פורצות דרך מלחמה

מלחמת "חרבות ברזל" הותירה אחריה אלפי סיפורים אנושיים מצמררים שתחילתם בשמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023. החל מהיום הזה הוסט מסלול חייהן של משפחות רבות משגרה ברוכה אל כאב ושכול, שבתוכם התגלו עוצמות של גבורה.

מתוך הסיפורים האלה בחרה המחברת שבעה סיפורי נשים, שיצאו מתוך כאבן האישי לעשייה ציבורית של קירוב לבבות ואחדות. היא מתחקה אחר מקור כוחן באמצעות ראיונות אישיים, שמהם עולה מסע מעורר השראה של כל אחת מהן. היא מגלה כי עבורן זוהי דרך חיים שבה הלכו עוד קודם לכן. נשים אלה מצליחות לבנות כלים המעניקים לכולנו נחמה ואור. הן הפכו למגדלור של עוצמה, המחזק את העם היהודי ומבטיח לו תקומה היסטורית: אבישג ליבמן, איריס חיים, אפרת מור, דיצה אור, הדס לוינשטרן, ענת מאיר ורויטל שמיר.                

עוצמות הנשים נארגות בסיפור הנס של המחברת, שבו ניצלו בעלה ושלושת בניה מטביעה. אלה הם סיפורים שונים, אך שזורים בהם מאפיינים של אירוע תנ"כי. בספר זה היא גם מקיימת את צוואת אביה, שלפני מותו ביקש ממנה: "בבקשה, תחזרי לכתוב". והיא אכן כותבת, ומביאה את סיפוריהן של הנשים שהפכו להיות פורצות דרך מלחמה.

לימור ברדוגו, 44, נשואה לליאור ואם לחמישה, היא מהנדסת כימיה וביוטכנולוגיה. בעקבות הנס הפרטי שאירע למשפחתה, יצאה למסע של יוזמות ותרומות לקהילה, של כתיבה ומתן הרצאות. עבורה זוהי דרך להודות על המתנה שקיבלה מהקב"ה, והיא ממשיכה בה גם לאחר שבעה באוקטובר 2023. במסגרת העשייה הנמרצת שלה כתבה גם את ספר הביכורים הזה, שמטרתו להוות מקור כוח והשראה ולהביא תקווה, נחמה ואמונה לכולם – מנער ועד זקן – בדור הזה ובדורות הבאים.

אבישג ליבמן

'לֹא צָרִיךְ מִלִּים גְּדוֹלוֹת רַק תְּפִלּוֹת
אֲפִלּוּ אִם קָשֶׁה לִרְאוֹת
תָּמִיד אַתָּה מַשְׁאִיר לִי אוֹר אֶחָד קָטָן...'
(מתוך: "הוריקן", מילים:
קרן פלס ואבי אוחיון,
לחן: אבי אוחיון, סתיו בגר וקרן פלס)

כְּמוֹ שֶׁנִּכְתַּב בְּהַשְׁרָאָתֵךְ
בְּרוּחַ אֲצִילוּת צְנִיעוּתֵךְ
הֲלַךְ הָרוּחַ בְּבֵיתֵךְ
בִּגְבוּרָתֵךְ הַשְּׁקֵטָה
הַכֹּה מַעֲצִימָה
כָּל כָּךְ נֶאֱחֶזֶת בַּתִּקְוָה

הִתְפַּלַּלְתְּ בְּקוֹל עַם כִּלְבִיאָה,
אֶלְיָקִים כְּבָר מֵרֵעִים נִלְקַח
חִיּוּכוֹ בַּפְּלָקָט...
בְּרַחֲבֵי עַם כְּ'נָכַח',
זָכִינוּ לְדַרְכְּכֶם מִלִּבְּכֶם הֶחָטוּף
וְיוֹם שִׁשִּׁי אֶחָד שֶׁבִּשֵּׂר,
וּמוֹרַל הָעָם שָׁפוּף.
וְאַתְּ, אֲצִילָה,
בְּמִלּוֹת תְּפִלָּה לְאֵם שֶׁבְּנָהּ חָטוּף
בְּכָל פְּסִיעָה אַתְּ מְחַזֶּקֶת
מַמְשִׁיכָה בְּדַרְכֵּךְ
הַכֹּל כָּךְ מְיֻחֶדֶת.

אליקים שלמה ליבמן הי"ד
אליקים שימש כמאבטח בלתי חמוש במסיבת 'נובה' בקיבוץ רעים, כשמחבלי הנוח'בה פלשו לשטח המסיבה והתחילו לבצע את הטבח הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אליקים הוגדר בתחילה כ'נעדר', אולם לאחר כמה ימים, בעקבות ממצאי חקירה, שונתה ההגדרה ל'חטוף בעזה'.
כמה שבועות לאחר 7.10.23, כ"ב בתשרי תשפ"ד, החלו להגיע עדויות מניצולי המסיבה, שסיפרו כיצד אליקים נלחם כדי להציל חיי פצועים רבים. ערכיו, יחד עם מסירות הנפש יוצאת הדופן שלו, בלטו מאוד בעדויות הניצולים.
