פרק 1
לא צפוי
כעבור שש־עשרה שנים
מקנזי
קולותיהם של תלמידי קולג' שיכורים, החוגגים את חופשת האביב שלהם, נעו באוויר, כשנסעתי לאורך הרחוב הראשי של סאות' פדרה איילנד, מאפשרת לרוח לבדר את שערי השחור והמטופח. היום היה יום טוב. החלומות שלי עמדו להתגשם. מחר ייפתחו הדלתות למסעדה וללאונג' החדשים שלי, המתמחים בשילוב בין משקאות לקינוחים באווירת אחרי־ארוחת־הערב מהודרת. זה היה משהו שעבדתי קשה לקראתו ותכננתי היטב במשך החלק הארי של העשור האחרון. בכל הקשור למטרות שהצבתי לעצמי לאחר סיום לימודיי באוניברסיטת טקסס A&M לפני ארבע שנים, הכול הסתדר כמתוכנן.
לסיים תואר שני בשנתיים בלבד במקום בשלוש... יש.
למצוא דירה נהדרת עם נוף מקסים לים... יש.
להקים עסק משלי כדי שאוכל להיות הבוס של עצמי... כמעט יש.
באמת שלא חשבתי שזה יהיה אפשרי לפני שאגיע לגיל שלושים, אבל הראיתי לכולם שהם טעו, כולל לעצמי. כל השבועות שבהם עבדתי שמונים שעות, והלילות ללא שינה, שאותם שרדתי בששת החודשים האחרונים, היו לגמרי שווים את זה, עכשיו שהייתי במרחק של כמה שעות ממימוש החלומות שלי.
זה היה מלהיב ומורט עצבים בו־זמנית. יכולתי להצליח או להיכשל — ולא ידעתי איך להיכשל. לא ידעתי איך להתמודד עם שום דבר חוץ מהצלחה בלתי מעורערת. להגיד שהייתי משיגנית־יתר היה ניסוח עדין ביותר.
הטלפון הנייד שלי צלצל בחוזקה ממחזיק הכוסות במרצדס הקטנה שלי בעלת הגג הנפתח, שהייתה מתנה לרגל סיום הלימודים לפני כמה שנים, והעיר אותי מחלומותיי בהקיץ. על המסך הופיעו פניו של הגבר שעמד לצידי ותמך בי בכול. עיניו הכחולות הבורקות קרנו לעברי, שפתיו קפוצות יחד מחקות את טרנד ה"דאק פייס", שעליו צחקנו בכל הזדמנות שהייתה לנו, ובדרך כלל במקרים אלה היו מעורבות כמויות גדולות של נוזלים השמורים למבוגרים בלבד.
"היי, בריידן."
"מה שלום הבחורה האהובה עליי?" הוא שאל, מרעיף את כל החיוּת שאליה התרגלתי מאז פגשתי אותו במהלך השנה השנייה שלי בקולג'.
"נהדר, אף על פי שאני מרגישה שאני עומדת להקיא מהידיעה שבפעם הבאה שאניח את רגלי במקום הזה, זה יהיה לרגל אירוע ערב הפתיחה."
"אל תדאגי, מק. הכול מושלם."
נפלה שתיקה קצרה, שהייתה ממש לא אופיינית לבריידן. בכל הזמן שהכרתי אותו הוא מעולם לא היה זה שיישאר שקט לפרקי זמן ארוכים, אפילו לא לכמה שניות. הוא תמיד היה מסמר הערב, והשתיקה הכבדה הלחיצה אותי.
"אוקיי, מה העניין?" נעלתי את הלסת שלי, נערכת לקראת כל מהלומה שהוא עומד להנחית.
"אז... אני יודע שהבטחתי שאני פנוי מחר," הוא אמר במהירות, כאילו דיבור בקצב מהיר ירכך איכשהו את המכה, "אבל משהו צץ בעבודה ואני לא יכול להגיע לערב הפתיחה." הוא שחרר אנחת רווחה.
"אתה לא יכול להתחמק מזה?" שאלתי בעצבנות. "אני צריכה אותך." קולי עטה נגיעות בכייניות שלא התגאיתי בהן במיוחד, אבל המילים היו אמת לאמיתה. "זה חשוב לי."
"אני יודע שזה חשוב, אבל השופט הציב תאריך לתחילת ההליך המשפטי, ויש לי סבב שלם של תצהירים שאני צריך לעבור עליהם לפני שאוכל אפילו לנסות להציג את התיק הזה בפני חבר המושבעים. קיווינו שיהיה לנו עוד קצת זמן, אבל המשרד שולח אותי לרינו כדי לקבל תצהיר. אין לך מושג כמה רע אני מרגיש על כך שאני נוטש אותך ואת ג'נה ביום הכי חשוב בחייכן עד כה."
"יהיה חסר לנו מוּסְקֶטֶר אחד! זה יהיה כמו טאקו בלי הבשר."
"אני יודע, מתוקונת שלי. ניסיתי הכול כדי להתחמק מזה, אבל מעמד של עורך דין זוטר לא משאיר לי הרבה מרחב תמרון. למעשה, אני חושב שבדיוק עכשיו קוראים לנו לעלות למטוס."
