קיץ לנצח

בלי תמיד הייתה מאוהבת במישהו ממשפחת פישר. סוזנה הייתה לה כמו אם שנייה, קונרד היה האהבה הראשונה שלה וג'רמיה הוא החבר הרציני הראשון שלה. והנה סוף סוף, כעבור שנתיים, ג'רמיה כורע ברך ומציע לבלי את מה שתמיד רצתה… להיות בלי פישר.

ג'רמיה ובלי חוזרים לבית שבחוף קאזנס כדי לתכנן את החתונה שלהם, וקונרד חוזר לשם כדי להגיד לבלי שהוא טעה. שהוא עדיין אוהב אותה ושהיא האחת והיחידה שלו. עכשיו בלי צריכה להתמודד עם הרגשות שלה הן כלפי ג'רמיה והן כלפי קונרד, ולהשלים עם האמת שכנראה ידעה מאז ומתמיד: שאחד מהם יסיים את הקיץ עם לב שבור.

ג'ני האן היא סופרת נוער אמריקאית עטורת פרסים. הספרים שכתבה בסדרות "הקיץ שבו הפכתי ליפה" ו"לכל הבנים שאהבתי פעם" היו לרבי-מכר של "הניו יורק טיימס", עובדו לקולנוע ותורגמו ליותר מ-30 שפות.

קיץ לנצח

כשהייתי קטנה, אמא שלי ואני נהגנו לצפות בימי רביעי בערב בסרטים מוזיקליים ישנים. זה היה הקטע שלנו. לפעמים אבא שלי או סטיבן היו מצטרפים וצופים איתנו קצת, אבל בגדול היינו אמא שלי ואני מכורבלות בשמיכה על הספה, עם קערה של פופקורן מתוק ומלוח, בכל יום רביעי. צפינו ב"איש המוזיקה", "סיפור הפרברים", "פגוש אותי בסנט לואיס" שמצאו חן בעיניי - וב"שיר אשיר בגשם", שממש אהבתי. אבל יותר מכולם אהבתי את "ביי ביי, בֶּרדי". הוא היה מדורג אצלי במקום הראשון מבין כל הסרטים המוזיקליים. צפיתי בו שוב ושוב, כמה שאמא שלי רק היתה מסוגלת. בדיוק כמו הדמות הראשית בו, קים מק'אפי, רציתי להתאפר במסקרה ובשפתון ולנעול עקבים ולהרגיש "מבוגרת נשית שמחה" כזאת. רציתי לשמוע בנים שורקים ולדעת שזה מכוון אלי. רציתי להתבגר ולהיות בדיוק כמו קים, כי היו לה כל הדברים האלה.

ואחר כך, כשהגיע הזמן ללכת לישון, נהגתי לזמר "אנחנו אוהבות אותך, קונרד, רק אותך. אנחנו אוהבות אותך, קונרד, נאמנות רק לך" מול המראה באמבטיה, בפה מלא במשחת שיניים. אבל לא כיוונתי את זה לקונרד בֶּרדי מהסרט. אני שרתי לקונרד שלי. קונרד בֶּק פישר, הנער שעליו חלמתי על סף גיל ההתבגרות.

בכל חיי אהבתי רק שני בנים - לשניהם יש אותו שם משפחה, פישר. קונרד היה הראשון, ואהבתי אותו כמו שאפשר לאהוב רק בפעם הראשונה. מין אהבה כזאת שיודעים שהיא לא לעניין, אבל מעדיפים לא לדעת - אהבה מסחררת ומטופשת ועזה. אהבה כזאת היא באמת משהו חד־פעמי.

אחר כך אהבתי גם את ג'רמיה. הייתי מסתכלת על ג'רמיה ורואה עבר, הווה ועתיד. הוא לא רק הכיר את הילדה שהייתי פעם. הוא הכיר את מי שהייתי בהווה ממש ובכל זאת אהב אותי.

שתי האהבות הגדולות שלי. אני חושבת שתמיד ידעתי שיום אחד השם שלי יהיה בֶּלי פישר. פשוט לא ידעתי שזה מה שיקרה.