מתוך 'המרדף', כאן 11, כתבתה של רחלי רז סלע:
אחותה של שני גבאי, שנרצחה ב'אמבולנס המוות', שִחזרה את השיחה של שני לאביה הדואג, כשהיא מבועתת מהפחד לחייה. ברקע נשמעו קולות ירי וקריאות 'אללה אכבר' - המתקרבות ומתחזקות, מאיימות לגדוע את חייה:
שני הייתה אחוזת אימה והתקשרה לאבא כדי להתחזק. הוא אמר שהוא כבר בדרך ומגיע אליה בעוד כמה דקות. אליקים חטף ממנה את הטלפון והתחנן שלא יגיע:
'כל מי שנכנס - לא יוצא מפה. אל תדאג! אני נמצא עם שני ושומר עליה. אני מבטיח!'
ואכן, אליקים קיים את הבטחתו לאביה של שני ולא עזב אותה, עד שנרצחו שניהם.
גם יניב רז, ששימש כפרמדיק המסיבה מטעם 'יוסי אמבולנס' העיד:
תוך כדי הטבח אליקים נסע לתוך אזורי הירי מכביש 232 (שבהמשך קיבל את הכינוי 'כביש הדמים'). הוא נסע בטנדר שמצא בשטח, והביא אלינו מאזורי הירי נַגלה אחרי נגלה של אנשים פצועים. הוא פעל תוך כדי ירי טוטלי עליו. אנשים צעקו לו שיעצור, והוא עדיין המשיך לתפקד.
אליקים הוכשר כחובש במהלך שירותו הצבאי. הוא גייס את כל כוחותיו כדי להציל חיים עד הרגע האחרון לחייו, כשמחבלי הנוח'בה ירו טיל RPG על האמבולנס שבתוכו טיפל בפצועים. האמבולנס נשרף כליל. השרפה כילתה את חייהם של עשרות מבאי המסיבה, בתוכם אליקים.
לאחר 210 ימים של מסע מטלטל, שבמהלכם נערכו חקירות צבאיות, התגבשו ראיות פורנזיות שהובילו לזיהוי חמישה מנרצחי המסיבה ולקבורתם. בקבר האחרון, קברה של ויקטוריה גורלוב הי"ד, אותרו שרידי עצמותיו של אליקים.
'אליאק' - הילד המתוק והשובב
אליקים ('אליאק' בפי קרוביו ובני משפחתו), בלט בחוכמתו כבר מגיל צעיר. בבית הספר הוא כונה ה'מבריק' של הכיתה. כבר בכיתה א', השנה הראשונה לספסל הלימודים, נכתב עליו: 'מאתגר את המורה בשאלות'.
הוא תמיד היה הילד המתוק והשובב. חיוך תמידי היה נסוך על פניו של הילד, הנער, הבחור, שטוף האנרגיות ושמחת החיים, שכולם רצו לשהות בסביבתו. בשל חוכמתו, ובלי שנדרש לכך מאמץ מיוחד, הוא קצר שלל הצלחות בלימודיו ומאוד בלט בהישגיו.
עד כיתה ח' למד אליקים במסגרת 'תלמוד תורה'. לקראת כיתה ט' שאף להתקבל ללימודים ב'מכון לב' בירושלים, וכמובן הצליח בכך בקלות. עתה נדרש להשקיע את כל מרצו בלימודים, מה שבהחלט יכול היה לעשות, אולם זה לא השתלב עם אופיו האנרגטי. הוא החליט לנסות מסגרות חינוך אחרות כדי למצוא את זו המתאימה לו ביותר, ולבסוף השתלב ב'פרויקט הילה', שם הצליח לשלב לימודים ועבודה וסיים את לימודיו בהצלחה.
במסגרת לימודיו בפרויקט הוא הכיר חברים רבים, שהפכו לקבוצה מגובשת, ביניהם גם איתן מור (בנם של צביקה ואפרת מור, גיבורה נוספת של ספר זה). איתן אבטח את מסיבת 'נובה' יחד עם אליקים, ובשלב זה של כתיבת הספר הוא עדיין מוגדר כ'חטוף בעזה'.
אליקים היה תמיד 'ההוא של החבר'ה' - בחור אנרגטי, חיוני וחייכן, 'המגניב' הזה שכולם אהבו ורצו להיות בקרבתו. הוא בלט בחבורה בכישורי הבישול שלו. הוא אהב לבשל מאכלי 'גוֹרמֶה', ועוד כנער אנרגטי ושופע חיים הצליח לשלב לימודים עם שלל עבודות בנייה וטבחות. הוא צבר ניסיון תעסוקתי מרשים לגילו, ולאחר סיום לימודיו בתיכון התגייס לצבא, לחטיבת גולני.
