דף הבית > מחוגי הזמן לאחור
מחוגי הזמן לאחור
הוצאה: ספרי לבני
תאריך הוצאה: 03-2025
קטגוריה: פרוזה וסיפורת פרוזה מקור
מספר עמודים: 123

מחוגי הזמן לאחור

         
תקציר

בין זיכרונות של ילדות קשה בצרפת, משבר מול הוריה שהוביל לעלייה לישראל בגיל צעיר, וחיים בצל עוולות יומיומיות, קרוליין, עובדת ניקיון המתגוררת בשכונת שפירא בדרום תל אביב, מתמודדת עם חוסר צדק מתמשך שמלווה את
חייה.

סיפורה שזור במאבקים שלא תמו — מאבק להכרה, לשייכות ולאמת הפנימית שלה. אך לצד חייה הקשים כעובדת קבלן הסובלת מבריונות, מתקיים עולמה הפנימי העשיר של קרוליין בתור משוררת. בין מטאטאים, כימיקלים ומילים קשות הנזרקות לכיוונה מעובדת בכירה ממנה במשרד שבו היא מנקה, צומחות מילותיה כמו פרחים מתוך אספלט, מספרות על יופי, כאב ותקווה. זהו ניגוד חד בין הקשיים החיצוניים של חייה לבין עולמה הפנימי המלא השראה.

בספר זה קרוליין חושפת מסע נוקב, מלא כאב ותעוזה, שבו היא מתעקשת לנצח מול כוחות שמבקשים להשתיק אותה. זהו סיפור על אישה שמסרבת לוותר, גם כאשר נדמה שכל העולם נגדה.

יצירה חדה ומלאת עוצמה על התמודדות מול חוסר צדק, לצד קול פואטי פנימי המאיר את דרכה ומעניק השראה לכל מי שמרגיש שנדחק לשוליים.

