כורסת הפסיכולוג בתא הטייס

עבודת הצוות נמצאת בליבה של חיינו: בעבודה, בזוגיות, במשפחה ובכל פעילות שמחברת בין משימה לבין אנשים. עבודת הצוות היא קו התפר שבין תפקוד ומעשים לרגשות ויחסים.

בעולם התעופה, כשל בעבודת הצוות עלול לגבות מחיר בחיי אדם. זו הסיבה שמושקעים שם משאבים רבים בלמידה ובשיפור מיומנות מתמיד. עקרונות עבודת הצוות בתא הטייס תקפים גם בזוגיות, במשפחה, בעבודה ובכל תחום שמחבר בין משימות לאנשים.

בכורסת הפסיכולוג בתא הטייס מנגיש ד"ר אייל גושן את הידע הרב שנצבר בתחום עבודת הצוות בעולם התעופה ומחבר אותו למגוון רחב של מצבים ומערכות יחסים בחיי היומיום באמצעות מגוון של תיאורי מקרה.

הספר פונה לקוראים בגובה העיניים בצורה בהירה ופשוטה, בשפה המבוססת על שורשים פסיכולוגיים עמוקים ומקצועיים. המושגים מודגמים בעזרת סיפורים קצרים מהחיים, שבאמצעותם קל להבין כיצד ליישם את העקרונות האלה באופן אינטואיטיבי.

פתח דבר
ירח צנום מעטר שמיים שחורים. אני מרים את ראשי מהמפה ומביט החוצה. נחלי מניפה שטוחים ושיפולי גבעות חשופות חולפים לצדי במהירות. חברי מטיס את המסוק. מבטו סוקר את האופק ותר אחר חוטי חשמל ומכשולים העלולים לסכן אותנו. אני משמאלו, מאיר בפנס מנסה לאתר את מקומנו על המפה כדי שאוכל לכוון את המטיס.

אנחנו חולפים על פני אוכף קטן בין שתי גבעות, טסים במהירות של מאה ושישים קילומטר לשעה, בגובה של עשרה מטרים מעל האדמה. חברי ממתין בשתיקה שאנחה אותו לאן לפנות, ואני מחזיר את הראש למפה. לפתע אני מרגיש את משקל הקסדה ואת משקפי ראיית הלילה מכבידים על צווארי. רעידות המסוק מקשות עלי למקד את המבט, והפניות המהירות גורמות לי בחילה. צומת נחלים מתקרב במהירות ואני מרכין ראש למפה בניסיון נואש לאתר את מיקומנו. מתוך המפה צצים ועולים עשרות פיצולים וכל אחד מהם יכול להיות הפיצול שאליו אנחנו דוהרים בגובה נמוך.

"לאן לפנות?" הוא שואל אותי. אני מרים את הראש מהמפה ובוהה דרך משקפת ראיית הלילה בנוף הירקרק של מדבר יהודה. אין לי מושג.

אני שותק את מבוכתי.

***
רגע של מבוכה בטיסה. תחושת חוסר התמצאות והיעדר כיוון. חוויה זו מוכרת לכל טייס מסוקים. זהו רגע עתיר מחשבות, רגשות, ומעל לכול אפוף תחושה של חוסר אונים הנובעת מאובדן התמצאות וקושי לבחור את הדרך.

חלפו לא מעט שנים מאז אותם רגעים מביכים בלילה של חוסר התמצאות. אימוני הטיסה הרבים והמגוונים אפשרו לי לפתח כלים ושיטות להתמודד עם מצבים של אובדן דרך, אולם ככל שחלפו השנים העיסוק שלי בהתמצאות רק הלך וגבר. את תא הטייס החליף חדר הטיפולים בקליניקה, שם אני מבלה את מרבית זמני, ולמרות ההבדלים הגדולים בסביבות העבודה, התמצאות היא עיקר עיסוקי גם ביושבי בכורסת הפסיכולוג.

במהלך השנים צברתי אלפי שעות של שיחות אינטימיות עם מטופלים וראיתי כיצד הם מנווטים בסבך הרגשות הפנימי במצבים שבהם אובדת להם הדרך. הנחלים המתעתעים של מדבר יהודה והגבעות החשופות התחלפו במחשבות, ברגשות ובתחושות. לעתים מצאתי את עצמי נבוך וחסר כיוון אל מול עולמם הפנימי של מטופלי, אולם אתגר ההתמצאות לא הרפה ממני, ויחד איתם אני משרטט מפות ומנסה להבין את המתרחש בעולמם הרגשי.