בצבא זיהו מייד את יכולותיו ואת חוכמתו והוא נשלח לקורס חובשים. אליקים לא שמח למעבר, כי רצה להישאר עם חבריו ליחידה. אך בצבא יודעים לאתר את ה'קודקודים' ולא ויתרו עליו, והוא אכן עבר למסלול של קורס חובשים. כמו בלימודיו כנער, גם כאן הוא לא היה מאלו שהתאמצו והשקיעו בכתיבת סיכומי הקורס. בחוכמתו קלט מייד את החומר הנלמד, ומתוך כישורי חייו וטוב ליבו היה תמיד זה שעזר להסביר לכולם את החומר.
אליקים, שבא ממשפחה דתית מאוד, החל להמעיט בשמירת שבת ומצוות אחרות. אימו אבישג מתארת כי בשל ערכיו לא הגדיר את עצמו מעולם כחילוני. היה לו קשר ייחודי עם הוריו ועם אחיו ואחיותיו. ביתם הוא בית 'דוסי', ותמיד הייתה לו פינה מיוחדת בלב למסורת. הוא כיבד את הדת, ושמר על הערכים של כיבוד הורים ושל נתינה לחברה.
אבישג - אימו של גיבור
אבישג ליבמן (במקור סגל), היא בתם של רחל ודוד. במשפחתה חמישה אחים ואחיות, שאחד מהם נפטר. כבר מילדותה נחשפה אבישג לערכי התיישבות ואהבת ארץ ישראל היפה. הוריה היו מחלוצי היישוב 'שבי שומרון', והקימו את היישוב מאפס, כשהם מתגוררים באוהלים שנטו על פני עפר וחול. כיום זהו יישוב קהילתי־דתי השייך למועצה אזורית שומרון.
אבישג גדלה בבית דתי, ציוני, המושתת על אהבת ארץ ישראל וערכי הצבא. היא למדה כל חייה במסגרות חינוך דתיות לאומיות, והכירה את אליהו ליבמן כשהייתה בשנתה השמינית באולפנה. וכך היא מספרת:
הכרתי את אליהו כשהיה קצין־לוחם במוצב במערב בלבנון. חברות שידכו בינינו - ענת וציפי, אחותו של ביני לנדאו, הזמר והיוצר. ציפי דבקה במטרה להכיר בינינו, ובשם השליחות הזו התקשרה לביתו של אליהו, שגדל בבית 'דוסי' דתי מובהק. מעבר לקו ענה לה אביו של אליהו, שהסביר במבוכה כי בנו נמצא בצבא. הוא מסר לבנו את ההודעה, ואנחנו קבענו להיפגש, אולם הפגישה נדחתה כי אליהו חזר משירותו בלבנון רק לאחר חודש.
שנינו היינו בעלי ערכים משותפים של אהבת הארץ, התיישבות וציונות שתאמו את נוף חיינו, כך שכבר נקודת הפתיחה הותירה על שנינו רושם חיובי מאוד.
משפחתו של אליהו הייתה מהמשפחות החלוצות, והוריו היו ממקימי ההתיישבות בחברון. תוך זמן קצר אבישג ואליהו התארסו והתחתנו - היא בת 19, ואליהו בן 22. במהלך השנים נולדו להם שמונה ילדים. שמותיהם של כולם מתחילים באות א'.
נכון לכתיבת הספר הם נשואים כמעט 32 שנים, ולמרות השנים שחלפו אבישג זוכרת את סיפור היכרותם בפרטי פרטים, ממש כאילו היו זוג צעיר וטרי שנישא לא מזמן.
אבישג היא אישה בעלת מזג נוח ושקט. תדר קולה נמוך, שקט ונעים מאוד, ומשדר רוגע וביטחון. אבישג מספרת את סיפורה, ויש המתבוננים בה שרואים סביבה מעין הילה. היא בעלת נוכחות כובשת, עמוקה ומסקרנת. עיניה טובות ומאירות, ואישיותה קורנת.
אליהו השתחרר מהצבא כקצין בדרגת סג"ם, ומייד התקדם לשלל תפקידים ציבוריים - החל מקב"ט חברון, תפקיד שהביא לביתם הרבה אנשים חשובים, ועד לראש מועצת קריית ארבע. הוא בעל תודעת שליחות מגיל צעיר, בעל כישורי מנהיגות ואיש מעשה שמניע לפעולה מתוך אהבת הארץ וערכים של התיישבות וציונות. תמיד היה פעיל מבחינה חברתית וציבורית.
אבישג תמכה תמיד באליהו בשלל תפקידיו הציבוריים, אולם תמיד עשתה זאת מאחורי הקלעים. בצניעותה, פחות אהבה לבלוט. היא הייתה המנהיגה של ביתם פנימה, ואת זאת אהבה לעשות. לא פעם, כשהזדמנו חיילות לביתם, הייתה היא זאת שמדובבת אותן ויוצרת איתן שיחה. היא עשתה זאת מתוקף הנוכחות הנשית המחברת ביניהן, ורק כשהדבר היה נדרש. היא תמיד פעלה בשקט, וסייעה לבעלה בכל הנדרש.
