חכו לזה

“היי.” חייכתי בהיסוס. “אני דיאנה, השכנה שלך.” למרות שנפגשנו פעמיים, הוא לא זכר אותי. אם זה לא גרם לבחורה להרגיש טוב עם עצמה, אני לא יודעת מה כן. דאלאס מצמץ פעם נוספת ולאט לאט העניק לי מבט מהסס וזהיר כשהוא הנהן. “דיאנה, כן.”

טרגדיה משפחתית נוראית לפני שנתיים הכריחה אותי להתבגר מהר מדי. בן לילה מצאתי את עצמי עם בית חדש לתחזק, ושני בנים שירשתי באופן לא צפוי.

 העובדה שהצלחתי להעביר את השנתיים האחרונות בחיי בלי להרוג מישהו היא לא פחות מנס. בכאוס שהם חיי, אני מנסה לתמרן בין הבית לבין העבודה, ולמצוא גם זמן לחברים ולמשפחה, אך לפעמים מאבדת את הידיים ואת הרגליים. אני, דיאנה קאסיאס, יכולה להכריז בפה מלא שאם מישהו אי פעם אמר שלהיות מבוגר זה קל, אז אין לו מושג על מה הוא מדבר.

כששכן חדש, גבוה ומפחיד ובעל שיער קצוץ ומיליון קעקועים מגיע לשכונה השקטה והמשפחתית שלנו, זה לא מוצא חן בעיניי. במיוחד כשבלילה אחד מישהו חוטף מכות על המדשאה שלו ובימים כל מיני אנשים מפוקפקים באים לחפש אותו, השכן החדש עבר את הגבול, וזה לא יעבור לו בשקט!

חכו לזה מאת סופרת רבי המכר מריאנה זאפאטה, הוא רומן מקסים ומחמם את הלב על אהבה הצומחת למרות הקשיים ודורשת את המקום שלה. זאפאטה זכתה לתואר ‘מלכת סיפורי האהבה הכובשים’ על ידי קהל מעריצותיה בארץ ובכל העולם.

פרק 1

התעוררתי צורחת.

או ממש קרוב לצורחת, בהתייחס לכך שעדיין לא התאוששתי מהצינון שחטפתי מג'וש לפני כשבועיים, שגרם לי להישמע כמו מעשנת כבדה שעוברת את גיל ההתבגרות.

עיניי נפקחו לרווחה באמצע הצרחה שלי ומצאו שד קטנטן במרחק סנטימטרים מפניי. נבהלתי וקפצתי. אני נשבעת שנשמתי פרחה מגופי לאלפית השנייה כששתי העיניים שבהו בי מצמצו.

"שיט!" צעקתי כשגבי פגע בראש המיטה, ושאפתי לריאותיי את מה שיכולה הייתה להיות נשימתי האחרונה לפני שגרוני ישוסף.

אבל...

תוך כדי שהושטתי יד לתפוס את הכרית שלידי – לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות איתה, אולי מלחמת כריות נגד ה'אומפה לומפה' הרשעים של וילי וונקה או משהו כזה – קלטתי שזה שעמד מולי לא אחד מחסידיו הקטנים של השטן ושהוא לא עמד להקריב אותי למלך האופל. הפנים הקטנות, שהיו במרחק סנטימטרים מפניי ומוסוות כמעט לחלוטין בחדר החשוך, לא היו שייכות למשרתו של השטן; הן היו שייכות לילד בן חמש. הילד בן החמש שלי.

זה היה לואי.

"אלוהים אדירים, לו." ראשי הסתחרר כשקלטתי מי חשבתי שניסה לרצוח אותי עוד לפני שהגעתי לגיל שלושים. מצמצתי ואחזתי בחזי, כאילו ליבי עמד לפרוץ ממנו.

לא הייתי אמורה להיות מופתעת מזה שמצאתי אותו אצלי במיטה. כמה פעמים הוא כבר הפחיד אותי למוות בדיוק באותה דרך? מאה פעמים? הייתי אמורה להיות כבר רגילה לזה שהתגנב לחדר השינה שלי. הוא היה הילד המתוק ביותר שראיתי אי פעם – באור יום – אך משום מה הוא לא הבין שלבהות במישהו בזמן שהוא ישן זה מלחיץ ברמות.

"אלוהים ישמו — " התחלתי לומר, אך המשכתי עם "ישמור על הילדים." יכולתי לשמוע את קולה של אימי, גוער בי על כך שלימדתי את הבנים לשאת את שמו של האל לשווא. "הפחדת אותי עד מ — " גנחתי כשקלטתי ששוב פישלתי. באמת שניסיתי להשתפר ולא להשתמש במילים לא מתאימות, באוזני לואי לפחות, כי ג'וש היה כבר מקרה אבוד, אך קשה להשתנות. "מאוד," המשכתי במקום מה שרציתי לומר, למרות שהוא כבר שמע מילים גרועות בהרבה מ'מוות' או 'אלוהים ישמור'.

"אני מצטער, טיה[1] דיאנה," לו לחש באותו קול מתוק שמייד גרם לי לסלוח לו על כל מה שאי פעם עשה ועל כל הדברים שהוא עוד יעשה.

"לו." ליבי עדיין הלם בחוזקה. אלוהים. הייתי צעירה מדי מכדי לחטוף התקף לב, לא? הנחתי לשמיכות להחליק לחיקי והמשכתי לשפשף את החזה. "אתה בסדר?" לחשתי.

הוא הנהן ברצינות.

לא היו לו סיוטים לעיתים תכופות, אך כשזה קרה, הוא תמיד מצא את דרכו אליי... בלי להתחשב בכך שהייתי ערה או לא. הייתי כל־כך תשושה, שאין סיכוי שישנתי יותר משעתיים, והעובדה שישנתי בבית חדש ממש לא עזרה במקרה הזה. זה היה רק הלילה השלישי שלנו כאן. גופי לא היה רגיל לכך שהמיטה פנתה לכיוון שונה. הכול הריח ונשמע אחרת. היה לי די קשה להירגע גם בדירה הקודמת שלנו, לכן לא הופתעתי מכך שמצאתי את עצמי מעבירה את שני הלילות האחרונים בהתעסקות עם הטלפון שלי עד שמרוב עייפות התחלתי לשמוט אותו על פניי.

