מתי ואיך הומצא הנרטיב הפלסטיני

מתי ואיך הומצא הנרטיב הפלסטיני? הוא ספרו הראשון של איתמר צור, המתמקד בשיח ההיסטורי והתקשורתי במזרח התיכון – בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הספר מבטיח להציג תובנה מקורית ומעמיקה של נושא מרתק זה. לאור אירועי 7 באוקטובר, ספרו של צור מספק תובנות חיוניות להבנת השורשים העמוקים של הסכסוך, תוך שהוא מציע פרספקטיבה ייחודית על האתגרים העכשוויים והעתידיים באזור. 

מתי ואיך הומצא הנרטיב הפלסטיני? אינו ספר היסטוריה רגיל. בניגוד למחקרים אחרים, צור מצליח לא רק לנתח את האירועים ההיסטוריים עצמם, אלא גם לחשוף כיצד הם נתפסו, עוצבו ונוצלו בשיח הציבורי והפוליטי לאורך השנים. הספר מתמקד בשאלה מרכזית ומרתקת: כיצד נוצר והתקבע הנרטיב הפלסטיני בתודעה העולמית, וכיצד נרטיב זה השפיע ומשפיע על הדינמיקה של הסכסוך עד היום. באמצעות מחקר מעמיק וחשיפת מקורות חדשים, הספר מספק פרספקטיבה רעננה ומעוררת מחשבה, ומציע כלים להבנת הכוחות המניעים את הסכסוך. 

ספר זה הוא חובה לכל מי שמעוניין להבין טוב יותר את המזרח התיכון, את ההיסטוריה שלו ואת ההשפעה שלו על חיינו.

איתמר צור הוא חוקר וכותב המתמחה בהיסטוריה, פוליטיקה ותרבות של האזור. צור מחזיק בתואר BA בהצטיינות בהיסטוריה של עם ישראל ותואר MA בהצטיינות בלימודי המזרח התיכון. 

בנוסף לעבודתו האקדמית, צור פעיל מאוד בתחום ההסברה וקידום הידע על המזרח התיכון. הוא חבר פעיל בפורום "קדם" למזרחנות והסברה, שם הוא מרצה ומוביל דיונים בנושאים אקטואליים. צור פרסם מאמרים רבים בכלי תקשורת מובילים, ביניהם: הארץ, בשבע, Algemeiner Journal ואחרים. 

כתיבתו של צור מאופיינת בידענות רבה, בניתוח חד וביכולת להנגיש נושאים מורכבים לקהל הרחב. הוא ידוע ביכולתו ליצור גשר בין עולם המחקר האקדמי לבין השיח הציבורי, תוך שהוא מציג את תובנותיו בצורה בהירה, מעוררת מחשבה והשראה.

מבוא
כנען, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ ישראל, ארץ הקודש, ציון, יהד, יודיאה, סוריה־פלשתינה, ממלכת ירושלים, הולילנד, הארץ המובטחת, פלסטין, הם חלק מעשרות, אם לא מאות שמות, שנועדו לתאר את אותה פיסת קרקע קטנה בין הירדן לים. כמות השמות מעידה ללא ספק על ההיסטוריה רבת השנים; על האימפריות הרבות שרצו לשים את ידיהן על הארץ הקדושה ונעלמו להן כחול הנסחף אל הים הגדול; על הערגה שחשים אליה עמים כה רבים גם בימינו – כל אלה מעידים על עוצמתה של הארץ – גם אם היא מדברית וקטנטונת, גם אם איננה עתירת משאבים וגם אם יש שיאמרו שנופיה לא שונים מהותית מנופי שאר הארצות המקיפות את הים התיכון. ללא ספק יש בה משהו מיוחד שנבנה במשך מאות ואלפי שנים. בהרי הכרמל הסתתר אליהו הנביא כשברח מהמלכה איזבל, בארמון מרהיב בלב המדבר בחר המלך הורדוס להיטמן לנצח נצחים, "אשרי הענווים אשר ירשו את הארץ" קרא ישו תוך כדי כשהוא צופה אל נופה הכחול והמרהיב של הכינרת, על הר גריזים נשא יותם את משלו החתרני על צילו חסר המשמעות של האטד, בכוכים של יודפת הסתתר יוסף בן מתתיהו עד אשר הסגיר עצמו לידי הרומאים, בהרי הגלבוע המקריחים נפלו שאול ובניו בידי פלשתים ובעמק האלה כרת דוד הצעיר את ראשו של גולית מגת.

