגעיל (למעשה באמת עלה באפו סירחון — ריח הגוף שלו).
השערות הבודדות שנותרו לו על ראשו, כהות ושמנוניות, נצמדו לקרקפתו בזכות תקווה בלבד. למראית עין היו למר בויל שלושה סנטרים, אבל מי יודע כמה סנטרים נוספים ארבו מתחת לחולצתו, שתמיד עלה ממנה ריח של מרק ירקות בן שלושה שבועות. הוא ממש שנא את כולם, אבל סלד במיוחד מאליוט, שבשנה האחרונה עלה על עצביו המרוטים.
"אדוני?" שאל אליוט בתמימות.
"אל תתחיל איתי עם 'אדוני', הופר," נהם בויל וקירב את פניו המיוזעות למרחק של מילימטרים מפניו של אליוט. "מה שעשית במצגת שלי היה מביש, מחפיר ומבחיל לחלוטין!"
"כן, בדיוק עמדנו להגיע לזה..." גמגם תקראו־לי־גראהם.
"הוא המיט חרפה על השם בריסמור!" שאג בויל. "הוא בייש את עצמו! הוא בייש את בית־הספר! הוא הרס את מצגת הפאוור־פוינט המבריקה שלי על הגרביים האהובים של נפוליאון! הוא..."
"הוא נרדם," אמר תקראו־לי־גראהם בשקט והביט בפניו החיוורות של אליוט ובעיגולים השחורים סביב עיניו. "בוא ננסה לשמור קצת על פרופורציות, מר בויל. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה בזמן האחרון, אליוט. למה אתה כל כך עייף?"
"פְפְפְ!" התיז בויל. "בטח מסתובב בחוץ כל הזמן ומפחיד גברות זקנות! או משחק עד הבוקר במשחקי מחשב אלימים! או תולה את התחתונים שלי בראש התורן של בית־הספר! פעם נוספת!"
אליוט ניסה לא לחייך בעונג למשמע אזכור התעלול האהוב עליו ביותר, התעלול שבויל ידע — אבל לעולם לא יצליח להוכיח — שאליוט יזם בשנה שעברה. אבל התעלולים נפסקו מזמן. אליוט כבר לא היה יכול להרשות לעצמו להסתבך בצרות נוספות.
"הופר!" צרח בויל. "המנהל שאל אותך שאלה! תפסיק להיות כזה חצוף!"
"הכול בסדר," לחש תקראו־לי־גראהם, "אליוט יכול לענות בזמנו ה..."
"תשתוק, גראהם!" צעק בויל מעבר לכתפו, עיניו השמנמנות אינן מרפות מפניו של אליוט. "ותראה איך אתה נראה! מתי בפעם האחרונה החולצה הזאת ראתה מגהץ? אפילו קבצן היה מעקם את האף מול הנעליים האלה. והרי כבר הערתי לך פעם על שעון הכיס הזה — אסור לענוד תכשיטים בבריסמור... נו, קדימה, בוא נשמע את התירוץ העלוב שלך!"
"כן, דבר איתנו, אליוט. אולי נוכל לעזור?" אמר תקראו־לי־גראהם באהדה. "הרי אתה רק בן שתים־עשרה. אנחנו לא מצפים ממך שתעשה הכול כמו שצריך."
אצבעותיו של אליוט התהדקו מאליהן סביב השעון הישן שבכיסו. לרגע הוא שקל להגיד את האמת. אולי המנהל יוכל לעזור לו? אליוט בהחלט לא ידע מה לעשות. אולי אם הוא רק יסביר בקשר ל...
אבל ברגע שהמחשבה עלתה במוחו, הוא החניק אותה בשקט. אליוט חייב לשמור בסוד את מה שקורה בבית. אם יספר למישהו, זה יהיה ממש מסוכן.
"מר בויל צודק, אדוני," אמר אליוט, והשקר נתקע בגרונו. "אני תמיד הולך לישון מאוחר כי אני משחק במשחקי מחשב. הכול באשמתי."
"אתה רואה!" התנודד בויל בשמחת ניצחון, חבט באוויר בזרוע שמנה כמו שוק טלה והפיל את תקראו־לי־גראהם אחורה. "ידעתי!"
"אין לך שום דבר להגיד להגנתך, אליוט?" שאל תקראו־לי־גראהם מהרצפה. "אין עוד משהו שאנחנו צריכים לדעת?"
"לא, אדוני," מלמל אליוט.
"אני אגיד לך מה הוא צריך לדעת," לגלג בויל בחיוך שהיה יכול להקפיא גלידה. "הוא נכשל בלימודים. הציונים שלו צנחו בכל המקצועות, ואם הוא לא יקבל שמונים וחמש בכל מבחני סוף השליש, הוא יעוף מבריסמור לתמיד. ביום שני יש לך אצלי בוחן הכנה למבחן בהיסטוריה, הופר. זה כבר ייתן לך בעיטה נחוצה ביותר ב..."
"תודה, מר ב... בויל," גמגם תקראו־לי־גראהם.
ליבו של אליוט צנח בקרבו למשמע התזכורת למבחנים שבוודאי ייכשל בהם. הוא ניסה למצוא זמן ללמוד בבית, הוא באמת ניסה.
"בבקשה, אליוט," אמר תקראו־לי־גראהם. "תן לנו לעזור לך."
אליוט הביט בעיניו הטובות של המנהל הפחדן ושוב שקל לספר לו את האמת על מה שקורה בבית, על אימא. הוא לא ידע עוד כמה זמן הוא יצליח להחזיק מעמד ככה. זה התחיל להיות קשה מדי.
"אני... פשוט... לפעמים..." הוא התחיל לומר, מחפש את המילים הבלתי אפשריות.
"ריתוק!" שאג בויל ויצא בצהלת ניצחון מהמשרד. "הופר — גש אלי אחרי הלימודים!"