הזעפתי פנים, מנסה לחשוב על משהו שישכנע אותו לזנוח את ההתחייבויות שלו, כפי שעשיתי כשהיינו שותפים לדירה. בהתחלה היססתי לקחת שותף גבר, אבל ברגע שהבנתי שיש לנו אותו הטעם בגברים, רמת החרדה שלי שככה. למעשה, לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו, וזאת הסיבה לכך שהמחשבה על האפשרות להתמודד עם האירוע הכי רציני בשנות העשרים שלי ללא תמיכתו קרעה אותי מבפנים, וגרמה לי להיות עוד יותר לחוצה לגבי זה. לג'נה היה את ריצ'רד, בעלה, שתמך בה. בריידן הוא כל מה שהיה לי.
"מק, מותק, תורידי את המבט הזה מהפנים שלך," הוא גער בי.
"איך ידעת?" הבטתי סביבי בזהירות תוך כדי הנסיעה, מקווה שהוא רק מְשַׂחֵק משחק מרושע ושהוא יושב כרגע במושב האחורי.
"אחרי שבע שנים, אני יודע מתי את מחייכת, מתי את מעקמת את האף, מתי את מקמטת את המצח ואפילו מתי הווריד הזה שלך בולט החוצה. אל תדאגי, ילדונת. הכול יהיה נהדר. ואם תזדקקי לי, אני במרחק שיחת טלפון אחת. אה, ונתתי לג'נה גרסה גזורה של הראש שלי, כך שאני רוצה להיות מתויג בכל התמונות בפייסבוק. ברור?"
"שיהיה, בּוּ."
"אני רציני! זה צילום הראש הכי טוב שלי! אל תגרמי לי לשלוף את קלף החבר הגיי הכי טוב."
"מאוחר מדי בשביל זה."
"אל תגלגלי עיניים. אני מרגיש אותך עושה את זה. תפסיקי. קמטים. קמטים מתחת לעיניים."
"תחזור בך!" צחקתי, סופרת את כל כוכבי המזל שהביאו אותו לחיי. תמיד הייתה לו דרך לגרום לי לחייך, גם במצבים לא טובים במיוחד. הוא קרא לזה "הכישרון המיוחד" שלו. אני קראתי לזה להיות נשמה יפהפייה בעולם של אפסים מרוכזים בעצמם.
"אוקיי. חייב לזוז. נשיקות. אוהב אותך!" הוא קרא בעליזות לפני שהקו נדם.
זרקתי את הטלפון לתיק שלי ואחרי כמה דקות הגעתי לבניין שלו קראתי בית מאז ג'נה, בריידן ואני בילינו חופשת אביב רווית־אלכוהול בסאות' פדרה איילנד במהלך השנה האחרונה שלי בקולג'. בזמנו, חשבנו שזה יהיה מקום נהדר להתחיל בו את חיינו.
נסעתי דרך שער הכניסה וחניתי במקום החניה שלי. בזמן שצעדתי לעבר הבניין, הבטתי בשעון היד שלי, בודקת מה השעה.
"שיט," מלמלתי, לא מודעת לשעה המאוחרת, וזינקתי לעבר הדלתות הראשיות. השוער בכניסה הנהן לעברי ברכת שלום חפוזה.
"ערב טוב, מק!"
"היי, פול. אני קצת מאחרת, אז אני לא יכולה להישאר ולדבר."
הגבר בגיל העמידה, שוטר בעברו, שהתיידדנו מאוד בשנים האחרונות, חייך. כשהיה לי לבד מדי בדירה שלי, וג'נה ובריידן היו עסוקים עם בני הזוג שלהם, מצאתי את עצמי מעבירה את הזמן בעמדת הביטחון עם פול. הוא גרם לי להרגיש בטוחה, התנהגותו האכפתית והאוהבת הזכירה לי את אבי, לפחות מה שזכרתי ממנו מילדותי.
"אל תדאגי." הוא נופף לעברי. "נתעדכן מאוחר יותר כשיהיה לך יותר זמן."
המעלית הגיעה ולאחר נסיעה קצרה בה, שעטתי לקומה השתים־עשרה ולדירה שלי הצופה לעבר חוף הים בקצה הדרומי ביותר של האי.
"מיאו" צווחני בירך אותי כשדהרתי לאורך המסדרון הארוך, זקוקה למקלחת. מזג האוויר היה חם ולח בשביל חודש מרץ, וכל ההתרוצצויות שעשיתי כדי להתכונן לערב הפתיחה שלנו גבו ממני את מחירן.
"מיטבול, לאימא אין זמן לזה עכשיו," הסברתי לחתול האפור והשמנמן מעט שמצאתי בשיחים כשהוא היה בקושי בין שלושה שבועות. "אני אאכיל אותך בשנייה שאהיה נקייה. אני מבטיחה, חבר." נכנסתי לחדר השינה שלי ופשטתי את הג'ינס ואת החולצה שלבשתי. רצתי לעבר האמבטיה ופתחתי את המים עד שהיו לוהטים.
אחרי מקלחת מרעננת, שבמהלכה כל הזמן חשבתי על המסעדה ועברתי על רשימת המטלות המנטלית שלי כדי לוודא שהכול יהיה מוכן ללילה הבא, נכנסתי לחדר הארונות שלי וסרקתי את הקולבים בחיפוש אחר בגד מתאים לערב הבנות השבועי שלנו.
ישבתי על כיסא כשזיכרון בלתי צפוי מילדותי דהר לעברי, מפתיע אותי ומותיר אותי כמעט חסרת נשימה. אחרי שהתדהמה הראשונית שככה, ריככתי את פניי. לא יכולתי שלא להתרפק על הזיכרונות מכל הפעמים שישבתי על כיסא בחדר הארונות של אימא שלי, צופה בה לובשת שמלה לערב גאלה כלשהו שאליו היא עמדה ללכת עם אבי. היא הייתה עוצרת נשימה, יופייה אקזוטי ומיוחד, מה שמשך את אבי אליה לפני כל אותן השנים, למרות העובדה שהוא היה מבוגר ממנה בחמש־עשרה שנים לפחות.