"אלו מיתוסים", יאמרו המלעיזים, "אין להם שום קשר לחיים שלנו כאן היום במאה ה־21". אך גם הם יודו בסתר ליבם שהמיתוסים הללו הם חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, בלתי נפרד מנופיה, סלעיה, צוקיה ואגמיה ו"המיתוסים" הללו, כלשונם, חזקים יותר מכולנו. המיתוסים הללו גרמו לפרידריך לוונברג לרדת מסיפון האונייה כדי לחזות בארץ אבותיו, ולהפוך את "ארץ הבכא" של מרק טווין לאימפריה איזורית בכל קנה מידה.

ההיסטוריה רבת השנים והתהפוכות של ארץ הבחירה הפכו אותה לחלק מאיתנו. עפרהּ זורם בעורקינו. גם אם פלוני לא נולד וגדל בארץ הזו – אין הוא יכול להתעלם מסיפוריה של הארץ, שיריה ואופיה המיוחד.

שני עמים רואים בארץ זו חלק בלתי נפרד משאיפותיהם הלאומיות. אותן שאיפות שספק אם תוכלנה לבוא לידי ביטוי במקביל, ולכן ישנו מאבק איתנים שנמשך מעל מאה שנים. המאבק לא התחיל ב־1948 ולא הסתיים ב־7 באוקטובר. אולם האם השאיפות הללו אכן מקבילות? האם הגשמת הציונות מבטלת לחלוטין את השאיפות הלאומיות של הערבים החיים כאן? האם השאיפה הלאומית הפלסטינית היא "להשליך את כל היהודים לים", או שיש משהו מעבר לכך? האם נזכה ליום שבו הסכסוך יהיה מנת חלקם של היסטוריונים ולא של חטופים, כיבוש, טרור ואוטובוסים מתפוצצים?

כל מחקר אקדמי, ספר או אפילו פוסט בפייסבוק העוסק בסכסוך היהודי־ערבי או הישראלי־פלסטיני אינו יכול להיכתב ללא טרמינולוגיה ייחודית לסכסוך. הצרה היא שרוב הכותבים אינם תמיד מודעים למושגים אלה ומשתמשים בהם כלאחר יד, אם מתוך בורות אישית ואם מתוך בורות של הקוראים שלהם. אומרים שידע זה כוח? לצערי נראה שבמרבית המקרים הבורות חזקה יותר מעשרות דוקטורטים, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות.

ספר זה נוצר בעיקר כדי להבין טוב יותר את הטרמינולוגיה שבה משתמשים בשיח הפוליטי במזרח התיכון, כאשר ברור הדבר שכמעט כל שימוש במושגים כאלה ואחרים קובע עמדה פוליטית. אולם אם נדע את מהותם של המושגים, מתי נוצרו ומדוע – נוכל להבין טוב יותר את האזור סביבנו. המושגים שבהם אנו משתמשים הם אלה הקובעים את מקומנו במרחב. אתם הקוראים, יכול מאוד להיות שלא תסכימו עם כל מה שנכתב בספר זה, אולם אם הצלחתי לאתגר בצורה כזו או אחרת את דרך החשיבה שלכם – הרי שמשימתי הושלמה. אם תפסלו את הספר כולו רק משום שהכותרת שלו נראית לכם נוטה לצד מסוים של המפה הפוליטית, הרי שלצערי הכישלון הוא שלכם ויישאר שלכם בלבד.

ועוד כמה מילים על אירועי 7 באוקטובר. ההתקפה הברברית של חמאס, שרבים במערב יכנו אותם "לוחמי חופש", שינתה את התובנות של מרבית הישראלים. ספר זה הושלם למעשה זמן קצר טרם האירועים הקשים ולמרות הזוועות שעם ישראל חווה והמלחמה בדרום ובצפון, הרי שבאופן כללי התובנות שספר זה נועד להציג לא השתנו באופן מהותי, אך היה צורך ברור שספר זה יעבור עריכה כוללת המתייחסת לאירועים הקשים שכולנו היינו עדים להם, שכן הם פורסמו בזמן אמת ברשתות החברתיות. תקוותי היא שהבנה מעמיקה יותר של ההיסטוריה והדינמיקה של המזרח התיכון, כפי שמוצגת בספר זה, תסייע לכל הקוראים לפתח פרספקטיבה רחבה יותר על הסכסוך ואולי אף לתרום לדיאלוג משמעותי יותר לקראת עתיד של שלום ודו־קיום.

ספר זה שואף להציג ניתוח מאוזן ומקיף של הסכסוך, תוך התייחסות להיסטוריה של האזור והחברות החיות בו. המטרה אינה לקבוע "מי צודק" או "למי שייכת הארץ" – אלא לנסות ולגלות את האמת מאחורי הפוליטיקה, הפוזיציות והשקרים שמלווים את הסכסוך באזור ולעודד הבנה עמוקה יותר של העמדות והתפיסות של כל הצדדים המעורבים.

