עלובי השדרה החמישית

אלכסיי פּוֹגוֹדין, טייס תובלה בברית המועצות, חי את החלום הסובייטי: משרה נחשקת, אישה מסורה, שני ילדים קטנים ומשפחה מורחבת חמה. אך בליבו בוער חלום אחר – להגיע לאמריקה ולהפוך לשחקן בברודווי.

בלילה גורלי אחד, הוא מבצע את הבלתי־יאמן: גונב מטוס צבאי ונמלט מעבר לגבול הפולני, מותיר מאחוריו את כל אהוביו. קפטן לוּצֶ'נקוֹ, חוקר הקג"ב הקשוח, יוצא בעקבותיו, נחוש בדעתו להחזירו – חי או מת. ובינתיים, אשתו, מריה אַנדרֵייבנָה, הסוחבת על כתפיה שנים רבות של הקרבה וטיפול מסור בכל בני המשפחה, נאלצת להתמודד לבדה עם השלכות מעשיו ועם הצל האפל של הבגידה.

מעבר לאוקיינוס, אלכסיי, שהגיע לניו יורק, הופך לשחקן מפורסם ופוגש בברייטון, צעירה עיוורת שמגיעה לכרך הגדול עם חלום לשיר, ונשאב לעולם של חיי רחוב קשוחים, תככים ואשליות. במקביל, ההצלחה גובה ממנו מחיר כבד, והוא מוצא את עצמו לכוד במאבק פנימי אין־סופי, קרוע בין השאיפה להמשיך ולכבוש את הבמות בברודווי לבין רוחות הרפאים של חייו הקודמים. ככל שהוא מטפס גבוה יותר, הוא שוקע עמוק יותר בתהומות של שיגעון, וחי בעולם של רודפים ונרדפים. כשהוא מגלם את ז'אן ולז'אן ב"עלובי החיים", הגבולות בין הדמיון למציאות מיטשטשים – עד כדי כך שהוא מתחיל להאמין שהוא אכן ז'אן ולז'אן.

האם הוא רק שחקן שמגלם תפקיד, או שמא הדמות שאותה הוא מגלם השתלטה עליו לגמרי והפכה אותו לאדם שהוא אינו מכיר?

עלובי השדרה החמישית הוא סיפורם של האנשים השקופים החיים בשולי החברה, של אלה שחיים במגדלי שן, ושל אלה שנאלצים לשלם מחיר כבד למען האהבה.

זהו ספרה השביעי של ד"ר סיון קיש (M.D), בוגרת לימודי רפואה ברומא, שספריה הקודמים קצרו תשבחות רבות והפכו לרבי־מכר.

הפעמונים בקתדרלת סֵנט פטריק צלצלו עשרות פעמים, או לפחות כך היה נדמה לגבר הנסער שעשה את דרכו לעבר מלון פלאזה בשדרה החמישית בניו יורק. הוא היה גבה קומה, ירוק עין, כהה שיער, גווֹ כפוף משהו ופניו חרושות קמטים יותר מהמצופה לגילו. העוברים ושבים בחנו אותו בסקרנות מהולה בפליאה, שכן הוא היה לבוש בבגדים מהמאה התשע־עשרה — אותם הבגדים שבהם הופיע דקות אחדות קודם לכן על הבמה בברודווי, בתיאטרון אימפֶּריאל, לפני שירד ממנה במהירות ויצא החוצה מבלי להחליף מילה עם איש. בכניסה עוד ניסו לעצור אותו כמה מעריצים נלהבים שפנו אליו בברכות לבביות ובדברי שבח על התפקיד שגילם בצורה מופתית, אך הוא לא שעה לדבריהם ונס משם כל עוד נפשו בו.

מדי פעם הביט לאחור מעבר לכתפו באימה. האם נקט מספיק אמצעי זהירות? האם הם עדיין עוקבים אחריו? הוא חשב שראה את רודפיו יושבים בין ההמונים באמצע האולם ומחייכים אליו בלגלוג, ולאורך כל ההופעה בהה באותה נקודה עלומה בחשש. האקדח שהחזיק דרוך מתחת לחולצת הכותנה הלבנה לא הרגיע אותו כהוא זה. להפך. אם יפתיעו אותו מאחור הוא לא יספיק להשתמש בו בכלל, אז מה טעם לו באקדח?

הוא פלט אנחת רווחה קטנה כשהגיע לבית המלון היוקרתי פלאזה שבו התאכסן, ומיהר להיכנס פנימה, פוסע בצעדים נמרצים אל עבר המעליות ומתעלם לחלוטין מהמנהל, שהתקרב אליו בפנים קורנות.

"ברכות חמות על ההופעה המוצלחת שלך, מיסטר ז'וֹרִין! שידרו ממש עכשיו קטעים נבחרים מההצגה בפוֹקס ניוּז," אמר המנהל בהתלהבות והושיט לו את ידו. אך הגבר, פטר ז'ורין, כאילו לא ראה אותו. הוא נכנס בפנים קפואות למעלית, שדלתותיה נסגרו בפניו של המנהל המאוכזב, אשר ידו נותרה תלויה באוויר.