פרק 1

בשבוע של בחינות סוף השנה, אחרי שלומדים חמש שעות רצוף, ישנם שלושה דברים שאת צריכה כדי לעבור את הלילה. כוס הברד הכי גדולה שיש - בטעמים של דובדבן וקולה. מכנסי פיג'מה, כאלה שעברו מיליון כביסות והם כבר דקים־דקים כמו נייר טואלט. ולבסוף, הפסקות לריקודים. מלא הפסקות לריקודים. כשמתחילות להיעצם לך העיניים וכל מה שאת רוצה זה את המיטה שלך, הפסקות לריקודים הן הדבר שעוזר לך להחזיק מעמד.

השעה היתה ארבע לפנות בוקר ואני למדתי לבחינה האחרונה בשנה הראשונה שלי כסטודנטית באוניברסיטת פינץ'. התמקמתי בספרייה של בניין המעונות שלי עם החברה הכי טובה החדשה שלי, אניקה ג'ונסון, ועם החברה הכי טובה הוותיקה שלי, טיילור ג'וּל. חופשת הקיץ היתה כל כך קרובה שכבר כמעט הרגשתי אותה. עוד חמישה ימים, זה הכול. את הספירה לאחור התחלתי עוד באפריל.

"תבחנו אותי," פקדה טיילור בקול צרוד.

פתחתי את המחברת שלי בעמוד אקראי. "מה ההבדל בין אנימָה לבין אנימוּס."

טיילור נשכה את השפה התחתונה. "תני לי רמז."

"אה... תחשבי בכיוון של לטינית," אמרתי.

"לא למדתי לטינית! הולכים לבחון אותנו גם על לטינית?"

"לא, רק ניסיתי לתת לך רמז. כי שמות עצם בזכר בלטינית נגמרים בסיומת – Xוּס ושמות עצם בנקבה נגמרים בסיומת – xָה, ואנימה זה אבטיפוס נשי ואנימוס זה אבטיפוס גברי. הבנת?"

היא נאנחה בקול. "לא. אני בטוח נכשלת."

אניקה הרימה את הראש מהמחברת שלה ואמרה, "אולי אם תפסיקי לשלוח הודעות בטלפון ותתחילי ללמוד, לא תיכשלי."

טיילור בהתה בה. "אני עוזרת לאחותי הגדולה לתכנן את ארוחת הבוקר של סוף השנה שלנו, אז אני בכוננות הלילה."

"בכוננות?" אניקה נראתה משועשעת. "כמו רופאה?"

"כן, בול כמו רופאה," טיילור התפרצה עליה.

"אז מה בתכנון, פנקייק או ופל בלגי?"

"פרנץ' טוסט, תודה רבה לך."

שלושתנו למדנו באותו קורס פסיכולוגיה לשנה א'. המבחן שלי ושל טיילור היה למחרת ושל אניקה יום אחר כך. אניקה היתה החברה הכי קרובה שלי בקולג', חוץ מטיילור. בהתחשב בזה שטיילור תחרותית מטבעה, היא בהחלט קינאה בחברות שלי עם אניקה, לא שהיא אי פעם היתה מודה בזה.

החברות שלי ושל אניקה היתה שונה מהחברות שלי ושל טיילור. אניקה היתה רגועה והיה קל להיות בחברתה. היא לא היתה שיפוטית. אבל מה שהיה חשוב יותר מכול זה שהיא נתנה לי מרחב להיות שונה. היא לא הכירה אותי כל החיים שלי ולכן לא היו לה לא ציפיות ולא הנחות מוקדמות לגביי. זה נתן לי חופש. היא גם לא דמתה לאף אחת מהחברות שלי מהבית. היא היתה מניו יורק, אבא שלה היה נגן ג'ז ואמא שלה היתה סופרת.

כמה שעות מאוחר יותר השמש כבר זרחה והאירה את החדר באור כחלחל. הראש של טיילור כבר צנח ואניקה בהתה בחלל כמו זומבי.

גלגלתי שני כדורי נייר וזרקתי אותם על החברות שלי. "הפסקת ריקודים," קראתי בקול מתנגן והפעלתי שיר במחשב שלי. נענעתי קצת את הטוסיק בכיסא.

