קרני השמש, שהסתננו אל חדר השינה הראשי, העירו את שרה אוליביה אדלר משנתה ביום שבת בהיר בחודש מרץ. היא התמתחה וחיוך התפשט על פניה כשנזכרה באירועי ליל אמש.
אלכסנדר אהב אותה, והיא אהבה אותו. היא הצליחה לבטא את שלוש המילים האלה שהפחידו אותה רוב חייה. ליבה כמעט התפוצץ כשהבזיקה במוחה תמונתו של אלכסנדר כורע ברך ומבקש ממנה להינשא לו. עכשיו הכול נראה הגיוני לגמרי. החלום שחלמה חודשים קודם לכן בניופורט, החלום שהבהיל אותה עד מוות ובגללו היא ברחה, היה פתאום ברור. היא האמינה בכל ליבה שהחלום היה מסר שאימה שלחה לה מהמקום שבו היא נמצאת. ברגע שאלכסנדר שר את השיר שאוליביה זכרה היטב מילדותה, השיר שאימא שלה שרה לה בחלומה כשרקדה עם הילד בעל העיניים הירוקות, היא ידעה שהם אמורים להיות יחד. היא ידעה שאין טעם להילחם בזה יותר.
"תודה, אימא," היא לחשה והעיפה מבט בטבעת עם היהלום הגדול שעל אצבעה. היא התהפכה לצד השני, שלחה את ידה על המזרן והופתעה כשחשה בקרירותו. אלכסנדר לא היה שם.
היא הציצה בשעון שעל השידה ומייד הזדקפה. השעה הייתה כמעט צהריים! אוליביה לא זכרה מתי בפעם האחרונה היא ישנה כל הלילה והתעוררה מאוחר כל כך. היא לקחה את החולצה הלבנה שאלכסנדר לבש בלילה הקודם, לבשה אותה ונזכרה בפעם הראשונה שהיא נשארה לישון אצלו בסוף השבוע, ועד כמה הוא היה משולהב כשהסתובבה בביתו לבושה בבגדיו. היא בקושי הכירה את הבחורה שהייתה כמה חודשים קודם לכן, והיא ידעה שהיא צריכה להודות לאלכסנדר על שהצליח סוף־סוף לנתץ את החומות שבנתה סביבה. היא אספה את שערה החום המתולתל לפקעת וירדה במדרגות כדי לחפש את ארוסה. חיוך רחב התפשט על פניה כשהבחינה בו יושב על יד דלפק ארוחת הבוקר, שותה קפה וקורא עיתון. היא התקרבה אליו ונישקה אותו על שפתיו, והוא כרך את זרועו סביב מותניה הצרים.
אלכסנדר עצם עיניים וגנח. הוא משך אותה אל גופו והחליק את ידו מתחת לחולצה שלבשה. "אני אוהב לגעת בעור שלך, אוליביה," אמר בשקט.
עיניה התלהטו למשמע דברי החיבה והיא קימרה את גופה אליו, בעוד שפתיה צמודות לשפתיו. "ואני אוהבת שאתה נוגע בעור שלי, אלכסנדר," ענתה ונישקה אותו שוב.
"את נראית לוהטת," הוא העיר בקול צרוד וחושני. "אני אוהב לראות אותך לבושה בבגדים שלי. קפה?" הוא העביר את אצבעו במעלה ובמורד עמוד השדרה שלה, והיא הצטמררה וניתקה את גופה מגופו.
"אני אכין לי. אתה תשב," ענתה, נשקה לו קלות על צווארו וניגשה אל מכונת הקפה. היא מזגה לעצמה קפה בספל, חזרה אל דלפק ארוחת הבוקר והתיישבה לצידו של אלכסנדר.
"טוב, יש כמה דברים שכדאי שנדבר עליהם," הוא דיבר בקול תקיף והבעת פניו הייתה רצינית כשהסתובב אליה.
"על מה?" שאלה אוליביה והרימה את הספל אל שפתיה.
"דיברת עם אחותי?" הוא זקף את גבותיו וכבר ידע מה תהיה תגובתה.
היא הסיטה את עיניה ממנו כשנזכרה איך בילתה את הימים האחרונים אחרי שברחה כשאלכסנדר הצהיר על אהבתו אליה. "לא, אני מצטערת. קצת התעלמתי משאר העולם בשבוע הזה."
הוא התנשף בקול. "תיארתי לעצמי." הוא לגם לגימה מהקפה. כשהניח את הספל על הדלפק, עלתה הבעה נוקשה על פניו.
לעזאזל, חשבה אוליביה לעצמה.
"סיימון שוחרר אתמול מהכלא."
"טוב, אז תן לי לנחש," היא קראה בקול וקמה מכיסא הבר. "עכשיו אתה מתכוון להקצות צבא שלם שישמור עליי? זה העניין, אלכס?" היא נעצה בו מבט יוקד והניחה את ידיה על מותניה בזעם.
"היי, תירגעי," הוא ענה וליטף את זרועה. "זה לא העניין." עיניו התחננו בפניה שלא תכעס.