יד קטנה נחתה על רגלי מעל לשמיכות. "אני לא מצליח לישון," הודה לו, עדיין לוחש כאילו ניסה לא להעיר אותי יותר ממה שכבר העיר. החשיכה בחדר הסתירה את שערו הבלונדיני ואת אותן עיניים כחולות שעדיין גרמו לליבי לכאוב לעיתים תכופות. "יש הרבה מאוד רעש בחוץ. אני יכול לישון איתך?"

הפיהוק שנפלט מפי ארך כחמש עשרה שניות והיה מכוער ומקוטע, ועיניי דמעו. "איזה מין רעש?"

"אני חושב שמישהו רב ליד החלון שלי." הוא התכופף וטפח על רגלי.

זה גרם לי להתיישב. ללו היה דמיון פעיל מאוד, אך לא עד כדי כך. אומנם הוא חסך מאיתנו חברים דמיוניים, אך כשהיה בן שלוש, דמיין שאסלה היא אמבט לציפורים והוא תוכי.

ריב? פה?

בדקתי לפחות חמישים בתים עד שהגעתי לבית הזה. חמישים מודעות 'למכירה' שלא התאימו מסיבה זו או אחרת. או שהבתים היו רחוקים מדי מבתי הספר הטובים, או שהשכונה נראתה מפוקפקת, החצר לא הייתה גדולה מספיק, הבית דרש יותר מדי עבודה, או שהיה מעבר לתקציב שלי. לכן, כשהמתווכת ציינה שיש לה בית אחד שברצונה להראות לי, לא הייתי אופטימית מדי. היא לקחה אותי לראות אותו בכל זאת; היה מדובר בבית מעוקל שנכנס לשוק רק כמה ימים לפני כן ומוקם בשכונת פועלים. לא הרשיתי לעצמי לפתח ציפיות. העובדה שהיו בו שלושה חדרי שינה, חצר קדמית ואחורית ענקיות, והיה זקוק רק לשיפוץ קוסמטי, הספיקה לי. קפצתי על ההצעה ורכשתי אותו.

דיאנה קסיאס, בעלת בית. הגיע הזמן. הייתי יותר ממוכנה לצאת כבר מדירת שני החדרים שבה גרנו, הבנים ואני, בשנתיים האחרונות.

אחרי כל החורבות שראיתי, המקום הזה היה האור שבקצה המנהרה. הוא לא היה מושלם, אך היה לו פוטנציאל. למרות שלא היה ממוקם באחת משכונות המגורים המפוארות של הפרברים, בתי הספר בסביבה היו מעולים. ההפתעה הגדולה מכול הייתה שהבית היה קרוב לאזור שבו עבדתי, מה שאמר שלא הייתי צריכה לבזבז שעות מחיי בנהיגה לעבודה ובחזרה.

פגשתי חלק מהשכנים במהלך החודש וחצי שנדרשו לי לסיים את הליך רכישת הבית, אך לא את כולם. האנשים שגרו בבית השכן שאליו צפה חלון חדר השינה של לואי היו זוג מבוגר, לא בדיוק מסוג האנשים שהיית מצפה שיריבו באמצע הלילה. היתר היו משפחות נחמדות בעלות ילדים קטנים. שכונה בעלת היסטוריה של פשיעה הייתה בדיוק הדבר שניסיתי להימנע ממנו. אף אחד לא היה אמור לריב, בטח שלא באמצע הלילה.

"אתה יכול לישון איתי, רק אל תבעט לי בבטן שוב, בסדר? כמעט שברת לי צלע בפעם האחרונה," במקרה ששכח, הזכרתי לו את החבורה הענקית שגרם לי ושגרמה לי להיחנק בכל פעם שהתכופפתי. הושטתי יד להדליק את מנורת הלילה וכמעט העפתי אותה מהשידה. הורדתי רגליים מהמיטה ומשכתי את מכנסי הפיג'מה של לואי מאחור כדי להציק לו כשקמתי.

"זה היה בטעות!" הוא צחקק, כאילו לא גרם לי שבועות של כאב כשהשתמש בחלק העליון של גופי כבכדורגל ובכך הבהיר שיש לו עתיד ככדורגלן אם אי פעם ירצה. כבר היו לנו שני שחקני כדורגל במשפחה המורחבת; לא היינו זקוקים לעוד אחד. באור דולק, אותו חיוך שובב שכבש את ליבי השפיע עליי כמו תמיד: הוא גרם לכל העולם להיראות הרבה יותר נסבל.

"ברור." קרצתי לו לפני שפיהקתי שוב ומתחתי ידיים מעל הראש כדי להזרים את הדם בגופי. "אחזור בעוד דקה, אבל תנסה להירדם, בסדר? סבתא תאסוף אותך מוקדם."

"לאן את הולכת?"

הוא תמיד נשמע מודאג בכל פעם שהלכתי לאנשהו בלעדיו, כאילו חשש שלא אחזור. שנאתי את זה. "לבדוק מהיכן מגיע הרעש. תיכף אחזור," הסברתי ברוגע, בניסיון להבהיר לו ללא מילים שרק נשק להשמדה המונית ימנע ממני לחזור אליו. אבל לא הבטחתי לו במילים. הוא היה צריך ללמוד להאמין בזה בלי שאצטרך להזכיר לו בכל פעם.

לואי הנהן, נכנס מתחת לשמיכות, ובכך הרגיע מעט את מצפוני. היו לו זרועות ורגליים ארוכות ומגושמות ועור זוהר בצבע אפרסק שקיבל בירושה מהמוצא הדני של אימו ומהצד המקסיקני שלנו. לא הייתה מיטת שיזוף או חומר משזף אחר שיכולים היו לחקות את גוון עורו הזהוב. "לך לישון." כיביתי את המנורה ויצאתי מחדר השינה בלי לסגור את הדלת לגמרי. למזלי, לבשתי מכנסיים לפני שהלכתי לישון. נגעתי בדרכי בקירות בניסיון לנווט ללא מכשולים; עדיין לא התרגלתי למתווה הבית. הבנים לא פחדו מהחושך כך שלא היינו צריכים להשתמש במנורות לילה. מאז שאני זוכרת, אחי ואני שכנענו אותם שמפלצות הלילה צריכות לפחד מהם, לא הפוך. עדיין לא הספקתי לתלות שום דבר וכך לא היה סיכוי שאפיל תמונות מהקיר כשעשיתי את דרכי במורד המסדרון שהפריד בין חדרי לבן חדריהם של לואי ושל ג'וש.

