עכשיו שאת שלי

חיים בלעדיה הם לא אפשרות עבורי. או עבורה.

המגן

היא בסכנה.

עצם המחשבה מאיימת על שפיותי.

אעשה כל שנחוץ כדי לשמור עליה...

אפילו מעשים שהיא לא מסכימה להם.

אם נראה לה שהיה רע מצדי לעקוב אחריה,

לקאליסטה צפויה הפתעה.

השבויה

היידן לא שפוי.

ואני אוהבת אותו.

אבל אני לא אוהבת את שיטות ההגנה שלו.

אך ככל שהסכנה גדלה,

אני מתקרבת אליו יותר.

וגם אל הסודות שהוא מסתיר ממני.

עכשיו שאת שלי הוא הספר השני בצמד לכבוש אותה, שבו היידן וקאליסטה מגיעים לסוף הטוב שלהם... בסופו של דבר.

קאליסטה

אני לא יכולה להתמודד עם זה.

הכאב מהבגידה של היידן מציף אותי. כל הגוף שלי רועד, והפנינים שבידי נוקשות זו בזו. הצליל החלש נשמע כמו תיפוף של תוף. ואולי זה הלב שלי? יכולתי להישבע שהפעימות שלו נעצרו ברגע שהוא נכנס לפנטהאוז.

ונראה נואש לגעת בי.

אני נושמת כדי להתכונן ומרימה את הסנטר. אם לא אתעמת איתו עכשיו, לעולם לא אצליח לעשות את זה.

"מאיפה השגת את אלה, היידן?" אני חוזרת על השאלה ששאלתי לפני רגע, קולי עדיין רועד אבל הנחישות שלי חזקה. "אני צריכה לדעת."

העיניים שלו לא משחררות את שלי, וחוסר העניין שבהן הורס אותי. "את כבר יודעת."

אני מנידה בראש, בהכחשה או בתגובה למה שאמר; אני לא בטוחה מה מהשתיים. "לא, יש לי רק חשד שאני צריכה לאמת."

"מה את רוצה שאומר לך, קאליסטה?"

אני מתכווצת בתגובה לשימוש שלו בשמי המלא. אני מוחקת מהר את ההבעה מהפנים, מחזיקה את הפנינים באגרוף ומניחה יד על המותן. "את האמת. זה כל מה שאני רוצה ממך."

"את לא יודעת מה את רוצה." הוא מסיט את המבט בהפגנה נדירה של אי־ודאות. "וזה גם לא משנה עד שאגלה מי נמצא מאחורי התקיפה שלך."

תוך שני מצמוצים, הכאב שלי הופך לכעס. "מה?"

היידן ממקד בי את כל תשומת הלב. הפעם נוסף לזה גם משקל הבהייה שלו. היא צונחת עלי, לוחצת מכל צד עד שהכתפיים שלי נשמטות. המחשבות שלא נאמרו ומתרוצצות לו בראש הופכות את השתיקה לרועמת, ואני כמעט מתחרטת שהתחלתי את העימות הזה.

"לא משנה," הוא אומר ולוחץ על גשר האף. "הדבר החשוב היחיד הוא שתהיי מוגנת."

"איך אני יכולה להיות מוגנת כשאתה זה שעקב אחרי?"

"עשיתי את זה כדי להגן עלייך. את יכולה לבחור אם את מקבלת את זה או לא."

אני נושפת. "תסביר לי איך להפחיד אותי עד מוות היה בשביל פאקינג להגן עלי."

"דברי יפה, קאל —"

"זין על זה, וזין על כל התשובות העקיפות שלך," אני אומרת, בקול ממש קרוב לצעקה. "תגיד לי איך אתה יכול להצדיק את זה שפרצת לדירה שלי, גנבת את הדברים שלי, ואז אמרת לי בלי בושה שזה היה לטובתי."

העיניים של היידן נוצצות, ואז הוא תופס לי את הכתפיים ומושך אותי אליו. "את לא מבינה כמה פגיעה היית כשהלכת בעיר בלילה? את יודעת מה היה יכול לקרות אם לא הייתי משגיח עלייך? או שאת פשוט לא רוצה להבין את האמת?"

אני דוחפת אותו בחזה. זה יעיל כמו לדחוף הר, ואני מפילה את הזרועות בתבוסה וממשיכה להחזיק בפנינים. "לא היתה לי ברירה, אפילו שקל מאוד לשפוט אותי מהפנטהאוז שלך. תגיד מה שבא לך, אבל אני לא מאמינה שהביטחון שלי היה העניין היחיד כאן."

הוא מרכין את הראש עד שהפנים שלנו נמצאות סנטימטרים אחדים אלו מאלו והנשימות שלנו מתערבבות. "רציתי לזיין אותך," הוא אומר בקול גרוני עמוק. "רציתי אותך יותר משרציתי כל אישה בחיי. פרצתי לדירה שלך ולקחתי לך את השרשרת כדי למנוע מעצמי מלכבוש את הגוף שלך. אז כן, רציתי להגן עלייך מהעולם, אבל גם ממני וממה שהייתי עושה לך."

