צללים 3 - מעבר לצללים

״כל חיי כעסתי על אימא שלי ונשבעתי שלא אהיה כמוה, ובסופו של דבר אני לא שונה ממנה.״ אנחה רועדת נפלטת מבין שפתיה. ״נכנעתי לאהבה והתעלמתי מההיגיון. איבדתי את העבודה, את הכבוד ואת המשפחה שלי. אתה חושב שאצליח לשקם את אימא שלי? באשמתי, אלין איבדה אותה.״

ויקה

רפאל קיווה שאלמד להכיר את האדם שהוא, והוא הצליח. הוא חדר לליבי ולימד אותי מה זו אהבה, מה זו משפחה. מגיע לו שיאהבו אותו, שיבחרו בו, אבל שם המשפחה שלו מטיל על חיי צל ענקי ומפרק את כל מה שנלחמתי עליו חתיכה אחר חתיכה. אני לא יכולה שלא לתהות אם עשיתי טעות נוראית כשנתתי לרגש לגבור ולאהבה לסנוור אותי. אולי בסופו של דבר, אני לא שונה מאימא שלי.   

רפאל

המשפט הקבוע של אבא היה 'לעולם אל תזלזל באויב שלך'. אם הייתי מקשיב לו, הייתי מזהה את נורות האזהרה. בגללי ויקה איבדה את כל מה שחשוב לה והחיים שלה בסכנה. אני חסר אונים, כל צעד לא נכון עלול לפגוע באחיי או באהבת חיי, אך האויב שלי הצליח להעיר את המפלצת שחשבתי שקברתי לפני שנים ואין דרך חזרה, רק ניצחון מוחלט יבטיח את ביטחונם של ויקה ושל אחיי.     

מעבר לצללים מאת הסופרת גלית רוטנברג הוא הספר השלישי בטרילוגיית צללים. הספרים הנוספים בטרילוגיה הם: צללים מהעבר ולכודים בצללים.

רפאל

״תבדוק איפה הם,״ אני מבקש ממאור. העייפות מנצחת אותי. הם היו אמורים להיות כאן לפני יותר משעה ועד עכשיו הם לא יצרו קשר. הוא מתקשר לשי ומעביר את השיחה לרמקול.

״הבן זונה עשה לנו כיפה אדומה. הורדנו שלושה בחורים ואנחנו במרדף אחריו,״ שי מדווח בזעם.

״יש לנו פצועים?״

״שניים.״

״תעצרו את המרדף ותחזרו לפה.״ אני פוקד ומאור מנתק את השיחה. אני נכנס למחסן שבו מוחזק אריה המותש. הסיטואציות האלו לא מתאימות לאנשים בגילו. ידיו קשורות וגופו מתוח, ראשו שמוט הצידה והוא נראה על סף עילפון.

״מה עכשיו, אשל? מה אתה מתכוון לעשות?״ הוא שואל בקול צרוד. ״תעזוב את הילד שלי, הוא סבל מספיק,״ הוא מפציר בי. ״אתה רוצה לגבות את החוב? תגבה אותו ממני, לא ממנו. אני הכנסתי אותו לעולם הזה, הכול באשמתי,״ קולו שבור. הוא לא בוכה על עצמו, הוא בוכה בגלל הבן החרא שלו. אני שולף את האקדח המוצמד לגבי, דורך ומכוון אליו. אריה מתבונן בעיניי ולא מתקפל. הוא שייך לדור של אבא, דור של גברים אחרים.

״מתנה מהבן שלך,״ אני אומר בקרירות ויורה בראשו. טיפות דם ניתזות על פניי וראשו חסר החיים נשמט מייד. הירייה מזעזעת את גופי ומזכירה לי שאני פצוע, והכאב החד שעובר בגבי שוקע בי כמו עופרת כבדה עד שמתמקם בליבי. אני מסלק את זיכרונות הילדות על אריה מראשי ומתעשת. ״תבקש מהבחורים להשאיר את הגופה בכניסה לבית שלו. סיימתי לשחק משחקים, הגיע הזמן להוריד את אריק ארושס ואת כל האנשים שלו.״ אני מוחה את הדם המבחיל מפניי ומתרחק מהגופה, ממהר לשירותים לנקות את עצמי.

