הבטן שלי כבר בערה מרוב שהשרירים שלי התכווצו בצחוק.
“אתה מבקש ממני… לעזאזל, כואבת לי הבטן… לבצע עבירה פלילית, והסיבה שלדעתך אני צריכה לעשות את זה היא כי אתה מחבב אותי עד כמה שאתה יכול לחבב מישהו, משום שלא אכפת לך שאני בסביבתך, ומפני שאני מיושבת בדעתי?” הרמתי את הידיים וסימנתי באצבעותיי סימני מירכאות באוויר. “וואו. לא חשבתי שיש לך חוש הומור, אבל אני רואה שטעיתי.”
שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגה האמריקאית לא אפשר למשפט הפתיחה שלי להפריע לו. “אז תעשי את זה?”
אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. לא הייתה שום סיבה בעולם שארגיש רע רק מפני שהתפטרתי. להיות העוזרת האישית/ סוכנת הבית/ הפיה הטובה של שחקן ההגנה הטוב ביותר בליגת הפוטבול הלאומית גם ככה הייתה אמורה להיות רק משרה זמנית. יש לי תוכניות ואף אחת מהן לא כוללת את כיבוס בגדים שלו.
אבל כשאיידן גרייבס מופיע על סף דלתי ורוצה שאחזור לעבוד עבורו, אני מאבדת את המילים ולא יודעת איך להגיב.
במשך שנתיים, הגבר הידוע בכינויו הקיר של ויניפג לא הצליח לגייס את הנימוס הבסיסי לומר לי “שלום” או “בוקר טוב”, שלא לדבר על ברכה קצרה ביום ההולדת שלי, ועכשיו? עכשיו הוא בא אליי ומבקש ממני את הבלתי יעלה על הדעת.
ומה כבר אפשר לומר לגבר שרגיל להשיג את כל מה שהוא רוצה ולא מוכן לקבל לא כתשובה?
לכבוש את הקיר הוא רומן עכשווי ושובה לב על אהבה, פוטבול ומה שביניהם, מאת סופרת רבי המכר מריאנה זאפאטה.
הספר זכה במקום הראשון באתר גודרידרס בקטגוריות:FAV Books of 2016 , 2016 Romances You Don’t Want To Miss, RARE17 ובעוד 9 קטגוריות שונות.
ידעתי שאהרוג אותו.
יום אחד.
יום אחד, הרבה אחרי שאפרוש, כך שאף אחד לא יחשוד בי.
"איידן," רטנתי, למרות שהייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יצא מזה. בתגובה, קיבלתי רק את המבט – ואת הבעת הפנים המתנשאת והידועה לשמצה שגררה את איידן להרבה יותר מדי קטטות בעבר. או כך לפחות נאמר לי. כשקצות שפתיו נמשכו למטה ונמתחו ועפעפיו נפלו בכבדות על עיניו החומות, כל מה שהתחשק לי לעשות זה לתקוע לו אצבע עמוק לתוך האף. זה מה שאימא שלי הייתה עושה כשהייתי קטנה ועשיתי לה פרצופים.
הגבר המדובר שהיה על סף מוות אכזרי שלא הפסקתי לדמיין, או אחד שיתוכנן היטב על ידי, ויכלול סבון כלים, אוכל ותקופת זמן ארוכה למדי, פלט קול מאחורי צלחת סלט הקינואה שעמדה לפניו, והייתה גדולה מספיק כדי להאכיל משפחה בת ארבע נפשות.
"שמעת אותי. תבטלי את זה," הוא חזר ואמר, כאילו נהייתי חירשת ולא שמעתי אותו בפעם הראשונה.
ובכן, שמעתי אותו. חד וחלק. זו הסיבה שרציתי להרוג אותו.
זה הציג הלכה למעשה את נפלאות המוח האנושי: איך אפשר מצד אחד להרגיש אכפתיות כזאת כלפי מישהו, אך בו־זמנית לרצות לשסף את גרונו. למשל, כשיש לך אחות שהיית רוצה לבעוט לה ישר בשחלות. זה לא שאת לא אוהבת אותה, פשוט בא לך לדפוק לה בעיטה ישירות לתנור התינוקות שלה כדי ללמד אותה לקח – לא שאי פעם עשיתי משהו דומה לזה.
העובדה שלא הגבתי באופן מיידי, גרמה לו כנראה להוסיף באותה הבעת פנים: "לא אכפת לי מה תגידי להם. תעשי את זה."
דחפתי את המשקפיים במעלה גשר אפי והורדתי את יד ימין כדי שהקלסר יסתיר את האצבע המשולשת ששלפתי במיוחד לכבודו. אם הבעת פניו לא הייתה נוראית איך שהיא, נימת הדיבור שלו עצבנה אותי אפילו יותר. זה היה הטון שבו הוא היה מתריע בפניי על כך שאין כל טעם לבזבז את מאמציי לשווא בוויכוח איתו. הוא לא ישנה את דעתו, לא עכשיו ולא לעולם והייתי צריכה להתמודד עם זה.
תמיד הייתי צריכה להתמודד עם זה.
כשרק התחלתי לעבוד עבור הזוכה בתואר שחקן ההגנה הטוב ביותר של ארגון הפוטבול הלאומי (תואר שבו הוא זכה בפעם השלישית), היו כמה דברים שלא ממש עשו לי את זה: להתמקח עם אנשים, לסרב להם ולהכניס את היד לאשפה, מפני שהייתי גם הטבחית וגם המנקה.
אבל אם יש משהו שאני באמת שונאת – וזה אומר ממש, אבל ממש שונאת – זה לתקוע לאנשים ברז ברגע האחרון. זה פשוט עולה לי על העצבים ובניגוד גמור לכל מה שאני מאמינה בו. כי מילה זו מילה, נכון? אבל שוב, זו לא הייתי אני שמאכזבת את המעריצים שלו, טכנית. זה היה איידן.
