בצל החומות

'בצל החומות' הינו פסיפס חי של זיכרונות ילדות המשחזרים סיפור משפחה מהמלאח הישן של מכנאס שבמרוקו. בשכונה עתיקה זו הדוחק לא היה קל והעוני היה חומרי בלבד. האמונה הרגיעה את הרוחות והמצוות הראו את דרך המלך.
כאן התושבים נאבקו ללא הרף בז'נון (השדים) ומלאכי המוות לא הבחינו בין תינוקות להוריהם, צעירים למבוגרים, צדיקים לרשעים, עניים לעשירים, מאמינים לאפיקורסים.
'זיכרונות ילדות' לעולם אינם נמחקים מתודעת האדם. הם שבים ועולים בספר זה בהקשרים שונים – כמו חלומות המציפים אותנו, לעיתים עם תמונות מדויקות, לעיתים מעורפלות ואף מוזרות.
הדמויות אותנטיות. התקופה, שנות החמישים והשישים של המאה שעברה. הכתיבה שסורה בפתגמים ובביטוים עסיסיים עליהם גדל המחבר. ואילו הנרטיב עומד במשימה ספרותית – הילד עט על המבוגר ומאיץ בו לספר את אירועי הימים ההם, ללא התרפקות ובלי געגועים.
מעבר לסיפורה של משפחה וסודותיה, מדובר ב'זיכרון קולקטיבי' – ממואר (Mémoire) של קהילה ייחודית ומפוארת, שהייתה ואינה עוד.
" הספר אינו מתיימר להיות מסמך היסטורי, ואולי בכך יתרונות (פרופ' אשר קוריאט, מתוך אחרית דבר)

א.

את מרוקו, או ליתר דיוק, את המלּאח הישן של מכּנַאס, עזבתי בגיל ההתבגרות. עד לשנה האחרונה לפני עלייתי לארץ, מעולם לא יצאתי לבד מגבולותיו. הסביבה שלי, בשכונה עתיקה זו, היתה כולה יהודית. זאת למרות שחייתי באחת מארבע הערים האימפריאליות של מרוקו. חמישים שנה חלפו ופתאום קורות חיי משפחתי ואורח חיי קהילת יהודי מכּנאס החלו למלא את חלומותיי.

לילה אחד בפריס, מקום מגוריי העכשווי, מצאתי עצמי ליד אחת מבארותיו של המלּאח, בו נולדתי. על אף שהבאר בביתנו היתה יבשה, זו שצצה בחלומי נבעה מיד. היא הציפה את מוחי בתמונות אותנטיות, חלקן ברורות ואחרות מעורפלות ואף מוזרות. השכם בבוקר, קמתי עם החלטה לשמר את אוצרות חלומותיי ולבנות באמצעותם פסיפס חי ונושם.

אומרים שרק עשור או שניים לפני בואי לעולם, היתה הבאר מקור המים היחיד בבתים שבהם התגוררו שושלות שלמות. אולם, אני זוכר שגם בילדותי, הבאר פעלה עדיין בביתם של משפחות אחדות. מקור מים ציבורי (טְרוֹמְפָה) שזרם ללא הפסק במרכז המלּאח שימש את כל התושבים. צעירים וצעירות הלכו למלא דליים או כדים.

בלילה היינו מצטופפים, אבי, אשתו ושני אחיי כדי לישון. הריהוט היה צנוע. שולחן אוכל הפריד בין מיטות הילדים לתקַנָה, כוך שנבנה באחד מקירות החדר שבו התגוררנו. ממדיו היו כממדי המזרן ששימש מיטה להורים. לעתים הוא נוצל כמזווה, בחלקו התחתון. אני עדיין רואה את בַּבַּא (אבא שלי) פורש את כיסוי המזרן על השולחן כאילו זה אמור היה לקבל את אורחי חלומותינו. אבל סדר הדברים לא היה אקראי. מדי לילה, הקפיד אבי ששוליו של הכיסוי יגעו ברצפה. עשוי קטיפה אדומה ועליו רקומות ציפורים על ענפים, לא ניתן היה לראות דרכו דבר. אולם את הקולות שעלו מהתקַנָה, הוא לא יכול היה לחסום.