״דיברת עם ויקה?״ הבעתו של מאור מעוררת בי תחושה רעה.

״על מה? מה קרה?״ אני נעצר. דניאל וסער נעמדים לידי.

״קארין שלחה לי הודעה, היא נמצאת בבית החולים עם ויקה ועם המשפחה שלה.״ ליבי נופל. ״תקפו אותה, את אימא שלה ואת אחותה, ורצחו את אבא שלה.״

״על מה אתה מדבר? מי תקף אותם?״ אני מחסיר נשימה. ״איפה רגב היה? הוא לא נסע איתה?״

״אין לי מושג איפה רגב או איך אפשרו לה לצאת בלי אבטחה מהבית, וקארין לא יודעת כלום. היא רק משערת שזה קשור לאיזה חוב הימורים.״

״פגעו באלין ובוויקה?״ דניאל שואל.

״שברו לאלין את היד ובעטו לוויקה בצלעות או משהו כזה,״ הוא מספר. ״היא לא מפרטת יותר מדי בהודעות המוקלטות.״

אני רץ לרכבו של דניאל והוא מצטרף אליי, מתיישב במושב האחורי. אסי יוצא מהחניה ושועט לכיוון בית החולים. השיחה לוויקה מועברת למשיבון ואני מתקשר לאחותה.

״היי,״ היא עונה בקול שקט, נשימותיה כבדות מהבכי.

״הרגע שמעתי על מה שקרה. אתן בסדר?״ אשחט במו ידיי את הפחדנים שתקפו אותן.

״הרגע שמעת? איך זה יכול להיות אם אתה זה ששלח אותם?״ היא מאשימה בקול שקט. ״אני לא יודעת איך אחותי תחזיר לך חמישה מיליון שקלים, אבל אתה לא יכול להרוג את אימא שלי.״ אלין פורצת בבכי קורע לב. אני מתחבר לדיבורית כדי שאסי ודניאל יקשיבו לשיחה.

״על מה את מדברת? איזה חמישה מיליון? את מי שלחתי?״ אני נלחם כדי לשמור על רוגע בקולי, לא מעוניין להסעיר אותה יותר.

״הם אמרו לנו שאתה שלחת אותם לגבות את החוב, שהם האנשים שלך,״ קולה רועד ונשימותיה קצרות. ״הם רצחו את אבא שלנו ואיימו על ויקה שאם היא לא תחזיר לך את החוב, הם יחזרו לרצוח אותי ואת אימא.״ היא נשמעת מבועתת. ״הם הרביצו לאימא ולוויקה ושברו לי את היד. יש לנו שבוע להחזיר את החוב ואין לי מושג מה נעשה.״

״לא הבנתי,״ דניאל מתערב. ״אלין, תהיי איתי, הם טענו שאנחנו שלחנו אותם? שאבא שלך חייב לנו כסף?״

״כן, מההימורים.״

״את חכמה מספיק, אלין. את מאמינה שאני עומד מאחורי זה? את מאמינה ששלחתי מישהו לגבות מוויקה חוב כזה?״ כפות ידיי מתאגרפות.

״מי האנשים האלה, רפאל? הם יחזרו אלינו? הם ירצחו את אימא שלי?״

״אף אחד לא ירצח את אימא שלך והם ישלמו בחיים שלהם על מה שהם עשו לכן,״ דניאל מתפרץ במקומי. אני שולח לעברו מבט מצמית. נדפק לו המוח? איך הוא אומר דברים כאלה לאלין? ״אתה קולט שהבני זונות השתמשו בשם שלנו? לך תדע אם הם עשו את זה לעוד אנשים.״

״נמצא אותם ונדאג שהם יעמדו לדין,״ אני מתקן אותו. ״איפה אתן נמצאות?״

״בבית החולים, אשלח לך את הפרטים.״ היא מסיימת את השיחה ואני חובט בחלון, לא מאמין שזה קרה. באשמתי רצחו את אבא של ויקה. איך היא תסלח לי על זה אי־פעם?