בהתחלה, כשהבנים הגיעו לחיות איתי, הייתי מוצאת את עצמי מתעוררת לפחות פעם אחת מדי לילה כדי לבדוק מה איתם, כדי לוודא שלא נעלמו באורח פלא כמו איזו תעלומה לא מפוענחת. כעת עשיתי זאת רק בלילות כמו זה, שבהם לואי העיר אותי.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו על המיטה של ג'וש, היה הגוף הארוך והשעיר שכיסה כמעט את כולה, שומר הראש הגרוע ביותר בעולם, ששקל שבעים ושלושה קילו. מאק היה מעולף ובכלל לא הבחין בכך שנכנסתי לחדר, וגרוע מכך, הוא אפילו לא הגיב לצרחות שצרחתי כשמצאתי את לואי רוכן מעליי. מעבר לשולי השמיכה הכחולה והפשוטה שבחר לפני שבועיים ראיתי את שערו החום של ג'וש מבצבץ. זה היה נס שלא התחלתי לגמגם כמו תינוקת באמצע החנות כששאלתי אותו אם הוא רוצה סט מצעים של צבי הנינג'ה, והוא העדיף סט פשוט בצבע כחול. רציתי למות. הוא עמד לחגוג אחת עשרה תוך כמה שבועות וכבר חשב שהוא גדול מדי לדמויות מצוירות. עדיין זכרתי אותו באוברולים תינוקיים כאילו זה היה רק אתמול, לעזאזל.

השארתי את דלתו של ג'וש פתוחה מעט והלכתי לכיוון חדרו של לואי, הקטן מבין שלושת החדרים בבית והקרוב ביותר לחזית. עוד לפני שהגעתי לדלת חדרו שמעתי צעקות. אין סיכוי שהן הגיעו מהזוג המבוגר שגר בשכנות לנו. השכנים שגרו בבית הקטן שמצידנו השני היו זוג עם תינוק, והם היו בערך בגילי.

השכונה נראתה לי כשכונה בטוחה. ברוב החניות חנו מכוניות חדשות, אך חלק מהרכבים נראו כאילו עברו שיפוץ לפני שנים. שמתי לב לכך שהמדשאות היו מטופחות, הבתים נראו נחמדים ונקיים, למרות שנבנו עוד לפני שנולדתי.

כל הסימנים העידו על כך שהבית הזה יהיה מקום מעולה לגדל בו שני ילדים. הוא הזכיר לי את הבית שבו גדלתי. רודריגו היה מרוצה מזה.

הזזתי את הווילונות בחדרו של לואי בעדינות ככל האפשר ותוך זמן קצר גיליתי את מקור הרעש. מעבר לכביש, שני בתים במורד הרחוב, חנו שתי מכוניות בצורה שחסמה את התנועה. אם מישהו בכלל היה נוהג כך סתם בלילה באמצע השבוע, הוא לא היה יכול לעבור. ארבעה גברים עמדו מתחת לפנס הרחוב על המדרכה וגרמו לי להתביית עליהם.

הם רבו, בדיוק כמו שלואי אמר. נדרשה לי שנייה כדי להבין ששלושה מהם הסתובבו סביב הגבר הרביעי. ראיתי מספיק מריבות בטלוויזיה כדי לדעת שכששלושה גברים הסתובבו סביב אחד, זה כנראה העיד על כך שמשהו רע עומד לקרות.

זה באמת עמד לקרות? לא יכולתי לקבל לפחות שישה חודשי חסד לפני שדברים כאלו יקרו בבית השכן? מישהו עמד לתקוף גבר זר ויכולתי רק לשער שמישהו שכעת התגורר מולי לקח בזה חלק. האם האיש שעמד להיות מותקף היה השכן שלי? או שאולי השכן שלי היה אחד הגברים שעמדו לתקוף?

בדיוק באותו הרגע, תוך כדי ניסיון לנחש מה, לעזאזל, קורה, הגבר במרכז המעגל חטף אגרוף ללסת. הוא ירד על ברכיו כשהוא מניף את אגרופיו בפראות ומפספס את כל הגברים שתקפו אותו. שלושת האחרים ניצלו את המצב והתנפלו עליו שוב.

אלוהים אדירים. הם התכוונו לקרוע אותו במכות, ואני עמדתי שם וצפיתי.

צפיתי.

לא יכולתי לצאת לשם.

נכון?

הייתי אחראית ללואי ולג'וש עכשיו. אלוהים ישמור. לא הייתי צריכה להביט סביב כדי לדעת שהחדר היה מלא בארגזי צעצועים ובגדים. איך לילד כזה קטן היו כל־כך הרבה חפצים, היה נשגב מבינתי. בדיוק קניתי לו שמיכת 'איירון־מן' למיטה הזוגית שלו. אני לא אחראית רק לעצמי, חשבתי כשצפיתי בגבר חוטף בעיטה לצלעות, ומה אם היו להם אקדחים? מה אם —

המשכתי לצפות מהחלון בגבר חוטף מכות פעם אחר פעם. אלו היו מכות רציניות מאוד. אם זה לא היה גרוע מספיק, גבר נוסף התערב ותפס פיקוד. ליבי התכווץ באימה. אלוהים אדירים. הגבר נפל הצידה, וחטף בעיטות ללא רחם. הם היו כמו צבועים שתקפו איילה פצועה. הם התכוונו להרוג אותו.

ואני עמדתי שם. בשקט.

חשבתי על אחי ואותה תחושת כאב מוכרת ניקבה את ליבי והציפה אותי בצער ובחרטה ובכעס, הכול בבת אחת. רגע היסוס הוא ההבדל בין חיים ומוות, האם לא ידעתי זאת? לא אוכל לחיות עם עצמי אם יקרה משהו שיכולתי למנוע. לא חשבתי עוד על האפשרות שאולי יש ברשותם אקדחים או שמישהו ירדוף אותי כנקמה ובטח שלא הבאתי בחשבון איך הוריי, שלא נדבר על הבנים, יתמודדו אם אעשה משהו פזיז. אך איזה מין אדם אהיה אם רק אעמוד בביתי ולא אעשה דבר כדי לעזור למישהו שזקוק לעזרה? הייתי צריכה לעזור כי זה היה הדבר הנכון לעשות וגם מפני שרציתי להיות מודל לחיקוי עבור הבנים ולברוח ממכשולים לא היה משהו שהם היו צריכים ללמוד מאף אחד. זה היה אחד הדברים הראשונים שהבטחתי לעצמי כשהפכתי להיות האפוטרופוסית שלהם. החינוך שלהם היה תלוי בי. אם אפשל איתם... לא יכולתי לתת לזה לקרות. רציתי שיגדלו להיות אנשים טובים בעלי כבוד גם אם זה נראה לי עתיד רחוק והם היו רק ילדים שבקושי הצליחו לכוון נכון לתוך האסלה. לא רציתי שילדיו של רודריגו יגדלו להיות פושעים רק מפני שהוא לא היה בסביבה לגדל אותם; ידעתי בדיוק אשמת מי זו תהיה אם הם יגדלו להיות מנוולים: אשמתי. לא הייתי צריכה את זה על המצפון שלי.

