היכן כשלה הרפואה

הספר מציג בפני הקורא הישראלי את תמונת המצב הבריאותית העגומה השוררת היום בעולם המערבי, ובכלל זה בישראל, כשמצד אחד רמת ההשקעה הציבורית בבריאות הולכת ועולה ומצד שני רמת התחלואה עולה יחד איתה.

בשנים האחרונות גוברת המודעות להתפשטותן של מחלת הסרטן, מחלות הלב, ושאר המחלות הכרוניות הקשות, זאת למרות התרחבותה של הרפואה הציבורית והפרטית, למרות השיפור הדרמטי שחל בשיטות האבחון והטיפול בעשרות השנים האחרונות ולמרות השימוש המתעצם בתרופות. לדוגמה: ב-20 השנים האחרונות חלה עלייה של 30% במקרי סרטן השד אצל נשים, עלייה של 70% בסרטן המעי הגס, עלייה של 80% בסרטן הלימפומה (הודג’קין) ועלייה של למעלה מ-250% בסרטן הערמונית!

הספר דן באופן ביקורתי באי-יכולתה של הרפואה המקובלת להתמודד בהצלחה עם התגברותן הנמשכת של המחלות הכרוניות (חשוכות המרפא) המאפיינות את מדינות העולם המערבי של ימינו.

בניגוד לציפיות, ההשקעות ההולכות וגדלות בבריאות במדינות אלה אינן מקטינות את שיעורי התחלואה הכרונית – עובדה שאינה זוכה להסבר מניח את הדעת מצד הרפואה המקובלת והממסד הרפואי. הספר, פרי עטו של מדען שאינו רופא, נותן הסבר להיווצרותו של מצב ניגודי זה ומצביע על כשל יסודי בגישתן של הרשויות האחראיות לנושא.

“היכן כשלה הרפואה” הוא מסמך תיעודי חשוב המיועד לכל אדם חושב, בין אם הוא בצד המטפל או בצד המטופל. הוא מיועד לכל מי שעובד במערכת הבריאות, וגם לכל מי שהוא צרכן שלה. הוא מיועד למחוקקים, לפוליטיקאים ולגורמים המשפיעים על חיינו.

הספר אינו משאיר אותנו בערפל של הבעיה. הוא מתווה גישה הגיונית ויעילה יותר מזו של הרפואה המקובלת. זו גישה הלוקחת אחריות עצמית על בריאותנו, מתמקדת ברפואה מונעת ומרחיקה מאיתנו את הסיבות הראשוניות למחלות. הספר מציג בסופו של דבר חזון אופטימי ואפילו תקווה למקרים שהרפואה המקובלת אמרה בהם נואש.

פרק 1
תורשה מול סביבה
כדי ליישב את הסתירה בה פתחנו, תחילה עלינו לברר מה השתנה ב-70 השנים האחרונות.

ידוע לנו כי הגנטיקה האנושית לא השתנתה, כיוון שתהליך השתנותה איטי ואורך זמן. מכאן, העלייה הדרמטית במקרי מחלות הלב, הסרטן ושאר מחלות הניוון הכרוניות איננה בעיקרה תוצאה של שינויים גנטיים, למרות הקשר בין הגנטיקה למחלות - שהרי כל אדם נושא עימו מרגע לידתו מטען תורשתי הייחודי לו והשונה משל חברו.

הגורמים לשכיחות מחלת הסרטן, וכפי שנראה בהמשך גם מחלות הניוון הכרוניות האחרות המאפיינות את בני דורנו, הינם כמעט אך ורק תלויי סביבה ואורח-חיים.