ספר זה מבוסס על מחקר מעמיק ומקורות אקדמיים מגוונים, תוך הקפדה על דיוק ואימות הנתונים. עם זאת, כבכל מחקר נרחב, ייתכן כי נפלו אי דיוקים מסוימים הנובעים מתום לב ותו לא - אלה אינם משפיעים על המסקנות והתובנות המרכזיות המוצגות בו.

סיפורו של נרטיב, ושתלך לעזאזל האמת ההיסטורית
נרטיב, או סִפֵּר, בעברית, הוא פרשנות על היבט מסוים, תוך כדי עיצובו מנקודת מבט תרבותית או אישית. היום, בעידן הפוסט־מודרני, הנרטיב לא נשאר בתחום הספרות. הוא זלג באיטיות לנושאים שונים, כמו למשל הגותו של קרל מרקס שמציגה את ההיסטוריה העולמית כמאבק בין מעמדות כלכליים: בעלי הממון והפועלים; ההגות הפמיניסטית שמציגה לעיתים את מוסד הנישואים כאידיאולוגיה גברית שנועדה בעיקר כדי להשאיר את האישה בבית ולשמר אותה עבור הגבר; ישנו הנרטיב של ד"ר אבישי בן־חיים שטוען כי הפוליטיקה בישראל היא למעשה מאבק איתנים בין ישראל הראשונה, האשכנזית והנהנתנית לבין ישראל השנייה המזרחית, המדוכאת והמושפלת; לא ניתן לזלזל בטענות הללו. אנחנו לא חייבים להסכים איתן, אבל תמיד מומלץ לשמוע ואולי לאפשר לנו להבין את העולם בצורה שונה מכפי שהורגלנו להבין.

אולם יש כאלה שלקחו את המושג "נרטיב" צעד אחד קדימה, ומשתמשים בו כדי לשקר. פשוט כדי לשקר. לא כדי לתאר את האמת בצורה שונה וייחודית, לא כדי להציג את האירועים האקטואליים וההיסטוריים באור שונה, אלא אך ורק כדי לשקר ביודעין, וכמובן להתחמק משאלות קשות. לא ניתן לתאר זאת בשום צורה אחרת. מי שעושה זאת הכי טוב, אלה התועמלנים הערבים: חברי כנסת ומשפיענים, שדורשים ממך לקבל את הנרטיב שלהם, פשוט משום שהוא "נרטיב". לא עובדה ולא אמת, אלא "נרטיב". הצרה היא שאם תסרב לקבל את אותו שקר־נרטיב, אתה תוצג כבוּר ונבער במקרה הטוב. לדוגמה, כאשר מנחה אולפן שישי דאז, יאיר לפיד, הציג בהרחבה את הרקע הפרו־ציוני של חברת הכנסת חנין זועבי, ולאחר מכן שאל אותה שאלה נוקבת בנוגע להשתתפותה במשט המרמרה ופעילותה נגד מדינת ישראל, ענתה חברת הכנסת ללפיד כי הנרטיב שלו [של לפיד] סותר את הנרטיב שלה וכך הצליחה לחמוק מתשובה ריאלית. יחד עם זאת, בהמשך טענה כי היא באופן כללי "לא אוהבת נרטיבים",[1] אך היא נהנית לעשות בהם שימוש במידת הצורך. באותו ריאיון ניסה לפיד לשמר עמדה ממלכתית אולם הפרשן הצבאי של האולפן, רוני דניאל, התעלם מהשיח הנרטיבי והוכיח אותה שוב ושוב כי היא משקרת במצח נחושה. באותו אולפן ממש נשאל חבר הכנסת איימן עודה על החרמת לווייתו של נשיא המדינה, שמעון פרס – אולי האדם שהכי תמך בפתרון שתי המדינות בפרלמנט הישראלי. עודה ניצל את ההזדמנות שניתנה לו באולפן שישי וטען שבהלווייתו של פרס הוצג ברוב פאר והדר הנרטיב הציוני. הנרטיב הזה כידוע סותר את הנרטיב שלו, ולכן הוא וחבריו אינם יכולים לקחת חלק באירוע שכזה.[2] למה הוא ציפה? שבהלוויית שמעון פרס יקריאו שירים של מחמוד דרוויש וקטעים מספריו של חסן אל־בנא? חבר הכנסת המשיך וזעם על משתתפי הפאנל כי אף אחד אינו שם ליבו לנרטיב הפלסטיני. מדוע כאשר נשלף מהכובע המושג "נרטיב" נותרים תמיד המראיינים ללא תגובה הולמת?