אניקה הסתכלה עלי. "למה את כזאת שמחה?"

"בגלל," אמרתי ומחאתי כף אל כף, "בגלל שבעוד כמה שעות, כל זה יהיה מאחוריי." הבחינה שלי היתה רק אחר הצהריים, אז תיכננתי לחזור לחדר ולישון כמה שעות, ואז לקום וללמוד עוד קצת.

ישנתי יותר מדי, אבל בכל זאת הספקתי ללמוד עוד שעה. לא היה לי מספיק זמן לקפוץ לאולם האוכל לאכול ארוחת בוקר, אז פשוט קניתי קולה בטעם דובדבן מהמכונה.

המבחן היה קשה כמו שחשבנו, אבל הייתי די בטוחה שאקבל לפחות שמונים. טיילור היתה די בטוחה שהיא לא נכשלה, וזה היה טוב. שתינו היינו עייפות מדי בשביל לחגוג אחרי המבחן, אז פשוט נתנו כיף והתפצלנו.

אני חזרתי לחדר שלי במעונות, מוכנה ומזומנה לקרוס עד ארוחת הערב, וכשפתחתי את הדלת מצאתי שם את ג'רמיה ישן במיטה שלי. כשהוא ישן הוא נראה כמו ילד, למרות הזיפים. הוא היה שרוע על השמיכה שלי, כפות הרגליים שלו ביצבצו מעבר לקצה המיטה והוא חיבק את בובת דוב הקוטב שלי.

חלצתי נעליים ונכנסתי למיטה הזוגית והסופר־ארוכה שלי, לידו. הוא התהפך, פקח עיניים ואמר, "הַיי."

"הַיי," אמרתי.

"איך הלך?"

"לא רע."

"יופי." הוא שיחרר את הדובון שלי, ג'וניור מינט, והצמיד אותי אליו בחיבוק. "הבאתי לך את החצי של הסנדוויץ' שלי מארוחת הצהריים."

"אתה חמוד," אמרתי ותחבתי את הראש שלי אל הכתף שלו.

הוא נישק את השיער שלי. "אני לא יכול להרשות לבחורה שלי לדלג על ארוחות על ימין ועל שמאל."

"דילגתי רק על ארוחת בוקר," אמרתי. אחרי מחשבה נוספת הוספתי גם, "וצהריים."

"את רוצה את הסנדוויץ' עכשיו? הוא בתיק שלי."

עכשיו, כשחשבתי על זה, באמת הייתי רעבה אבל גם רציתי לישון. "אולי קצת יותר מאוחר," אמרתי ועצמתי עיניים.

אחר כך הוא נרדם שוב וגם אני. כשהתעוררתי היה חשוך, ג'וניור מינט נפל לרצפה וג'רמיה חיבק אותי. הוא עדיין ישן.

התחלנו לצאת קצת לפני שהתחלתי י"ב. לא הרגשתי שהמילה "לצאת" היא המילה המתאימה לתאר את זה. פשוט היינו יחד. הכול קרה כל כך בקלות וכל כך מהר, והרגשתי כאילו זה היה ככה מאז ומתמיד. רגע אחד היינו חברים, אחר כך התנשקנו ואז, כאילו כלום, נרשמתי לקולג' שבו הוא כבר למד. אמרתי לעצמי ולכולם (גם לו) שזה קולג' טוב, שהוא במרחק שעות ספורות מהבית ולכן יותר הגיוני להירשם לשם, שאני שומרת על אופציות פתוחות. וכל הדברים האלה היו אמת לאמיתה. אבל האמת הכי אמיתית היתה שפשוט רציתי להיות קרובה אליו. רציתי אותו בכל העונות, לא רק בקיץ.

ותראו אותנו עכשיו, שוכבים זה לצד זו במיטה שלי במעונות. הוא בשנה ב', אני מסיימת שנה א'. מטורף כמה רחוק הגענו. אנחנו מכירים כל החיים. במובנים מסוימים היתה תחושה שזאת הפתעה גדולה - במובנים אחרים היתה הרגשה שזה בלתי־נמנע.