מתוקף תפקידו כראש מועצה היה אליהו פעיל מבחינה פוליטית והוזמן לאירועים מתוקשרים רבים. אבישג - כאשת ראש המועצה - התלוותה אליו לכל מקום שבו נוכחותה הייתה הכרחית. גם בטקסים שבהם נדרשה להיראות בציבור כמו טקס יום העצמאות, העדיפה לשבת כאחד האדם בשורות שמאחור ולא על הכיסא השמור לה בשורה הראשונה.
אבישג העריכה מאוד את כישוריו של אליהו והאמינה בכוחו להצליח מבחינה ציבורית. היא דחפה אותו קדימה ועודדה אותו להמשיך בעשייתו למען הכלל, אולם לא זנחה את ההתפתחות האישית שלה. היא עבדה כמזכירה בקופת חולים, ולצד זה הקפידה ללמוד בכל שנה, אחת לשבוע, תחום חדש שמשך ועניין אותה כדי להעשיר את עצמה. כך למדה ריקוד, הדרכת הבית היהודי, ציור, יהדות ועוד, כשבמקביל היא מנהלת בית ומשפחה עם שמונה ילדים קטנים, כאשר בעלה שקוע כולו בעשייה הציבורית.
אבישג הייתה כבר אז העוגן של המשפחה, והשקיעה את כל מרצה בילדיה, רחוק מעיני הזרקורים הציבוריים. את ערכיה היפים נטעה יחד עם אליהו בכל ילדיה, ערכים שאליהם נחשף כלל עם ישראל מתוך השכול שנכפה עליהם. האישה הצנועה שהתרחקה מעין הציבור, הפכה להיות מוכרת באבלה ומעוררת השתאות מעוצמת גבורתה שלה, וכמובן של אליהו בעלה ושל כל משפחתם.
אותו בוקר בשמחת תורה
השעה מעט לאחר 06:30 בבוקר. אזרחי מדינת ישראל מתעוררים לקול האזעקות.
משפחת ליבמן נמצאת באותה שעה בעיר צפת, לשם נסעה כדי לחגוג את חג שמחת תורה באווירה המיוחדת המאפיינת את העיר העתיקה. המשפחה שוהה בדירתה של רבקה, אחותו של אליהו וגיסתה של אבישג - דירה שנועדה לאירוח ולגיבוש המשפחה. גם בשנה שלפני כן, בשמחת תורה, נסעו בני משפחת ליבמן לחגוג את שמחת תורה בצפת ואף הזמינו חברות של בנותיהם להצטרף אליהם. השנה החליטו לחגוג במסגרת משפחתית בלבד, ונסעו עם שתי בנותיהן - אושרה שהייתה באותה עת בת 18, ואביה שהייתה אז בת 16.
אבישג מוסיפה:
מדהים אותי איך בכל פרט, הקב"ה כיוון הכול ובאיזה דיוק...
ימים ספורים לפני שמחת תורה הגיע המועד האחרון שבו אליהו היה צריך להודיע אם הוא ממשיך להתמודד לכהונה נוספת כראש מועצה.
הוא הודיע באופן רשמי שלא יתמודד הפעם.
הכול פשוט מדויק ומכוון מהקב"ה.
השעה כבר 08:00 בבוקר. אט־אט מתבהרת התמונה, והם מבינים כי מדינת ישראל במלחמה. אליהו, המכהן כראש מועצת קריית ארבע באותו זמן, יודע שעליו להגיע למועצה ולהיערך לכל תרחיש של פלישת מחבלים. כראש המועצה היה עליו לנהל את האירוע מבחינה אסטרטגית, להבין כמה שיותר את התשתית ואת הרקע.
באותו שלב לא הבין אף גורם במדויק את עוצמת האירוע ואת מיקומו. בקרב גורמי הביטחון היו כאלה שחשבו שקריית ארבע היא הגזרה שצריך לנהל באותו זמן בשל מיקומה הגאוגרפי.
בני המשפחה האמינו כי אליקים נמצא בתל אביב. הוא טייל עם כל בני המשפחה ביום רביעי שלפני שמחת תורה ויצא מהבית ביום חמישי. הם לא חשבו שהמתקפה בדרום קשורה אליהם באופן אישי.
לא חשבנו כלל שהמלחמה והדאגה לתושבי דרום הארץ קשורות אלינו באופן אישי. לא העלינו כלל על דעתנו שאליקים נמצא באזור הטבח, לא הייתה לנו סיבה לחשוב כך בכלל. ועם זאת, ידענו שמתוך כיבוד ההורים שלו, המעיט לשתף אותנו במעשים שדורשים חילול שבת. לכל היותר, חשבנו שהוא בתל אביב. ידענו שהוא עבד לעיתים קרובות כמאבטח של מסיבות בתוך העיר.
ואז הגיעה שיחת הטלפון. אבישג מספרת:
השעה כמעט 09:00 בבוקר.
אליקים התקשר לאליהו.
הוא דיבר בלחש: 'יש מחבלים, יש מחבלים...'