מדובר בשיטה מצוינת. כל שאלה קשה שאותם תועמלנים נאלצים להתמודד איתה, כמו למשל: האם אתה מגנה רצח של ילדה יהודייה במיטתה כפי שנרצחה הלל יפה אריאל ביוני 2016? מה דעתך על ירי צלף ערבי לראש של תינוקת יהודייה כפי שאירע במרץ 2001? מדוע אף חבר כנסת ערבי לא חשב לבקר את חללי צה"ל הערבים שנהרגו מאז אוקטובר 2023? מדוע אף לא אחד מהם פועל לשחרורם של חטופים ערבים או יהודים שנמקים במנהרות חמאס – וזאת למרות שרבים מאותם תועמלנים העידו על קשריהם הטובים עם מנהיגי חמאס?[3]

התשובה פשוטה מאוד ולא חייבת להיות תלויית הקשר. זה הזמן שבו נשלף הג'וקר, "כרטיס היציאה מהכלא" – הנרטיב. זה הזמן שבו אנו חייבים "להבין את הנרטיב הפלסטיני ששונה מהנרטיב הציוני, ולקבל אותו כמות שהוא".

ריאיון מכונן בכל העניין הזה של שיח נרטיבים התקיים בדיוק שבוע לאחר הריאיון שהוזכר קודם עם איימן עודה. הריאיון התקיים בסימן של "מה היה בהר הבית לפני שהוקם המבנה של כיפת הסלע?" או ליתר דיוק "מדוע הערבים מסרבים להודות שהיה קיים בית מקדש יהודי בהר הבית".[4] האמת שכהיסטוריון, השיח אם היה או לא היה מקדש יהודי בהר הבית, הוא הזוי כשלעצמו בשל שלל העדויות בנושא. אך יחד עם זאת, לאולפן שישי הוזמנו שני תועמלנים פרו־פלסטינים, האחד הוא אחמד טיבי והשני הוא ערד ניר, שנחלץ להגנתו של טיבי בכל פעם שנשאל שאלה שנראה שלטיבי יהיה קשה להשיב עליה. בריאיון שנגרר לא אחת לצעקות רמות באולפן, בעיקר בין טיבי לעיתונאי רוני דניאל, סירב חבר הכנסת להשיב על שאלה פשוטה – אודות אתר תפילה יהודי שהיה קיים בהר הבית, תוך כדי שהוא מסנן את המושג "נרטיב" שוב ושוב, אולם בעיקר מסרב להשיב ותוקף את המשתתפים. על הטענות הנרטיביות של טיבי ענה המראיין דני קושמרו בפשטות: "יש דבר כזה שקוראים לו אמת. אמת היסטורית". ואז אחמד טיבי חשף את שיטת הנרטיב בפשטותה: "אז תקבל את האמת שלי, ואל תזלזל במילה נרטיב!" בתרגום חופשי: אני משקר. אתה יודע שאני משקר. כולם מבינים שאני משקר עכשיו כמו שאני נושם. אבל אני לא קורא לזה שקר אלא "נרטיב" ולכן עליך לקבל את זה, על אפך וחמתך, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך. את הרס המורשת והאריכאולוגיה שנעשה בדרום מתחם הר הבית הוא כינה: "הדבר הטוב שנעשה במסגד אל־אקצה זה שנים. דבר תרבותי שאין כמותו" – והכול מותר כי זהו הנרטיב. בריאיון זה אחמד טיבי מסביר לנו, ההדיוטות, מה זה למעשה נרטיב כשהוא פנה לרגש היהודי: "נרטיב זה היסטוריה, זה תרבות, זה עם, זה כאבים, זה קורבנות. אתם היהודים מכירים את זה" – כך הוא משווה בין השקרים שאותם טיבי מייצג ומְבַטֵא המתחפשים למושג "נרטיב" אל מול ההיסטוריה היהודית על שלל הפוגרומים, פקודות הגירוש והאפליה של אלפי השנים האחרונות תחת אותו המושג עצמו – של שקרים, הטעיה ועיוות המציאות והאמת ההיסטורית. ועלינו לקבל את זה כפי שטען טיבי או כפי שטען שותפו לאידיאולוגיה באותו ריאיון, העיתונאי והווטרינר ערד ניר שחזר והדגיש: "מה זה משנה מה היה?" או "השאלה אינה רלוונטית". מדובר בריאיון מכונן והוא מומלץ לכל מי שרוצה להבין מהי תעמולה ערבית פלסטינית מזוקקת, על דרכיה להתמודד עם שאלות נוקבות והשיטות שהיא נוקטת על מנת להגן על שקרים שמעוגנים באידיאולוגיה של ההנהגה. ללא ספק יוזף גבלס יושב עכשיו בתאו בגיהנום וסופק ידיו בהנאה למראה ממשיכי דרכו התעמולתית נגד היהודים. באותו ריאיון מכונן, רוני דניאל ראה את החירטוטים שאחמד טיבי מנסה להאכיל את יושבי האולפן והצופים ויצא נגדו שוב ושוב כשטיבי מצידו צורח, תוקף ומאשים את הפרשן הצבאי על אירועי אוקטובר 2000, על מות משפחה בעזה ואפילו על אירועי טבח כפר קאסם (שהתרחשו כאשר רוני דניאל היה בן תשע ושיחק כדורגל בקיבוץ מעוז חיים). פרט חשוב שיש לציין הוא שמקורות יודעי דבר בערוץ 2 דאז הודו בְּפָנַי שהעיתונאי שרון גל לא השתתף בדיון והצטרף לפאנל מאוחר יותר, זאת בשל אולטימטום שהציג אחמד טיבי – מה שמראה את מידת ההתרפסות של חברת החדשות בפני אותו תועמלן שמתהדר בתואר חבר כנסת במדינה שהוא כל כך מרבה לתקוף ולשנוא.