פרק ראשון

פרק 1 היום

יום ראשון בבוקר. יום קיצי בדרום תל אביב. האוויר דחוס ולח ועם ריח פיח. אני קמה בארבע ורבע בבוקר, מזיעה וחייבת להתקלח. נכנסת למקלחת ומתרחצת במים קרים, מרגישה רעננה; מתנגבת. יוצאת עירומה מהר לסלון להתלבש. הדירה שלי קטנה, וברגע שאני יוצאת מהמקלחת אני כבר נמצאת בחדר האחד של הבית, שהוא גם מטבח,  גם חדר שינה וגם סלון. אני מרתיחה מים בקומקום מיד, מכינה לעצמי נס קפה כמו שאני אוהבת: שמה חצי מים חמים וחצי מים קרים בכוס גדולה עם חלב, ושתי כפיות נס קפה. אוכלת באטיות יוגורט עם מלפפון חתוך, ואז שותה את הקפה. אני מסתכלת על עצמי במראה, מסתרקת, מנקה את המשקפיים .אני לובשת מכנסיים שחורים עם מעט כתמי אקונומיקה וחולצה אפורה; אני תמיד דואגת שתהיה נקייה. חשוב לי להיות נקייה. אני שמה דאודורנט ואפטר שייב. אני אוהבת את ריח האפטר שייב של הגברים. הולכת לשירותים להתפנות לפני הנסיעה באוטובוס; הכול מריח מאקונומיקה, כי אני אוהבת לשטוף את השירותים בהרבה אקונומיקה. אני מוציאה את הפלאפון מהכיס של המכנסיים, לוקחת את התיק איתי, מוציאה משם את המפתח של דלת הבית, לוקחת שקית זבל לזרוק ונועלת את הדלת פעמיים בשקט.  השכנים בקומה שלי עדיין ישנים. הדירה שלי היא דירה ישנה. היא הייתה פעם דירה אחת, ובעל הדירה חילק אותה לארבע דירות. יש לי קיר משותף עם השכן שגר על ידי, ששומעים דרכו מאוד בקלות. הוא אף פעם לא מתלונן על רעש, אבל אני תמיד דואגת לצאת בשקט בבוקר מתוך כבוד לשכנים שלי. יש לי ארבע דקות הליכה עד תחנת האוטובוס. בדרך לאוטובוס אני רואה מעט מאוד אנשים. אני זורקת את שקית הזבל שלי לפח. הפח מסריח; הסירחון מתערבב עם ריח הפיח. בדיוק אז מגיעים הפועלים שאוספים את הזבל. אחד דתי, אחד דובר רוסית, וזה שנוהג במשאית נמצא בקבינה שלו. אני בקושי רואה אותו. הם נחמדים, אומרים לי ”בוקר טוב” ואני אומרת להם ”בוקר טוב”. הם לא מתחילים איתי,  הם לא הטיפוסים. אנשים נחמדים. יש אחד מהם שתמיד נותן לי כמה בקבוקים שהוא מוצא. השכונה היא שכונת שפירא. יש בה הרבה בתים צמודי קרקע, ובניינים ישנים ונמוכים בגובה של עד שתיים או שלוש קומות. יש עצים בשכונה. ברחוב יש הרבה חנויות של סודנים ואריתראים וגם של עובדים זרים אחרים ויהודים: מכבסה, מכולות, חנויות תיקון אופניים, קיוסקים, מיני מרקט וכמה מסעדות. יש הרבה בתי כנסת. עברתי לשכונה הזאת בתחילת ,2006 כשעזבתי את הדירה שלי באבן גבירול, כי שכר הדירה ששילמתי היה יקר מדי עבורי. השכונה הזאת, וכל האזור של דרום תל אביב שסביבה, היו מאוד מוזנחים והיה בהם פשע — אבל המחיר התאים לי. כמה שנים אחרי שעברתי, התחילו להתגורר בשכונה אריתראים וסודנים פליטים ומסתננים, שהיגרו לישראל מהמדינות שלהם שהיו שרויות במלחמה. אומרים שמאז שהם היגרו, נהיה פשע בדרום תל אביב, אבל זה לא נכון. היה שם פשע גם לפני כן. יש אנשים שעברו במדינה שלהם דברים קשים, והם בכל זאת מצאו עבודות טובות בשכונה — כך שהם לא מפריעים לאף אחד. ויש כאלה שהפכו לפושעים ועבריינים; חלקם פתחו בסביבה מקומות שמציגים את עצמם כ‘חדרי בריחה‘ ובעצם מדובר בחדרים למטרות סחר במין. שאלו אותי, ”למה את לא עוברת משם? תראי איזה בלגן נהיה שם!” אבל אני בגישה של לא לוותר לצד השני. לא לתת להם להשתלט. אם כולנו נעזוב את השכונה, אז הם ניצחו. זו אחת הסיבות שנשארתי לגור שם. אני מכירה כמעט את כל בעלי החנויות בשכונה — במיוחד את הירקן ובעל המכולת; אני עושה שם קניות פעם בשבוע, כשהכול חשוך עדיין. יש לפעמים בבוקר כמה נרקומנים קבועים שנטפלים אליי ושואלים: ”יש לך כמה שקלים לאוכל?”  