"ועכשיו שכבר זיינת אותי? האובססיה שלך נגמרה?"

הוא צוחק, והקול מעביר בי צמרמורת. "נגמרה? הו לא, ציפור קטנה, ההתמכרות שלי אלייך רק החמירה."

המילים שלו מעירות לי את הלב כאילו בלעתי שוט אדרנלין. המחשבה על היידן צופה בי כמו שומר ראש לא שפוי מעוררת פעימות בלתי פוסקות ברקות שלי, והן מאלצות אותי לחרוק שיניים ולנשום עמוק. אני עומדת שם בגוף דרוך לגמרי, פרט לעליות וירידות בחזה שלי, ולא מסוגלת לעשות דבר חוץ מאשר להרגיש מוצפת מהתשוקה של היידן כלפי.

והפחד שלי ממנו.

לא נראה לי שהוא יפגע בי פיזית. המחויבות החזקה והעמוקה שלו היא מה שמפחיד אותי. האם אני מסוגלת לתת מקום לצד הזה שבו? אני רוצה בזה בכלל?

"תכננת לספר לי על זה?" אני לוחשת.

"לא."

האמת בתשובתו היא כמו סטירה לפנים, ואני נוטה אחורה באחיזה שלו. "איך אני יכולה לבטוח בך כשאני יודעת שתשקר לי?"

"אם אצטרך אני אשקר, ארמה, אגנוב ואהרוג כדי לשמור אותך שלי. אַת כל מה שחשוב לי."

"גם אם אני שונאת אותך על זה?"

הוא נרתע מהשאלה כאילו נפגע מכדור בחזה. "את יכולה לשנוא אותי לבינתיים, אבל לא לנצח."

"זה לא בשליטה שלך, היידן."

"נכון," הוא אומר בשיניים חשוקות. "אבל אני יכול לשלוט בכל השאר."

אני מורידה את המבט, כי אני לא רוצה שהוא יראה את הכאב בעיניים שלי. הגבר הזה הודה שהוא רצה לכבוש אותי, ואני ברחתי. יש לי את הכוח לנסות שוב? זה משנה בכלל, כשהסיכויים שלי להצליח קלושים ויש בי חלק שלא רוצה לעזוב?

אף פעם לא הבנתי איך אפשר לאהוב ולשנוא בו־זמנית, אבל היידן לימד אותי שזה אפשרי.

"שחרר אותי," אני אומרת, והקול שלי רגוע למרות הסערה הרגשית שמשתוללת בתוכי.

הוא מניח אצבע תחת הסנטר שלי ומרים לי את הראש. "לעולם לא."

אני בוהה בו, לא טורחת להסתיר את הזעם שלי. "אני לא רוצה שתיגע בי כרגע."

"גברת גרין, הלוואי שהיית מנסה לעצור בעדי."

חוסר האונים במצב שלי עולה כמו אדים שמחממים את כולי. אני מושכת בכתפיים כדי להשתחרר מהאחיזה שלו, אבל הוא מחזיק חזק מדי ומרתיח אותי עוד יותר. במאמץ אחרון להשתחרר, אני זורקת עליו את הפנינים שלי. הכדורים הנוצצים מכים אותו בפנים ובחזה, מנתרים ממנו וצונחים על הרצפה.

הוא משחרר אותי. אני חושקת שפתיים כדי למנוע מהלסת שלי ליפול, לא מאמינה שזה עבד. בלי הידיים שלו עלי, המחשבות שלי צלולות, ואני יכולה לחשוב על המצב הדפוק הזה כמו שצריך.

"היידן, אכפת לי ממך. יותר ממה שאני רוצה להודות כרגע." הוא מרים גבה בביקורתיות, והבטן שלי צונחת. "אבל אתה חייב לראות את זה מנקודת המבט שלי. איך היית מרגיש אם מישהו היה מפר את האמון שלך וחודר לך לפרטיות?"

"הכול קשור למניע. אם אמא הורגת מישהו שפגע בילד שלה, היית מרשיעה אותה?"

אני מנידה את הראש לשלילה. "זה שונה. היא לא פגעה באדם שהיא אהבה."

הוא קופא.

"גם אם אתה רוצה להודות בזה וגם אם לא, אתה פגעת בי במעשים שלך. אני צריכה זמן ל..."

"זמן לְמה?" הוא שואל. המילים חותכות.

"להבין אם אני יכולה להמשיך הלאה אחרי כל זה."

היידן מחייך והשערות על הזרועות שלי סומרות למראה הלעג שעל פניו. "ואם לא תוכלי?"

"אני — אין לי מושג."