נענעתי בראשי כדי להשתחרר מהזיכרונות. לקחתי כמה אפשרויות לבוש והנחתי אותן על המיטה, צילמתי תמונות ושלחתי אותן לבריידן בתקווה שהמטוס שלו עדיין לא המריא. מצב רוחי השתפר כשמייד קיבלתי הודעה ממנו, מורה לי ללבוש את השמלה האדומה הנשפכת. משכתי את השמלה באורך הירך מעל לראשי, וסידרתי את הצווארון החושפני למחצה בצורת וי, כך שלאף אחד לא תהיה הפתעה בלתי צפויה. סידרתי את שערי השחור והארוך באופן ששמר על הגלים הטבעיים שלו, והידקתי את רובו למעלה באופן פרוע אך מסודר. גבי נותר חשוף.
פידרתי את פניי והוספתי מעט סומק לגוון הכהה שלי, לו זכיתי הודות למוצא החצי לטיני שלי, והשלמתי את המראה בעזרת מנה הגונה של אייליינר וצלליות לעיני השקד שלי, אשר הוסיפו להן אפקט דרמטי ועוצמתי.
החלקתי לתוך זוג נעלי מעצבים יקרות יתר על המידה, שבהן בריידן פינק אותי — מה שהוסיף לפחות עשרה סנטימטרים לגובה המטר ושישים ושבעה סנטימטרים שלי — ובדקתי את השתקפותי במראה הגדולה.
במחשבה שחוות דעת שנייה לא תזיק, לקחתי את הטלפון שלי, צילמתי תמונה זריזה ושלחתי אותה לבריידן. תוך שניות, קיבלתי מענה.
לעזאזל, קטנטונת, את נראית טוב כל כך שאם הייתי שם, יש סיכוי שהיית מעבירה אותי צד. תיהני ותכתבי לי כשתהיי בבית כדי שאדע שאת בסדר.
חייכתי בעודי מקלידה תגובה.
אני אכתוב. וכדאי שגם אתה תכתוב לי ברגע שתנחת.
הנחתי את הטלפון בתיק הקלאץ' שלי ודרך המסדרון, הלכתי למטבח, כשמיטבול עוקב אחר כל צעד שלי. בדרך כלל, החתול שלי היה עצמאי, אלא אם כן הוא יכול היה לראות את התחתית של קערת האוכל שלו. במקרה זה הוא היה עובר למצב כוננות מיידית, כאילו השמדתו הבלתי נמנעת הולכת וקרבה.
לפחות מבחינתו זה היה סוף העולם.
"אוקיי, חבר. זמן לארוחת ערב." לקחתי את שקית מזון החתולים ושפכתי אוכל טרי לתוך הקערה שלו, ומילאתי מים בקערה השנייה. כעת, תשומת ליבו הייתה מוקדשת אך ורק לארוחה שלו. "נתראה מאוחר יותר, מיטבול." הוא המשיך להתעלם ממני, לא מקדיש לי אפילו "מיאו" שקט לאות הערכה, כשעזבתי את המטבח ויצאתי מהדירה.
ניווטתי ברחובות של מרכז חופשת האביב, והתחלתי ממש לצפות לבילוי ערב השישי הרגיל שלי ושל חברתי הטובה ביותר. בתור אישה בת עשרים ושש, הייתי מודעת מאוד לכך שסאות' פדרה איילנד לא היה המקום המושלם למישהי בגילי, אך הודות לתנועה הערה של התיירים, זה היה המקום המושלם בשבילי ובשביל ג'נה כדי להקים יחד את עסק החלומות שלנו.
כשהתקרבתי למקום הבילוי הרגיל שלנו לערבי שישי, עצרתי מול בר היין והטאפאס, וזרקתי את מפתחות המכונית שלי אל עובד החניון. החלקתי את השמלה שלי ונכנסתי למסעדה הקטנה, כשלנגד עיניי אנשי עסקים מאכילים ומשקים לקוחות פוטנציאליים בניסיון לסגור עסקאות יקרות. לא הייתי מופתעת מכך שלא הצלחתי למצוא את ג'נה, ולכן התיישבתי ליד הבר הריק למחצה. התרגלתי לזלזול היחסי של ג'נה להגעה בזמן. זה עדיין עצבן אותי מפעם לפעם, אבל למדתי פשוט לשחרר ולהמשיך הלאה.
"מה אני יכולה להציע לך?" שאלה אותי ברמנית בלונדינית ונמרצת. לא ראיתי אותה כאן לפני כן. "מרגריטה? פינה קולדה? מה הרעל שלך?"
עיקמתי את אפי בחוסר שביעות רצון. "לא. שום דבר מהחרא הזה. אני אשמח לבקבוק הטמפרנילו השמור שלכם."
הברמנית התרחקה ממני במהירות, הולכת לעבר מרתף היינות.
כדי להעסיק את עצמי בזמן שחיכיתי ליין ולג'נה, הוצאתי את הסמארטפון שלי מהתיק וחלפתי על פני היומן שלי לשבועות הקרובים. כמעט כל דקה הייתה מתוכננת. ככה אהבתי את זה. יכולתי לשלוט על מצבים שהיו מתוכננים. תמיד הרגשתי חסרת אונים בפני הבלתי צפוי. הייתי זקוקה לשליטה.