אבל אני עושה את עצמי לא מבינה עברית ונפטרת מהם. זה מפחיד ללכת לבד בשכונה, במיוחד בחושך. הנרקומנים מציקים. בדיוק ברגע שאני מגיעה לתחנת האוטובוס, מגיע נוסע אחר — בחור אריתראי שאני לא יודעת את שמו — גם הוא עם כוס קפה. דובר עברית; אנחנו מדברים לפעמים. הוא גם עובד בניקיון, בתוך משאית כתומה שממנה מנקים באמצעות צינור מים את המדרכות. האוטובוס מגיע, אנחנו עולים ואומרים לנהג: ”שבוע טוב נהגוס”. יוצא ששנינו אומרים את זה באותו הזמן. אני מתיישבת מקדימה. בשעה כזאת אנשים מבוגרים לא נוסעים באוטובוס, אז אני מרשה לעצמי לשבת שם. ובכלל, לא תמיד הם יושבים במושב הכי קדמי, כי יש בו מדרגה כזאת, אז זה הפך למקום הקבוע שלי בבוקר. באוטובוס אין ריח. לא מריחים פיח ולא מריחים זבל. זה נעים. יש מזגן. אני לא ממש מזיעה אבל בכל זאת נעים להתקרר במזגן בשקט. הנהג משמיע רשת ג‘. איזה כיף, יש שירים על הבוקר! השירים של רשת ג‘ הם שירים ים-  תיכוניים של זמרים ישראליים. אני מאוד מתחברת אליהם. אני אוהבת לשמוע את זהבה בן, זוהר ארגוב, שרית חדד. כשגרתי בצרפת לא הייתי שומעת ממש מוסיקה בבית, ובכלל המוסיקה בצרפת היא אחרת לגמרי מהמוסיקה הים - תיכונית הישראלית. כשגרתי בפנימייה בירושלים בגיל שש עשרה, היו איתי הרבה תלמידים יוצאי עדות המזרח ששמעו את השירים האלה. דרכם למדתי לאהוב את המוסיקה הזו. כשאני שומעת את השירים היום, אני נהנית מהם כמו שהם. הם לא מזכירים לי את הפנימייה. וגם אם כן, להיזכר בפנימייה לא עושה לי כלום. אני תמיד שמחה להיכנס לאוטובוס ולשמוע שירים ולא חדשות. חדשות מדכאות אותי, ותמיד גורמות לאנשים להתחיל להתווכח. אני אוהבת להתחיל את היום שלי עם מוסיקה. זה משפיע על שארית היום שלי... הנוסעים מפטפטים. אני מתיישבת במקום הקבוע שלי ליד אישה בת שישים, שהיא סבתא ותמיד יושבת לידי בשעה הזאת. היא סיפרה לי פעם שהיא נוסעת כל בוקר לשמור על הנכדים שלה בזמן שההורים שלהם עובדים. הנסיעה לוקחת ארבעים וחמש דקות, ואני מפטפטת עם הנהג ועם הסבתא, ושומעת ברקע את המוזיקה. אני נהנית מהנסיעה. יורדת בתחנה שליד המשרד שבו אני עובדת ברמת החייל שבתל אביב. רמת החייל הרבה יותר נקייה ומטופחת משפירא, ומלאה עצים. יש בה מסעדות ששייכות לרשתות גדולות כמו ’ארומה‘, ’דבוש‘, ’קפה קפה‘. הבניינים הם בנייני משרדים גבוהים. בית חולים אסותא, שהוא בית חולים פרטי, נמצא ממול. יש תחנת משטרה ומשרדי ’קשת‘ הגדולים. תוך כמה דקות אני עולה כמה מדרגות. השומר שעבד כל הלילה אומר ”אהלן”. הוא איש מבוגר, קצת שמן, עם שפם עבה ולבן. אנחנו רק מדברים בנימוס. הוא כבר חצי ישן. קוראים לו אבי. הוא איש נחמד, ונעים לראות אותו על הבוקר. הוא אף פעם לא עשה רע לאף אחד. מגיע להחליף אותו יוסי, השומר של הבוקר — גבוה, מגולח. יש לו ראש מלא בשיער מתולתל ואפור, והוא בן שישים כמעט. אני לא יודעת איך להסביר, אבל ישר נוצר קליק בינינו. הוא בן אדם פשוט, שיודע להקשיב. אחד שחושב לפני שהוא מדבר ולא יגיד שום דבר סתם. אני חושבת שעדיף לא להגיד כלום אם אין מה להגיד. אני לוקחת את המפתחות ואומרת: ”בוקר בוקר, מה שלומך?” הוא עונה לי: ”בסדר, מה איתך?” ומחייך. הוא תמיד מחייך. אני עולה חצי קומה לחדר שלי בעבודה, שמה את התיק בארון, מחליפה חולצה