חשוב להבין, בעידן הפוסט־מודרניסטי שבו אנו חיים אין בנמצא אמת מוחלטת. התועמלן לוקח אגדת עם, שמועה או סתם שקר זדוני, ומכנה אותם נרטיב; ואילו את האמת, או מה שמתיימר להיות אמת על פי אמות מידה היסטוריות – מכנה גם באותו מושג ממש, כשלמעשה הוא שם את שניהם באותו מעמד בכל דיבייט אפשרי. אם אל־ג'זירה טוענים כי חיילי צה"ל אנסו נשים בבית החולים שיפא – הרי שהסיפור הזה כבר פרח לאוויר. אפילו אם ערוץ אל־ג'זירה בעצמו יודה כי זהו סיפור מומצא. אין מדובר באמת עוד – כי אם בנרטיב ואת הנרטיב יש לכבד גם אם הוא עלילת דם מהסוג הנמוך ביותר.[5]

ב־2003 אישר בית המשפט בישראל את הקרנת סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין". בית המשפט קבע שמדובר באסופת שקרים. בכרי יודע שמדובר באסופת שקרים ואף אמר בריאיון "שפעם אחת ישמעו אמת אחרת!" כולנו יודעים שזו אסופת שקרים מזוקקת. אבל הקרנת הסרט אושרה כחלק מחופש היצירה. למעשה, במסגרת חופש היצירה שלו שילב בכרי גם את חופש ההסתה והציג את זה כ"נרטיב שלו" – כך הוא רואה בעיניים שלו, כפלסטיני, את האירועים בג'נין, תוך כדי שהוא טוען כי לשום בית משפט אין מונופול על האמת. מה זה באמת חשוב מה אירע באמת? אבל לא רק בכרי עושה שימוש בחופש האומנות כדי לשקר, להסית ולגבש את הנרטיב הפלסטיני.

בספטמבר 2021 התקיימה הקרנת הבכורה של סרטה של דארין סאלם: "פַרְחַה" (فرحة). סרט זה מתאר את אירועי הנכבה מנקודת מבטה של נערה בכפר ערבי. הנערה מסתתרת במחסן, מציצה החוצה וצופה באירועים הקשים כשהיא חוששת לחייה. טענת יוצרי הסרט היא כי הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים – אולם בשום שלב בסרט, או בראיונות נלווים, לא היה ולו רמז קל שבקלים לגבי שמו של הכפר או איזשהו אלמנט עובדתי שבאמצעותו ניתן יהיה לאמת נתונים מלבד אותה טענה של יוצרי הסרט שאותה אנו מחוייבים כמובן לקבל כאמת לאמיתה. עם זאת, יוצרי הסרט לא עשו עבודה טובה שכן כמה חודשים קודם לכן, בינואר אותה שנה, יצא לאקרנים הסרט "עצים של שלום" (Trees of Peace) שמתאר אירוע זהה כמעט לחלוטין: ארבע נשים משבט הטוטסי מסתתרות במחסן וצופות באירועי הג'נוסייד הקשים של רואנדה ואכזריותם של בני שבט ההוטו. לטעמי נראה הדבר שיוצרי הסרט "פרחה" עשו Copy Paste לסרט שיצא באותה שנה, בתקווה שאף אחד לא ישים לב ויגבש את אותו הנרטיב שהם רוצים להנחיל לנו: הג'נוסייד הרואנדי כמוהו כנכבה הפלסטינית. מדובר גם בשקר גס, וגם בזילות חמורה של האירועים הקשים ברואנדה של 1994. קוראי שורות אלה מוזמנים לצפות בשני הסרטים ולגבש את דעתם. המתעקשים כמובן יטענו שלמרות שאולי נעשתה פה העתקה – אין זה סותר את העובדה שהייתה נכבה פלסטינית – אולם האם אלה העדויות שעליהן הם מסתמכים? ואם הנכבה הפלסטינית הייתה כה נוראה ואיומה, מדוע עליהם להעתיק את הסיפורים מאירועים שהתרחשו כחמישים שנה מאוחר יותר?