"את מתכוונת לשתות את כל הבקבוק הזה לבד?" קול עמוק קטע את מחשבותיי, מבהיל אותי לרגע.
"ואם כן, אז מה?" הגבתי, לא מביטה לעבר מקור הקול.
"לא התכוונתי לשום דבר. אני מתנצל."
מסוקרנת, הרמתי את ראשי, מציצה לעבר הגוף המחובר לקול העמוק שישב בקצה הבר, משתעשע בנוזל הענברי שבתוך כוסית המשקה שלו. נראה שהוא הרגיש את עיניי שנחו עליו והסתובב לפגוש במבטי.
"יש לך שם?" הוא שאל, מפתיע אותי בישירות היהירה שלו.
"כן. תודה על הדאגה."
"אני לא מודאג. רחוק מכך." קולו נהיה מלנכולי כשהוא החזיר את תשומת ליבו לכוס שלפניו, מוציא את הדובדבן מהמשקה ולועס אותו.
עקבתי אחר ידו וראיתי חמישה שרבוטים על מפית הקוקטיילים שהייתה פרושה לפניו, לפני שהחזרתי את עיניי לטלפון. לא מיהרתי לפתוח בשיחה עם שום גבר שנראה שיכור בשעה שש בערב יום שישי.
"מה הקטע שלך?" הוא שאל בפשטות. "אנחנו בחופשת האביב עכשיו, אבל את לא נראית כמישהי שמתאימה לרוח התקופה. בלי לפגוע."
"לא נפגעתי. בהתחשב בכך שאני האישה היחידה בשנות העשרים לחיי על האי הזה שלא נמצאת במרחק של כוסית טקילה אחת משאיבת קיבה, אני מניחה שאני אכן נראית מוזרה."
"לא מוזרה," הוא אמר. "פשוט בלתי רגילה."
"אותו הדבר."
"סליחה על ההמתנה," אמרה הברמנית ובידה בקבוק יין. "נדרש לי קצת זמן למצוא אותו." היא הציגה בפניי את הבקבוק והנהנתי לאישור, מסמנת לה לפתוח אותו. לאחר שטעמתי ממנו, הנהנתי שוב והתרווחתי בכיסאי כדי ליהנות מהיין שבחרתי, בתקווה לרגע של שקט לפני שג'נה תגיע.
לצערי, לא קיבלתי את מה שרציתי.
"אז, תגידי לי," הקול העיקש, אך המקסים, אמר. הוא היה מעט צרוד וללא המבטא הדרומי האופייני, והיה משהו חושני ומדהים באופן שבו אפילו המילה הפשוטה ביותר התגלגלה מלשונו. הוא אפילו לא עיוות כל כך את דיבורו מרוב שכרות, משהו שנראה לי מוזר. אם הייתי שותה את הכמות שהוא שתה, סביר להניח שכבר הייתי חסרת הכרה. "למה אישה יפה כמוך יושבת לבדה בבר בערב יום שישי?"
"מה? אתה מתכוון שבמקום זה הייתי יכולה להיות באחד מהמקומות המזוהמים בחוף הים, מחפשת אחר תלמיד קולג' תפרן שיקנה לי בירה זולה או משקה גרוע?" עיקמתי את אפי בחוסר התלהבות מובהק מהרעיון.
"לא כולם מזוהמים," הוא הגיב במהירות. "אני מאמין שיש כמה מועדונים וברים סבירים שקהל הסטודנטים הטיפוסי לא יכול להרשות לעצמו."
"כן... טוב לי כאן. הייתי בקולג'. חוויתי את הדברים האלה. אני לא צריכה לחזור עליהם שוב."
"אז למה את כאן?"
הרמתי את מבטי מהיין, נאנחת בתסכול מכך שהוא לא קלט את הרמז לעזוב אותי בשקט, ופגשתי שוב בעיניו הירוקות. הוא היה בחור מושך באופן מעורר דאגה והוא הביט בי בהבעה שהייתה יהירה למחצה, ומסקרנת למחצה. שערו השחור היה מבולגן, הקצוות בהירים, כנראה מהשמש. היו לו לסת חזקה ועצמות לחיים גבוהות שגרמו לו להיראות סקסי באופן מופרז, אך גם חמוד. הוא לבש זוג מכנסי דגמ"ח קצרים וחולצת פשתן ירוקה קלילה, ששרווליה היו מופשלים על זרועותיו השריריות. עורו היה שזוף והנחתי שהוא עובד בחוץ.
"אני פשוט כאן," ירקתי.
"אוקיי, אוקיי." הוא הרים את ידיו בהתגוננות, לקח את הכוס שלפניו ורוקן את תכולתה. הוא התרומם מכיסא הבר וצעד לעברי. "אני אתן לך לשתות לבד. נראה שזה מה שאת רוצה." הוא רכן קרוב יותר, ריח הבורבון נידף מהנקבוביות שלו. "היה נחמד לדבר איתך, גם אם זה היה לגמרי חד־צדדי."
הוא הושיט את ידו והבטתי בה בזהירות.
"זו רק יד. את מבינה, מה שקורה זה, כשאת פוגשת מישהו, הדבר המנומס לעשות הוא לומר 'נעים להכיר' וללחוץ ידיים גם אם לעולם לא תיפגשו שוב, שזה די עצוב, אבל זה משהו שמתרגלים אליו כשגרים כאן."