מחקרים הצביעו על הקשר ההדוק שבין תנאי החיים, אורחות-חיים, שכיחות הסרטן והמחלות הכרוניות הקשות האחרות. השוואה בין מספר מקרי סרטן השד בארצות השוכנות לחופי הים התיכון לעומת ארצות מרכז וצפון אירופה הראתה, כי בראשונות אחוז סרטן השד נמוך יותר מאשר באחרונות. מתברר שעובדה זו נובעת בין היתר מהתפריט הנהוג בארצות השוכנות לחופי הים התיכון המכיל כמות גדולה יחסית של שמן זית. שמן הזית מכיל מרכיבים נוגדי-חמצון בשפע, זאת לעומת התפריט בארצות מרכז וצפון אירופה, העשיר יותר בבשר ובשומן מן החי.1

מחקר השוואתי שנערך על מהגרים מארצות בהן הסיכון ללקות בסרטן גבוה (ארצות-הברית, קנדה) לארצות בהן הסיכוי ללקות בסרטן נמוך (יפן), כמו גם על מהגרים בכיוון ההפוך, הוביל למסקנה הבאה: ללא קשר לגיל, סוג המחלות ושכיחותן אצל המהגרים התאימו עצמם במשך הזמן למצב הקיים באוכלוסיית הארץ המאמצת.2

מחקרים מקבילים על תאומים זהים (הנושאים מטען גנטי כמעט זהה) אישרו ללא צל של ספק את המסקנה, שהגורמים לשכיחות מחלת הסרטן אינם גנטיים אלא תלויי סביבה.

האדם המערבי, זה המכונה "מודרני", התפתח למצבו הנוכחי בתהליך איטי שנמשך מיליוני שנים. היה זה תהליך של התאמה לסביבה. לחץ הסביבה, קרי, מנגנון הברירה הטבעית, הוא שכיוון אותו. לדוגמה, אם שלא הניבה די חלב להניק את ילדהּ - ילדהּ לא שרד. התוצאה הייתה שקו התורשה של מיעוט חלב-אם נקטע באיבו. מי שהמשיך את הקו היו בנות ובנים (הנושאים, כמובן, גם הם את התכונות התורשתיות) לאימהות שהניבו כמות מספקת של חלב. כן לגבי כל שאר תכונותיו של האדם, הגופניות והשכליות. הללו התפתחו בתהליך ארוך לדרגת שלמות.

מכיוון שהסביבה היא זו אשר כיוונה ועיצבה את התפתחותו בת מיליוני השנים של האדם, הרי השלמות אליה הגיעו מערכות גופו במשך תקופת זמן ארוכה זו, גם היא קשורה בסביבה. הריהי שלמות שבהתאמה לשרידות והתפתחות בתנאי הסביבה. האדם נשם את האוויר הנעדר לחלוטין גזים רעילים, גם אם לעיתים - בעת סופת חול - היו בו חלקיקי אבק. הוא אכל מזון שמצא בסביבה - מזון גולמי, לא מעובד, לא מיופה, לא "מתוּסף", לא "משופר" ולא "מהונדס", נקי לחלוטין מחומרי הדברה, חומרי צבע או משמרים מלאכותיים. מזונו לא היה "מועשר" בסידן, ויטמינים ושאר תוספים. לא היו בו הורמוני גדילה (growth hormones) בריכוזים הגבוהים לעיתים עד פי 10(!) מריכוזם בחלב טבעי, כמו גם שאריות אנטיביוטיקה, שאריות חומרי הדברה ושאר רעלים יצירי אדם.

בדורות האחרונים השתנתה הסביבה. ממילא מובן שאין המדובר בשינויי טמפרטורה שבין קיץ לחורף, בין חום לוהט לקור עז, גשם ושלג, שהרי האדם, תוצר ההתפתחות האנושית, ידע לשאת שינויי מזג אוויר - גם קיצוניים. גופו גם בז למי קרח של נהר. השינויים שחלו בסביבתנו נעוצים היו בזיהום תעשייתי מסיבי של האטמוספרה, מקורות המים והקרקע, המהווים את בסיס קיומו של האדם. שינויי סביבה אלה נגדו באופן יסודי ועמוק את אשר חווה האדם מראשית התפתחותו, ומכאן גם נגדו את טבעו הביולוגי.

מאפיין בולט בפעילות האדם מאז ימי קדם, מלבד צריכת מזון טבעי ולא מעובד ושהייה באוויר צח ונטול רעלים, היה תנועה יומיומית נמרצת ומתמשכת, וזאת לאורך שעות רבות ביום ובשטח לא סלול. פעילות זו דרשה הפקת אנרגיה רבה. התוצאה הייתה שמערכות גופו של האדם, לא רק הלב והריאות, כי אם גם מערכות חילוף החומרים והספקת האנרגיה ברמת התא, התפתחו לרמה גבוהה של שכלול.