-------------------

התמונות בספר זה באות להרחיב את מהנרטיב.

המילים בערבית מובאות לפי היגויי יהודי מכנאס. 

...

אני רואה שוב את דודה חנה מייצרת מַחיַאה (ערק). זו היתה עבודה מתישה, אותה ביצעה בביתה כדי לפרנס את משפחתה. כמו רוב נשות המלּאח, ימיה היו קשים ומטלותיה רבות. כשהייתי בא לבקרה, מצאתי אותה כמעט תמיד יושבת ליד כלי העבודה שלה. פעם מוסיפה פחם בכיריים ופעם מכווננת ואוטמת היטב את הצינור אשר שימש להתקררות האדים. היא היתה מביטה, בהנאה, בזיקוק שהיה מופק ומטפטף אל תוך מיכל. ואני, שיכור מריח התאנים התוססות והמתבשלות, ספרתי את הטיפות עד כמה שילד בגיל הרך יכול לספור. מעולם לא בלעתי ולוּ טיפה אחת של מחיאה. אולם, את טעמה הכרתי היטב – ההורים מילאו בה את פינו, כשסבלנו מכאב שיניים.

ייצור הערק היה אסור במרוקו, אך היהודים הורשו להפיקו לצריכתם הבלעדית. למרות הסכנות, השוק השחור פעל ללא כל הפרעה. המוסלמים אהבו את 'מי החיים' האלו כאילו נבעו ממעיין קדוש והיהודים הרוויחו.

...

בחזרה מביתה של דודה חנה, נהגתי לעצור אצל ידידי סמי. בן יחיד להורים פרודים, הוא חי אצל סבו וסבתו – מצב נדיר באותם ימים. כאן, ניחוח המחיאה התערבב עם זה של הנקניקיות (סוּרְסִיס) שהיו תלויות על חבלים בטרקלין הכניסה לחדר מגוריהם.

מַמַא עִשַׂה, כפי שקראנו לה, נהגה להכין בכל יום כמות מספקת ללקוחותיה. לפעמים, היא היתה מניחה אותם על שרפרף אותו נהגה להעמיד ליד פתח ביתה כדי למכור את יתרת התוצרת היומית. המבוגרים נהגו לאכול אותן בלוויית כוסית מחיאה. ואני הייתי חוזר הביתה בתחושה שלקחתי אפריטיף חריף במיוחד.

סמי, יכיר עם עלייתו לישראל שישה עשר אחים ואחיות – בנים ובנות של כל אחד מהוריו ובני זוגם. איזו שמחה להיות בן לילה צאצא למשפחה ברוכת ילדים שכזאת! כיום הוא צייר המתגורר בלוס אנג'לס. אני מדמה לי אותו בבריכת השחייה שלו מתבשם בריחות מיני העשבים השתולים בגנו. לבטח הוא חי ונושם את ניחוחות התבלינים שנהגה מַמַא עִשַׂה לפזר בנדיבות בעת הכנת הנקניקיות שלה.

...

אִמַא רֵנַה, סבתי מצד אמי, בת למשפחת קוריאט, היתה רוקמת כפתורים מחוטי משי. היא שידעה שכול אחר שכול, לא עמדה עוד על רגליה מאז התמוטטה ביום הלווייתה של בתה, אמי. אני זוכר אותה יושבת על כרית שהונחה בקביעות על הרצפה בפינת החדר. צעיף עוטף את ראשה ושמלה כהה עוטה את גופה, היא חשבה תמיד על נכדיה להם חילקה מעוֹת מהכנסותיה הדלות לקניית גלידה או ממתק. לצערי, לא יכולתי להמשיך וליהנות מחום לבה. היא עלתה לארץ עם דודי, עוד לפני שמלאו לי עשרה אביבים. אך למזלי, חמש שנים לאחר מכן, מצאתי אותה למחרת יום הגעתי לארץ.