המתח בין העולם הגלוי לסמוי העסיק אותי עוד בתחילת דרכי כפרח טיס. כבר בחודשים הראשונים שמתי לב שפרחי הטיס שמקיפים אותי אינם נוטים לשתף את האחרים בעולמם הפנימי. הבנתי שמדובר בסביבה שהקוד התקשורתי שלה מתמקד ב"לעשות" ולא מדגיש את ה"להיות". עולם הטיסה גדוש בעניינים מעשיים ורגשיים, אך הרגשות אינם מושא לתקשורת. הקודים החברתיים והתרבותיים בבית הספר לטיסה מעודדים דיבור קצר ותכליתי, הומור וציניות. באותם ימים, הדיבור על הסמוי לא נתפס כלגיטימי בסביבה ההיא.

כמעט שלוש שנים הייתי חניך בקורס טיס עד שקיבלתי את הכנפיים, אחר כך עברתי מסלול הכשרה בן שנתיים בטייסת מסוקים והוסמכתי כקברניט מבצעי. טסתי באימונים ובמלחמה, ולאחר מכן חזרתי לבית הספר לטיסה כמדריך טיס. בתום התקופה הזאת רציתי למצוא דרך לחבר בין עולם של ביצועים, עשייה ותוצאות לעולם של רגשות, מחשבות ותחושות, וביקשתי שישלחו אותי ללמוד פסיכולוגיה כדי שאוכל להיות פסיכולוג של טייסים.

למדתי פסיכולוגיה במשך שנים רבות. עשיתי שלושה תארים ומסלול התמחות, ואט-אט עברתי לעולם שמתיר ואף מעודד את העיסוק בסמוי. בשנים הרבות שבהן שימשתי כפסיכולוג של טייסים נחשפתי לעולמות רגשיים עשירים ומורכבים שנותרו יתומים ממילים וסגורים בחדרי חדרים פנימיים. מצאתי את עצמי פורם ואורג את החיבורים בין הגלוי לסמוי, מחבר את העולם הרגשי הפנימי לזירה התפקודית הגלויה.

כיום, כפסיכולוג קליני, אני מנסה לשרטט עם מטופלי מפות ולחפש נתיבי התמצאות בעולמם הפנימי הסמוי. הניסיון לחבר בין עולם המעשה לעולם הרגשי, העיסוק בקו התפר שבין הגלוי לסמוי, נהפך לנושא מרכזי בחיי המקצועיים.

הפילטר שמאפשר את המעבר בין הגלוי לסמוי נהפך לאבן יסוד במודל פסיכולוגי לתקשורת יעילה בין אנשים, מודל שבניתי יחד עם חברַי ושותפַי למיזם פסיפס, ד"ר אריאל להמן, ד"ר יוסי שוב ז"ל ואלוף במיל' גיל רגב.

במיזם פסיפס התקבצנו ממקומות ומתחומים שונים, מתוך עניין רב ומשותף לחבר בין עולם העשייה לעולם היחסים. במהלך השנים פיתחנו מילון מושגים שמשמש לנו כשפה המאפשרת התמצאות טובה יותר בעולם הפנימי ובממשק שלו למשימה ולביצועים. באמצעות שפה זו אנחנו מקנים כלים לשיפור יכולות עבודת צוות בעיקר בעולם התעופה ובעולם הרפואה.

הספר הזה מבקש לפרוש את שפת פסיפס בצורה פשוטה ובהירה באמצעות המושגים ה"פסיפסיים", המנקזים אליהם שנים רבות ומאומצות של חיפוש דרכים ושיטות לקשר בין העולם הסמוי של המחשבות והרגשות לעולם התפקודי הגלוי. אני מאמין שיש ביכולתם של המושגים האלה לשפר את ההתמצאות בעולם הפנימי. הפעם, הניווט הלילי במסוק משמש רק משל לסיפור הגדול יותר, סיפור הניווט בנתיב המחבר בין הרגשות הסמויים להתנהגות הגלויה.