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה הדגימו בפעם המי יודע כמה את כוחות הנרטיב בעיצוב התפיסה הציבורית והבינלאומית. בעוד שתיאורי הזוועות שביצע חמאס פורסמו ברשתות החברתיות בזמן אמת – אנו רואים מדי יום נרטיבים השואפים להצדיק את מעשי הטבח הללו או להכחיש אותם. מרתק לראות איך בתקשורת הבינלאומית וברשתות החברתיות, הנרטיבים השונים מתחרים על תשומת הלב הציבורית – ללא שום בחינה של המציאות בשטח. האופן שבו התקשורת המערבית, ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים מתייחסים לאירועים – מדגים ביתר שאת את הכוח של הנרטיב בעיצוב תגובות רשמיות ואף פעולות מדיניות.

אז מהו למעשה אותו נרטיב פלסטיני? קשה ביותר להשיג תמונה אחת כוללת, שהרי ברור שישנה איזו אמת היסטורית מאחוריו, כמו בכל שקר איכותי שחייב לכלול בתוכו מרכיב מסוים של אמת. הנרטיב הפלסטיני הוא די תלוי סיטואציה. אך אם עליי להגדיר את הנרטיב על קצה המזלג, הרי שעל פיו החל מסוף המאה ה־19 היגרו יהודים אירופאים רבים לחבל הארץ פלסטין, שבו חיו פלסטינים רבים במשך אלפי שנים בשקט ובשלווה. ליהודים עצמם לא היה עד אז שום קשר לאזור – שהרי הם קולוניאליסטים אירופאים – ממש כמו ברודזיה, דרום אפריקה או איי המלבינס. לאחר מלחמת העולם השנייה [שעל פי הנרטיב של אדולף היטלר והנהגת החמאס פרצה באשמתם הישירה של היהודים] גבר קצב המהגרים היהודים האירופאים, עד שבשנת 1948 נכבשה מרבית "פלסטין ההיסטורית" על ידי אותם היהודים והחל גירוש מסיבי ומתוכנן של הילידים הפלסטינים מאדמתם. בשנת 1967 המשיכו היהודים וכבשו חלקים נוספים מאותה "פלסטין ההיסטורית". אותם יהודים מחזיקים בכל השטחים שנכבשו בכוח הזרוע ואינם מתירים לפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם ההיסטורית – על אלה נגזר לחיות בדלות ובעוני באשמתה הישירה של ישראל.