לחולצת עבודה. אני לא אוהבת להיות מהבוקר עם חולצת העבודה, אז אני מחליפה כשאני מגיעה. אני אוהבת להרגיש נקייה. אני מסתכלת על עגלת הניקיון שלי, ממלאת מים וסבון, בודקת אם שאר החומרים במקום: אקונומיקה, סבון רצפה, סבון ידיים, נייר טואלט,  מטאטא, יעה, מגב; הכול מסודר. אני מרוקנת את פח הזבל שנמצא מתחת לשולחן של יוסי השומר, מנקה את השירותים אצלו, ואז מגיעה לנקות לו את השולחן. אני מתחילה אצלו כי זה בקומת הכניסה וזה הכי קרוב אליי. תוך כדי כך אנחנו מקשקשים על הכול ועל כלום, מה שעולה לנו בראש. עוד יום. שגרה. יש משהו מאוד רגוע בשגרה הזאת. כשאני מנקה ליד מישהו שמכבד אותי ונעים לי לדבר איתו, העבודה הקשה הופכת לנעימה. אני מסיימת לנקות אצלו, ועוברת מיד לרצפת קומת הכניסה. מנקה אותה עם מים וסבון. כשאני עוברת לרצפה אנחנו מסיימים לקשקש כי אני כבר רחוקה. בזמן שאני מנקה את הרצפה ולא מדברת, יש לי שקט בראש. אני לא חושבת על שום דבר. אף פעם לא חשבתי על השקט עד לרגע הזה, אבל אולי זאת הסיבה שבחרתי לעבוד בניקיון. בשביל הרגעים האלה של השקט. השעה כבר שבע וחצי. נכנסות ללובי שתי עובדות מהקומה השנייה. לאחת מהן קוראים ענת, ולצידה המנהלת שלה, שאני לא זוכרת את שמה. ענת עובדת במשרד עיצוב גרפי. תמיד עם נעלי עקב, רוב הזמן עם חצאית. יש לה שיער ארוך וחלק, חום בהיר. היא תמיד מאופרת, תמיד עם פן, יש לה לק על הציפורניים כל פעם בצבע אחר. היא מתלבשת אלגנטי, צבעוני, סקסי. היא מאוד יפה ומושכת בעיני הגברים. נראה שהיא נהנית שהגברים מסתכלים עליה פשוט בשביל תשומת הלב. נראה שהיא מדברת יפה אל המנהלת שלה, בכבוד, והמנהלת מעריכה אותה. הרצפה רטובה, כמו בכל בוקר. אני תמיד שמה שלט צהוב כשאני שוטפת; כתוב עליו ”זהירות, סכנת החלקה!”. כל העובדים שעוברים כשאני שוטפת, הולכים בזהירות כדי לא להחליק — וכמובן כדי לא ללכלך לי. ענת והמנהלת שלה עוברות. אני לא מסתכלת עליהן יותר מרגע אחד כי אני מרוכזת בניקיון שלי. פתאום אני שומעת את הקול שלה, כאשר היא אומרת למנהלת שלה: ”עוד פעם זאתי עם הניקיונות שלה!” המנהלת שלה משיבה: ”מה את רוצה ממנה? זאת העבודה שלה, תעזבי אותה כבר!” אני המומה. השומר יוסי המום גם הוא. ענת לא נראית כאילו היא מתביישת במה שהיא אמרה. יוסי זורק אליה מבט כעוס, והיא מישירה מבט וצועקת עליו: ”נו, מה אתה מסתכל עליי ככה?” ”אולי את תנקי את הלובי בעצמך?” הוא מגיב בתקיפות. ענת עושה תנועה של ”לך, לך, לך” עם היד ומשיבה בכעס, ”יאללה, יאללה, נו, גם כן אתה”. המנהלת תוקעת בה מבט, ענת עוזבת אותנו ופשוט נכנסת איתה למעלית. אני נותרת קפואה. זה מרגיז. מה היא חושבת, שהיא המנהלת שלי?! מה עשיתי לה? אישה מרגיזה וכולה נפוחה מאגו. אני נראית כרגיל מבחוץ אבל רותחת מבפנים. בא לי לתת לה סטירה אבל אני מתאפקת כי זה יכול לסבך אותי. לא מגיבה. מיד כשענת הולכת למשרד שלה, אני חוזרת לעבודה כדי שלא יראו שהתרגזתי. ממשיכה לנקות אבל בלי חשק לעבוד. רק יוסי מעודד אותי. הוא רואה שהתרגזתי. זורק לי ”תשכחי ממנה”. אני כבר מכירה את הסדר שלי בעבודה. ביום הראשון, כשהגעתי להתלמדות קצרה, אב הבית והקבלן הראו לי את הדברים שצריך לעשות, איך ולפי איזה סדר. למה לשים לב ומה לא לשכוח. כולנו בבניין קטן בן ארבע קומות וקומת גג למעשנים,  שתי קומות תת-קרקעיות של החניון וגם חצר קטנה שאליה יוצאים לעשן. את כל הקומות האלה, הם הסבירו לי, אני צריכה לנקות כל יום. אני