מה לכורסת הפסיכולוג בתא הטייס?
טייס: בקרה, כאן עפרוני. איך נשמע?

יחידת בקרה: עפרוני, כאן בקרה. נשמע חמש, המשך.

טייס: עפרוני, גובה שלושים אלף רגל, ים צפון, יש לי תקלת מנוע, נורית אש דולקת, מחווני שמן וטמפרטורה מרטטים, לוקח כיוון לירקון לגישה ישירה, תאם לי בבקשה חציית אזורים.

יחידת בקרה: עפרוני, רשאי לעבור ערוץ, רשאי לחצות אזורים, שים לב מטווח שבעים בשימוש, קח קו ישר לירקון, בהצלחה.

טייס: רות, קיבלתי, עפרוני עובר ערוץ.

***
זהו מהלך תקשורת אופייני בין טייס המדווח על תקלת מנוע בזמן אמת לבין יחידת הבקרה המנהלת את התעבורה בשמיים. הטייס מדווח על התקלה בקור רוח, אף שמדובר בתקלת מנוע.

התגובה הנורמלית המצופה מאדם שתלוי בגובה של שלושים אלף רגל מעל הים, כאשר הוא קשור בתוך מכונת ברזל שבמנוע שלה פרצה אש וקיימת סכנה שלא יצליח להגיע לנחיתה בשלום, היא תגובה רגשית סוערת ממשפחת הפחד והבהלה. אולם שוו בנפשכם טייס המגיב לתקלה בסערה רגשית. תארו לעצמכם שהיה מגיב בצעקות או בבכי לנוכח מצב חירום אמיתי במטוסו. לא היינו רוצים איש צוות כזה בתא הטייס, בייחוד לא כאשר אנחנו נמצאים בתא הנוסעים.

מקצוע הטיס אינו מעודד תגובה רגשית סבירה ותואמת מצב. טייס טוב אמור להיות קר רוח גם במצבי חירום, כדי שיוכל להפנות את כל משאביו לטובת שיקול דעת קר וענייני. יתרה מכך, טייס מנוסה ינסה להסתיר את רגשותיו בקשר ויפנה משאבים לכך שקולו ישמע ענייני ושקול, למרות מצב החירום. אולם לעתים הריסון הרגשי והאיפוק עלולים להיות מופרזים עד כדי כך שלא רק שלא יסייעו לתפקודו של הטייס אלא אף יפגעו בו. הניסיון להתכחש לתגובות רגשיות והמאמץ להסתירן עלולים לגבות מחיר דמים.

לפני יותר מעשרים שנה הכרתי טייס אשר לפי מיטב הבנתי מצא את מותו כתוצאה מהדחקה ומהסתרה מאסיבית של תחושותיו. מדובר בטייס קרב ותיק אשר חזר לנחיתה עם תקלת מנוע במטוס הקרב שבו טס. התקלה לא אפשרה הורדת כוח לסרק. הדבר דומה לנהג אשר מרפה מדוושת הגז, אולם למרות זאת עדיין מוזרם דלק למנוע כך שאין באפשרותו להאט בקצב הרצוי. כתוצאה מכך, מהירות הגישה למסלול הנחיתה הייתה גבוהה מדי ולא אפשרה נחיתה בטוחה.

במהלך כל התהליך דיבר הטייס בקשר עם מגדל הפיקוח ועם גורמים נוספים בטייסת. קולו נשמע שקול, מאופק ובעיקר מבוקר ומרוסן רגשית. גם בהקפה האחרונה, רגעים ספורים לפני מותו, הוא נשמע רגוע ולא היה ניתן לזהות בקולו ולו רמז קל להתרגשות או חרדה. רק התבוננות זהירה בסרט ההקלטה על אופן תפעול ההגאים, מצבי אף המטוס בשמיים ושיעורי הפנייה, מרמזת על הסערה שהתחוללה בתוכו. בסוף הגישה הגיע הטייס לתחילת המסלול במהירות גבוהה מדי ופנה בקול מאופק ונטול טעינוּת רגשית אל פקח הטיסה וביקש ממנו שיקפיץ רשת למסלול. במהירות כזאת, בקשה מסוג זה כמוה כ"להזמין" את מותו.