אליהו שמר על קור רוח וביקש מייד מאליקים שישלח לו מיקום מדויק שלו. אבישג שהייתה לצידו שמעה את הדברים. אליקים שלח מיקום, ואליהו הגדיל את התמונה וזיהה אזור טבע. מייד הבינו אליהו ואבישג שמדובר במסיבת טבע שבה נמצא אליקים. אליהו פעל ביעילות ובמהירות, ושלח מייד את המיקום שקיבל מאליקים לכל גורמי הביטחון הרלוונטיים. הוא סבר כי זה רק עניין של זמן, עד שיגיעו הכוחות לחלץ את בנו.
אליקים המשיך לכתוב במילותיו את האסון ולשלוח את הפרטים לאביו:
יש טנדרים,
יש פצועי ירי,
צריך לבוא לחלץ...
ואליהו ענה מייד:
יש חטופים?
הרוגים?
אליהו התאמץ לחבר את שבבי המידע אודות בנו, ולהבין את פשר הכאוס של המלחמה בדרום. הוא הכריז על נוהל חירום בקריית ארבע, כל זאת כאשר הדאגה לגורל בנו נושפת בעורפו. במקביל פעל בקדחתנות על מנת להזעיק את כוחות הביטחון לשטח מסיבת 'נובה', כאשר בנו נמצא שם בסכנה ממשית לחייו. הוא פעל במהירות וטיפל בשתי זירות במקביל: הוא ניהל מערך של כוננות לאירוע קיצון אפשרי במועצה והפעיל את כל גורמי הביטחון שם.
לימים התברר שראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין, שעימו ניסה אליהו לתקשר, כבר נהרג בלחימה מול המחבלים. אליהו הבין מייד את חומרת השעה, הבין שישראל במלחמה קשה.
אבישג ליוותה את פעולותיו של אליהו. לפני שיצא לבדו לקריית ארבע, העיר את הבנות. היה לו מאוד חשוב להיפרד מהן:
בנות, פרצה מלחמה!
אני לא יודע מה יהיה בהמשך,
אבל כרגע אני נוסע למועצה.
הוא חיבק אותן חיבוק חזק כשאבישג מביטה בהם, וביקש לצאת במהירות לדרכו. מתוך דאגה לה ולבנות ביקש שתשאיר את הטלפון פתוח, מחשש שלא תשמע את האזעקות בצפת ולא תקבל דיווח על ירי טילים. למרות שהוא מיהר מאוד, התעקשה אבישג על כך שיקדש את השבת לפני שהוא יוצא. זה היה חשוב לה מאוד. היא לא ויתרה על כך ואליהו כיבד את בקשתה. לאחר שקידש את השבת, נפרדו בחיבוק והוא יצא לדרך. אבישג ליוותה אותו במבטיה. היא הייתה מורגלת ביציאה של אליהו מהבית בכל מתיחות או אירוע ביטחוני, וגם הפעם נשארה עם המשפחה, כשהיא מנסה לשמור על אווירת החג ומקווה לבשורות טובות.
האירוע הזה היה עוד אחד מאירועי הקיצון הביטחוניים שבהם היה אליהו מעורב במהלך חייו. ברוב גבורתו תמיד היה זה הוא ששעט ראשון לכל זירה, אך הפעם הייתה לו כאן מעורבות אישית: בנו שלו נמצא בזירת האסון.
אופן תפקודו של סא"ל במיל', אליהו ליבמן, אינו מפתיע. הוא גיבור ישראל, וכל חייו הלך בראש הכוח. תמיד הראשון להגיע למקומות שבהם הגיח הטרור ביישובו, ראשון להסתער, מתנדב לכל משימה. בשנת 1993, כשאפרים איובי, נהגו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, נפצע בפיגוע בעיר חברון, היה אליהו הראשון שהגיע לשטח וטיפל בפצעיו. אפרים כבר היה מת בשלב הזה, אך לפי ההוראות יש להמשיך בהחייאה עד שמגיע גורם מקצועי ומכריז על המוות, וכך עשה אליהו.
בשנת 2002, בעת פיגוע הטרור הקשה ב'ציר המתפללים' בעיר חברון, מיהר להגיע למקום. הוא סייע לכוחות צה"ל באיתור המחבלים ונלחם תחת אש חיה. הוא לקח חלק גדול באיתור ובחילוץ נפגעים, ועל גבורתו ההרואית קיבל אות הערכה מהרמטכ"ל דאז, משה יעלון.
בשנת 2003 חילץ אליהו את ניצן פלג, קצין מסיירת 'יעל', שנתקל בעיר חברון במחבלים ונפצע קשה. גם כאן היה אליהו הראשון שמיהר לזירה, חסם את קו האש עם רכבו וגונן על ניצן ממארב מחבלים כדי לאפשר לכוחות לחלצו.
