סדרת משפחה וכבוד
מלחמה על השלטון. מלחמה על הבית.
שמונה שנים חלפו מאז שמשפחת קלהאן הביסו את הבא להורגם וכבשו את שיקגו. מלודי הינה המושלת של מדינת אילינוי והחזות הציבורית של המשפחה. ליאם כובש את מקומו כ’בוס’ השליט הבלתי מעורער, ‘ראש השבט’ של האירים ושל האיטלקים.
יכולת ההשפעה שלהם אינה יודעת גבולות והכוח שבידיהם אין סופי.
האם ניתן להחזיק בעוצמה כה רבה למשך הרבה זמן?
רק טיפש ינסה לעצור בעדם עכשיו אבל מסתבר שטיפשים לא מתים הם רק מתחלפים…
ממלכה עקובה מדם מאת סופרת רבי המכר ג’יי. ג’יי. מקאבוי הוא רומן פשע, המתרחש בשיקגו, והמתאר את חייהם של גבר ואישה – יריבים בדם ומנהיגים מלידה – שנכפה עליהם לחיות ביחד.
זהו הספר החמישי בסדרת משפחה וכבוד. הספר הראשון, מצאתי אותך, הספר השני, חסרי רחמים, הספר השלישי, בלתי פגיעים, הספר הרביעי, פראים אמריקאים, יצאו בהוצאת אדל. הסדרה זכתה בשבחים רבים וכיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם.
ליאם
הוא היה איפשהו בין מפוחד עד אימה לבין לחוץ בטירוף. ראיתי הרבה בימי חיי – ואני אומר זאת בידיעה מלאה שאני רק בן שלושים ושש. אולם שלושים ושש שנים במאפיה משולים לשישים שנה לפחות של אנשים רגילים – שנה פחות, שנה יותר. על כל פנים, בהביטי בבני, יושב בשקט לצידי, מרים את ידיו כדי לישר את העניבה סביב צווארו כל כמה דקות – הרגשתי פאקינג מוזר.
"איתן." לא טרחתי להפנות את פניי אליו, מדפדף בהודעות הדואר האלקטרוני שדקלן שלח לי, אך שמעתי את כל גופו זז לכיווני.
"כן, אבא?"
"משהו לא בסדר בעניבה שלך?"
הוא השתהה לפני שענה. "אה... אני חושב שלא."
"אתה חושב שלא?" הבטתי בו, והוא ענה במהירות.
"לא. העניבה שלי בסדר."
"אז תפסיק להתעסק איתה."
"כן אדוני."
לא הייתי בטוח מה התמיה אותי יותר – העובדה שהייתי אביו של ילד בן תשע וחצי או העובדה שהייתי אביו של ילד בן תשע וחצי שנראה זהה לי – אותו שיער חום סתור, עיניים ירוקות חודרות ואפילו אותו אף ואותן אוזניים. לפעמים הייתה אימי קוראת לו בשמי בטעות. אפילו ניל ודקלן החלו לכנות אותו ליאם ג'וניור.
בכל פעם שעשו זאת – הוא הזדקף קצת יותר בגאווה וגם אני חשתי גאווה. עם זאת, אם הייתי רוצה שיקראו לו על שמי, הוא היה פאקינג מקבל את שמי. יש רק ליאם קלהאן אחד – עכשיו ולעולם. לא ראיתי זאת כקנאה או כגאווה – עבדתי קשה כדי לזכות בשמי. מלודי שלי זכתה בשמה, ולכן הוא יצטרך לעשות אותו הדבר. החל מעכשיו.
"אדוני," הניד פדל בראשו לקראתי כשיצאתי מהרולס רויס. פדל השתנה עם השנים. מותו של מונטי ממש השפיע עליו. שערו השחור היה קצוץ, עורו בגוון הזית רק החוויר במעט בכל השנים שהיה פה, אולם התנהגותו כעת הייתה שונה לחלוטין. הוא לא לקח סיכון עם אף אחד. הוא בקושי דיבר, אלא אם כן היה מוכרח. הייתה בעיניו אפלה שהייתה מוכרת לי. לאן שהלכתי – הלך אף הוא. הוא היה יד ימיני. איטלקי, אירי – זה כבר לא משנה. עברנו את זה.