איידן המטורלל שהיה עסוק בשאיבת ארוחת הצהריים השנייה שלו היום, ללא כל דאגה. נראה שהוא בכלל לא היה מודע לתסכול שהוא גרם לי רק מפני שהוא אילץ אותי להתקשר למנהל שלו. אחרי מסכת הייסורים של תיאום הזמנים, הייתי צריכה להודיע שאיידן לא יחתום על שום דבר בחנות הספורט בסאן אנטוניו. יופי לי.
פלטתי אנחה, תחושת האשמה התחפרה לה בבטני ובמצפוני המיוסרים. גירדתי את הברך. "כבר הבטחת להם..."
"לא אכפת לי, ונסה." הוא שלח לעברי את המבט הזה שוב. האצבע המשולשת שלי התכווצה. "תעשי שרוב יבטל את זה," הוא התעקש, זרועו הענקית מתרוממת כדי לעזור לו לפרוק לפה שלו לפחות חצי קילו של מזון בנגיסה אחת. המזלג דאה באוויר בעוד איידן מבליח לעברי את המבט האפל והעקשן שלו שהתנגש בשלי. "האם זו בעיה?"
ונסה פה – ונסה שם.
תבטלי. תגידי לרוב שיבטל.
זין.
אפשר לחשוב שממש התלהבתי מהאפשרות להתקשר לסוכן המטומטם שלו מלכתחילה, ובטח שלא כדי לבקש שיבטל הופעה בציבור יומיים לפני האירוע. הוא הולך להשתגע והוא יפציץ את כל התסכול שלו עליי, כאילו יש לי השפעה כלשהי על מר איידן 'הקיר של ויניפג' גרייבס.
האמת היא שהפעם היחידה שהשפעתי איכשהו על ההחלטות שלו, הייתה כשהמלצתי לו איזו מצלמה לקנות, וגם זה משום ש'היו לו דברים טובים יותר לעשות מאשר סקר מחירי מצלמות' ומפני ש'בדיוק בשביל זה אני משלם לך'.
הוא צדק, כמובן. הודות לסכומים שהוא הרעיף עליי ובין הצ'ופרים שזאק זרק לעברי מדי פעם, יכולתי למרוח חיוך על הפנים – גם אם מאולץ – ולעשות את מה שהוא ביקש ממני. מדי פעם הייתי אפילו קדה קידה קטנה, משהו שאיידן העמיד פנים שהוא לא רואה.
לא נראה לי שהוא העריך את היקף הסבלנות שהייתי צריכה לאגור כדי להתמודד איתו בשנתיים האחרונות. מישהי אחרת כבר מזמן הייתה דוקרת אותו בשנתו – בדוק. אבל אני, בטוב ליבי, גם כשכבר הייתי מתכננת איך אעשה את זה, תמיד דאגתי שזה יהיה חסר כאבים.
לרוב.
מאז שהוא קרע את גיד אכילס בחודש הראשון של העונה שעברה, הוא היה לאדם אחר. ניסיתי שלא להאשים אותו, באמת שכן. החסרה של כמעט שלושה חודשים מעונה שלמה והתמודדות עם האשמות מצד כל הקבוצה על כך שלא הצליח להשתקם לעונה הבאה וגם לא למשחקי הפלייאוף, לא היו דברים קלים. אם זה לא היה מספיק, אנשים מסוימים היו בטוחים שהוא לא יצליח לחזור לעצמו לגמרי אחרי שישה חודשי הפסקה ושיקום. הפציעה שהוא ספג ממש לא הייתה משחק ילדים.
אבל זה היה איידן. ספורטאים מסוימים הזדקקו אפילו ליותר זמן כדי לחזור לעצמם, אם בכלל. הוא לא. אך ההתמודדות איתו כשהיה על קביים, ההסעות שלו למרכז השיקומי ולטיפולים, כל אלה העמיסו עוד ועוד על סבלנותי, הרעועה גם כך, פעם אחר פעם.
יש גבול לכמה יכולתי לסבול התנהגות של מניאק קטן ועצבני לאורך יום אחד, אפילו כשזה היה מוצדק. איידן אהב את המקצוע שלו וניסיתי לתאר לעצמי את הפחד שהוא חש מהמחשבה שהוא לעולם לא יחזור לשחק, או שיחזור, אך לעולם לא יהיה באותה רמה כמו קודם. לא יכולתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם משהו היה קורה לידיי והייתי עלולה לא לצייר שוב לעולם.
בלי שום קשר, עצבנותו הגיעה לשיאים חדשים וחסרי תקדים בהיסטוריית היקום וזה בהחלט אומר משהו, בהתחשב בעובדה שגדלתי בבית עם שלוש אחיות גדולות שסנכרנו ביניהן את המחזור. בגללן, רוב הדברים ורוב האנשים לא הציקו לי בכלל. ידעתי מה זה בריונות ואיידן מעולם לא חצה את הגבול ולא היה אכזרי שלא לצורך. הוא פשוט היה חמור לפעמים.
היה לו מזל שהייתי טיפה, אבל טיפ טיפה דלוקה עליו, אחרת הוא היה חוטף את הסטירה כבר מזמן. אבל שוב, כל יצור הולך על שתיים שהטבע העניק לו עיניים ומשיכה מסוימת לגברים – היה בקטע של איידן במידה זו או אחרת.