גם באותו יום של שבעה באוקטובר לא חשבה אבישג שאליהו מסכן את עצמו. היא כמובן חששה לאליקים כשהבינה שהוא נמצא במסיבה בדרום המותקף, אך לא הבינה או שיערה את גודל המצוקה והסכנה שהיה שרוי בה. אליהו, לעומתה, כבר הבין את גודל השעה הקשה של מדינת ישראל שהוכתה בתדהמה. הדחף הראשון שלו היה לנסוע היישר לזירת האסון בדרום על פי המיקום שאליקים בנו שלח לו, אך אחריותו כראש מועצה הכריעה את הכף והוא נסע לקריית ארבע. הוא היה סמוך ובטוח כי כוחות הצבא על כל מנגנוניו, אותו צבא שהוא עצמו הזעיק והוזעק גם על ידי רבים אחרים, כבר נמצא בדרך לחילוץ קרוב של בנו.

אבישג מספרת:
איזה נס הקב"ה עשה עימי...
נחשפתי לסרטון שבו רואים שהמבלים במסיבה בורחים, נסים על נפשם.
סרטון הבריחה הזה מילא אותי בכל כך הרבה תקווה.
שכנעתי את עצמי שבוודאי אליקים ביניהם,
או שהוא, בהתאם לאופיו - בטח עוזר לפצוע או אולי מסתתר.
אלו היו האפשרויות היחידות שבהן גדשתי את מחשבותיי.
דאגתי כמובן, אך התקווה ניצחה את הכול.
הדאגה של אבישג הייתה מינורית, דאגה שלא תאמה כלל את שהתחולל באמת. כדרכה, היא החליטה למלא את זמנה בתפילה, הפעם למען בנה ולמען עם ישראל כולו השרוי בצרה. היא קיבלה על עצמה לסיים ספר תהילים שלם שהוקדש להצלחת בנה ולהצלחת מדינת ישראל, שבאותה עת לא הבינה את מצבה.
היא משתפת:
זה היה ארוך ארוך. מתיש נפשית.
היום הדקות חלפו כמו שעות,
הדאגה גדלה והלב אינו פנוי
והזמן חולף לאט.
שילוב של הכול יחד, שהביא אותי לקריאת ספר תהילים,
להתפרס על פני יום שלם.
בינתיים השעות חלפו, ובכל שעה שחלפה התקבל עוד ועוד מידע אודות נרצחים וחטופים. פסוקי התהילים שנותרו לקריאתה של האם המודאגת למען בנה ולמען מדינת ישראל - נראו בעיניה כמו לא יסתיימו לעולם. אבישג משתפת במונולוג הפנימי הקשה שלה באותם הרגעים:
שעת פיקוח נפש,
והטלפון כבר פתוח לקבלת הודעות חירום במידת הצורך.
האם לשלוח לאליקים הודעה?
אבל זה לא פיקוח נפש שלשמו פתחתי את הטלפון.
אני דואגת. אולי רק הודעה אחת?
אולי לפחות 'אימוג'י' של 'לב' למרות השבת?
זה לא חירום.
אני מרגישה צורך עז לשלוח לו לפחות 'לב'
ושלחתי מליבי אליו.
ההודעה שאבישג שלחה לאליקים סומנה בסימן וי אחד, והיא הבינה שההודעה שלה לא הגיעה ליעדה. היא נאחזה בתקווה שהסיבה לכך היא שרשת התקשורת באזור נפלה או שהסוללה של בנה אזלה.
לרגע לא חלפה בראשה מחשבה כי בנה כבר אינו בין החיים.
אבל דאגתה כבר עלתה עימו השמיימה. הודעת האם לא נקראה על ידי בנה, כי הטלפון שלו כבה. זה היה 'כיבוי אלים' - כפי שמגדירים בצבא. כל הטלפונים של כל מי שנמצא בשטח - כבו באותו רגע, כמו האלימות של הטרור הנורא שגדע את חייו הצעירים של אליקים.
אבישג הרגישה הקלה גדולה מייד לאחר ששלחה לבנה את ההודעה. היא הרגישה ששיגרה את ההודעה היישר מליבה הדואג, ואז פינתה בליבה מקום לתקווה שבה נאחזה כל כך. הלחץ הנפשי שלה ירד ואפשר לה להתפנות לקריאת כל פסוקי התהילים שנותרו. כך השלימה קריאתו של ספר תהילים שלם.
בצוהריים יצאה אבישג עם שתי בנותיה לבית הכנסת, ושם שמעה כי האנשים מדברים על כ־300 הרוגים. אבישג נעצבה אל ליבה מאוד, אך עדיין לא חשבה לרגע כי יש לכך קשר לבנה. היא לא העלתה על דעתה שאליקים בנה נמצא ביניהם. חג שמחת תורה בשנה זו היה חג שהשמחה בו נהפכה לעצב ולדאגה לכל עם ישראל. אבישג המשיכה לשדר לבנותיה הרבה רוגע, אפילו דיברה בהומור. בזמן הארוחה, היא נזכרת, אמרתי לאושרה ולאביה: 'מה אני אוכלת עכשיו... אליקים מסתתר מתחת איזה שיח ואני אוכלת...' והן הוסיפו לצחוק. היה לה חשוב לנסוך אמונה בבנות ולהפחית את החרדה.