לפני שהצלחתי לשכנע את עצמי אחרת, רצתי מחדר השינה לכיוון הדלת, יחפה. לא רציתי לבזבז זמן בהליכה לחדר כדי לקחת את הטלפון או את הנעליים, אך זכרתי בבירור שג'וש השאיר את תיק הבייסבול שלו ליד הדלת כדי שלא ישכח אותו מחר, כשהסבים שלו יאספו אותו. הזכרתי לעצמי שאם אצליח לעבור את הלילה, אצטרך כנראה להתחיל לעשות טלפונים בניסיון למצוא לו קבוצת בייסבול חדשה, ואז דחקתי את התוכנית הצידה לזמן מתאים יותר.

מצאתי את התיק של ג'וש בדיוק במקום שבו השאיר אותו, הרמתי את המחבט שהציץ ממנו ובחנתי את משקלו. רק כשסגרתי את הדלת בשקט מאחוריי הכה בי הדחף לרוץ בחזרה לתוך הבית. החלק במוחי שהבין עד כמה טיפשי הרעיון הזה, רצה להיות במיטה שלי מתחת לשמיכה. הוא לא רצה לסכן את חיי. אך אז חשבתי על רודריגו וזה הספיק לי כדי להמשיך.

תוך כדי ריצה במורד המדרגות שהובילו מהמרפסת למדרכה, התפללתי בשקט וקיוויתי שזה לא יתפוצץ לי בפנים. הגבר המותקף המשיך לחטוף מכות. פאניקה התפשטה בקרבי. איך יכול להיות שאף אחד אחר לא שמע את זה? אבל זה לא היה משנה. הייתי צריכה לעשות את מה שהייתי צריכה, לעזור לגבר הזה ולחזור הביתה בחתיכה אחת. "השוטרים בדרך לפה!" צרחתי בכל הכוח והרמתי את המחבט. "תעזבו אותו!"

באופן מפתיע, שלושת הגברים הפסיקו מייד; רגל של אחד מהם נעצרה באוויר תוך כדי בעיטה, והם הביטו זה בזה בהיסוס ואז הביטו בי במבטים מטושטשים וחסרי ייחוד. לא היה בהם שום דבר יוצא דופן; כולם היו גבוהים ובעלי מבנה גוף רזה.

"תתרחקו ממנו!" צרחתי וקולי נשבר כשהם המשיכו לעמוד שם. קיוויתי בכל ליבי שהשכן שלי היה הגבר שעל הרצפה ושהוא לא היה אחד הגברים האחרים, אחרת ארגיש ממש מוזר להיכנס ולצאת מהבית במשך זמן רב.

תהיתי פעם נוספת למה אף אחד אחר לא יצא לעזור. זה לא שהם שמרו על שקט. ליבי הלם בטירוף והזעתי כמו חזיר. הייתי לבד ומבועתת גם כשאדרנלין הציף את גופי, אך מה הייתי אמורה לעשות? לעמוד שם עם אצבע בתחת? "תתרחקו ממנו!" צרחתי שוב, ביותר אומץ הפעם, כועסת שדבר כזה יכול לקרות בשכונה שלי.

שמעתי שריקה צורמת. אחד הגברים התקרב לגבר ששכב על הרצפה, בעט בו בכוח והצביע עליו: "זה לא נגמר, בן־זונה!" הוא הפטיר בזעם.

עד כמה שזה היה פחדני מצידי, הייתי אסירת תודה כששניים מהם נכנסו לרכב והשלישי נכנס לרכב אחר ובלי להביט לכיווני הם נסעו משם בחריקות צמיגים.

הגבר שעל הרצפה בקושי זז כשהתקרבתי אליו, ורגליי היו חלשות כמו אטריות. הוא שכב על הגב על הדשא והתפתל מכאבים. זרועותיו, שהיו מקועקעות עד כפות ידיו, כיסו את ראשו. כשהתקרבתי הוא הרים מעט את ראשו, הסתובב על הצד ונעמד על ארבע, ואז נשאר בתנוחה זו. שמטתי את המחבט לרצפה. "היי, חבר, אתה בסדר?" ירדתי על ארבע ליד הבחור. פניו היו מופנות לעבר הדשא ונשימותיו היו מקוטעות ולא אחידות; פס של ריר ודם ניגר מפיו לדשא. הוא השתעל ונוזלים אדומים נוספים נפלטו החוצה.

הבטתי בידיו המכוסות קעקועים, שהחזיקו אותו על ארבע. הכתמים המדממים שכיסו את אצבעות ידיו היו עדות לכך שהוא לפחות ניסה להשיב מלחמה. הוא אולי לא ידע להילחם, אבל הגיע לו ציון לשבח על המאמץ. "היי, אתה בסדר?" שאלתי שוב וסקרתי אותו בניסיון למצוא סימן לכך שהוא בסדר למרות שהיה קשה לי להאמין שכן. ראיתי עד כמה פגעו בו. איך הוא יכול היה להיות בסדר? נשימותיו הקטועות החריפו. האיש קימר את גבו וירק; הנשיפה שפלט לאחר מכן נשמעה מקרטעת וכואבת. התבוננתי בו; האור מפנס הרחוב גרם לשערו להיראות בצבע בלונד־כהה. חולצת הטי שלבש הייתה מוכתמת בדם. רגליו היחפות אמרו הכול: הוא חייב היה להיות השכן שלי. אחרת למה היה יחף? האם פתח את הדלת בציפייה לראות חבר ואז הותקף?