"מלון קיסר הזכוכית," קרא איתן את השלט, כשניגש לעמוד לצידי. הוא היטה את ראשו כלפי מעלה והביט בגורד השחקים הכסוף שמולנו.
מבלי לומר מילה, הלכתי קדימה עם פדל ושלושה שומרי ראש, המקיפים אותנו.
אף אחד לא אמר דבר כשנכנסנו – לא המארחת ולא עובדי המלון האחרים. הם רק הנידו בראשם והמשיכו בעבודתם. האורחים שהיו במבואת השיש תהו מי אנחנו, אך סרו מדרכנו כאילו הם היו מים ואני הייתי משה.
"החוצה," הורה פדל לנערת המעלית שהביטה בו בעיניים פעורות.
"אני... אני לא יכולה לעזוב את המקום שלי," אמרה בטיפשות.
לפני שפדל יכול היה לזוז, גבר מבוגר עם שיער מאפיר – ג'ורג', על פי תגית השם שלו שציינה, שהוא מנהל – עשה צעד קדימה. "קרי, הגיע הזמן להפסקה שלך."
היא הרימה גבה, אבל לא הוסיפה דבר, ויצאה מהמעלית. כולנו נכנסו פנימה.
"ג'ורג', מצא תפקיד אחר עבורה," אמרתי. לסתה נשמטה והדלתות נסגרו בפניה, ואנחנו עלינו לסוויטת הפנטהאוז.
"מדוע עשיתי את זה?" שאלתי את איתן.
הוא חשב לרגע. "כי היא לא הקשיבה לך?"
"גרוע מזה. היא לא ידעה מי אני, ועכשיו, היא לעולם לא תשכח." לו רק לא הייתה מקשיבה, הייתי אומר שהיא אמיצה. טיפשה אבל אמיצה.
"הסוויטה הנשיאותית," אמר הקול הממוחשב כשהדלתות נפתחו. רצפת השיש מחוץ לסוויטה הייתה כה ממורקת עד כי יכולתי לראות את השתקפותי בה.
"עוד לא," אמרתי כשראיתי את פדל תוחב יד לז'קט שלו. חיוך עלה על שפתיי כשהלכתי לכיוון המוזיקה.
אחד מהגברים החל ללכת לכיוון הדלת, כבר מוציא כרטיס כדי לפתוח אותה.
"קודם דפוק," אמרתי. פדל כיווץ את גבותיו כשניגש לעמוד לפניי ולפני איתן – כפי שציפיתי, אף אחד לא טרח לענות. ברור שהם לא יכלו לשמוע אותנו עם המוזיקה הזו. השומרים הביטו בי. "לפחות אי אפשר לומר שלא ניסינו."
ברגע שהדלת נפתחה, זה הרגיש כאילו הכה בנו קיר של מוזיקה – המוזיקה הייתה חזקה עד כאב. בפנים נשים מכל גזע רקדו על הספות, על שולחנות הביליארד, "לבושות" בתחתוני חוטיני ובחזיות או בפחות מזה. סביבן היו פזורים צעצועים חדשים ויקרים, שעונים ואופנועים. הייתה להן אפילו החוצפה לרקוד על הכסף שהיה מפוזר בכל מקום. הכסף שלי.
"גבירותיי!" קראתי בקול כשפדל השתיק את המוזיקה. "אני נותן לכן דקה אחת למצוא פאקינג משהו ללבוש, לתפוס כמה כסף שאתן יכולות ולעוף מפה."
"מי אתה לעזאזל? איך אתה פשוט מעז להיכנס לפה?" בחור אסיאתי חצי שיכור צרח, כשיצא מאחורי הבר. שיערו השחור הגיע עד לכתפיו ותחת עינו השמאלית הייתה צלקת. על כל אחת מזרועותיו נתלו שתי נשים. בזה אחר זה התקדמו שומרי הראש שלו לעברנו. לחלקם היה קעקוע של "טאיינג" על הפנים, ולאחרים, קעקוע זהה היה על הצוואר או על הזרועות.
"להגנתי ייאמר שדפקתי קודם," אמרתי בזמן ששומר הראש שלי ניסה לפנות את החדר. אולם, הנשים היו מטומטמות מדי או מפוחדות מכדי לזוז. מה שהוכיח שידעו מי אני או של מי הייתה המסיבה הזו, ומה תהיה התוצאה של כל זה.