כך מקבעים הפלסטינים נרטיב שקרי. האמת ההיסטורית? לא ממש חשובה, ובדרך כלל היא די מפריעה. בקיצור, אל תתנו לעובדות לבלבל לנו את התיאוריה שאותה גיבשנו במשך שנים. הנרטיב שוכח להזכיר שב־1947 התרחשה מלחמה כוללת שפרצה מהצד הערבי דווקא וקראה לקיים ג'נוסייד ביהודי האיזור (זמן קצר לאחר שהתוודעו לעולם מאורעות השואה). אף אחד לא זוכר כי מרבית ערביי האזור לא גורשו אלא פונו בחסות צבאות ערב שפלשו לשטח שבין הירדן לים. רבים אחרים נמלטו מחשש לחייהם וחייבים לציין כי היו גם כאלה שגורשו בידי צה"ל והמחתרות. כולם זוכרים את דיר־יאסין אבל נוטים לשכוח את טבח כפר עציון. אף אחד לא זוכר כי בתקופה הזו היו חילופי אוכלוסייה באזורים רבים בעולם. האם מישהו זוכר כי מיליוני גרמנים גורשו מרחבי אירופה לשטחי המדינה הגרמנית המובסת, המושפלת והענייה לאחר מלחמת העולם השנייה? גירוש שגרם למותם של כשני מיליון גרמנים. האם מישהו זוכר את גירושם של כ־14 מיליון אזרחים מהודו לפקיסטן ומפקיסטן להודו על מנת לייצר מדינות לאום בשנת 1947? סביר להניח שרוב העולם שכח ממקרים אלה. מדוע העולם שכח את העברתם בכפייה של עשרות מיליוני אזרחים מאזור אחד למשנהו בשנות ה־40, אירועים שכללו את מותם של מאות אלפי בני אדם? הסיבה היא פשוטה ביותר. אותם פליטים של שנות ה־40, אינם עוד פליטים במאה ה־21. הם לא יצרו לעצמם "נרטיב". כולם ללא יוצא מן הכלל התיישבו במקומם החדש או מצאו להם מקום אחר. האם מישהו שמדבר על הסכסוך הישראלי־ערבי זוכר שכ־800,000 יהודים גורשו ממדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות? לא כחלק ממלחמה אלא כאלמנט של נקמה של הנהגת מדינות ערב במיעוט היהודי שבקרבם. הצבאות האימתנים של ירדן, עיראק, סוריה ומצרים מפסידים בקרבות שלהם מול צה"ל הצעיר (ביטוי שלקחתי מידידי גולן ברהום) ומכלים את זעמם ביהודים חפים מפשע. זה הרבה יותר חמור מפשע מלחמה. זה הרבה יותר חמור למשל מכליאת האזרחים האמריקאים ממוצא יפני בארצות הברית. יהודי ארצות ערב גורשו לאחר מלחמה שלמעשה לא היה להם חלק ונחלה בה, כשאחריה רכושם, שהיה גדול עשרות מונים משל הפליטים הפלסטינים, הולאם. אך סיפורם של יהודי ארצות ערב הושכח. מדוע? משום שהם הסתדרו? משום שהם התיישבו? או אולי משום שהם לא יצרו לעצמם נרטיב.

אין זה שקר שהייתה אפליה קשה במדינת ישראל בראשית דרכה, וכולנו גדלנו על הסיפורים הקשים אודות עיירות הפיתוח של שנות ה־40 וה־50 – אך בסופו של יום תודעת העם סייעה לקליטתם של מאות אלפי יהודים שגורשו מארצות ערב והגיעו לארץ כפליטים חסרי כול. בהם גם משפחתי שלי שחיה באוהל ארעי במשך שנים. הישראלים קראו למקום הזה בשם המכובס "מעברות", לתיאור אותם מקומות מגורים זמניים, ואילו הערבים הפליטים כינו את מקום מושבם מֻחַ'יַמַאת אל־לַאגִ'יִינ (מחנות פליטים). כך כינו זאת אז וכך הם מכנים זאת עד ימינו למרות שאותם מחנות פליטים הפכו ליישובי קבע. על פי הנרטיב הפלסטיני זהו מצב זמני שכן הם אמורים לשוב למקומות שמהם "גורשו" ב־1948 – מה שהופך את הנרטיב השקרי הזה למקל בגלגלים בנסיונות של תושבי אותם מחנות לשאוף לחיים טובים יותר, ולהגיע לאיזשהו הסדר עם היהודים.

אירועי אוקטובר 2023 סייעו לנו לראות כיצד בעידן הרשתות החברתיות נרטיבים שקריים מתגבשים במהירות האור. כחודש לאחר המאורעות, טענה חברת כנסת בפרלמנט הישראלי ח'טיב יאסין מרע"מ כי ב־7 לאוקטובר לא נשחטו תינוקות ולא נאנסו נשים.[6] היא הייתה הסנונית הראשונה, ועם הזמן המשיכו צדיקים למיניהם להכחיש את האירועים הקשים שתועדו בזמן אמת בטלגרם באותו בוקר רצחני.

עצוב מאוד שההתנהלות הזו גולשת גם לאקדמיה הישראלית. להלן דוגמה לשאלה שניתנה לסטודנטים ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה ישראלית שבדרום הארץ: "כיצד מוצגת מלחמת 1948 על פי הנרטיב של האומות המאוחדות? הנרטיב הבריטי? הנרטיב הפלסטיני והנרטיב הציוני?" האידיאולוגיה של שואל השאלה טמונה עמוק בתוך השאלה. אין כאן ניסיון מחקרי להגיע לשורש האמת, אלא על איך נתפסת האמת. שהרי האמת כאמור היא שולית ואינה חשובה.