לא התרגשתי וקלטתי הכול מהר. הסדר שהם הסבירו לי היה שבבוקר אני צריכה לשטוף את הלובי עד המעליות, ואז מתחילה מקומת הגג למעלה, שוטפת את שני השולחנות שנמצאים בגג, שעליהם יש מאפרות למעשנים. בכל קומה יש שירותי גברים ושירותי נשים — שאת כולם אני צריכה לנקות. את שירותי הגברים עליי לנעול אחת לכמה זמן, כדי שגברים לא יכנסו בזמן שאני מנקה. במקרה הצורך אני מנקה את הלובי של הקומה ואת המדרגות תוך כדי כך, עד קומה מינוס שתיים, ועושה הפסקה של חצי שעה בצהריים כדי לאכול. אחר כך כל פעם חצר וגג;  מרוקנת מאפרות, שוב בודקת בתי שימוש, לובי וחניונים. פעם ביום מוציאה את פחי הזבל, וגם מנקה את חדר הזבל. ככה כל יום חוץ משישי-שבת וחגים. כשהם הסבירו לי, הבנתי כבר ביום הראשון, ותוך שלושה ימים כבר תקתקתי הכול. כשאני מספרת לאנשים מה אני עושה ביום אחד הם לא מאמינים לי. הם לא מאמינים שאני מצליחה לנקות כל כך הרבה שטח לבד כל יום ולא מתלוננת. אני מבחינתי כבר רגילה לכך. השכר הוא שכר מינימום, התנאים הם התנאים הבסיסיים המחייבים לפי חוק — לא יותר מזה. ואני צריכה להסתדר עם זה.  כדי להשלים הכנסה אני אוספת בקבוקים ומחזירה כדי לקבל קצת כסף. העובדים יודעים שאני אוספת, ולכן נותנים לי את הבקבוקים שלהם אחרי שהם שותים מהם.  גם השכנים שלי נותנים לי, ובדרך לעבודה אני לפעמים מוצאת מעל הפחים ולוקחת. אני תמיד הולכת עם שקית גדולה איתי ושמה שם. אני מצליחה להוסיף ככה למשכורת שלי עוד מאתיים חמישים עד חמש מאות שקלים.  בשביל להרוויח עוד קצת כסף, אני מוכרת ספרים דיגיטליים עם השירים שלי. זה יוצא לי עוד שש מאות עד שבע מאות שקלים בחודש. ככה אני מצליחה להסתדר עם כל מה שאני עושה. אני לא מתלוננת כל עוד אני בריאה ועומדת על הרגליים.  אני כבר מכירה את העובדים. אנחנו מדברים מדי פעם והם מפרגנים לי על העבודה, תמיד מזכירים לי שלפניי היה עובד שלא עשה כלום. הוא לא היה מנקה את השירותים כמו שצריך, תמיד נשאר לכלוך והיה צריך להזכיר לו לרוקן מאפרות. אם היו מבקשים ממנו משהו, הוא היה אומר שזה לא במסגרת התפקיד שלו. אני תמיד מסכימה לעשות משהו אם מבקשים ממני, בתנאי שזה קשור לניקיון. אין לי בעיה. מבחינתי אין לי ברירה. אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי, אני צריכה לעבוד כמו שצריך. יש לי חבר שעובד במשרד של חברת הייטק. הוא סיפר לי שהוא נשאר לעבוד שם, אבל העובדים מסביבו כל הזמן מתחלפים. יש שם תנאים טובים ושכר גבוה, רכב מהעבודה, ואפילו במשרדים עצמם יש בריכה וחדר כושר שהוא בחינם לעובדים, ובמחיר סמלי לבני או בנות הזוג שלהם. יש גם קפיטריה ומסעדות מסביב במרחק הליכה שהעובדים יכולים לאכול בהן בסבסוד מהעבודה עם כרטיס בשם 'סיבוס'. הוא אמר לי שהעובדים עוזבים כי הם אומרים שזה לא מספיק טוב להם. פשוט לא האמנתי כששמעתי את זה. לדעתי, הדור הזה הוא דור של מפונקים. אין להם ערך לעבודה ולכסף, ובסוף הם ימצאו את עצמם בלי עבודה ובלי כסף — או שיתאפסו על עצמם וילמדו לעבוד. אם היה לי בן שהיה עוזב מקום עבודה כזה, הייתי מסבירה לו שאי אפשר למצוא גן עדן על ההתחלה, שיתמיד במקום העבודה שלו ויחפש תמיד משהו יותר טוב. זה טוב לשאוף למשהו יותר טוב, אבל לא צריך כל הזמן לחפש מה לא טוב ולעזוב לפני שמשהו אחר מוצע לך. אני לא מבינה איך הם מצליחים להסתדר ככה, כששום דבר לא נראה להם מספיק טוב.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il