"הדקה שלכן נגמרה – עופו," צעק פדל.
"שאלתי אותך מי אתם לעזאזל? ואיך פאקינג נכנסתם לבניין שלי?"
"הבניין שלך?" חייכתי בשעשוע. "אתה ילד, איך משהו יכול להיות שלך?"
הוא השליך את כוסו ותפס באקדח של שומר הראש שלו, מכוון אותו היישר אליי. כעת הנקבות בחדר החלו לצרוח, בורחות כמו עכברושים עירומים.
"Nǐ zěnme kěyǐ? איך אתה מעז להיכנס לבית שלי ופאקינג לדבר? יש לך מושג מי אני? כמה כוח יש לי? אני, טאיינג רו גי’אן – "
לפני שהספיק לסיים את דבריו, השומר הרים את ידיו ותפס בצווארו, מפיל את האקדח מידיו. הוא נפל על ברכיו במרחק של לא פחות משישה צעדים ממני, פניו מכחילות בהדרגה. הוא הביט לאחור בשומריו והנחתי שהורה להם להרוג אותנו, אולם בזה אחר זה, הם נפלו על ברכיהם.
"איך אני מעז?" לחשתי, כורע לידו. הוא הרים יד כדי לגעת בי, אולם פדל תפס בזרועו. עיניו החלו לדמוע עם כל נשימה שנאבק לקחת. "אתה מגיע לעיר שלי, מכניס סמים מחורבנים לרחובות שלי, מזדיין במלון שלי ושואל מי אני?"
תפסתי בצווארו, ואחזתי בו בלפיתת חנק. "כדאי שתיזהר עם השאלות שאתה שואל. טאיינג רו גי’אן, משום שאתה לא תאהב את תשובותיי."
"א-אבי –"
"אתה עומד על הברכיים, מה שאומר שאתה לרגליי. האם זה נראה לך כמו מעמד מתאים כדי לאיים עליי?" רציתי לתלוש את ראשו הארור מכתפיו, על שאילץ אותי לעשות את זה היום מכל הימים הארורים. "הזהרתי את אביך. וידאתי שהוא מבין את המסר שלי – אל תכניסו את הסמים שלכם לעיר שלי – ובכל זאת, מה אני מגלה? את הסמים שלכם – בעיר שלי. עכשיו, מה אני אמור לעשות עם זה, טאיינג רו גי’אן? אם לא אהרוג אותך, זה יראה כאילו אני איזו כלבה, וכמו שאתה רואה – בני פה איתי, כך שאני לא יכול להשלים עם זה. אם אהרוג אותך, יהיה עליי להרוג עוד הרבה אנשים לאחר מכן. לי אישית לא אכפת, אבל אתה מבין – אשתי מושלת המדינה והיא הבטיחה לספק ביטחון בבתי הספר, ברחובות וכל זה."
"בב... קשה..."
שחררתי את אחיזתי בו והוא נפל לאחור, גופו התחיל לרעוד. קמתי על רגליי והנהנתי לפדל שהתכופף ופתח את הפה של האידיוט, שופך את הנוגדן לתוך גרונו.
"איתן."
"כן אבא?" שאל, ניגש בשקט לעמוד לצידי.
הושטתי לו את האקדח והוא נטל אותו מבלי לשאול שאלות. הוא כיוון אותו לאדם – בו אחזו כעת השומרים שלי. רברבנותו של האיש מלפני מספר רגעים התפוגגה, ובמקומה הופיעו דמעות.
"בבקשה, בבקשה! לא! כל מה שאתה רוצה... אתן לך הכול." יבב, ורוק ניתז מפיו, "תסלח לי..Yuánliàng wǒ! Yuánliàng wǒ!"
"איתן," כשקראתי בשמו, הוא ירה, אולם ידיו רעדו, והוא לגמרי החטיא. "כל הכבוד, הרגת מנורה."
"אני – "
חטפתי ממנו את האקדח ויריתי לא פעם, כי אם פעמיים – שני כדורים למפשעתו. גופו התכווץ לפני שקרס קדימה צורח לאביו. התעלמתי ממנו ופניתי לבני – מביט בו היישר בעיניים.