״תמצאו את מי שעומד מאחורי זה,״ אני פוקד.

״אני כבר על זה.״ דניאל עסוק בטלפון הנייד שלו. אני שולח הודעה בקבוצה המשותפת עם לידור וסער.

אני: תמצאו את הבחורים שעומדים מאחורי התקיפה.

סער: ביקשתי מלידור לבדוק אצל מי אבא שלה היה מהמר, ולמי הוא חייב כסף.

אני: לדעתי מדובר בארגון של אריק.

לידור: אתה לא טועה.

לידור: בקרוב יהיו לי יותר פרטים.

אני: מחכה.

מצד אחד, הנסיעה נמשכת כמו נצח ומצד שני, אני חושש מהרגע שאפגוש את ויקה. אין לי מושג למה לצפות, אבל זה לא יהיה קל. נוסף על המפגשים עם טננבויים ועם שחר, המריבה עם אלונה והבעיות בעבודה, עכשיו גם הסיפור הזה נפל עליה. ויקה הייתה נחושה להילחם עלינו, אבל אחרי מה שקרה הלילה, קשה לי להאמין שהיא תרצה לראות אותי שוב.

אסי עוצר את הרכב בכניסה לבית החולים. דניאל ואני רצים פנימה, עוקבים אחרי ההנחיות שאלין שלחה לי בהודעה ומגיעים למחלקה. ויקה, אלין, קארין ואיתי יושבים מחוץ לאחד החדרים. כפות ידיי נקמצות לאגרוף ולסתותיי מתהדקות. הסימנים הכחולים בפניה של ויקה גורמים לי לרצות לשבור, להרוס ולהחריב את העולם. עיניה הכבויות פוגשות את עיניי ושפתה התחתונה מתחילה לרעוד. אני מתקרב אליה ורוכן על עקביי, חושש לחבק אותה או לגעת בה.

״בדקו אותך?״ אני שואל בחוסר אונים אחרי שתיקה ארוכה מדי. אני לא יכול לאבד אותה, אך מרגיש שמאוחר מדי. אני יודע שאיבדתי אותה.

״כן.״ קולה צרוד. אני עוקב אחרי מבטה ורואה את דניאל ואת אלין מתחבקים. אפילו לא שמתי לב שהיא קמה מהכיסא או שהם החליפו מילה ביניהם. ״ערכו לי צילום ואין לי שבר או סדק בצלעות.״

״ויק, את רוצה לשתות משהו חם או קר?״ אלין שואלת, על ידה השמאלית מתנוסס גבס לבן ועבה.

״לא, תודה,״ היא עונה בקול שקט.

״תקנו לה קולה,״ אני מבקש.

״מה איתכם?״ דניאל מסתכל על קארין ועל איתי.

״אנחנו בסדר.״ קארין מראה לו את בקבוקי המים, והוא ואלין יוצאים יחד מהמחלקה. ״היא דיברה איתך בטלפון?״ קארין מסמנת בראשה לעבר אלין המתרחקת. ״היא חיכתה לשמוע ממך שאתה לא עומד מאחורי זה.״

״היא ילדה חכמה, היא ידעה שאני לא עומד מאחורי זה גם בלי לשאול אותי.״ אני מסתכל על ויקה, ומקווה שגם היא הספיקה להכיר אותי ולא חשדה בי.

״שחר היה כאן,״ ויקה משתפת. ״הוא מתעקש לקשור את הסיפור הזה אליך, גם אחרי שהסברתי לו שאבא שלי היה מהמר.״

״הסיפור הזה קשור אליי, אחרת הם לא היו מזכירים את השם שלי.״

״למי היא חייבת כסף? אין לה איך להחזיר סכום כזה,״ איתי דואג. ״מה נעשה אם הם יחזרו?״ הוא יורה את השאלות בקול נמוך כדי שהאחרים לא ישמעו.

״היא לא חייבת כסף לאף אחד,״ אני מתחייב. המזדיינים לא יזכו לראות את המחר אחרי התרגיל הזה. ״למה אנחנו יושבים פה?״ אני שואל את ויקה.