עם צאתו של החג, אבישג שרויה עדיין בתחושה החיובית וברוגע המאפיינים אותה כל כך. והיא משחזרת:
צג הטלפון רצוף בהודעות. הסוללה כמעט שאזלה. הטענתי את הטלפון תוך שאני אוחזת בשארית האנרגיה שנותרה לו כדי להמשיך ולהיות בקשר עקבי עם המשפחה.
אמונה בתי מתקשרת.
'אימא, באים לקחת אותך. בעוד חמש דקות הם מגיעים. פשוט תעזבי הכול ותיסעי איתם'.
הרגשתי כל כך לא נעים. הרי זה בית גיסתי שהתארחנו בו. רציתי לנקות ולסדר, להחזיר את הבית לקדמותו כפי שהיה לפני שנכנסה אליו משפחה שהשאירה בו את אותותיה בחג.
אבל אמונה התעקשה. 'אימא! בבקשה תעזבי הכול ותיסעי'.
זה היה תמוה בעיניי. ידעתי שממש בקרבתנו התארחו שתי משפחות נוספות מקריית ארבע אצל קרוביהן, ויכולנו לחזור הביתה איתן.
אבל אמונה כל כך התעקשה שאסע עם הנהג שהוזמן... ורק אז התחלתי להבין שמדובר באירוע יותר רציני ועליתי על הרכב יחד עם אביה ואושרה שהיו מודאגות מאוד. ניסיתי להרגיע אותן ולהפגין קור רוח. נהג המונית ציין שבאמצע הדרך, בכביש 6, ימתין לנו אבינועם, קרוב משפחה שלנו, ויאסוף אותנו לרכבו. היססתי. לא היה בחור בשם 'אבינועם' במשפחה שלנו. אולי זה אבינועם מהחווה ביישוב נגוהות, שם מתגוררת אמונה? אבל הוא הרי לוחם מיחידה מובחרת. לא הגיוני שהוא יגיע לאסוף אותנו. הוא בטח הוקפץ לשטח.
אכן היה זה אבינועם, אבל אבינועם אחר - בעלה של שכנה מהיישוב של אמונה שהתנדב לקחת אותם. כשהוריו שמעו על המקרה, הם התעקשו לשלם את מחיר הנסיעה במונית.
מאוחר יותר התראיין הנהג ברדיו וסיפר עד כמה התרשם ממסירותה של אבישג לבנותיה. את ההקלטה קיבלה המשפחה מקרובים ששמעו את הריאיון.
בינתיים הוקפצו גם הבנים האחרים לצבא: אלקנה, לוחם בסיירת הנח"ל, הוקפץ לגזרה הצפונית. אלישע, לוחם בסיירת גבעתי, הוקפץ ליער רעים. אבישג מתארת שהוא הסתובב עם תמונתו של אליקים ביער (אותו יער שבו נרצח אחיו אליקים באמבולנס המוות) וניסה למצוא פרטים עליו. הוא הבחין באמבולנס השרוף, שהיה שחור משחור, אולם לא היה לו מושג על כך שאחיו מצא בו את מותו.
חגי החתן, לוחם בסיירת אגוז, הוקפץ גם הוא לגזרה הצפונית. יואב, חתנם הנוסף המשרת בחיל התותחנים, הוקפץ לעוטף עזה רק למוחרת. זאת משום שבערב הקודם נדרש לתפקידו כמאבטח של השרה אורית סטרוק.
אבישג ממשיכה לספר:
הרגעים מתארכים. כבר שעת ערב. המַטען ברכב מטעין את סוללת הנייד שלי באיטיות רבה, ואני מנסה ללקט כמה שיותר מידע מההודעות שמגיעות אליי לפני שהסוללה אוזלת. אני אוחזת במכשיר המחובר למטען, מתפללת שאחוזי האנרגיה שלו לא יֵרדו.
וכבר חשבתי, והבנתי, שאולי רצו לבשר לי משהו לא טוב. משהו רע.
מסך הטלפון הוחשך. מקור כוחו הלך ואזל. ופתאום הופיעה על הצג הודעה. אבישג אחזה את הצג וקראה את הכתוב בו בשפתיים חשוקות:
'לא מוצאים את אליקים'
אלה הן שניות קשות מנשוא... לרגע עולות בה מחשבות לנסוע ולחפש אותו, אולי לבדוק אם הוא נמצא באחד מבתי החולים. אולי נפצע והובהל לשם? אולי הוא מסתתר באיזה מקום? היא שוחחה עם אליהו, אך לבסוף החליטו שעדיף שהיא תחזור הביתה ולא תיסע לאף מקום אחר.
כשהגיעו לביתם התיישבה אבישג על הספה, מחבקת את שתי בנותיה. הדאגה כבר ניכרה על פניה. אי־הוודאות כרסמה בכולם. אבישג האמינה שאליקים מסתתר במקום בטוח, וביקשה מבנותיה להיאחז כמוה בתקווה.
בינתיים התקשר אליהו וביקש מאבישג להגיש תלונה במשטרה ולתת דגימת DNA. שירה גיסתה הצטרפה אליה והן נסעו בלב כבד למשטרת חברון כדי למסור את הדגימה. אבישג הגיעה כשבידה שקית עם מצעי המיטה של אליקים, אך לא היה בהם צורך כיוון שלבסוף נלקחה דגימה מהפה.