לעולם לא אשכח את מילותיה האחרונות. הגעתי בשעת ערב לבית החולים יוספטל בו היתה מאושפזת כדי לבשר לה את החלטת הרופא. מאחר ולא ניתן היה לטפל בה עוד, בשל גילה המתקדם, מנהל המחלקה ביקש לשחררה. "יהיה לה טוב יותר בחיק משפחתה" הוא סבר. הודעתי לה אם כן, שאבוא לקחת אותה למחרת בבוקר לביתו של בנה, דוד יצחק. בקול חלוש אך נחוש היא אמרה לי: ״אַה בְנִי! אני מעדיפה לא להתעורר.  איני רוצה לשוב לביתה של כלתי. אני מהווה מטרד עבורה ועבור ילדיה". תפילתה התקבלה. כשבאתי מוקדם בבוקר כדי לבצע את תהליך השחרור, נאמר לי שאִמַא רֵנַה נפטרה לפני עלות השחר. רכותה ואהבתה מנחמות אותי עדיין ברגעי המלנכוליה שלי.

...

בחלומי ליד הבאר נזכרתי גם בזוֹהְרַה, הדיירת השנייה בביתנו. משימתה היתה ללדת. היו לה כל כך הרבה ילדים שאיני יכול לזכור לא את מספרם ולא את שמותיהם. האב, ספַּר במלּאח, נראה בבית לעתים רחוקות. אחרי סגירת חנותו שהיה בה מקום לכורסה אחת בקושי, נהג להצטרף לחבורת ידידים כדי לשתות מחיאה, לשחק בקלפים או פשוט 'לשרוף' את הזמן. לבן עור, פנים עגולות ועיניים ירוקות, ארשת פניו היתה כמעט תמיד קפואה. הוא לא עורר בי אמון. לעומתו, זוהרה, רעייתו, היתה 'אשת חיל'. כשלא היתה מבשלת, מדיחה כלים, מגהצת או מקרצפת את חלקה בביתנו המשותף, היתה זוהרה מניקה את תינוקותיה, לעתים שניים בו זמנית. מבעוד לילה היתה קמה ונותנת תחושה שאנשים מסוימים אינם ישנים לעולם.

זוהרה היתה יולדת בחדרה. הדלת, תמיד פתוחה למחצה, אפשרה לי להיכנס ולצאת כמו במשחק מחבואים. היא היתה יולדת בסיועה של מיילדת (אַבְּלַה) שרכשה את מקצועה תוך כדי עבודה. לצדה נכחו נשים אחרות, שכנות או קרובות משפחה. לאחת מהן נועדה משימה מוגדרת היטב. מאחר שהיתה בתקופת הנקה, היא נתנה ליילוד את ארוחותיו הראשונות. באותו הזמן, הקולוסטרום, החלב המיוצר על ידי האם בימים הראשונים שלאחר הלידה, לא היה מומלץ ליילוד. יניקה ראשונה מאישה אחרת זולת האם גרמה, לפעמים, לדימוי לא טוב לתינוק עם הגיעו לבגרות. כאשר זה היה מתגלה כפטפטן או חצוף היו מטילים את ה'אשמה' על זו ש'פתחה את פיו'.

...

מיד עם בואו לעולם, התינוק היה מוקף באמצעי הגנה רבים נגד עין הרע ובעיקר נגד הז'נוּן (שדים) שבהם לחמו אנשי המלּאח ללא הרף. הנשים היו אז ממהרות להניח מתחת למזרן של היילוד סכין ושקיק קטן שהכיל מלח. אומרים שהברזל הינו נשק יעיל ביותר נגד הזְ'נוּן. מנהג זה לקוח כנראה משיר השירים: "הִנֵּה, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלמה, שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ. מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". ההנחה שהמלח הוא חומר מגן ומשמר באה מימי הביניים, שמשה גם להגנה מעיין הרע. נראה שהביטוי 'מלח הארץ' הנאמר על אדם ללא דופי שואב את ערכו מתקופה זו למרות שנאמר בפעם הראשונה בברית החדשה לשבחו של ישו.