״אימא שלי מאושפזת להשגחה.״ היא בוהה בקיר, שקועה במחשבות. ״אני צריכה לארגן את ההלוויה ואין לי מושג מאיפה להתחיל.״

״איתי ואני נטפל בזה,״ קארין מרגיעה אותה. ״תשגיחי על אלין ועל אימא שלך, אל תשאירי אותן לבד.״

״אימא שלי מרוסקת.״ היא נלחמת בדמעות הנאגרות בעיניה. ״במשך שנים ייחלתי שהוא ימות כדי שהבעיות שלנו ייפתרו, ועכשיו אני מתייסרת כי לא עשיתי מספיק בשביל לעזור לו. איך אני אמורה להסתכל לה בעיניים אחרי שהיא התחננה בפניי שאעזור לה וסירבתי?״

״עשית מעל ומעבר, ויק.״ איתי עוטף את כף ידה. ״אף אחד לא היה עושה עבור ההורים שלו אפילו רבע ממה שעשית עבורם.״

״את צריכה להעמיד את אימא שלך על הרגליים, כמו שעשית תמיד.״ קארין מחזקת אותה. ״אסור לך להישבר, כי השיקום שלהן תלוי רק בך.״

״אין לי כוונה להישבר לידן.״ תעצומות הנפש והאהבה שלה לאחותה ולאימא שלה גורמות לי להתאהב בה אפילו יותר. היא לא נכנעת לכאב ולא מרחמת על עצמה, היא נלחמת עבורן. ״אני לא יודעת אם אימא שלי תרצה לשבת שבעה,״ היא משנה נושא. ״אף פעם לא דיברנו על הנושא ואין לנו משפחה בארץ.״

״אבא שלך התעקש לעלות לארץ כי היהדות הייתה חשובה לו,״ איתי מזכיר לה בעדינות. ״גם בתקופות הכי גרועות שלו הוא התעקש על כך שזה הבית שלו, וקעקע על גב כף ידו מגן דוד. לדעתי, אתן צריכות לצאת מאזור הנוחות ולכבד אותו. הוא היה רוצה שתשבו עליו שבעה.״

״אני אפילו לא יודעת מה עושים כשיושבים שבעה, או מה צריך בשביל זה.״ היא מיואשת. ״זאת צריכה להיות החלטה של אימא שלי.״ היא משתתקת לרגע, מסתכלת בחוסר נעימות על החברים שלה ומשחקת באצבעותיה. ״אני יכולה להפיל עליכם עוד משהו?״ אני רואה כמה קשה לה לבקש עזרה, ותוהה אם יגיע היום שבו היא תסמוך עליי ותרגיש נוח לבקש ממני... על מה אני חושב בכלל? בשלב הזה, היא לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים ומעמידה פנים שאני לא נמצא.

״את מעצבנת אותי,״ קארין נוזפת בה. ״תפסיקי להרגיש לא נעים לבקש, בשביל זה אנחנו כאן.״

״תוכלו לנקות את הדירה של אימא שלי? הם שברו את כל הרהיטים ודם מרוח על הרצפה.״ היא מכסה לרגע את פניה ונושמת עמוק. ״אני לא יודעת אם אחרי מה שקרה נצליח לחזור לבית הזה, אבל איזו ברירה יש לנו?״

״נוכל להצטופף יחד בדירה שלך ושלי,״ קארין מציעה. הדירה קטנה וצפופה, ארבעתן לא יצליחו לגור בה.

״את יכולה להביא אותן למושב,״ אני מציע ואוחז בצידי פניה, מלטף את לחייה בעזרת האגודל וגורם לה להביט בי. ״נוכל לקיים שם את השבעה ולאחר מכן, נזרום עם מה שהן יחליטו.״

״אימא שלי ואלין לא ירגישו נוח במושב,״ היא מתחמקת.