כשהוא היה מרים את הגבות ומביט בי מבעד הריסים השחורים והארוכים האלה שלו בעיניו החומות הכהות מתוך פנים שראיתי בהן חיוך רק בנוכחותם של כלבים, הייתי מבליגה, נדה בראשי באיטיות וחורקת שיניים, סופגת אותו לתוכי. בגלל ממדי גופו שדמו לבניין רב קומות, הייתם מצפים שיהיו לו תווי פנים מעוותים שישוו לו מראה של איש מערות, אך מובן שזה לא היה כך. מסתבר שהוא אהב לנפץ את כל הסטריאוטיפים שנכפו עליו בחיים. הוא היה חכם, מהיר, דייקן, ועד כמה שאני יודעת – מעולם לא צפה במשחק הוקי. הוא אמר "כע" האופייני לקנדים רק פעמיים בנוכחותי ולא צרך שום חלבון מן החי. הבחור לא אכל בייקון. הוא היה האדם האחרון שהייתי מגדירה כמנומס והוא אף פעם לא התנצל. מעולם לא.
הוא היה אנומליה מהלכת: קנדי שמשחק פוטבול אמריקאי, מנהל אורח חיים צמחוני – הוא לא אהב להגדיר את עצמו כטבעוני – הוא כולו אנומליה פרופורציונלית באופן מפליא וחתיכית באופן גורף, עד כדי כך שיכול להיות שמדי פעם הודיתי לאלוהים על כך שהוא חנן אותי בעיניים.
"מה שתרצה, בחור גדול," אמרתי בחיוך מזויף ובעפעוף נמרץ, למרות שעדיין בהיחבא הרמתי לעברו אצבע משולשת.
"הם יתגברו על זה," אמר איידן כלאחר יד, בעודו מתעלם מהכינוי שבו בחרתי עבורו ומגלגל שתי כתפיים אדירות לאחור. אני נשבעת שהן היו רחבות מספיק כדי להעמיד כל אדם רגיל בצל. "זה לא סיפור."
זה לא היה סיפור? נותני החסות לאירוע לא ירגישו ככה ובטח שלא הסוכן שלו, אבל שוב, איידן היה רגיל שהכול נעשה כדברו. אף אחד מעולם לא אמר לו 'לא'. היו אומרים 'לא' לי – ואז הייתי צריכה לחשוב על איך לסדר את הדברים.
בניגוד למה שאנשים חשבו, הזרוע המגינה של ה'שלוש מאות', קבוצת הפוטבול המקצועית של דאלאס, לא היה ממש חרא של בן אדם או מישהו שקשה לעבוד איתו. למרות כל הפרצופים והקיטורים שלו, הוא מעולם לא התעצבן או 'איבד את זה' בלי סיבה טובה. היו לו דרישות, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא אוהב כל דבר קטן בחיים שלו. האמת היא שמדובר בתכונה ראויה להערצה, כך חשבתי, אבל זו הייתה העבודה שלי – לממש את כל הבקשות האלה, בין שהסכמתי עם ההחלטות שלו ובין שלא.
רק עוד קצת, הזכרתי לעצמי. הייתי כל־כך קרובה להתפטר, ממש הרגשתי את זה. המחשבה על כך עודדה קצת את נשמתי.
לפני חודשיים, חשבון הבנק שלי סוף סוף הגיע למצב הרצוי, הודות לכוח רצון בלתי נדלה, חסכון של כל דולר והרבה שעות נוספות שבהן לא תפקדתי בתור העוזרת האישית/ עוזרת הבית/ הבשלנית של איידן. הגעתי למטרה שלי: לחסוך סכום השווה למשכורות של שנה. סוף סוף הצלחתי. תודה לאל. כמעט יכולתי להרגיש את ריח החופש המתקרב.
אך מילת המפתח כאן הייתה 'כמעט'.
פשוט עדיין לא מצאתי את הרגע הנכון להגיד לאיידן שאני פורשת.
"למה את עושה את הפרצוף הזה?" הוא שאל לפתע.
מצמצתי לעברו, מופתעת. הרמתי את הגבות, מנסה להעמיד פני טיפשה. "איזה פרצוף?"
זה לא עבד.
ידו עם המזלג קפאה ליד הפה שלו והוא צמצם את עיניו. "את הפרצוף הזה בדיוק." הוא החווה לעברי בסנטרו.
משכתי בכתפיי כאומרת 'אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר'.
"יש משהו שרצית להגיד?"
היו בערך מאתיים דברים שהייתי רוצה להגיד לו בכל רגע נתון, אבל הכרתי אותו יותר מדי טוב. לא באמת הזיז לו אם יש לי משהו להגיד לו. לא הזיז לו שדעתי הייתה שונה מדעתו, או שחשבתי שהוא צריך לעשות משהו בצורה אחרת. זו פשוט הייתה דרכו להזכיר לי מי הבוס.
מן הסתם – לא אני.
חתיכת חרא.
"אני?" מצמצתי. "לא ולא."
הוא תקע בי מבט נוקב ואיטי לפני שמבטו התמקד בידי החבויה מעברו השני של השיש במטבח. "אז תפסיקי לי להרים לי אצבע משולשת. לא אשנה את דעתי לגבי מפגש החתימות למעריצים," הוא אמר בטון אגבי באופן מתעתע.
קמצתי את שפתיי והורדתי את היד. הוא פשוט מכשף. אני נשבעת בכל היקר לי, הוא פשוט לגמרי מכשף. נביא. אדם עם ראייה על חושית. בכל פעם שהייתי מחווה לעברו אצבע משולשת, הוא היה מודע לזה. לא חשבתי שהייתי עד כדי כך שקופה, גם לגבי זה.