מסויגת, הושטתי את ידי ונתתי לגבר המושך לגעת בה, כשאני סוקרת את פניו כדי להבין אם אני מכירה אותו. אני גרה כאן כמעט חמש שנים ומעולם לא הכרתי או פגשתי אותו. באי מלא בתיירים, המקומיים הכירו זה את זה בדרך כלל. הגבר הזה היה בגדר חידה עבורי, והאופן שבו הוא זרק כמה שטרות של מאה דולרים על הבר, כשהחשבון שלו לא יכול היה להיות מעל לשבעים דולרים, עורר את סקרנותי מייד.
הוא לקח את ידי ולחץ אותה, אצבעותיו השתהו קצת יותר מכפי שמקובל בחברה, מה שהפך את המחווה הלבבית למשהו הרבה יותר אינטימי. משהו בלתי צפוי לגמרי.
"זה לא היה נורא כל כך, נכון?" קולו היה חלקלק, עיניו שרפו אותי. הרגשתי חמימות מתפשטת בבטני, ולאחר מכן פרפור קליל. לא יכולתי להיזכר בפעם האחרונה שפגשתי במישהו שהיה מסוגל לבלבל אותי בעזרת שילוב בלתי צפוי של קול סקסי, מגע חושני ומבט מכשף.
"מקנזי," פלטתי, אבודה ברגע. "שמי מקנזי."
חיוך ערמומי נפרש על פניו, שיניו בוהקות על רקע עורו השזוף.
"מקנזי," הוא חזר, משאיר את ידי לפותה בחוזקה בידו, אצבעותיו מלטפות בעדינות את פרקי אצבעותיי באופן שגרם לעורי לעקצץ.
לא רציתי שהוא ישחרר אי פעם.
"תודה לך על החברה הנפלאה, גם אם הקצרה." הוא הרים את ידי אל שפתיו והניח נשיקה קטנה לפני שעזב אותה.
ישבתי מוכת אלם כשהוא הסתובב ופנה לעבר היציאה.
"חכה. לך אין שם?" קראתי לעברו ברגע שמצאתי את קולי.
"כן, יש לי." הוא השתהה וקרץ בערמומיות. "תודה לך על הדאגה." הוא פתח את הדלת ויצא. פי נשאר פעור לרווחה כשטעמתי מהדייסה שבישלתי.
בדיוק כשהצדודית המסותתת של הזר המסתורי הפכה מטושטשת, הסוּפה — הידועה גם בשם ג'נה — התעופפה דרך הדלתות, מציצה מעבר לכתפה כדי לראות על מה בהיתי כגולם, לפני שהתקדמה לעבר הבר. "מי זה?"
"מי?" שאלתי, מסדירה את הבעת פניי ולוקחת לגימה גדולה של יין. הדבר האחרון שרציתי הוא שג'נה תחקור אותי ותראה משהו שממש לא היה שם. כבר שנים שהיא לוחצת עליי שאמצא מישהו שאיתו יכול להיות לי עתיד. אבל זה לא היה הזמן והיא ידעה זאת.
"את יודעת מי, מק," היא אמרה, מסדרת את שערה הבלונדיני. "הבחור שהרגע עזב. וואו, הוא היה חתיך, נכון?"
"אני מניחה, אם את בקטע של גברים גבוהים, כהים, מהורהרים, ומפוסלים באופן יוצא מן הכלל. ולמה את מסתכלת? את נשואה!"
"אני נשואה, לא עיוורת. אז מה את חושבת? הוא בחופשה או סתם עצר בבר כדי לברוח מהאישה ומהילדים?"
הנדתי את ראשי באיטיות. "לא. הוא אמר שהוא גר כאן."
"ההמממ... נראה שהוא חדש בעיר. לא ראיתי אותו באזור."
ניסיתי להרגיע את הסומק שעלה על פניי. הייתי מבולבלת מכך שאני לא מסוגלת להשתחרר מהמפגש הזה. בקושי העברתי חמש דקות בחברתו, אבל היה משהו בהתנהגותו חסרת העניין שריתקה אותי. הוא היה בטוח בעצמו, לא מתרגש מטכניקות ההסחה המתקדמות שבהן נקטתי כדי לגרום לו לעזוב אותי בשקט.
"מקנזי סופיה, את מסמיקה!" קראה ג'נה. "את רוצה אותו, נכון?"
"לא," אמרתי, לוגמת עוד מהיין שלי. "מקומיים גורמים ליותר מדי סיבוכים."
"מה לגבי מיטשל? הוא היה מהאזור," אמרה ג'נה והביטה בי במבט בוחן.
"נקודה טובה. הוא גרם ליותר מדי סיבוכים. היה לנו משהו כיפי לגמרי ואז הוא רצה להתקדם לשלב הבא. אני לא צריכה כרגע מערכות יחסים שיסיחו את דעתי. לא עכשיו כשאנחנו עומדות לפתוח את המסעדה."
היה שקט לרגע ויכולתי להרגיש את מבטה של ג'נה חורך את עורי.
"אני לא רוצה לשמוע!" קראתי בקול, מרימה את ידי לכיוונה כדי למנוע ממנה לומר את מה שידעתי שהיא הולכת להגיד. "אני לא הולכת לבזבז את הזמן שלי על מערכת יחסים רק בשביל שתהיה לי אחת. אני רוצה להיסחף עם הרגש. אני רוצה שהלב שלי ידהר רק מהמחשבה עליו או בנוכחותו. אני רוצה להרגיש—"
"כאילו מצאת סוף־סוף את החתיכה החסרה," אמרה ג'נה, משלימה את המשפט שהיא שמעה יותר מדי פעמים משאפשר למנות.