אותם תועמלנים גילו במפתיע שיטה מצוינת ליצירת גאווה לאומית. הנרטיב. לפמפם את השקר שוב ושוב ולהציגו כ"אמת מהצד השני" או Alternative Truth; יצירת גאווה לאומית יש מאין בהקשר של אירועים היסטוריים שמעולם לא קרו. למשל כשידברו על אירועי סברה ושתילה יפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים שביצעו את הטבח הנורא – למרות שהיו אלה פלנגות נוצריות. כמובן שיעדיפו לשכוח את הטבח שביצעו אנשיו של יאסר ערפאת בנוצרים המרונים של העיירה דאמור. מבחינתם הנטייה היא שהצדק עימם ולכן כל השאר כבר לא ממש רלוונטי, ולכן מותר לבנות את העובדות והאמיתות ההיסטוריות בצורה כזו שיתאימו לאותו נרטיב, ולייצר גאווה לאומית־פלסטינית כאשר למעשה אין לאומיות ואין גאווה. וכי במה יכולים אלה להתגאות? ברצח מלך ירדני? או רצח של מועמד אמריקאי לנשיאות? נראה יותר שהם יכולים להתגאות בתרומתם לשיפור רמת האבטחה באולימפיאדה ובמטוסי אייר־פראנס וסבנה.

אין זו תופעה חדשה. בתקופת ימי הביניים הנרטיב הנוצרי העממי היה כי יהודים משתמשים בדם ילדים לצורך אפיית מצות לפסח. על פי עקרונות התפיסה הנרטיבית הפלסטינית, זהו הנרטיב שלהם וצריך לכבדו. הנרטיב הנאצי היה כי היהודים הם אנטי־גזע השואפים להשתלט על העולם ולטמא את הגזע הארי הטהור – נרטיב נוסף שיש לכבדו. הנרטיב של המנהיג הפלסטיני הדגול וידיד ישראל אבו מאזן הוא שהנהגת הציונות שיתפה פעולה עם הנאצים כדי להגביר את קצב הרצח ההמוני ואת כמות הפליטים היהודים הזורמים לפלסטין.

בעידן שבו המידע זמין לכל, וקל לתפעל אותו, חשיבותה של החשיבה הביקורתית גוברת מתמיד. עלינו ללמוד להבחין בין עובדות היסטוריות לבין נרטיבים, בין אמת לשקר. כפי שראינו, הנרטיבים הפוליטיים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, משמשים לעיתים ככלי להצדקת פעולות ואידיאולוגיות, גם אם הן אינן עולות בקנה אחד עם העובדות. עלינו להמשיך לחקור, לבקר ולשאול שאלות, כדי להגיע להבנה עמוקה יותר של העבר.

אומרים תמיד שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. אולם בעידן שבו כל אחד יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, הרי שנוצרים מושגים כמו "אמת אלטרנטיבית" או "סוג אחר של אמת" שלצערנו מקבלים ערך זהה לחלוטין לאמת ההיסטורית. כאשר זה מגיע למדיה התקשורתית ולרשתות החברתיות, המצב חמור הרבה יותר לצערנו, כי על פיהן יש לכבד את הנרטיב. יש להשקיע בפיתוח הנרטיב, להנציח אותו ושתלך לעזאזל האמת ההיסטורית.

[1] "רוני דניאל נגד ח"כ חנין זועבי", ערוץ ה־YouTube של "החדשות", 25/09/2010. www.youtube.com/watch?v=fGY4WA14ovo[חזרה]
[2] אריק בנדר, "איימן עודה מתגונן: 'משתתף בכאב המשפחה, אך לא אגיע לאירוע אבל לאומי'", מעריב online, 01/10/2016. www.maariv.co.il/news/politics/Article-559216[חזרה]
[3] "אחמד טיבי מודה בקשריו הטובים עם הנהגת חמאס", ה־YouTube של "Itamar Tzur", 19/10/2024 www.youtube.com/watch?v=hK42HfRYT0E; "העימות בשידור חי בין ח"כ ג'מאל זחאלקה לדן מרגלית", ערוץ ה־YouTube של "כאן חינוכית", 25/03/2010. www.youtube.com/watch?v=Cgr9kOjI9uE[חזרה]
[4] יותם זימרי, "כשאחמד טיבי הביס פאנל שלם ב'אולפן שישי'" 15/10/2016. www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/840/563.html[חזרה]
[5] עידו דוד כהן, "אל ג'זירה הסיר דיווחים שקריים לפיהם צה"ל אנס ורצח נשים בשיפא", הארץ, 25/03/2024. www.haaretz.co.il/gallery/media/2024-03-25/ty-article/.premium/0000018e-74d9-d637-abbf-f7d995d10000[חזרה]
[6] יהודה שלזינגר, "'לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים': הח"כית מרע"מ הכחישה את הזוועות שבוצעו ע"י חמאס, במפלגתה דורשים שתתפטר, ישראל היום, 05/11/2023. israelhayom.co.il/news/politics/article/14789140[חזרה]