וזה לא שהייתי זוקפת לאנשים את האצבע האמצעית סתם לכיף, אבל עצם שהעובדה שהוא מבטל הופעה בציבור ללא שום סיבה לגיטימית באמת הפריעה לי. ביטול רק מכיוון שהוא שינה את דעתו ולא רצה לוותר על אימון הצהריים לא היה נראה לי כסיבה מתקבלת על הדעת. אבל מה אני מבינה?
"בסדר," מלמלתי בשקט.
איידן, שלפי מיטב ידיעתי לא ידע אפילו בת כמה אני או באיזה חודש חל יום הולדתי – עיווה לשבריר שנייה את פניו. גבותיו העבות והכהות חברו זו לזו ופיו הרחב התקער בקצוות. מייד לאחר מכן הוא משך בכתפיו, כאילו איבד עניין במה שעשיתי.
הדבר המצחיק היה, שאם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שיום אחד אעשה את העבודה המלוכלכת של מישהו אחר – הייתי מתה מצחוק. אני לא זוכרת את עצמי ללא מטרות או תוכניות מסודרות לעתיד. תמיד רציתי שיהיה לי משהו לצפות לו, ולהיות הבוסית של עצמי היה אחד הדברים שאליהם שאפתי.
מאז שהייתי בת שש עשרה ידעתי שמתישהו אהיה עצמאית. ההחלטה התקבלה אצלי לאחר שבעבודת הקיץ הראשונה שלי זכיתי לצרחות היסטריות על כך שלא שמתי מספיק קרח בכוס קולה בקולנוע שבו עבדתי.
אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. מעולם לא אהבתי. אני עקשנית ותמיד נכנסתי עם הראש בקיר – לפחות זה מה שאבי המאמץ הציג בתור תכונתי הגרועה ביותר.
זה לא שרציתי לקטוף כוכבים מהשמיים או להפוך למיליארדרית. לא רציתי להיות מפורסמת או משהו קרוב לזה. פשוט רציתי לפתוח עסק קטן משלי בתחום העיצוב הגרפי שיספיק כדי לשלם את החשבונות, לשים אוכל על השולחן ולהשאיר מעט גם לדברים אחרים. לא רציתי להסתמך על צדקה מאחרים או להיות תלויה בגחמות של מישהו. זה מה שנאלצתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי: לקוות שאימא תתפכח, שאחיותיי תכנה לי אוכל בזמן שאימא לא בסביבה, ואז לקוות שהעובדת הסוציאלית תוכל לפחות להשאיר אותי ואת אחי הקטן יחד. למה אני בכלל חושבת על זה?
רוב הזמן ידעתי מה אני רוצה מהחיים, וברוב תמימותי חשבתי שחלק מהמלחמה כבר מאחוריי ושהחלק הקל הוא לגרום לתוכנית לעבוד.
אף אחד לא טרח לומר לי שהדרך להשגת מטרותיי היא לעולם לא קו ישר, אלא יותר כמו מבוך. אתה עוצר, אתה מתקדם, אתה עושה רוורס, אתה פונה כמה פניות שגויות בדרך, אבל הדבר החשוב שצריך לזכור תמיד זה שיש יציאה. איפשהו.
פשוט אסור לאבד תקווה ולהפסיק לחפש אחריה, גם אם ממש רוצים.
בעיקר לא כשהפתרון הפשוט והמפחיד פחות הוא פשוט ללכת עם הזרם ולא לנסות לפרוץ דרך משל עצמך.
איידן דחף לאחור את הכיסא שעליו ישב ונעמד על רגליו, בידו כוסו הריקה. הוא היה גדול כמו הענק הירוק וגרם למטבח המרווח להיראות ממש קטן בכל פעם שהוא נכנס אליו, והוא בילה הרבה מאוד זמן במטבח. כמה לא מפתיע. הוא צרך לפחות שבעת אלפים קלוריות ליום. במהלך עונת הפוטבול הרגילה הוא היה מקפיץ את ספירת הקלוריות לעשרת אלפים. אז מובן שהוא היה מבלה את כל היום במטבח. וגם אני – בהכנת ארוחותיו.
"קנית אגסים?" הוא שאל, שוכח במהרה את השיחה שלנו ואת תקרית האצבע המשולשת, בזמן שהוא ממלא את הכוס במים מהפילטר שבמקרר.
לא הרגשתי שום תחושת אשמה על כך שנתפסתי בקלקלתי. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאמות מבושה ואז אפוטר, אבל עכשיו כבר הכרתי את איידן. לא היה אכפת לו אם עשיתי את זה, או לפחות זה היה הרושם שקיבלתי משום שעדיין הייתה לי עבודה. ראיתי אנשים ניגשים אליו ומנסים לעקוץ אותו, קוראים לו בשמות ומטיחים בו עלבונות שגרמו לי לאבד את זה. אבל מה הוא נהג לעשות כשאנשים היו עושים דברים כאלה? שום דבר. הוא פשוט העמיד פנים שהוא לא שומע אותם.
למען האמת, עמוד שדרה חזק שכזה – זה די מרשים. אני לא הייתי יכולה לשלוט בעצמי אפילו כשמישהו צפר לי בזמן נהיגה.
אך מרשים ככל שאיידן היה, ככל שישבנו המושלם גרם לנשים לנעוץ בו עיניים, וככל שאנשים היו חושבים שאני בטח מטומטמת אם אני רוצה לפרוש מהמשרה שלי לצידו של אדם שמככב בפרסומות, עדיין רציתי להתפטר והרצון הלך וגבר מדי יום.
קרעתי את התחת. אף אחד לא עשה את העבודה בשבילי. זה מה שתמיד רציתי. לאורך השנים, תמיד זכרתי מה הפרס שלי, וזה להיות הבוסית של עצמי. לעשות שיחות טלפון לאידיוטים שהתייחסו אליי כנודניקית או לקפל תחתונים שנצמדו לתחת המדהים ביותר במדינה, זה ממש לא היה זה.