אמנם מדובר היה בתקלה חמורה, אך לא הייתה זו תקלה שהייתה חייבת להסתיים באסון והיה ניתן לנקוט בפעולות שונות כדי למנוע אותו. למשל, היה אפשר לכבות את המנוע התקול באופן יזום ולהיכנס בצורה מתוכננת ובתנאים נוחים לתהליך נחיתת אונס. הטייס שלנו לא פנה לאפשרויות האחרות וניסה לנחות במהירות גבוהה. מטוסו נגע במסלול, הרשת הוקפצה על פי בקשתו, והמפגש עם הרשת במהירות הזאת הביא למותו המיידי. ההחלטה השגויה שקיבל, לכאורה בקור רוח, גרמה למותו.

כאיש מקצוע, החוקר במשך שנים רבות את הגורם האנושי בתאונות טיסה, אני יודע שתאונות הן תוצר של נסיבות שונות המתלכדות ברגע נתון ומאפשרות את הכשל הבלתי צפוי. יחד עם זאת, תמיד עולה השאלה כיצד קורה שאיש מקצוע מנוסה, נבון ומוכשר, טועה עד כדי כך בשיקול הדעת ואף מזמין בנימה שקולה ומאופקת את מותו? שמעתי וראיתי את סרט ההקלטה פעמים רבות, וככל ששמעתי יותר, כך התחזקה בי התחושה שהטעות בקבלת ההחלטה נבעה גם מהמאמץ העצום של הטייס לצמצם את התגובה הרגשית שלו ולהסתירה. כאשר מנתחים את התקשורת של הטייס נוצר הרושם כי מידע חיוני נשאר סמוי מתחת למעטה של איפוק רגשי ושליטה. הוא חזר על דיווחים נטולי משמעות כמה פעמים ללא צורך, ונראה כי החסימה הרגשית פגעה בשיקול הדעת ובכושר ההתמודדות שלו עם מצב החירום. הרגש שנכבש ולא דובר נדחק ונדחס יחד עם שיקול הדעת, משום שהמאמץ לחסום את הרגש הפך את ההתנהגות לנוקשה ופגע ביכולת קבלת ההחלטות.

מקצוע הטיס הוא דוגמה ומשל לתחום שאינו מעודד ביטוי רגשי. "הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם," כתב המשורר, אבל כיום גם נשים נדרשות לכבוש את רגשותיהן לטובת תפקוד מוצלח בסביבה תחרותית וגברית. אנחנו חיים בתרבות שבה מקצועות רבים מציבים מחיצה בין העולם הרגשי לעולם התפקודי, ובסביבות עבודה רבות הרגש נתפס כבן חורג ומיותר ואנו נדרשים להתגבר על הקשיים שהוא מייצר. אולם החלקים המודעים והתבוניים אחראים רק על חלק מתפקודנו, וחלק נכבד מההתנהגות שלנו נגזר ממסה סמויה של רגשות, מחשבות ותחושות. תהא זו טעות לחשוב שהדחקת הרגש וסילוקו מן המודעות יביאו אותנו לתפקוד טוב יותר.

הנחת היסוד של ספר זה היא שהכחשה והדחקה של העולם הרגשי פוגעות לא רק באושר, אלא גם בתפקוד, וקיימת סכנה שתרבות האיפוק הרגשי, שהציבה חיץ בין תפקוד יעיל לבין הבעת רגשות, תיהפך לגולם הקם על יוצרו.

הרגש נמצא שם כל הזמן. הוא משתנה בעוצמתו ובתדירותו, אך תמיד משפיע על איכות החיים, איכות התקשורת ואיכות התפקוד. במהלך השנים אנו לומדים רבות ורוכשים ידע במגוון רחב של תחומים. העולם המודרני מאפשר לנו ליהנות מבתי ספר, מאוניברסיטאות, ממוסדות לימוד וממכונים המקנים לנו ידע מעשי, אך מנגד, אין לנו מוסד רשמי שמלמד אותנו כיצד להתמצא בעולמנו הפנימי.