מאפיינים אלה עומדים בניגוד גמור לאורח-החיים המערבי המודרני שאינו מצריך הוצאת אנרגיה רבה ומעודד אכילה, בעיקר של מזונות מעובדים.

אחת הדוגמאות לנזק שנגרם לאדם כתוצאה מאימוץ אורחות-חיים מודרניים היא מחלת הסוכרת. עוד לפני 100 שנה נחשבה מחלת הסוכרת מחלה נדירה, הנובעת מניוון המנגנון המייצר בגוף אינסולין. בראשית שנות ה-20 של המאה שעברה נמצא לה פתרון באמצעות הפקת אינסולין מבעלי-חיים (ולאחר מכן באופן מלאכותי) והזרקתו לחולה. כיום השימוש באינסולין פותר רק חלק קטן של הבעיה. מטפל הוא באותם חולים שאינם מייצרים אינסולין בגופם, אבל פחות יעיל הוא לגבי חולים שמערכות גופם איבדו את הכושר להגיב לאינסולין בתהליך הפיכת הגלוקוזה לאנרגיה בגוף. חולים אלה הינם רוב-רובם של חולי הסוכרת כיום. האינסולין, הנוצר באופן טבעי בגופו של אדם בריא, מאפשר לגלוקוזה להיטמע ברקמות השרירים ולהצטבר בהן כגליקוגן, המהווה מאגר של אנרגיה הזמינה מיידית לפעילות השריר. לעומת זאת, באדם החולה בסוכרת מסוג 2 (Type 2 diabetes), המהווה כיום כ-90% מסך כל מקרי הסוכרת במדינות המערב המפותחות, נפגע תהליך חילוף החומרים. במקרה זה חלה ירידה משמעותית בכושרו של הגוף להפוך מזון לאנרגיה שרירית זמינה, ולחלופין, נוצר תהליך מואץ של השמנה, עלייה ברמת הסוכר בדם ושאר סיבוכים קשים ומסוכנים. הוכח שסוג זה של סוכרת, אף שיש לו בסיס גנטי, הריהו בעיקרו תוצאה של אורח-חיים המתאפיין בשילוב של חוסר פעילות גופנית נמרצת ותזונה לא נכונה. התופעות הקליניות, המופיעות בגיל מתקדם יחסית, בעיקר אצל אנשים שאינם מבצעים פעילות פיזית והמגלים נטייה להשמנה, מצביעות באופן מפורש על מחלת ניוון, קרי, מחלה המתאפיינת בניוון תפקודי של מערכת מרכזית בגוף - אולם כזו שלא הייתה בהכרח חייבת להיווצר, שכן היווצרותה קשורה, כאמור, באורח-חיים וסביבה.

המסקנה היא שאל לנו לתלות את הסיבות למחלותינו בתורשה שלנו. התורשה אינה אשמה, ולכן תחושה של חוסר תקווה המאפיינת חולים רבים במחלות כרוניות קשות והמסתמכת על מטען גנטי "ביש מזל", כביכול - אין היא במקומה, שהרי המטען הגנטי לא הוא הגורם הבלבדי למחלה. הזיהום הסביבתי (שהינו, כמובן, יציר אדם), כמו גם סגנון החיים אותו אימצנו (ואשר אף הוא, כמובן, כפוף לרצון החופשי שלנו), סגנון חיים המנוגד לטבע הביולוגי שלנו, הם-הם גורמי המחלות. הם ה"הדק" (trigger) הנעזר בחולשה גנטית זו או אחרת והופך אותה למחלה, חשוכת מרפא לעיתים. המשתמע מכך הוא שבידינו הדבר - ולא בגורם בלתי נשלט זה או אחר - למנוע את התפשטותן של מחלות הניוון הכרוניות העושות שמות בבני דורנו, ובטווח הארוך יותר אף להצמיתן כליל.