תגידי לו, תגידי לו, תגידי לו כאן ועכשיו שאת מתכננת לפרוש, התחנן המוח שלי כמעט בייאוש.
אבל הקול הקטן והמציק הזה של חוסר הביטחון והספק שתמיד אהב להסתובב במקום שבו היה אמור להיות ממוקם עמוד השדרה הלא קיים שלי – תמיד הזכיר לי שבעצם, למה למהר?
כשפגשתי ב'קיר של ויניפג' בפעם הראשונה, הדבר השני שהוא אמר לי היה 'את יודעת לבשל?'
הוא לא לחץ את ידי, לא ביקש ממני לשבת או משהו כזה. בדיעבד, זה היה אמור להזהיר אותי לגבי הדרך שבה הדברים יתנהלו בינינו מעתה והלאה.
איידן שאל לשמי בפעם הראשונה כשהוא נתן לי להיכנס והוביל אותי מייד למטבח יפה ופתוח שנראה כאילו יצא מתוכנית טלוויזיה על עיצוב בתים ולאחר מכן הוא עבר ישר לתחקר אותי לגבי יכולות הבישול שלי.
לפני אותו יום, המנהל שלו כבר ראיין אותי פעמיים. המשרה הציעה הכנסה בטווח שאליו כיוונתי וזה כל מה שהיה חשוב לי בזמנו. בסוכנות כוח האדם שאליה נרשמתי כבר הזמינו אותי שלוש פעמים למשרדים שלהם כדי לוודא שאני מתאימה ל'סלבריטאי', כפי שהם קראו לו.
תואר ראשון, ניסיון בעבודות רבות, החל במזכירות עבור עורך דין שעסק בדיני משפחה במשך שלוש שנים בזמן לימודיי בקולג', עבודות צילום בחודשי הקיץ עבור כל מי שרק הסכים לתת לי עבודה, עסק צדדי די מצליח במכירת מוצרי איפור ודברים מקטלוגים והמלצות מעולות – כל אלו עזרו לי לקבל את העבודה.
עם זאת, הייתי די בטוחה שלא זה מה שעזר לי להתקבל לעבודה, אלא בורותי המלאה בתחום הפוטבול האמריקאי. אם שודר משחק בטלוויזיה, סביר להניח שלא הקדשתי לו כל תשומת לב. מעולם לא ראיתי את איידן גרייבס לפני היום שבו התייצבתי על מפתן דלתו. לא בדיוק הסתובבתי וסיפרתי לכולם שהמשחקים היחידים שבהם ציפיתי היו אלה שבהם נכחתי בשנות התיכון.
אז כשהמנהל שלו ציין את שמו של מעסיקי הפוטנציאלי, בהיתי בו ללא שום הבעה. אין לי שום דרך לדעת אם דווקא חוסר ההתלהבות שהראיתי הוא מה ששכנע אותו לשכור אותי לעבודה, אבל אני די בטוחה שבדיוק ככה זה היה.
אפילו אחרי שהתקבלתי לעבודה, לא טרחתי להריץ עליו חיפוש באינטרנט. מה הטעם? זה לא שמידע כלשהו מהרשת יכול היה לגרום לי לסרב לעבוד בתור העוזרת האישית שלו. באמת, שום דבר לא היה יכול לגרום לזה. אין בי שום בושה להודות שמבחינתי, גם אם הוא היה רוצח סדרתי, עדיין הייתי לוקחת את העבודה אם התשלום היה מתאים.
בסופו של דבר, זה טוב שלא עשיתי מחקר עליו. כפי שלמדתי אחר כך, בזמן שהייתי עסוקה בשליחת תמונות שלו למעריצים, התמונות לא עשו איתו צדק בכלל.
לאיידן, שגובהו היה מטר תשעים ושבע ולפעמים שקל כמעט מאה ושלושים קילו גם באמצע העונה המתה, הייתה נוכחות של אל מעולם המיתולוגיה ולא של בן תמותה רגיל. איידן היה חיה, לבושה בבגדים של אדם. לא היה בגופו אף שריר שנועד רק ליופי. הוא היה פשוט מסיבי. ובכל מקום. לא הייתי מופתעת אם צילום רנטגן היה מראה שעצמותיו דחוסות יותר מעצמות של אנשים רגילים. שריריו טופחו ועוצבו למטרה אחת בלבד, והיא לחסום ביעילות מרבית את הקוורטרבקים של הקבוצות היריבות.
חולצת הטי הגדולה שלבש בבוקר שבו נפגשנו לראשונה לא הצליחה להסתיר את שרירי הטרפז המדהימים שלו, את שרירי החזה, את השרירים התלת־ראשיים ובטוח שלא את שרירי זרועותיו. הבחור היה פשוט בנוי ומחוטב כמו בודי־בילדר. ירכיו כמעט קרעו את התפרים במכנסי הספורט שלבש. אני זוכרת שהבחנתי בכך שאגרופיו נראו כמו לבנים ומפרקי ידיו שחיברו אותם לזרועותיו היו הכי גדולים שראיתי אי פעם.
והיו את הפנים שבהן ידעתי שאצטרך להתבונן למשך תקופת זמן לא מבוטלת. בעוד תווי פניו היו קשים כמו של בחורים רבים שהיו בכושר גופני דומה לשלו, איידן היה חתיך בצורה שלא הייתה בדיוק נחשבת יפה מבחינה אסתטית. לחייו היו רזות, עצמות לחייו גבוהות וקו לסתו חד ורבוע. זוג עיניו העמוקות הודגשו על ידי גבות עבות וכהות. היו לו זיפים קצרים ומעוצבים שכיסו את חלקן התחתון של פניו גם אחרי שהוא רק סיים להתגלח.