"איך אוכל לעזור לך?" קולי נשמע רועד ושקט. הוא ניסה להתיישב על ברכיו וכנראה לא הבחין בי עומדת שם, או שלא היה אכפת לו. התקרבתי אליו והופתעתי כשזרועו התרוממה לכיווני. היססתי לרגע לפני שלקחתי את ידו והחלקתי את כתפי מתחת לזרועו. גבעולי דשא השתפשפו על ברכיי החשופות. כובד משקלו נחת עליי כשזרועו נכרכה סביב כתפיי. ריח אלכוהול עלה בנחיריי כשהנחתי את ידי על גבו התחתון. חרדה עקצצה בבטני מעצם הקרבה אליו. לא הכרתי את הטמבל הזה. לא היה לי מושג מה הוא מסוגל לעשות. כלומר, איזה מין אדם מותקף מחוץ לביתו? זה לא היה מקרה של מישהו שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה היה אישי.

חלק קטן ממני, לפחות, הכיר בכך שזה לא אמור לשנות שום דבר. שלושה נגד אחד העניק לו סיכויים עלובים ביותר גם אם המכות היו מוצדקות.

כשניסה לקום על רגליו, נעמדתי גם אני, מתנשפת ונאבקת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה מפני שהוא נתמך בי. "חבר, אני חייבת שתאמר לי אם אתה בסדר," אמרתי, וניסיתי לו להיבהל כשדמיינתי אותו מתמוטט עליי בגלל דימום פנימי. זה באמת היה עושה לי את הלילה. "היי, אתה שומע אותי?"

"אני בסדר, לעזאזל," הייתה תשובתו המקסימה תוך כדי יריקה נוספת של ריר.

כן, בטח. זה לא היה ממש אמין. הוא נשמע כאילו ניסה לרוץ מרתון שלא התאמן לקראתו והבריז באמצע. אבל מה יכולתי לעשות? לקרוא לו שקרן גם כשהשעין חצי ממשקלו עליי? "זה הבית שלך?"

"אה־הא," האיש רטן את תשובתו מעומק גרונו.

השארתי את מבטי מושפל והבטתי סביב החצר. כמו כל יתר הבתים בשכונה כמעט, לבית שמולו עמדנו הייתה מרפסת עץ שנבנתה במעלה שלוש מדרגות והובילה לדלת הקדמית. הרמתי את ידי הפנויה והצבעתי עליה. "אני חייבת שתשב לרגע, בסדר?" הגב שלי עמד להיתפס.

מחוץ לראייה ההיקפית שלי, נראה שהוא הנהן בהסכמה, אך הצלחתי להבחין רק בלסתו, שהייתה מכוסה בזקן עבות שהיה מתאים להיפי או לחוטב עצים. הוא כנראה הרגיש שעמוד השדרה שלי עומד להישבר כי הוא הסיר את משקלו ממני כשהלכנו את שלושת המטרים שהיו ארוכים כמו חצי קילומטר. גופו היה מורכן מעט, ונשימתו קרטעה. כשהגענו למדרגות הסתובבתי כדי להושיב אותו, קיוויתי שייתן לי להעיף עליו מבט מקרוב.

במבט ראשון, הבחנתי בכך שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, אולי אפילו בעשרים. לפעמים קשה לנחש את גילם של חלק מהגברים, והוא היה אחד מהם. את לחייו עיטרו כתמים ורודים ועליהם נקודות. מעל גבתו היה חתך גדול, וחתך קטן יותר בשפתו התחתונה דימם. לא ממש הצלחתי להבחין בצבע עורו בגלל תאורת הרחוב המחורבנת בשכונה, אך הוא היה בבירור מעט חיוור. בנסיבות נורמליות הוא בטח היה נראה לא רע בכלל, אך עיניו היו מה שהשאירו אותי רוכנת במרחק של כמה סנטימטרים ממנו. פסים אדומים עיטרו את עיניו, שאת צבען לא הצלחתי לנחש, סימן לכך שהוא שתה. או שאולי עיניו האדומות העידו על משהו אחר? שיט.

"אתה בסדר?" שאלתי שוב. אני לא רופאה; לא ידעתי מה משמעות הסימפטומים השונים. גרונו המקועקע זז כשהוא בלע את רוקו. הוא פקח ועצם את עיניו באיטיות כאילו לא הצליח למקד אותן. הוא הסתכל עליי, אבל נראה כאילו הביט דרכי. אולי סבל מנזק מוחי?

"היי, להתקשר לאמבולנס או למשטרה?"

זה גרם לעיניו להתמקד עליי. תשובתו הייתה חדה ומגעילה. "לא."

"אתה מדמם." פס אדום זלג מול עיניי במורד רקתו לגבה שלו. אלוהים.

"לא," הזר חזר על עצמו ומצחו התכווץ במבט כועס שגרם לי לשכוח שהיה חתיך כי טיפשות לא הייתה משהו חמוד.

"אתה כן." הייתי בטוחה שעיניי התרחבו במבט של 'אתה צוחק עליי'. הוא אפילו לא טרח לנגב את הדם.

"אמרתי לך. אני פאקינג בסדר גמור."

נאלצתי להדחיק את הדחף להתפרץ עליו על שדיבר אליי כך. הדבר היחיד שמנע ממני לפתוח את הפה הגדול שלי היה כשחשבתי איך הייתי מרגישה לו היו מרביצים לי. נראה שגם לא הייתי מתנהגת בנחמדות. בכל זאת נשמעתי כועסת כשאמרתי דרך שיניים מהודקות, "אני מנסה לעזור לך. אולי שברת צלע או שאתה סובל מזעזוע מוח." שובל הדם עשה את דרכו לכיוון אוזנו. איך, לכל הרוחות, היה יכול להגיד שהוא בסדר? "אתה מדמם. תיגע בזה אם אתה לא מאמין לי." נגעתי באצבעי המורה בפניי, באותה נקודה שבה רציתי שייגע בפניו.

האיש הניד בראשו, שחרר נשיפה איטית, הושיט יד אל פניו וניגב את הדם, עושה בלגן גדול יותר. הוא הסתכל על אצבעותיו המוכתמות ועיווה את פניו. קצוות פיו התעגלו כלפי מטה, כאילו לא הצליח להאמין שנפצע בכלל. "בלי משטרה. בלי בית חולים. אני בסדר," התעקש, ונשמע יותר ויותר גס עם כל מילה.

אלוהים אדירים.

גברים. גברים מזוינים.