״אלין אהבה להיות במושב.״ אני משתמש בחולשה שלה כדי להחזיר אותה אליי, לא מוכן לוותר עליה בלי מלחמה. ״יעשה לה טוב להיות באוויר הפתוח ועם הילי.״ ויקה משפילה את מבטה ולא ממהרת לשלול את האפשרות, היא יודעת שאני צודק. ״הן זקוקות לשינוי אווירה ולרוגע כדי להתחזק.״

״אל תמהרי לשלול את האפשרות,״ קארין מבקשת ממנה.

״איזו אפשרות?״ קולה של אלין נשמע. אני מסתובב ורואה אותה אוחזת בידה הבריאה בכוס קפה. שערה אסוף ונראה שהיא התרעננה מעט, אך עיניה עדיין נפוחות מבכי.

״רפאל הציע לנו לקיים את השבעה במושב.״ ויקה לא מצליחה להסתיר את ההסתייגות בקולה, ובוחנת את מבטה של אלין.

״את לא רוצה לנסוע לשם?״ אלין מבולבלת. ״את חושבת שיש לו ק-״

״לא, אלין, עוד לפני שהוא הגיע אמרתי לך שזה שקר,״ ויקה מבהירה, לא מותירה מקום לספק. ״כרגע, הכי חשוב לי שתרגישו טוב. אני לא רוצה להחליט עבורכן.״

״אני לא רוצה לחזור הביתה,״ קולה נסדק. ״אני יודעת שזה פחדני מצידי, אבל אני לא יכולה לחזור לשם, ויק.״

״מה פחדני בזה?״ דניאל מתערב. ״תפסיקי להעמיד פנים שהכול בסדר, ברור? עברת חרא של חוויה ומותר לך לפחד.״

״לשם שינוי אני מסכים איתו, וזה לא קורה הרבה.״ אני נעמד ומותח את רגליי. אלין מחייכת במבוכה. ״תרגישי נוח אצלי בבית?״

״אימא היא לא אישה קלה.״ אלין מעבירה משקל מרגל לרגל ומתחמקת מעיניי. ״אתה בטוח שאתה מוכן לארח אותה?״

״היא חלק מהמשפחה, זאת החובה שלנו לתמוך בה,״ אני מרגיע אותה. ״קארין, תוכלי לארוז להן מזוודות?״

״בטח. איתי ואני ננקה את הדירה, נארוז תיקים ונארגן את ההלוויה.״ היא קמה מהכיסא ואיתי מצטרף אליה. ״את יודעת מתי ישחררו אותה? את מעדיפה שההלוויה תתקיים בשעה מסוימת?״ קארין שואלת את ויקה.

״לא אכפת לי מתי, גם ככה אין לנו למי להודיע.״

״לפי היהדות עדיף לקבור כמה שיותר מוקדם,״ דניאל אומר.

״נדבר עם קדישא ונעדכן אתכם בפרטים.״ איתי מחבק את ויקה בזהירות. ״אם תצטרכי משהו, כל דבר, תתקשרי אליי.״

״תודה.״ היא מחבקת אותו פעם נוספת ומסתכלת עליו ועל קארין הולכים. אני מתיישב לצידה ולראשונה, לא בטוח מה לומר או לעשות. אהיה חייב לחזור לתפקד ולהוכיח לה שאני לא רק בעיה בחייה, אני גם הגב שלה.

״את באה איתי לעשן?״ דניאל שואל את אלין.

״אני מפחדת שהיא תהיה בחוץ, אני לא יודעת מי-״ ויקה מתחילה לומר.

״ויק, היא איתי, שום דבר לא יקרה לה,״ הוא מתחייב.

״התוכנית שלהם מומשה, הם לא יחזרו,״ אני מנסה להרגיע אותה, ללא הצלחה. אחרי מה שהיא עברה יהיה קשה מאוד לגרום לה להרגיש בטוחה.

״מה הייתה התוכנית שלהם?״ היא שואלת ברגע שהם יוצאים מהמחלקה. פניה מאדימות מכעס. ״אתה יודע מי עומד מאחורי זה, נכון?״ היא מנסה להסתובב ומתכווצת בכאב, אוחזת בצד גופה ועוצמת את עיניה.