הדבר היחיד שהזיפים הקצרים לא הצליחו להסתיר הייתה צלקת לבנה בקו השיער שלו, שנמתחה מהרקה ועד אל מתחת לאוזן. והיה כמובן את הפה שלו, שהיה עשוי להשוות מראה זועף לכל גבר. שערו היה חום ועורו בצבע זית. שרשרת זהב הציצה מבעד לצווארון חולצתו, אבל דעתי הוסחה על ידי כל יתר מאפייניו של איידן גרייבס, ולכן נדרשו לי כמה חודשים כדי לגלות שעל השרשרת מתנוסס תליון של סנט לוק הקדוש. הוא לא הלך לשום מקום בלעדיו.
גודלו היה מספיק כדי להטיל עליי איום, בתקופה הראשונה. עיניו החומות שניקבו בי חורים רק הוסיפו לאיום שנראה שקורן מבעד לנקבוביות עורו.
למרות כל זאת, המחשבה הראשונה שלי הייתה: אלוהים אדירים. אבל מייד העפתי אותה הצידה, כי אסור היה לחשוב דברים כאלה על הבוס החדש שלי.
בפגישתנו הראשונה, כל מה שהצלחתי לעשות זה להנהן לעברו. נכנסתי לזה במחשבה שאעשה כל מה שצריך כדי לשמור על העבודה הזאת. המנהל וסוכנות כוח האדם דאגו לוודא בריאיון איתי שאני יודעת שבישול הוא חלק מדרישות התפקיד, וזה לא היה סיפור מבחינתי. כשהייתי ילדה, למדתי בדרך הקשה שאם אני רוצה לאכול, אז אני צריכה לעשות משהו לגבי זה, מפני שאחיותיי הגדולות לא הטריחו את עצמן לדאוג לי ואף פעם לא הייתי לי דרך לדעת באיזה מצב רוח אימא שלי תהיה. בקולג' רכשתי את מיומנות בישול על פלטה שהברחתי לחדר במעונות.
איידן הביט בי בדריכות לפני שהנחית עליי פצצה, שאליה ממש לא הייתי מוכנה. "אני לא אוכל מזונות מן החי – האם זו תהיה בעיה?"
האם היה לי מושג איך להכין מאכלים בלי ביצים, בלי בשר או בלי גבינה? לא ממש. אף אחד לא ציין מכשול זה בפניי לפני כן – ובאופן מפתיע, הוא לא נראה לי כמו אף אחד מהטבעונים שפגשתי בחיי – אבל מבחינתי לא היה מצב שאחזור לעבוד בשלוש עבודות במקביל אם הייתה לי אפשרות שלא לעשות זאת. אז שיקרתי לו בפנים ואמרתי, "לא, אדוני."
הוא עמד שם במטבח, מביט בי מלמעלה למטה. לבשתי מכנסי חאקי, חולצה לבנה ללא שרוולים ונעלי עקב חומות. הייתי כל־כך לחוצה שאפילו קמצתי אגרופים. בסוכנות המליצו לי להתלבש בסגנון רשמי אך יום יומי, וככה עשיתי.
"את בטוחה?" הוא שאל.
הנהנתי, כבר מתכננת לחפש מתכונים בטלפון.
עיניו התכווצו מעט, אבל הוא לא התעמת איתי בנושא למרות שהיה די ברור שהוא יודע ששיקרתי לו וזה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לקוות לו.
"אני לא אוהב לבשל או לאכול בחוץ. אני אוכל בדרך כלל ארבע ארוחות ביום וגם שותה שני שייקים. את תהיי אחראית על הארוחות ואני אדאג לכל מה שאני אוכל בין לבין," הוא אמר בעודו משלב את ידיו על חזהו, שנראה לפחות מטר ברוחב.
"כל הסיסמאות שמורות במחשב הנייח שנמצא למעלה. את תקראי ותגיבי לכל האימיילים שלי. תיבת הדואר שלי צריכה להיבדק כמה פעמים בשבוע ואת אחראית גם על זה. המפתח נמצא במגירה שליד המקרר. אכתוב עבורך את כתובת סניף הדואר ומספר התיבה מאוחר יותר. כשאחזור, תוכלי ללכת ולשכפל את מפתח הבית. העמודים שלי ברשתות החברתיות צריכים להיות מעודכנים מדי יום. לא אכפת לי מה את מעלה כל עוד את נעזרת בשכל הישר."
הוא בהחלט דאג להסתכל לי בעיניים כשהוא אמר את המשפט האחרון, אבל לא לקחתי את זה אישית.
"כביסה, ניהול לוח זמנים..." הוא המשיך לזרוק עוד משימות שדאגתי לתייג ביומן המנטלי שלי. "יש לי שותף לדירה. כבר דיברנו על זה, ואם את בסדר עם זה, יכול להיות שהוא יבקש ממך לבשל גם עבורו מדי פעם. הוא ישלם לך תוספת אם תסכימי לעשות את זה."
תוספת כסף? לעולם לא אסרב לתוספת כסף, כל עוד המשימה לא תדרוש להעניק למישהו מציצה.
"יש לך שאלות?" שאל הבוס החדש שלי.
כל מה שהצלחתי לעשות הוא להניד בראשי לשלילה. כל מה שהוא אמר היה שכיח לסוג המשרה שקיבלתי על עצמי ויכול להיות שהייתי עסוקה מדי בלבהות בו מכדי לומר משהו אחר. מעולם לא ראיתי שחקן פוטבול מקצועי פנים אל פנים קודם לכן, למרות שהיה לי ידיד ששיחק פעם בקבוצה של הקולג'. באותם זמנים לא חשבתי שייתכן שיש אנשים כה גדולים מבחינה פיזית, ויכול להיות שהייתי עסוקה בלנסות להבין כמה איידן היה צריך לאכול כדי להגיע למכסת הקלוריות שהדיאטה שלו דרשה.