"אנשים כמוהו," הנדתי בראשי לכיוון הטיפש שמאחוריי, "הם הסיבה לכך שאתה לא יכול להמשיך להתגאות בכך שמכנים אותך ליאם ג'וניור. אתה לא יכול להסתתר מאחורי גבי לעד. יהיה עליך לעמוד על שתי רגליך. עדיף שתלמד את זה עכשיו, לפני שתגמור כמוהו, מדמם על רצפת המלון של מישהו אחר, בוכה שמישהו אחר יציל את החיים העלובים שלו. אתה מבין את מה שאני אומר לך?"
נחיריו התרחבו, המבט בעיניו נעשה נוקשה, אגרופו נקמץ, אבל הוא הנהן. "לעולם לא אהיה כמוהו."
יכולתי לראות את זה. את אותו הדבר שאבי ראה בי, כעת ראיתי בו, ולא יכולתי שלא לחוש גאווה.
"טאיינג רו גי’אן, כשאביך ישאל אותך מי עשה לך את זה, תאמר לו שאני, ליאם קלהאן, מקבל את התנצלותו מראש. אמור לו שאם אצטרך להתמודד עם משפחת טאיינג פעם נוספת, לא אפגין רחמים, ואתה תאבד את הראש האחר שלך," אמרתי, מביט בדם הזולג מגופו. הוא התייפח ושכב מכורבל כמו כדור על הרצפה.
"אדוני, כמעט הגיע הזמן ללכת," אמר פדל.
נאנחתי והנהנתי, עושה את דרכי לעבר הדלת עם איתן לצידי. הוא הביט לאחור פעם נוספת, כשהבעת זעף מושכת מטה את קצות פיו, אולם הוא לא אמר דבר עד שהגענו למסדרון.
"דוד דקלן?" אמר איתן בחיוך. הוא רץ לכיוון הגבר שהיה לבוש בחליפה כהה מחויטת, הכוללת חולצה ועניבה שחורה. שערו החום היה קצוץ בצידי ראשו, וארוך יותר בחלק העליון. תספורת שהנחתי שקורליין עשתה לו. לא הייתה דרך בעולם שהוא יעשה את המאמץ להגיע לפה, אילולא משפחתנו הייתה חייבת.
"דוד, למה לא שמת עניבת פפיון?"
"משום שהוא ומלאך המוות חולקים את אותה המלתחה," עניתי בשביל דקלן.
הוא צחק ופרע את שערו של איתן. "לרוע המזל, לא כולנו יכולים להשיג את מראה הג'יימס בונד כל כך טוב כמו אביך, איתן."
זוויות פי התרוממו: "טוב, לפחות אתה מודה בזה."
הוא גלגל עיניים, החיוך על פניו נמוג, כשהתמקד בדלת שמאחוריי. "הכול בסדר?"
לא השבתי ונכנסתי למעלית, ברגע שהגיעה. כשאיתן צעד קדימה כדי להיכנס, הושטתי את ידי לחסום אותו והנדתי בראשי. "העבודה שלך עכשיו היא ללכת עם הדוד שלך ולעדכן אותו לפני ארוחת הערב. אני יכול לסמוך עליך, נכון?"
"כן!" הוא הזדקף והנהן בסבר פנים כה רציני עד כי רציתי לצחוק. חיוך פשט על שפתיו של דקלן ועיניו פגשו בשלי. ידעתי בדיוק מה עובר בראשו, והייתי בטוח שידע מה עובר בשלי.
הנסיעה במעלית לסוויטת הפנטהאוז הייתה קצרה. שני גברים ניצבו בכניסה ולא אמרו מילה, רק פתחו את דלת הסוויטה בשבילי. לא שמתי זין איך נראה החדר וכמה הנוף היה יפה. שום דבר לא היה חשוב – היא הייתה במרפסת, עומדת וצופה על העיר. לפני ששמתי לב, כבר נעמדתי מאחוריה, מסיט הצידה את שערה ביד אחת ואוחז במותנה בידי השנייה, נושק לצווארה.
"זהירות," אמרה. "בעלי אמור להגיע עוד מעט."
נישקתי את צווארה, נשכתי בעדינות את תנוך האוזן שלה ולחשתי, "אל תתגרי בי, מלודי. אני מסוגל למשוך למעלה את השמלה הזו ולזיין אותך מול כל שיקגו."