גם צביקה ואפרת מור הגיעו לשם. אבישג ואפרת הן שתי אימהות לשני בנים שגדלו באותו יישוב והיו חברים טובים, אשר יצאו יחד לאבטח את המסיבה בדרום. שניהם היו בשלב זה נעדרים. דמעות של דאגה נקוות בעיני האימהות. זוהי תחילתו של מסע מטלטל עבור שתיהן. הן נאחזות אחת בשנייה ובתקווה, נושאות יחד מילות של תפילה הקוראת לשובם של הבנים - איתן אברהם בן אפרת, ואליקים שלמה בן אליהו - הבנים שהפכו לפנים שכל העם היהודי מכיר בישראל ובעולם.
בערב הגיעו גם אוריה הבת ויואב בעלה, ולמוחרת גם כל הילדים. כל השכנים עטפו את המשפחה, מי בביקורים ומי בהבאת סיר של מרק ירקות מנחם שהונח מחוץ לדלת. חברות קרובות נכנסו וניסו לעזור. זה היה לילה ארוך כמעט ללא שינה, כאשר אבישג ובני המשפחה הבוגרים הקדישו אותו לתפילות. אבישג הציעה לבנותיה שילכו לישון כדי שיתמלאו בכוחות, והמשיכה לטעת בכולם תקווה שמילאה את כולם באופטימיות, למרות חוסר הידיעה לגבי מצבו של בנה.
אליהו כבר הגיע לנקודת המיקום שאליקים בנו שלח לו בבוקר. קולות מלחמה, זעקות משתתפי המסיבה והמאבטחים הפכו לדממת הנרצחים ונצבעו בקולות המחלצים. רחבות הריקודים הפכו לשטח צבאי סגור.
אליהו נכנס לשטח שבו התרחשה טרגדיה כאוטית. המראות היו קשים עד בלתי נתפסים. נקודת המיקום שאליקים שלח לו נראתה בעיניו כשממה דוממת, והוא אסף את כל כוחותיו והתגייס בגבורתו לסייע לכוחות המחלצים, לפנות פצועים וגופות נרצחים, כשליבו מלא חרדה לגורל בנו.
השעה מעט אחרי חצות. אליהו עדיין בשדה המלחמה, אוסף את שארית כוחותיו כדי לסייע לגורמי הביטחון שבשטח. הוא שוחח עם אבישג ועדכן אותה שעדיין אין כל חדש.
עשרה ימים ארוכים חלפו. אליקים עדיין הוגדר כנעדר. כבר קודם לכן שאלה אפרת את אבישג, אם גם הם קיבלו הודעה מקצינים המבקשים להודיע על שינוי סטטוס מנעדר לחטוף. ואכן, משפחת ליבמן קיבלה אחר כך הודעה מהקצין שנקבע כמלווה למשפחה, שהוא מבקש להגיע לבית המשפחה לצורך עדכון. אבישג מתקשה לקבלו:
ביקשתי שאליהו ימסור לו שלא יגיע.
כל קצין... כל הודעה...
זה כל כך מטלטל נפשית.
וכל זאת כדי להודיע שאליקים נעדר.
הרגשתי שאין בכך צורך.
אפרת מור התקשרה ושאלה אם גם אלינו ביקש להגיע קצין.
זה מדהים: שני בנינו נעדרים,
אנחנו מתגוררות באותה עיר, אותה שותפות גורל.
אפרת אמרה לי שהקצין מגיע לצורך 'שינוי סטטוס'.
הדמעות זלגו, הבכי בלתי נשלט. הגוף עייף מדמעות. התקווה התחלפה בעצב נוראי, במחשבות לקראת הנורא מכול שהקצין עתיד לבשר. אבישג הנסערת התקשרה לאליהו, והוא יצא מייד לדרכו הביתה. אליהו ניסה להרגיע את אבישג בעובדות הגיוניות. הוא הסביר כי מאחר שאליקים כבר סיים את שירותו הצבאי, הגעתו של הקצין היא כנראה כדי לבשר שאליקים חטוף. על פי הנוהל, כך אמר, כשאזרח נהרג מגיעים לבית המשפחה גורמים אזרחיים כדי להביא את הבשורה הקשה.
אבישג משחזרת:
זה מנעד רגשות כל כך מטלטל.
אלו היו רגעי קיצון של התפרצות רגשות מנוגדים.
קשה להסביר,
אך התנחמתי מכך שיבואו לבשר שהוא חי וחטוף.
זה בלתי נתפס מבחינה הגיונית.
התמלאתי בציפייה שיבשרו לנו
שאליקים חטוף אבל חי!
קולות החרדה התחלפו באנחת רווחה. אלה הם רגעים קשים. אֵם מתעודדת מהציפייה לכך שבעוד כמה שעות יגיעו לבשר לה כי בנה חטוף... והבשורה הקשה כל כך מביאה עימה תקווה.