עיניו החומות חלפו על פניי וכתפיי לפני שחזרו לעיניי. פניו הקשות הופנו היישר אליי. "את לא מדברת הרבה, מה?"
חייכתי אליו חיוך קטן וזקפתי את כתפיי. לא הייתי קשקשנית גדולה, אבל לא היה אפשר לומר שאני שקטה או ביישנית. בנוסף, לא רציתי להרוס את זה לפני שהבנתי מה בדיוק הוא רוצה וצריך ממני בתור עוזרת אישית.
במבט לאחור, אני לא בטוחה שעשיתי את הרושם הראשון הטוב ביותר, אבל מה לעשות, זה לא שיכולתי לחזור בזמן ולעשות את זה שוב.
כל מה שעשה איידן בתגובה היה להרכין את סנטרו בתנועה קצרה וחדה, מה שבהמשך הדרך התגלה בתור הדרך שלו להנהן. "טוב."
לא הרבה השתנה בשנתיים האחרונות.
מערכת היחסים שלנו התקדמה בכך שהפסקתי לקרוא לאיידן 'אדוני' והשתמשתי ביותר משתי מילים בכל פעם שדיברתי איתו.
ידעתי כל מה שרק אפשר על איידן, בהתחשב בעובדה שלהוציא ממנו מידע אישי דמה לעקירת שיניים. ידעתי מה הוא גילו, כמה כסף יש לו בבנק, איזה תבלינים עשו לו רע ואיזה סוג של תחתונים הוא העדיף. ידעתי מה הן המנות האהובות עליו, מה היא מידת נעליו, איזה צבעים הוא סירב ללבוש בכל תוקף ואפילו באיזה סוג פורנו הוא נהג לצפות. ידעתי שהדבר הראשון שהוא רצה שיהיה לו ברגע שיהיה לו קצת יותר זמן פנוי זה כלב. לא משפחה. הוא רצה כלב.
אבל כל המידע הזה היה מורכב מדברים שכל מעריץ אובססיבי ממוצע היה יכול לגלות. הוא נצמד לפרטים הקטנים בחייו בשתי ידיו הענקיות. הייתה לי הרגשה שהיקף הדברים שלא ידעתי עליו יכולים היו להעסיק אותי עד סוף חיי, אם אי פעם הייתי מנסה להוציא את זה ממנו.
ניסיתי להיות חברותית ברגע שהבנתי שהוא ישנה צורה ויהפוך לענק הירוק אם אשאל שאלות, אבל זה היה לשווא. בשנתיים האחרונות, החיוכים שלי מעולם לא זכו לתגובה, שאלות פשוטות כמו "מה שלומך?" נותרו ללא מענה ולבד מאותו מבט ידוע לשמצה שגרם לי להתכווץ מבפנים, הוא תמיד דיבר אליי באותו טון דיבור יהיר וזחוח, שממש דרש כמה הצלפות הגונות בישבן... אבל ממישהו הרבה יותר גדול ממני.
התפקידים שלנו בתור בוס ועובדת נהפכו למובהקים יותר ויותר מדי יום. דאגתי לו באותה המידה כמו שהייתי דואגת לכל אחד שבחברתו ביליתי לפחות חמישה ימים בשבוע, ושבו טיפלתי למחייתי, והוא התייחס אליי כאל החברה של אחותו הקטנה והמעצבנת שהוא היה מעדיף שלא הייתה קיימת. במשך שנתיים זה היה בסדר מבחינתי לעשות מטלות שלא ממש התלהבתי מהן, אבל הבישול, המיילים וכל הדברים שהיו קשורים למעריצים שלו היו בהחלט הדברים שהכי אהבתי לעשות בתור העוזרת האישית שלו.
זה היה חלק מהסיבה לכך ששכנעתי את עצמי שלא למסור מכתב התפטרות עדיין. מכיוון שהייתי בודקת את חשבון הפייסבוק שלו או רואה את הפיד שלו בטוויטר ותמיד רואה משהו מצחיק שהעלה אחד המעריצים שלו. במהלך השנים אפילו הכרתי חלק מהם באינטרנט. במקרים כאלה היה לי קל להיזכר בכך שלעבוד עבורו לא היה כזה גרוע.
זו לא הייתה העבודה הכי גרועה בעולם – אפילו לא קרוב לכך. המשכורת שלי הייתה יותר מהוגנת, ומעבר לכך, שעות העבודה היו טובות גם כן. כמו שאמרה כמעט כל אישה שגילתה בשביל מי אני עובדת, היה לי 'את הבוס הסקסי ביותר בעולם כולו'. אם הייתי צריכה להסתכל על מישהו כל הזמן, אז למה שזה לא יהיה מישהו שפניו וגופו העמידו בצל גם את הדוגמנים השווים ביותר.
אבל יש דברים בחיים שאי אפשר לעשות בלי לצאת מאזור הנוחות ובלי לקחת סיכונים כלשהם, ולהיות עצמאית היה אחד הדברים האלה.
זו הסיבה לכך שלא הלכתי עם זה עד הסוף ולא אמרתי לאיידן "סיונרה, בחור גדול" בשמונים ההזדמנויות השונות שהמוח שלי ציווה עליי לעשות את זה.
הייתי עצבנית. לעזוב עבודה בשכר טוב וגם יציבה יחסית, כל עוד לאיידן הייתה קריירה – זה היה מפחיד מאוד. אבל התירוץ הזה כבר הלך ונשחק עם הזמן.