היה גם נהוג להדביק על מיטת התינוק או על משקוף החדר, קמע עשוי מבצק בצורת עין. היו כאלה שהניחו מתחת למזרון של היילוד קמעות קלף, עליהם כתבו רבנים ברכות ותפילות.

היום, המאמינים באמונות טפלות חוששים פחות מהז'נון. אך עדיין יש המניחים מתחת למזרן התינוק אמצעי הגנה, כמו ספר תהילים.

...

הייתי בן ארבע או חמש כשנכחתי בלידה חריגה במיוחד. זו אירעה בבית גיסו של אבי. גם כאן יכולתי להיכנס ולצאת לחדר היולדת. המיילד, גבר שהיה בקושי אח במקצועו, קראו לו אנשי המלּאח, 'פנחס טְבֵּבּ' (פנחס הרופא). הוא הוזעק בכל מצב שהיתה בו דחיפות, כמו בבית החולים שם סטודנטים לרפואה משמשים כרופאים לעת מצוא.

אני זוכר אותו שותה אפריטיף עם אבא שלי ועם האב לעתיד לבוא. הם המתינו בריחוק מה מהחדר שבו שכבה היולדת. כל פעם שזעקותיה גברו, נכנס פנחס טְבֵּבּ ובדק אותה כשהיא מוקפת בדודתה ובשתי גיסותיה. הוא היה שב, מרגיע את האב וחוזר לכוסית המחיאה שלו. כשהתינוק הגיח ובא לעולם, לא נותר לו אלא לחתוך את חבל הטבור. קשה מאוד היה לי לצפות מקרוב במעשה הזה. אך צהלות הנשים הסיחו אותי ממראה הדם שנשפך ומהפחדים שלי.

פנחס טְבֵּבּ עמד לעזוב את הבית כשלפתע פרצו שוב זעקות האם בעוצמה הולכת וגוברת. כולם נאלמו דום. שמחתו של האב, בעיקר בשל היותו אב לבן, הפכה לדאגה. ליד הכניסה לחדר, הוא עמד מתוח ודרוך כמי שמחכה לבשורה גורלית. עוד לפני שהמיילד נכנס שוב לפעולה, הגיח בן נוסף. קריאות הצהלולים (יוּ-יוּ) הדהדו מחדש והברכות הוכפלו. שתי הגיסות ניקו ועטפו את היילודים, האחד בשמיכה מצמר שהוכנה מבעוד מועד והשני במגבת עבה במיוחד.

לידה זו אירעה בחודש השביעי להריון האם. התינוקות היו קטנים עד כדי כך שהאב פחד לגעת בהם. הם נראו כאפרוחים. למרות הטמפרטורה הנעימה ששררה בעונת האביב, עטפו אותם בבגדי צמר חמים. אך אבוי! המגבת שהיתה מכותנה טהורה, לא יכלה לשמש כתחליף לאינקובטור. אחד מהם לא שרד וכעבור שלושה שבועות נפטר.

צריך היה לפדות מידי כהן את התינוק החי. מכיוון שלא ידעו מי משני הילודים יצא ראשון, נדחה טקס פדיון הבן שבו היה האב מקבל תמורת חמישה מטבעות, את 'האבהות הסופית' על בנו.

אני זוכר את הדילמה שקמה. האם יימצא סימן שיצביע על בכורתו של היילוד הנותר בחיים? רבני העיר שקעו בלימוד המקרה. הם חקרו אם ליולדת לא היתה הפלה כלשהי לפני לידת התאומים, או אם היא ילדה אותם בניתוח קיסרי, מה שהיה פוטר את ההורים מעריכת טקס פדיון בן כלשהו. בעוד הרבנים מתדיינים, אחת משתי הגיסות נזכרה שלתינוק הראשון שיצא מבטן אמו היה כתם קטן על הגב. אך לשמואל, התינוק החי, לא היה כל כתם. לא היה מקום לפדיון הבן והאבל על הבכור התעצם.