"כן," נשפתי, והבעת פניי הפכה חולמנית. "לעולם לא אשכח איך אבא שלי הביט באימא שלי. זה היה מבט מוחלט של..."
"אהבה?" שאלה ג'נה ומזגה לעצמה כוס יין.
לגמתי מהיין והנדתי בראשי. "לא. זה היה הרבה יותר מאהבה. זה היה מבט של הערצה מוחלטת. מבט אחד — למרות העובדה שהייתי כנראה רק בת שמונה באותו זמן — וידעתי שהוא היה מוכן לתת את חייו בשבילה. ובשבילי. אחרי שהוא מת, היא תמיד סיפרה לי סיפורים מדהימים על האהבה שלהם. כל האגדות החווירו לעומתה ואני חושבת שזו הסיבה לכך שאהבתי את הסיפור שלהם כל כך. היא תמיד אמרה שאבא שלי היה הנפש התאומה שלה, האדם היחיד שהיא תוכל לאהוב אי פעם. אני מניחה שזה גורם לי להיות מלאת תקווה לגבי ה'באושר ועושר עד עצם היום הזה' שלי. לגבי הנפש התאומה שלי. אבל רק כשהזמן יהיה נכון."
ג'נה גיחכה והנידה בראשה. "את מבינה שהדברים האלה נוטים לקרות כשאת הכי פחות מצפה להם, נכון? אני יודעת שכנראה כבר תכננת כל רגע בעשרים השנים הבאות, אבל האהבה לא תמיד מתרחשת כשאנחנו רוצים."
פתחתי את הפה כדי להגיב.
"לאהבה יש לפעמים את הדרך שלה להתגנב לתוך הלב שלך," היא אמרה, מונעת ממני למחות. "ורק משום שבראש שלך את רואה את עצמך פוגשת את גבר חלומותייך בעוד חמש שנים מהיום, בעשרים ואחת באפריל באירוע חברה יוקרתי, לא אומר שאת צריכה להתעלם מהאפשרות להתנתק מלוח הזמנים המנטלי שלך. אני יודעת ששמעת את הנאום הזה כבר."
"פעם אחר פעם," מלמלתי.
"ואני אמשיך לנגן אותו ללא הפסקה עד שהמילים יחדרו סוף־סוף לתוך הגולגולת העבה והעקשנית הזאת שלך. יום אחד את תפגשי מישהו שיגרום לך לרצות לזרוק את כל הנטיות השתלטניות האלה מהחלון. ואני לא יכולה לחכות שזה יקרה כבר."
הסבתי ממנה את תשומת ליבי, לא רציתי להודות באמיתות של מה שהיא אמרה. עיניי ננעצו במסך הטלוויזיה הגדול שעל הבר. שדרן החדשות המקומי עמד מחוץ לבניין לבנים שהכרתי היטב בחודשים האחרונים — לשכת המסחר המקומית.
"הם כבר יודעים משהו?" שאלתי את ג'נה, עיניה דבוקות למסך גם כן. בעלה היה אחד מיושבי הראש של הלשכה.
"לא. שום דבר. הם עדיין מחפשים אחר הגופה שלה, אבל הם עוד לא מצאו שום דבר. הים הוא מקום גדול."
הנהנתי כשקולו של השדרן חתך את האוויר. כל המקומיים צפו בשידור, נואשים לקבל תשובות על הפשע שזעזע את פיסת גן העדן הקטנה שלנו והזכיר לכולנו שהחיים לא היו חופשה בלתי נגמרת.
"מבזק חדשות. הגופה שנמצאה בשטח השמיני במועדון הגולף של סאות' פדרה איילנד זוהתה בתור המזכירה הנעדרת של לשכת המסחר סאות' פדרה איילנד, אליזבת' וייס. גברת וייס דווחה כנעדרת לפני עשרה ימים, מה שהצית חיפוש כלל־מחוזי. החשד לרקע פלילי התעורר מתחילתה של החקירה כשהמשרד של לשכת המסחר נמצא במצב של אי־סדר וכשגברת וייס לא הופיעה במקום עבודתה. חוקר מקרי המוות אישר שהיא נרצחה, פגיעה של כדור אחד בראש. פרטים נוספים לא הותרו לפרסום לציבור הרחב. המשטרה מבקשת מכל מי שיש בידו מידע שעשוי להצביע על האחראי על רצח אכזרי זה לגשת ולמסור נתונים אלה."
"שיט," מלמלתי. דיברתי איתה לפני כמה שבועות. היא הייתה אישה באמצע שנות השישים שלה, בעלים של בית קפה קטן שנמצא במורד הרחוב של המסעדה שלי. התיידדנו מעט בחודשים האחרונים. "את חושבת שריצ'רד יודע מזה?"
"אני בטוחה שכן," אמרה ג'נה. "הוא נעדר רוב היום. הייתה לי תחושה שהם מצאו משהו כשהוא קיבל שיחת טלפון מוקדמת הבוקר ויצא בחיפזון. אם הייתה בעיה כלשהי בבית המלון, הוא פשוט היה מתקשר למישהו אחר ומבקש לפתור את זה, אז כנראה הוא ידע."
לפתע נשמע צליל זמזום ארוך שהבהיל אותי. הבטתי לעבר הטלפון שלי וראיתי שנכנסה שיחה ממספר לא ידוע. הצצתי לעבר ג'נה, מבטי שואל אם היא לא מתנגדת. חוסר שביעות הרצון שלה היה ניכר ורועם.