איידן ואני לא היינו החברים הכי טובים, וגם ממש לא אנשי סוד האחד של השני. אבל שוב, למה שנהיה? זה היה אדם שבילה לכל היותר עם שלושה אנשים אחרים כשהוא הצליח לנתק את עצמו מאימונים או ממשחקים. חופשות? הוא לא לקח חופשות. אני חושבת שהוא אפילו לא ידע מה זה.
לא היו לו תמונות של משפחה או חברים בשום מקום בבית. החיים שלו סבבו סביב פוטבול. זה היה מרכז עולמו.
במכלול הגדול של חייו של איידן גרייבס – הייתי סתם אחת, באמת. פשוט סבלנו זה את זה, מן הסתם. הוא היה זקוק לעוזרת ואני הייתי צריכה עבודה. הוא אמר לי מה הוא היה צריך שיתבצע ואני עשיתי זאת, בין שהסכמתי עם זה ובין שלא.
מדי פעם ניסיתי לשווא לשנות את דעתו, אבל עמוק בתוכי – מעולם לא שכחתי עד כמה חסרת משמעות הייתה דעתי עבורו.
יש גבול מסוים עד כמה אפשר לנסות להיות חברותי למישהו ולתת לו להשתיק אותך עם היחס האדיש שלו – בסופו של דבר הרמתי ידיים. זאת הייתה עבודה, לא פחות ולא יותר. זו הייתה הסיבה לכך שעבדתי כל־כך קשה כדי להגיע לשלב שבו אוכל להפוך להיות הבוס של עצמי, כדי שאוכל לעבוד עם אנשים שיעריכו את הרצינות שלי בעבודה.
אבל מצאתי את עצמי ממשיכה לעשות את הדברים ששיגעו אותי ודוחה את הגשמת החלומות שלי יום אחר יום.
מה עשיתי לעצמי, לעזאזל?
"האדם היחיד שאת דופקת זה את עצמך," אמרה לי דיאנה בפעם האחרונה שדיברנו. היא שאלה אם אמרתי סוף סוף לאיידן שאני עוזבת, ואמרתי לה את האמת: לא.
תחושת אשמה הלמה בבטני בתגובה להערה שלה. האדם היחיד שפגעתי בו הייתי אני עצמי. ידעתי שאני צריכה להגיד לאיידן. אף אחד לא עמד לעשות זאת בשבילי. הייתי מודעת לכך. אבל...
טוב, לא היה כאן שום 'אבל'. מה אם איפול ואכשל ברגע שאנסה לפתוח עסק עצמאי?
תכננתי את הכול ובניתי את העסק שלי כך שזה לא יקרה, הזכרתי לעצמי בעודי יושבת ומביטה באיידן אוכל. ידעתי מה אני עושה. שמתי כסף בצד. הייתי טובה במה שעשיתי וגם אהבתי את זה.
אני אהיה בסדר.
אני אהיה בסדר.
למה חיכיתי? בכל הפעמים הקודמות שחשבתי להגיד לאיידן, פשוט לא הרגשתי שזה הרגע הנכון. הוא בדיוק קיבל אור ירוק להתחיל להתאמן שוב לאחר הפציעה שלו, ולא הרגשתי שזה יהיה נכון להפיל את זה עליו אז. הרגשתי כאילו אפקיר אותו בדיוק ברגע שבו הוא שב לעמוד על רגליו. אחר כך נסענו לקולורדו כדי שיוכל להתאמן בשקט ובשלווה. במקרה אחר, זה לא היה יום שישי. או שהיה לו יום רע. או... משהו. תמיד היה משהו. תמיד.
לא נשארתי כי הייתי מאוהבת בו או משהו כזה. אולי בשלב כלשהו, כשרק התחלתי לעבוד בשבילו, יכול להיות שהיה לי קראש קטן עליו, אבל התנהגותו הקרירה לא אפשרה ללב שלי להתפרע מעבר לכך. זה לא שהיו לי ציפיות שמתישהו איידן יביט בי ויחשוב שאני האדם המדהים ביותר בחיים שלו. לא היה לי זמן לשטויות לא מציאותיות כאלה. המטרה שלי תמיד הייתה לעשות בשבילו מה שצריך, ואולי לגרום לאדם שמעולם לא חייך לשלוף חיוך קטן. הצלחתי רק באחד משני הדברים האלה.
במרוצת השנים המשיכה שלי כלפיו דעכה כך שהדבר היחיד שהתלהבתי ממנו, או ליתר דיוק – שהערכתי בצורה בריאה ונורמלית – זה את האתיקה המקצועית שלו.
ואת הפנים שלו.
ואת הגוף שלו.
אבל היו בעולם הזה עוד הרבה בחורים עם גוף ופנים מדהימים. מי כמוני יודעת. הבטתי בדוגמנים כמעט כל יום.
שום דבר מהתכונות החיצוניות האלה לא עזר לי בשום צורה. בחורים חתיכים לא יעזרו לי להגשים את החלומות שלי.
בלעתי רוק ואגרפתי את האצבעות.
'תעשי את זה' , ציווה עליי מוחי.
מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות? שאצטרך למצוא עבודה אחרת אם מאגר לקוחותיי יתייבש? כמה נורא. לא אדע מה יכול לקרות עד שלא אנסה.
החיים הם סיכון. וזה מה שתמיד רציתי לעשות.
אז נשמתי נשימה עמוקה, הבטתי בריכוז בגבר שהיה הבוס שלי במשך שנתיים ופשוט אמרתי את זה. "איידן, אני צריכה לדבר איתך על משהו."
כי באמת, מה הוא כבר יעשה? יגיד לי שאני לא יכולה להתפטר?