אם הייתי במקומו, הייתי כבר על אמבולנס בדרך לבית החולים כדי שיבדקו אותי, אבל יכולתי להריח פרד עקשן ממרחק של קילומטר כי ידעתי לזהות אנשים מהסוג שלי, ולפי מבטו כבר הבנתי שלא הייתה שום דרך שבה אצליח לשכנע אותו אחרת.

איזה טמבל. הוא התנהג כמו אידיוט ארור. "אתה בטוח?" שאלתי שוב רק כדי שהמצפון שלי יהיה נקי. המצמוץ שלו היה איטי כשהסתכל עליי פעם נוספת ועיוות לחי אחת בכאב לפני שהצליח להסתיר את העובדה שהיה אנושי ופצוע. "אמרתי 'כן'."

אמרתי 'כן'.

המניאק הזה היה במרחק של שלושים שניות מכך שאסיים את העבודה שהגברים האחרים התחילו אם לא ישמור את טון הדיבור הזה לעצמו. אך הדם שכיסה את החלק הקדמי בחולצתו גרם לי לשמור על פה סגור, בפעם החמישית בחיי, בקושי. הוא היה פצוע. נראה שהיה לו קשה לנשום. מה אם היה לו חור בריאה? מה הייתי אמורה לעשות? התשובה הייתה: שום דבר. לא יכולתי לעשות דבר אלא אם כן הוא רצה. הוא היה גבר בוגר. לא יכולתי להכריח אותו לעשות משהו בניגוד לרצונו. הייתי צריכה לחזור הביתה. עשיתי מספיק. לא רציתי להתעסק עם זה, אבל... ידעתי שלא אוכל להיכנס הביתה עד שאהיה בטוחה שהוא לא יתעלף על הדשא.

"בסדר, אז בוא. אם אתה מתכוון לשקר ולהגיד שאתה בסדר, תן לי לפחות לעזור לך להיכנס לבית שלך," מלמלתי, מתוסכלת מכך שלא יכולתי פשוט לתת לו להמשיך בענייניו. מה שתסכל אותי יותר היה שהוא נפנף את זה כאילו זה לא היה משהו מיוחד ולא היה סיכוי שקרה לו משהו.

עפעפיו ירדו נמוך על עיניו לרגע לפני שהנהן והעביר את מבטו אליי. עוד נשימה מקוטעת נפלטה מהחזה שלו. הושטתי יד כדי לעזור לו לקום, אך הוא התעלם ממנה. נדרש לו רגע להתרומם על רגליו. לאט ובכוחות עצמו, עלה במדרגות, ואני אחריו, כדי לעצור אותו מליפול. כשהיה בגבו אליי הבחנתי בכך שהוא היה גבר די גדול. היה קל לנחש שהיה לפחות מטר ושמונים וללא ספק הרבה יותר כבד ממני. הוא נהם בשקט כשפסע צעד אחר צעד במעלה המדרגות אל המרפסת. נאלצתי להזכיר לעצמי שאם לא רצה שאתקשר למשטרה, היה עליי לכבד את רצונו גם אם חשבתי שהוא התנהג כמו אידיוט והיה סיכון שימות מפציעותיו.

"באמת כדאי שתלך להיבדק," אמרתי מתוך חשש כבד.

"אני לא צריך להיבדק," הוא התעקש בטון הגס ביותר שאי פעם שמעתי.

ניסיתי, די. ניסיתי.

דלת פלדה ניצבה מאחורי דלת העץ הרגילה, והשכן פתח את הראשונה ואז את השנייה ונכנס, אני בעקבותיו. האורות היו כבויים. לא הצלחתי לראות שום דבר כשהגבר השיכור והמוכה התקדם. רגליי היחפות חשו בשטיח, והתפללתי שלא יהיו מחטים זרוקות על הרצפה או משהו. שניות לאחר מכן נשמע צליל חבטה ואז צליל של לחיצה על מתג ומנורת צד נדלקה.

זה היה אחד הסיוטים הכי גרועים שלי.

הבית שלו היה מבולגן לגמרי.

ערמות בגדים היו זרוקות על הספה ועל שתי הכורסאות שבסלון. טלוויזיה ענקית הייתה תלויה על הקיר וחוטי חשמל נמתחו ממנה והתחברו לשתי קונסולות משחק. פחיות משקאות ובירה היו מפוזרות על השולחנות ואת הרצפה כיסו מפיות מקומטות, קבלות, גרביים, אריזות של אוכל מהיר, ומי יודע מה עוד.

הוא התנשף בכאב כשהמשכתי להתבונן סביב והבחנתי בכדור בייסבול נתון בקופסת זכוכית מאובקת ובגביע מלוכלך לא פחות שניצב על השולחן לשמאלי. הדירה הזכירה לי את הדירה הראשונה שחלקתי עם רודריגו. חיינו כמו חזירים לאחר שיצאנו מבית הורינו, אבל זה היה מפני שאימא שלנו הייתה חולת ניקיון ובפעם הראשונה בחיינו לא היינו צריכים לנקות אחרינו באדיקות. כיום הייתי מטופלת בשני בנים ועבדתי במשרה מלאה ולכן הייתי גמישה יותר לגבי מצב הניקיון שיכולתי לחיות איתו, ואפילו בסטנדרטים שלי, הדירה הזאת גרמה לי להזדעזע.

הגבר שחרר גניחה ארוכה כשהתיישב באיטיות בכורסה ונאחז באחת הידיות.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאתקשר לאמבולנס?"

הוא שחרר עוד "אה־הא" נוסף, נשען לאחור וראשו נשמט על כרית הכורסה. הגרוגרת בגרונו המקועקע קיפצה כשהוא בלע.

"בטוח?"

הוא אפילו לא טרח לענות.

היססתי כשהסתכלתי על כתמי הדם שעל בגדיו ועל הנקודות הנפוחות שבפניו וחשבתי על כך שהגברים ההם היו עלולים לחזור ולבעוט בו שוב. "אני יכולה לקחת אותך לבית החולים. אצטרך רק כמה דקות להתארגן." המחשבה שאיאלץ להעיר את ג'וש ואת לואי הייתה נוראית, אך ידעתי שאם אצטרך, אעשה זאת.

"בלי בית חולים," הוא מלמל ובלע את רוקו בכבדות. עיניו היו עצומות.