"אהה..." גנחה כשתפסתי בשדיה. היינו מתוסכלים מהבד המפריד בין כף ידי לעורה. כבר הייתי קשה מתשוקה, ומהדרך שנצמדה אליי. הייתי בטוח שהיא חשה בזה.
"ליאם – אנחנו... לא... יכולים... עכשיו."
פאקינג לעזאזל.
נשמתי עמוק, שחררתי אותה והיא תפסה במעקה שלפניה. אז, הטתה את ראשה לאחור.
"ארבעה עשר ימים, שלוש שעות ועשרים ומשהו דקות. אני חושבת ששברנו את השיא שלנו." היא פנתה להביט בי, נשענת כנגד המעקה, כשחיוך עלה על פניי.
"לא לעשות סקס בשל חוסר זמן, הוא לא שיא שאני שואף לשבור." הזעפתי פנים והנחתי ידיים על המעקה משני צידיה. שבועיים. שבועיים ארורים – זה היה משך הזמן שעבר מאז שעשינו סקס, ואני התחלתי לאבד את השפיות. עם שתי ה"עבודות" שלנו והילדים, לא היה לנו זמן. בעבר, תמיד דאגנו לכך שיהיה לנו זמן, לא משנה מה קרה. "להיות מבוגר ולהתנהג באופן שקול, לא תורם לכלום מלבד לביצים כחולות. אני הרבה יותר מדי סקסי בשביל לסבול מביצים כחולות."
היא צחקה, באופן חופשי ומשוחרר, צחוק שהיה שמור רק לי ולילדים. "לא הייתי אומרת דבר. ממה ששמעתי, הכובען המטורף עדיין מעורר אימה. בינתיים, בלאדי מלודי תקועה בבירוקרטיה ומאבדת בהדרגה את שפיותה."
"בכנות בייב, באמת לא אכפת לי עכשיו," אמרתי, וגבותיה התכווצו ברוגז. "משום שכל מה שאני רוצה לשמוע הוא את המיטה שלנו מכה בקיר, אותך נאנקת תחתיי ואת הלב שלי דוהר, כשאני מחדיר את הזין שלי לתוכך שוב ושוב."
עיניה החומות נמלאו בתשוקה. "מישהו פה מאוד בטוח ביכולותיו."
"ובכן, את כל הזמן רוצה עוד, אז איך אני יכול לא להיות?"
"אז כדאי שהלילה יתרחש בדיוק כפי שתיארת, מר קלהאן."
הנחתי את ידי על לחייה. לא יכולתי להסיר את מבטי משפתיה. "או שתעשי מה, גברת קלהאן? את רוצה אותי לא פחות ממה שאני רוצה אותך. אני מניח שאת רטובה כרגע."
היא נעצה בי מבט, אבל לא הכחישה. במקום זאת, הסירה את ידיי ממנה ושינתה את הנושא. "מה קרה לאורח שלנו בסוויטה הנשיאותית?"
"הוא קיבל טיפול מאוד לא נשיאותי, אבל הוא חי," אמרתי, ולא יכולתי לעצור מעצמי לסרוק את גופה בעיניי.
עשרים דקות... כל מה שהיינו צריכים היה קצת...
"ו..." תפסה בסנטרי בידה והרימה את ראשי בחזרה למעלה. "מה הוא אמר?"
"הוא קרא לאביו כמו כלבה קטנה ובכיינית. אני מנחש שהוא בא לפה כדי להוכיח שלאביו ולשאר השבט שיש לו ביצים... אבל לקחתי לו אותן."
"כל עצם בגופי אומרת לי להרוג אותו, ליאם. להרוג את כולם עכשיו לפני שזה יידרדר," אמרה ושילבה את ידיה, דוחפת מעלה את שדיה, מן הסתם כדי לענות אותי. אלוהים, אפילו אחרי כל השנים הללו, עדיין הייתי מכור אליה. "לקח לנו המון זמן ליצור איזון, ליאם... אנחנו לעולם לא – "
"אני יודע," אמרתי ברצינות. נשקתי למצחה לפני שהנחתי את ראשי על ראשה. "ואם מישהו יקום נגדנו, נעשה מה שתמיד עשינו."
"נילחם?"
"ננצח."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