"אני חייבת לענות. מה אם זה משהו שקשור למסעדה?"
"בסדר." היא נופפה לעברי. "תעני. אני יודעת שתהיי על קוצים כל הלילה אם לא תעשי את זה."
"תודה," אמרתי ועניתי לשיחה. הלכתי לעבר היציאה כדי לשמוע יותר טוב.
"אל תתלונני אם תחזרי לבקבוק יין ריק," היא צעקה אחריי.
באופן מוצנע זקרתי לעברה אצבע משולשת לפני שפתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. "היי, זו מקנזי," אמרתי, קולי מרעיף את כל המקצועיות שלה הייתי מסוגלת.
בהתחלה, דממה בירכה אותי מעברו השני של הקו. לאחר מכן נשמעו נשימות כבדות.
"הלו?"
שום דבר. עוד נשימות. הן נהיו כבדות יותר ויותר.
הידיים שלי נהיו קרות ודביקות, ליבי דהר בעודי מתמלאת תחושת אימה. זו הפעם השלישית שקיבלתי שיחה כזאת במהלך השבוע האחרון. בהתחלה חשבתי שזה שיחת מתיחה, שבני נוער מטופשים חושבים שהם מצחיקים, אבל התחלתי לחשוב שיש יותר מזה. כל שיחה הייתה אותו הדבר. כל מה ששמעתי היו נשימות כבדות וצליל "קליק" של אקדח לא טעון. ואז שמעתי את זה, בדיוק כמו בכמה השיחות האחרונות.
קליק.
קליק.
בום!
מבוהלת, ניתקתי את השיחה, החזה שלי עלה וירד בפחד.
הוא ממש ירה באקדח שלו!
לא היה לי מושג מה לחשוב על כל זה ומי היה יכול להיות בצד השני של הקו. עצמתי את עיניי וניסיתי להרגיע את העצבים שלי, כל הגוף שלי רעד מהאופי מבשר הרעות של השיחה הזאת.
"את לא נראית כל כך טוב."
הרמתי את ראשי במהירות, עיניי בוערות, כועסת על כך שמישהו היה עד לרגע החולשה שלי.
"מה אתה עדיין עושה פה? חשבתי שהלכת." שילבתי את ידיי על חזי.
תוחב את ידיו לכיסיו, הוא משך בכתפיו בביטול. "לא חשבתי שלנהוג זה רעיון טוב במיוחד, אז התקשרתי למישהו שיבוא לאסוף אותי. אני פשוט מחכה לו."
"לא מספיק אחראי כדי להציב לעצמך גבולות בשתיית אלכוהול?" עניתי בסרקסטיות.
"אני כן, פשוט היה לי הרבה על הראש. מה התירוץ שלך?" הוא התקדם כמה צעדים מדודים לעברי, פנס מאיר במעומעם את הצדודית הדקה שלי.
"שום דבר. אני לא שתיתי חמישית של בקבוק בורבון. התחת האחראי שלי לגמרי יכול לנהוג הביתה."
הוא העביר את לשונו על שפתיו, נראה כשוקל את המילים שלי לכמה רגעים מביכים. "את תמיד קרה כל כך?" הוא שאל לבסוף, מפתיע אותי בישירות שלו.
"אני לא קרה," יריתי בחזרה. "לעזאזל, אתה אפילו לא מכיר אותי."
הוא הרים את גבותיו וגיחך באופן מתנשא ומעט מזלזל.
"אני יודע יותר משאת חושבת."
הנדתי בראשי וניסיתי להתעלם מהלהט שזרם בוורידים שלי בעקבות עיניו החבויות ומלאות התשוקה. "ובכן," אמרתי, "אז בבקשה. אשמח אם תהיה אדיב ותלמד אותי את מה שאתה חושב שאתה יודע."
"את אוהבת שליטה," הוא התחיל, קולו חלק וחסר כל השפעה לכאורה. "למעשה, אני מתחיל לקבל את הרושם שאת משתוקקת לה מעבר לכול. את אוהבת לנהל. כל שנייה ביום שלך בטח מתוכננת חודשים מראש. זו הסיבה לכך שכל הזמן בדקת את הטלפון שלך ליד הבר. לא בדקת את האימייל שלך או מדיות חברתיות אחרות. לא. בדקת את היומן שלך."
פתחתי את הפה כדי לענות, אך לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות. תהיתי איך הוא היה יכול לשים לזה לב כשהתבונן בי מהצד השני של הבר.
"לוח הזמנים הזה שלך," הוא המשיך, "כולל את הכול. בגלל זה את שונאת את האופן שבו הגוף שלך מגיב אליי בזה הרגע," הוא אמר בקול יציב, סוגר את המרחק בינינו.
"אני לא מגיבה אליך," קולי נשבר מעט, כשצעדתי כמה צעדים לאחור ונתקלתי בקיר הלבנים של המסעדה.
חיוך ערמומי ומתגרה נפרש על פניו היפות באופן יוצא דופן, כשהוא רכן כדי להבריש קווצת שיער תועה אל מאחורי האוזן שלי. המגע שלח צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלי, ועצמתי את עיניי לשנייה, מנסה להתעשת על עצמי.
"את יכולה לשכנע את עצמך כמה שאת רק רוצה, מקנזי, אבל את לא יכולה להסתיר את התשוקה שהשתלטה על הגוף שלך."