בהיתי בקווי הפרופיל החדים שלו. שנאתי להרגיש חסרת תועלת. "יש מישהו שאני יכולה להתקשר אליו בשבילך?"

השכן שלי אולי הניד בראשו, אך התנועה הייתה מאופקת כל־כך, שהיה קשה לדעת בוודאות. "לא. אני בסדר." הוא לא נראה לי בסדר. "את יכולה ללכת עכשיו," הוא מלמל. ידיו אחזו בירכיו חזק כל־כך שמפרקי אצבעותיו הלבינו.

לא רציתי להיות בבית שלו במחיצתו, אלפי פעמוני אזהרה צלצלו בראשי, אבל ידעתי גם שאני לא יכולה פשוט לנטוש אותו. שהייה בביתו של איש זר באמצע הלילה היה מסוג הדברים הטיפשיים שנשים עשו בסרטים ושגרמו להן להיזרק למרתף של איזה פסיכופט. אבל לנטוש אדם מוכה לא היה הדבר הנכון לעשות, ואם זה שינה משהו, לבתים ב'טקסס היל קאנטרי' בדרך כלל לא היו מרתפים. "יש לך משהו שאוכל להשתמש בו כדי לנקות את החתכים שלך?"

שתי אצבעות בידו השמאלית התנועעו במחווה מזלזלת שגרמה לי להצר עיניים. "אתה יודע כמה חיידקים יש לאנשים על הידיים?" שאלתי. לא אהבתי את המבט שנתן לי מבעד לעין אחת פקוחה. הוא לא ממש נהנה מהעקשנות שלי. "אני לא צוחקת. יש לך מושג?" הוא בהה בי לשנייה לפני שעצם את עיניו והחווה עוד מחווה מזלזלת. "כבר אמרתי שאני — "

"מה, לעזאזל, קורה פה?" אמר קול בלתי מוכר משום מקום והפחיד אותי. גבר עירום למחצה עמד בין הסלון למטבח, שפשף את עיניו ונראה כועס.

"שום דבר. תחזור לישון." האידיוט המצוברח על הכורסה אפילו לא הצליח לדבר בלי לגנוח.

הגבר הישנוני המשיך לכעוס ולמצמץ, עדיין לא מאופס. הוא הושיט את ידו לכיוון הקיר מאחוריו והדליק את האור בחדר.

שאלוהים יעזור לי.

הגבר הזה, האידיוט שלא חטף מכות, היה לבוש רק בתחתוני בוקסר שחורים. גם ממרחק שני המטרים שהפרידו בינינו יכולתי לראות שהוא היה גבוה, גבוה יותר מהאידיוט שחטף מכות. שערו היה מסופר קצוץ כמעט עד הקרקפת, פניו מכוסות זיפים אך לא ארוכים מספיק כדי להיחשב זקן. חזהו היה מחוטב, שרירי בטנו מושלמים, ירכיו חזקות וקעקוע ענקי בצבעי חום ושחור כיסה כמעט את כל פלג גופו העליון מזרועותיו לאורך שרירי החזה שלו ועד לשקע גרונו ומשם התקמר מעלה מעל כתפיו ונעלם היכן שהוא על גבו.

הוא היה בנוי כמו כוכב פורנו. כוכב פורנו מהסוג החתיך והשרירי ביותר.

או כמו דוגמן של לוחות שנה.

נראה שצפיתי ביותר מדי סרטי פורנו של גברים־על־גברים אם זו המחשבה שעלתה במוחי כשראיתי אותו. זיהיתי בדיוק את הרגע שבו עיניו העייפות הבחינו בי כי הוא הזדקף ושריריו התקשחו. "מי את?" הוא שאל בצורה ישירה, קולו מחוספס משינה.

הסרתי את היד שהנחתי מעל הלב – אפילו לא זכרתי שהרמתי אותה לשם – ועצרתי את נשימתי כשהרמתי את כפות ידיי מולו בהכנעה והפנמתי את תווי פניו. הן היו עשויות זוויות וקווים חדים כמו פניו של גנגסטר במאפיה הרוסית. לא בדיוק נאה אך היה בו משהו... השתעלתי. "רק עזרתי לו בחוץ," הסברתי, עומדת מולו מסונוורת כמו צבי מול פנסי מכונית. זה לא היה ברור? הבחור דימם. איזו סיבה אחרת הייתה לי לעמוד שם?

הזר החצי־עירום בהה בי בלי למצמץ ובלי לזוז לפני שמבטו חזר לגבר שעל הכורסה. "מה קרה?"

האידיוט הניד בראשו ונשען לאחור על הכורסה, מנופף באצבעותיו בזלזול. "שום דבר. אל תתערב. לך לישון."

האם אני...? כדאי שאני...? כדאי שאלך. כחכחתי בגרוני ולמזלי, אף אחד מהם לא הסתכל עליי. "בסדר, טוב, אני הולכת עכשיו — "

"מה קרה?" שאל הגבר החצי־עירום שוב ולא היה צריך להיות גאון כדי לדעת שהשאלה הופנתה אליי. מבטו הזועף היה נעול עליי וגרם לי להרגיש לא בנוח.

"כבר אמרתי לך שלא קרה שום דבר, לעזאזל!" אמר האידיוט, הרים יד לעיניו וכיסה אותן.

הזר אפילו לא הסתכל על האידיוט. נחיריו התרחבו וידיו נפתחו ונסגרו לאגרופים. קולו היה שקט, כמעט צרוד. "את יכולה לספר לי, בבקשה, למה הוא על כיסא ונראה כאילו קרעו אותו במכות, לעזאזל?"

כי קרעו אותו במכות, אולי? פתחתי את הפה, סגרתי אותו, ומשכתי בכתפיי. רציתי לעוף משם כבר וזה לא כאילו נשבעתי אמונים לאידיוט. "תקפו אותו ועזרתי לו. לא רציתי להשאיר אותו בחוץ." עיניי קיפצו הלוך ושוב בין הכורסה לבין השרירים – כלומר, אל הבחור בתחתוני הבוקסר שבקושי כיסו משהו מירכיו.

"תקפו אותו?" אחד מגבותיו העבות של הבחור זחלה במעלה מצחו הרחב.

הייתי מוכנה להישבע שסנטרו בלט החוצה כשחזר על המילים שלי. היה לי מספיק ניסיון עם אנשים עצבניים בחיי – במיוחד עם אימי – כדי לדעת שאותם שלושה רמזים הסגירו את העובדה שמישהו ניסה להסתיר את עצבנותו אך נכשל באופן מביש. נראה שהחרפתי את כעסו כשהוספתי, "זה קרה על המדשאה."