״את צריכה לנוח, אחרת הכאב יחמיר. את לא יכולה להמשיך לשבת על כיסא הפלסטיק הזה.״

״איך אני יכולה לנוח? אתה מבין בכלל מה קרה? אני באמת שואלת את עצמי אם אתה אדיש למצב או שזאת העמדת פנים.״

״מה את חושבת?״ אני מביט בעיניה הזועמות.

״אריק עומד מאחורי זה, נכון?״ המילים נורות מפיה מהר מדי ורגלה קופצת. ״אבא שלי הכיר אותו? הוא חייב לו כסף? אני לא יודעת לאן הוא נעלם בימים האחרונים או עם מי הוא הסתבך, אני לא יודעת למי אני חייבת את הסכום הזה או מאיפ-״

״את לא חייבת כלום לאף אחד,״ אני מתעקש לגרום לה להבין. ״הם יודעים שאת החולשה שלי והגיעו לאבא שלך, ניצלו את ההתמכרות שלו כדי לפגוע בי והצליחו.״ אש משתוללת בתוכי. אם ויקה לא הייתה צריכה אותי לצידה, הייתי הופך את המדינה עד שהייתי מגיע לאחראים וחונק אותם למוות במו ידיי. ״אני לא יכול להחזיר את הזמן או לפצות אותך על מה שקרה, אבל תעזרי לי לשמור עליכן עד שאתפוס את אריק.״

״מה זה אומר, רפאל? איך תשמור עליהן?״ היא לא מזכירה את עצמה, כרגע רק הן חשובות לה. ״הייתי צריכה להיות חכמה יותר, הייתי צריכה לדעת שאני מעמידה אותן בסכנה ולא רק את עצמי.״ היא עוצמת את עיניה, נושכת את שפתה ואוחזת בצד גופה. ״זאת אשמתי, כל מה שקרה הוא באשמתי.״

״איך זו אשמתך?״ אני מתעצבן.

״כל חיי כעסתי על אימא שלי ונשבעתי שלא אהיה כמוה, ובסופו של דבר אני לא שונה ממנה.״ אנחה רועדת נפלטת מבין שפתיה. ״נכנעתי לאהבה והתעלמתי מההיגיון. איבדתי את העבודה, את הכבוד ואת המשפחה שלי. אתה חושב שאצליח לשקם את אימא שלי? באשמתי, אלין איבדה אותה.״

״אוכיח-״

״אל תוכיח לי כלום,״ היא קוטעת את דבריי. ״אסע איתך למושב כי כרגע זה הדבר הנכון לעשות. אתה היחיד שיכול לשמור על אלין ועל אימא שלי, אבל זה נגמר, רפאל.״ דמעות שוטפות את לחייה. ״אחרי מה שקרה, אני לא מסוגלת. לא עוד.״

״תחלימי ותתחזקי, ולאחר מכן נדבר על מערכת היחסים שלנו. כרגע, הדבר היחיד שחשוב זה הביטחון שלכן ואצטרך את שיתוף הפעולה המלא שלך,״ אני מדגיש. היא נסערת, עצובה וכואבת, זה לא הזמן לנהל שיחה עמוקה או להתעקש.

״אעשה מה שצריך כדי לשמור על אלין, היא הדבר הכי חשוב בחיי.״ היא משפילה את מבטה.

״אם היא תדע שנפרדת ממני, היא תחשוב שאני עומד מאחורי מה שקרה ומשקר לה.״ פעם נוספת, אני מנצל את הבלבול ואת החולשה שלה לאחותה. ״אל תשתפי אותה בשיחה הזאת עד שאשתלט על המצב ואגרום לה לסמוך עליי, בסדר?״

״גם אימא שלי לא יכולה לדעת מכלום,״ היא מסכימה איתי. ״היא הייתה מעורפלת מדי ולא שמעה שהזכירו את השם שלך. אם היא תדע על השיחה הזאת, היא לא תסכים לגור במושב.״

״אף אחד לא ידע.״ אני מתמרן אותה להאמין שמדובר בהסכמה הדדית. היא לא צריכה לדעת שאני מתכוון לנצל כל רגע כדי להזכיר לה שנועדנו להיות יחד.