היא הביטה בו כמה דקות ארוכות לפני שחיוך קטן חלף על פניה. איך היא יכולה לכעוס מול הפנים שובות הלב האלה? כעסה שכך מעט, והיא התיישבה בחזרה והמתינה שימשיך לדבר.
הוא הרים את ידו ותחב תלתל שנשמט מהפקעת שעל עורפה אל מאחורי אוזנה, וליטף בעדינות את מצחה במקום של הצלקת. "אני יודע שאני לפעמים שתלטן מדי–"
"מה אתה אומר," אוליביה קטעה את דבריו בנימה צינית.
"אל תתחצפי אליי," נהם באוזנה. "אחרת אני אלמד את הפה שלך לקח."
מילותיו הציתו תשוקה ראשונית בגופה. וכל מה שהיא הצליחה לעשות זה לבהות בו בפה פתוח, בעודה מהרהרת עד כמה היא משתוקקת שהוא ילמד אותה לקח. רטיבות נקוותה בין רגליה מהמחשבה הזאת.
"אני רק מנסה לדאוג לביטחונך, אוליביה. זה הכול," אמר והפך בן רגע מהמאהב החושני לארוס הדאגן. "אני מגן על האנשים שהכי חשובים לי. בגלל זה אני מרגיש צורך להיות בשליטה... כדי שאוכל לדאוג לביטחונו של כל מי שקרוב אליי. ואת האדם הכי חשוב לי בחיי." הוא אחז בסנטרה ואילץ אותה להביט בעיניו כדי שתיווכח שהוא התכוון למה שאמר. "אז אני מתנצל אם אני שתלטן מדי לפעמים. אני רק רוצה לוודא ששום דבר רע לא יקרה לך."
"אני מצטערת," היא ענתה בקול צרוד. היא תהתה אם לאלכסנדר תהיה תמיד אותה ההשפעה עליה. היא אהבה שהוא דאג לה כל כך והתנהג כלפיה בחמלה. תחושת אשמה העיקה על מצפונה על שהתקוממה נגד הצורך שלו להגן עליה, כשלמעשה הוא רק ניסה להגן עליה מפני מישהו שתקף אותה בעבר. היא ידעה שיש לו בעיית שליטה שהייתה קשורה כנראה לאובדנה של חברתו בתקופת ילדותו שנים רבות לפני כן. הוא סיפר לה איך הרגיש חסר ישע אחרי מותה.
"אז בעניין סיימון," הוא כחכח בגרונו והרפה מסנטרה של אוליביה. היא לגמה לגימה מהקפה והקשיבה. "כמו שאמרתי, הוא שוחרר מהכלא. מן הסתם מחכה לך מכתב בעניין הזה בתיבת הדואר שלך. בכל אופן, צו ההרחקה הוסר והוא חופשי ליצור איתך קשר מתי שירצה."
אוליביה העיפה מבט באלכסנדר, פניו עטו הבעה מוטרדת.
"את מבינה מה המשמעות של זה, אהובה?"
"בכל מקרה, זאת רק חתיכת נייר, אלכסנדר. אפילו אם צו ההרחקה היה עדיין תקף, זה לא היה משנה שום דבר. אם סיימון היה ממש רוצה לראות אותי, אז צו ההרחקה לא היה עוצר בעדו," היא אמרה ולא סיפרה לאלכסנדר שסיימון כבר הפר בעבר את צו ההרחקה, פחות משבוע ימים אחרי שנעצר בגין תקיפתה בחודש אוגוסט.
"את צודקת לגמרי. אבל אני פשוט רוצה שתיזהרי. אנחנו יודעים שמארק קידיש, או דונובן או'לאפלין, שילם את שכר הטרחה של עורך הדין, אבל אנחנו לא יודעים אם מדובר במשהו מעבר לכך. אנחנו עדיין לא יודעים מה קידיש רוצה ממך," הוא שיקר.
"זה אמור להדאיג אותי?" אוליביה הביטה אל תוך עיניו וחיפשה בהן את התשובה.
הוא התלבט אם לספר לה הכול. הוא רצה לספר לה, אבל אזהרתו של אביה הכבידה על ליבו... ועל מוחו. מה אם ג'ק צודק? מה אם אובדן זיכרונה הוא הדבר היחיד שבזכותו היא נותרה בחיים בעשרים ומשהו השנים האחרונות? "תשאירי לי את הדאגה בעניין של סיימון. את רק צריכה לתכנן חתונה." הוא קרץ.
"אלוהים אדירים! שכחתי מזה לגמרי."
אלכסנדר הביט בה המום.
"אל תסתכל עליי ככה. אני עדיין מנסה להתרגל לרעיון שאני עומדת להתחתן!" היא קיפצה מעלה ומטה על כיסא הבר, והתרגשותה פעפעה מחיוכה המידבק.
אלכסנדר לא היה יכול אלא לחייך אליה בחזרה. "אני משתוקק כבר שתאמצי את שם המשפחה שלי, אוליביה," אמר ברכוּת, אחז בידה ונשק למפרקה.
היא מייד נזכרה בלילה שבו פגשה אותו. תחושת אושר הציפה אותה למשמע מילותיו החמות ולנוכחותו, והיא האמינה בכל ליבה שהיתקלותה בו מחוץ לבניין משרדו היה הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לה.