הוא נראה כאילו כתפיו הכפילו את רוחבן, ותשומת ליבי הוסטה אל שרירי זרועותיו החטובים שהתעוררו לחיים כשאגרף את ידיו שוב. "תקפו אותו על המדשאה בחוץ?" שאל הזר בקשיחות, כתפיו מתקשחות וסנטרו מכוסה הזיפים נוטה קדימה עוד יותר.

למה הרגשתי כאילו הלשנתי לאבא? "בהחלט."

הגבר שעל הכורסה גנח בזעם.

הייתי דואגת לגבי הפה הגדול שלי אם האידיוט לא היה נראה כאילו לא יצליח לצעוד חמישה צעדים בכוחות עצמו. שרירי זרועותיו של הזר בלטו עוד יותר כשידו הגדולה חלפה בשערו השחור והקצוץ. "מי?" שאל הגבר בקול עמוק וצרוד שלא נגרם מצינון, בניגוד לקול שלי. הייתה לי הרגשה שקולו גם לא היה כזה עמוק רק מפני שהוא התעורר משינה.

"מי?" שאלתי, מנסה להחליט מה הדרך הטובה ביותר להיחלץ מהשיחה הזאת.

"מי עשה את זה?"

האם הייתי צריכה לבקש מהם את שמותיהם ואת הכתובות שלהם? משכתי בכתפיי ואי הנוחות שלי גברה מרגע לרגע. צאי משם, דיאנה, הזהיר אותי קול פנימי.

"זה לא עניינך בכלל," מלמל האידיוט.

באותו הרגע שהוא ענה, ברברתי, "שלושה גברים."

"מחוץ לבית הזה?" הגבר הזר הצביע לעבר הרצפה.

הנהנתי.

השתררה דקה של דומייה.

"אני הולך לרצוח אותך," אמר הזר בזעם, הניד בראשו לעבר הכורסה והניף את אגרופו. הצצתי לעבר הדלת ונרתעתי. "בסדר, אני הולכת עכשיו. הייתי הולכת לרופא במקומך, חבר. אני מקווה שתחלים — "

תשומת ליבו של הזר חזרה אליי. הוא הוריד את אגרופו ומצמץ. "מי את?"

לא אהבתי לספר לזרים היכן אני גרה, אבל זה לא שהייתי באטמן שניסה להציל את העולם מפשע. הייתי רק טיפשה שלא יכלה להתעלם ממישהו שהיה זקוק לעזרה. לכל הרוחות. גם ככה אם אחד מהם – או שניהם – חיו בבית הזה, הם היו פוגשים אותי בסביבה, בסופו של דבר. "לא מזמן עברתי לבית השכן."

הגבר בעל הפנים הקשוחות ומכנסי הבוקסר הקטנטנים נראה מוטרד כשהסתכל עליי מכף רגל ועד ראש, כאילו ניסה לגלות אם שיקרתי. הדבר היחיד שהוא יכול היה לגלות הייתה העובדה שהצטערתי על שהסתבכתי בסיטואציה ההזויה הזאת. הסתכלתי עליו ועל השני שישב על הכורסה והנחתי שאני יכולה כבר לעזוב. לא השארתי את הבחור המוכה, ונכון שהבחור השני היה עצבני עליו, אבל מי, לעזאזל, ידע מה היה הסיפור שלהם? אתה לא אומר שאתה הולך לרצוח מישהו אלא אם הוא עצבן אותך מספיק פעמים בעבר. הכרתי את זה. אולי הוא צדק כשכעס ואולי לא. כל מה שידעתי הוא שעשיתי כמיטב יכולתי ושהגיע זמני לעוף משם.

"טוב, אז להתראות ובהצלחה," אמרתי ולפני שמישהו מהם הגיב יצאתי וחציתי את הכביש הביתה. זה היה מעיק ולא משהו שארצה לעבור שוב. קיוויתי רק שזה לא יחזור לנשוך אותי בישבן.

לקחתי את הזמן כשצעדתי הביתה. האדרנלין שהציף אותי נעלם והרגשתי עייפות. הרמתי את המחבט של ג'וש מהדשא וחציתי את הכביש, תוהה מה, לעזאזל, קרה שם, אבל יודעת שהסיכויים שלי לגלות היו כמעט אפסיים. כשחציתי את המדשאה שלי, התבייתי על דמות נמוכה ורזה שעמדה מאחורי דלת הרשת בחולצת טי שהייתה קטנה מדי למידותיה ובתחתונים, ידיה על מותניה.

"לו? מה לעזא... מה אתה עושה פה?" שאלתי בקוצר רוח ופרשתי את ידיי לצדדים.

החיוך שעלה על שפתיו אמר שהוא ידע בדיוק מה עמדתי להגיד ולא הופתעתי. ברור שהוא ידע. אחי השתמש במילה 'לעזאזל' כאילו הייתה שמה של אהובתו. נזכרתי בפעם המיליון שבאחי הוריי מעולם לא נזפו על כך שאמר מילים מסוימות מול הילדים.

"לא ידעתי לאן הלכת, דובשנית," הוא הסביר בתמימות בעודו פותח את הדלת. הוא כינה אותי בשם החיבה שלו עבורי, וכך, בשנייה, כעסי על כך שנשאר ער התמוסס. הייתי כזו פתייה. פתחתי את דלת הרשת לרווחה, התכופפתי והרמתי אותו. הוא גדל מיום ליום, וזה היה רק ענין של זמן עד שיהיה גדול מכדי להרים על הידיים. לא רציתי לחשוב על זה יותר מדי או לצפות לזה כי הייתי בטוחה שאנעל את עצמי באמבטיה עם בקבוק יין ואתייפח.

הקפצתי אותו בזרועותיי ונשקתי על רקותיו. "הלכתי לבדוק שהשכן שלנו בסדר. בוא נלך לישון, בסדר?"

הוא הנהן וגופו התרפה בזרועותיי. "הוא בסדר?"

"הוא יהיה בסדר," עניתי, מודעת לכך ששיקרתי חלקית, אך מה יכולתי לומר? אני מקווה שלא ימות מדימום פנימי, לו? "בוא נלך לישון."

[1] מספרדית: דודה.