אצבעו ליטפה את הלחי שלי באופן המתוק ביותר, ונאבקתי להחניק את הגניחה הקטנה שרצתה להימלט מתוכי.
"בית החזה שלך התחיל לעלות ולרדת מהר יותר ובאופן פחות קצבי מאז התחלנו את השיחה הנחמדה הזאת. הלחיים שלך סמוקות—"
"שתיתי," קטעתי אותו, קולי התייצב כשפגשתי שוב בעיניו.
"לא מספיק כדי לגרום לכל כך הרבה סומק על הפנים שלך. הזמנת יין אדום. אם באמת היית סמוקה כל כך מהאלכוהול, השפתיים והלשון שלך בטוח היו מראות סממנים מסגירים ששתית את כמות היין הנכבדת הזאת. למזלי, השפתיים שלך עדיין באותו גוון ורוד שאני בטוח שהופך את הטעם שלהן ללא פחות משְׁמֵימִי."
"זה שום דבר," עניתי, סופגת לתוכי את הבעת פניו. הוא היה אינטנסיבי כל כך, אינטנסיבי מדי, וזה תפס אותי לא מוכנה. "יכול להיות שאני פשוט חרמנית."
הוא גיחך בקלילות, שומר על הבעת פנים שלא מסגירה דבר. "אני בטוח שאת חרמנית. גם אני הייתי חרמן אם הייתי ניגש למערכות יחסים כפי שאני חושב שאת ניגשת אליהן. מערכת יחסים אמיתית לא בתוכנית שלך בעתיד הקרוב. אבל לכל בחורה יש צרכים, לא כך? וחלק ממני חושב שזו הסיבה לכך שאת מתגוררת בגן העדן של הנופשים. רמת התחלופה של הגברים מושלמת בשבילך. תוך שבוע, או אולי חודש, הם חוזרים למקום שממנו הם באו ואת יכולה להמשיך עם החיים המסודרים שלך. עם זאת, אני אספר לך משהו שלא ציפית לו — לא ציפית לפגוש אותי, מקנזי," הוא אמר בקול נמוך, שפתיו כמעט נוגעות בשפתיי כשהוא הצמיד אותי לקיר, לוכד אותי בין זרועותיו. "ובהחלט לא ציפית לחשוב עליי גם אחרי שהלכתי."
הוא רכן לעבר האוזן שלי ותחושת נשימתו החמה על צווארי שלחה בי צמרמורת. פלטתי גניחה קטנה בתגובה, מוכנה לקרוע את מיתרי הקול שלי מתוכי על כך שהם כל הזמן בוגדים בי.
"אני צודק?"
נשכתי את השפה שלי בניסיון קלוש להחניק גניחות נוספות ונותרתי קפואה, מפנה כל שביב אנרגיה שהיה בי להאטה של הלב הדוהר שלי. הפה שלו ריחף מעל לפי, נשימתו רווית האלכוהול ליטפה את שפתיי וכמעט רכנתי קדימה כדי לחוש את שפתיו.
"מקנזי, האם אני צודק?"
יישרתי את עמוד השדרה שלי, נכונה לשמור על שליטה בתגובות הפזיזות של גופי, ועיני האיילה שלי הפכו קשוחות.
"לא. אפילו לא קרוב."
"כרצונך," הוא אמר וקרץ, כשאסקלייד שחורה גדולה נכנסה לחניון. גבר עטוי חליפה התרומם במהירות ממושב הנהג ופתח במהירות את דלת הנוסע, ממתין שהזר הנאה ייכנס פנימה.
"ערב טוב, מקנזי. יכול להיות שלא תחשבי עליי, אבל אני בטוח אחשוב עלייך... ועל השפתיים הוורודות היפהפיות שלך." הוא הסתובב על עקביו במהירות ונעלם ברכב השטח המוכהה, מותיר אותי מעורערת לגמרי ותוהה מי לעזאזל הוא היה.
נשענתי על הקיר, זקוקה לתמיכתו. הרגשתי שרגליי הופכות לג'לי, הסינפסות במוחי סירבו לפעול, כל זה בגלל מראהו ההורס והדומיננטיות המובהקת שלו. הנחתי את ידי על חזי, והרגשתי את הלב שלי פועם מהר יותר משזכרתי אי פעם. לא היה לי מושג מה לחשוב על חילופי הדברים הפולשניים, אך החושניים ביותר עם הגבר המסתורי.
"לא, מק," אמרתי, עושה לעצמי שיחת עידוד. "זה לא הזמן עדיין. הוא יהיה רע מאוד לעסקים. הוא יהיה—"
"מק?" נשמע קול.
הרמתי את ראשי במהירות וראיתי את ג'נה עומדת בכניסה.
"את בסדר? מה את עושה כאן?"
"נושמת קצת אוויר צח." דחפתי את עצמי מהקיר והלכתי לקראתה.
"אז ככה קוראים לזה היום?" היא ציינה, מצחקקת. "ראיתי את החתיך הזה מדבר איתך. מה הוא אמר?" עיניה התרחבו מרוב סקרנות.
"שום דבר חשוב. שום דבר חשוב, אפילו לא במקצת," אמרתי ללא הבעה בעודי עוקבת אחריה חזרה לתוך הבר.
כשישבנו ושתינו שפע של יין באותו ערב, התחלתי לשנוא את הגבר המסתורי. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על עיניו הירוקות המחשמלות, שפתיו המלאות והאופן החייתי שבו הוא הסתכל עליי.
הוא צדק.
זה היה לגמרי בלתי צפוי.
בן זונה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