המרכיב הרגשי בחיינו מתאפיין בתכונות ילדותיות, סוערות וראשוניות, שלא התפתחו בהתאמה להתפתחותנו הקוגניטיבית. ההבנה של המרכיבים הרגשיים היא חלקית ומוגבלת. כל אחד מאיתנו קם לפעמים עם מצב רוח ירוד שאין לו סיבה ברורה, מיידית ומובנת. לכולנו קורה שאנחנו מרגישים תחושת בטן לא נעימה לאחר פגישה עם אדם מסוים בלי שנדע לזהות מה בדיוק גרם לתחושה הזאת. לעתים אנחנו מוצאים עצמנו מגיבים באופן נסער, ולאחר מכן, במחשבה שלאחר מעשה, קשה לנו להצדיק את עוצמת הסערה שפקדה אותנו.

בני האדם מתנהלים בזירה הבין-אישית כמו קרחונים ענקיים ששקועים מתחת לפני המים באוקיינוס רחב ידיים, כשרק חלקם גלוי ונראה לעין. כאותם קרחונים, גם בני האדם מכילים בתוכם מסה אדירה של פעילות מנטלית הנסתרת מעין המתבונן. בחלק הגלוי מצויה ההתנהגות שמורכבת ממילים ומעשים, ובחלק הסמוי מצויות שלוש שכבות של פעילות מנטלית: מחשבות, רגשות ותחושות. ניתן להתבונן בשלוש שכבות המידע האלה כבמידע שהבנתו חיונית לקיומנו, אך חלקו כתוב בשפה זרה. בדרך כלל, המחשבות והתחושות כתובות בשפה נהירה וידידותית, השכבה הרגשית, לעומת זאת, כתובה לעתים בשפה עתיקה ובלתי מובנת.

מטרת הספר שבידיכם היא לאפשר לנו ללמוד את השפה הפנימית הסמויה ולשכלל את מיומנויות ההבעה שלנו באופן שיסייע לנו לתפקד בזירה הגלויה. הוא עוסק בנקודת הממשק שבין העולם הגלוי, שבו מדדי ההצלחה אובייקטיבים וניתנים לצפייה, לבין העולם הסמוי, הנסתר מן העין, ומשום כך קראתי לו "כורסת הפסיכולוג בתא הטייס".

תא הטייס מייצג עולם תפקודי, ביצועי, שבו אנו נדרשים לשים דגש על חשיבה הגיונית, על מטרות ויעדים ועל הדרכים להגשימם. כורסת הפסיכולוג מייצגת את העולם הפנימי, שבו עוסקים ברגשות, במחשבות ובתחושות. הספר מנסה לסייע לשרטט מפה שתייצג את העולם הפנימי במילים ובנתיבים. כאשר יש לתחושות מילים, נוצרת מפה שבה מסומנים נתיבים שמחברים בין ההתרחשות הרגשית לשיקול הדעת התבוני. בדרך זו נוצרות אפשרויות מגוונות יותר לדרכי פעולה, וגדל הסיכוי לבחירתה של התנהגות יעילה יותר.

שיטת הכתיבה שנקטתי מנסה לחבר בין הלב לראש, ולכן כל פרק מתחיל בסיפור קצר המתעד רגע קטן בחיים, התרחשות גלויה אחת הנראית לעין וניתנת לצפייה. דרך התרחשות זו מתבהרת ההתרחשות הפנימית, וזו מומשגת בשפת פסיפס, אשר פותחה על ידי הצוות שלנו, המתמחה בחיבור בין עולם העשייה והביצועים לעולם הרגשות והיחסים.

הסיפורים הקצרים הם דוגמאות שנלקחו מחיי היום-יום, מאירועים שחוויתי בעצמי ומסיפורים ששמעתי ממטופלי. הפרטים המזהים שונו על מנת להרחיק עדות ולשמור על חיסיון. ספר זה מציג את שפת פסיפס בצורה שיטתית ובהירה, ומלווה בדוגמאות מעולמות התעופה, הרפואה ומערכות היחסים.

ההתרחשויות הגלויות והסמויות מנותחות בשפת פסיפס, בניסיון לשרטט מפה ולהבין את המתרחש. במהלך הספר ייחשפו בזו אחר זו אבני שפת פסיפס, שפה שיכולה לשמש כמכשיר ניווט להתמצאות טובה יותר בעולם הפנימי ובממשק שלו לעולמות המשימות והביצועים.

מי שהשפה הפנימית זרה לו ימצא כאן הזדמנות ללמידה חדשה ובהירה, ומי שמכיר את ההמשגות האלה – ימצא ארגון חדש בהיר ופשוט של מושגים עמוקים ומורכבים.