"שיהיה לך ברור, גברת גרין. זאת לא אפשרות." הוא רוכן קדימה, מקרב את השפתיים לאוזן שלי. "את יכולה לברוח, אבל אני תמיד ארדוף אחרייך."

אני צועדת צעד אחד אחורה והוא מרים ראש, המבט שלו ננעץ בכל תזוזה שלי כשאני משלבת את הזרועות. התנועה שלי היא רק ניסיון סמוי לשים מחסום בינינו, אבל אני צריכה להתרחק ממנו בכל דרך שאוכל.

"אתה יכול לרדוף אחרי פיזית, אבל כאן?" אני אומרת ומצביעה על החזה שלי. "לא תוכל לעקוב אחרי לכאן, לא משנה מה תעשה."

הוא מעוות את הפנים, והביטחון העצמי נעלם מפניו. הכחול שבעיניים שלו נוצץ בספקנות ובמשהו שאף פעם לא ראיתי — פחד. המראה הזה דוקר אותי, סודק את העמדת הפנים האמיצה שלי.

"היידן," אני אומרת, מתקשה להשאיר את הקול קשוח, "לא נשאר על מה לדבר. אנחנו במבוי סתום."

הוא לא זז, אפילו לא כדי לאשר את מה שאמרתי. או שזה דווקא כדי להראות שהוא לא מסכים.

"אני הולכת לישון," אני אומרת.

"אבל עוד לא אכלת."

אני מושכת כתפיים. "אני לא מסוגלת לאכול כשאני עצבנית."

"עצבנית" זו לשון ההמעטה של השנה. המוח שלי משובש לגמרי, ואני לא בטוחה שאני יכולה ללעוס ולבלוע אוכל בלי להיחנק. מאיך שהמחשבות מזמזמות לי בגולגולת, אני בספק שאישן בכלל הלילה.

"את עומדת לאכול, גם אם אצטרך להאכיל אותך בכוח," הוא אומר, והקול שלו לא משאיר שום מקום לוויכוח. "עכשיו, את יכולה ללכת למטבח, או שאני אסחוב אותך לשם, אבל בכל מקרה, את הולכת לשם."

אני מרימה בהתמרמרות את הסנטר ונושפת מהאף. "בסדר."

אני לא מחכה לו. הרגליים היחפות שלי שוקעות בשטיח הרך בכל צעד עד שאני מגיעה לאריחים הקרים במטבח. השינוי המוחלט בטמפרטורה בכפות הרגליים שלי מצמרר אותי, אבל לא יותר מהגבר הטורף שעוקב אחרי. אף על פי שאני לא שומעת אותו הולך, אני מרגישה אותו.

אני תמיד מרגישה אותו.

"יש לך העדפות הערב?" הוא שואל.

אני מסתובבת כדי להביט בו ומנידה בראש. "זה לא משנה מה תיתן לי. אני לא איהנה בכל מקרה."

"גברת גרין, את תיהני מכל דבר שאדחוף לפה היפה שלך." אני מצמידה שפתיים, והוא מחייך אלי. "שבי."

הגאווה שלי, שכבר ספגה מספיק מכות מהשקרים שלו, מקבלת מכה נוספת מהפקודה. אני משלבת זרועות ובוהה בו. העיניים שלו מצטמצמות עד שהן נראות כמו סדקים קטנים. "שבי. עכשיו."

אני לא שוברת קשר עין, מתחננת בפני הכוח הפנימי שלי לא להישבר. אסור לי לסגת. לא כשהגבר הזה לקח עלי בעלות ביותר דרכים ממה שהייתי רוצה להודות.

תוך מצמוץ אחד הוא מסתער עלי, זז מהר יותר משאני מצליחה לקלוט. אני צווחת כשאני מרגישה את הידיים שלו תופסות לי את האגן. הוא מניף אותי על האי במטבח, והאצבעות שלו חופרות בבד הג'ינס שלי. בחרתי ללבוש אותם עם חולצה פשוטה במקום את הבגדים של היידן. אחרי שמצאתי את הפנינים בכיס שלו, הורדתי את הז'קט במהירות האפשרית.

אני מסתכלת בו בזעם, לא מסוגלת לשמור על נשימות יציבות מרוב סערת הרגשות שמשתוללת בתוכי. החזה שלי מתרומם ויורד עם כל נשימה, והוא מוריד את המבט אל המחשוף הקטן בחולצה שלי. אני מתנגדת לדחף למשוך את הצווארון מעלה.

"העיניים שלי כאן."

השפתיים שלו מתעוותות. "אני לא מתכוון להתנצל."

"אז מה אתה עושה?"

"מוודא שלא תזוזי."

אני נושפת. "אני לא הולכת לשום מקום."

"טוב לשמוע שאת מקבלת את הבלתי נמנע," הוא אומר, "כי עכשיו את שלי."