המעלית עצרה בקומה העשרים ואחת והאחרונה, והוא יצא ונכנס בחיפזון לסוויטה שלו. רק לאחר שנעל מאחוריו את הבריח והתבונן בעינית במשך דקות ארוכות, על מנת לוודא שאין איש מאחורי הדלת, נשם לרווחה.

הוא הסיר באחת את המקטורן הכחול המהוה, שכפתוריו השחורים הגדולים ועיטוריו המוזהבים איבדו משהו מזוהרם, ונשאר בחולצת הכותנה הלבנה הפשוטה ובמכנסיים האפורים הרחבים, המשופשפים בקצוות. לבושו המכובד אך המרופט העיד על אדם שהתמודד בגבורה עם הרבה, ולא תמיד ניצח; כאילו נשאו הבגדים את סיפור חייו האמיתי שלא סופר עד תום, עדות אילמת לכבוד שאינו דועך למרות השנים החולפות ועלבונות העוני והמחסור.

הוא ניגש אל הכיור הקטן על מנת לרחוץ את פניו.

המים הקרים זלגו על צווארו והרטיבו את חזהו, אך הוא אפילו לא הרגיש בזה. תשומת ליבו הייתה נתונה במלואה לדברים אחרים: בהביטו בעצמו במראה, כבדרך אגב, נחרד ונרתע לאחור בבהלה. הפנים שהשתקפו אליו מהצד השני לא היו פניו! הוא הביט באדם אחר לגמרי, אדם זר. זה לא היה הוא. זו הייתה דמותו של ז'אן ולז'אן מההצגה שבה זה עתה שיחק.

"הכול באשמת האיפור המטופש," מלמל לעצמו.

בידיים רועדות ניסה להסיר את האיפור מעל פניו באמצעות מגבונים, שכבה אחר שכבה. אך גם כשנעלמו אחרונות השכבות התוצאה הייתה עדיין זהה: ז'אן ולז'אן בהה בו מהצד השני במבט מבולבל של איש שנטרפה עליו דעתו.

הוא השמיע זעקה אימתנית של חיה לכודה, תפס את פסלון קופידון שעמד על מדף הזכוכית מעל הכיור והשליך אותו בכל הכוח על המראה בחמת זעם.

קול נפץ הרעים; המראה נשברה ועשרות רסיסים עפו לכל עבר. הוא, כמדומה, לא שעה לכך, ובדרך נס לא נפגע מאחד מהם.

הוא טמן את פניו בידיו ומירר בבכי. מבעד לדמעות, הדמות עדיין הביטה בו — הפעם ברחמים. האם הוא עדיין שם, ז'אן ולז'אן?

הוא אזר אומץ, הסיר את ידיו מפניו הבוכיות וקרב שוב לראי הסדוק. הוא בהה באדם שהיה שבר כלי, אך הפעם לפחות לא ראה את ז'אן ולז'אן.

הוא נשם לרווחה, נשימה עמוקה אחת ואחריה עוד אחת. "דמיינתי לעצמי את כל זה. זה לא אמיתי. זו התוצאה של המתחים האדירים שבהם הייתי נתון לאחרונה, ותו לא," אמר בקול רם, כמנסה לשכנע את עצמו.

הוא נשכב על המיטה בבגדיו ועם המגפיים, ראשו ספון בידיו. עפעפיו צנחו. הוא היה עייף. עייף מאוד. אולי הלילה יביא מזור לנשמתו המיוסרת... אך אבוי! דפיקות חזקות על התקרה הפריעו את מנוחתו והוא פקח את עיניו בבהלה וקפץ מהמיטה בבת אחת.

מישהו הולך שם, על הגג! חשב בליבו בחרדה הולכת וגוברת. הם באים לעצור אותי! זה הם! זיעה קרה שטפה את גופו והוא רעד כעלה נידף ברוח.

הדפיקות על הגג נפסקו כמו שהתחילו, ולאחר כמה דקות נשמעו נקישות בדלת; בתחילה חרישיות ובמרווחים, ולאחר מכן תכופות יותר והולכות ומתגברות; באוזניו דמו למהלומות.

הוא פתח את הדלת בתנופה ופרץ החוצה בלי לחשוב פעמיים, דוחף בגסות את האדם שעמד בפתח.

"אתה בסדר, אדוני?" קרא אחריו נער השירות, שנהדף אל עגלת המתכת וכמעט מעד. "אני מצטער אם הפרעתי לך. הבאתי שמפניה ושוקולד מובחר, על חשבון הבית, כמובן. מתנת ההנהלה."

אך האיש, פֵּטֶר ז'וֹרִין, או בשמו האמיתי אלכסיי פּוֹגוֹדִין, כבר לא שמע אותו. הוא דהר במדרגות החירום כל הדרך עד למטה, המשיך לרוץ כאחוז אמוק גם בלובי, ומשם פרץ לרחוב, מתעלם מהאנשים שבירכו אותו לשלום ומהשוער שפתח בפניו את הדלת.

"סֶר, סֶר, אפשר לעזור לך?" קרא אחריו השוער בדאגה.

פטר ז'ורין לא ענה לו. הוא היה נתון בעולם כולו משלו: עולם של רודפים ונרדפים; שוטרים וגנבים; עשירים ועניים, חלכאים ונדכאים. בעולם הזה לא היה שום מפלט או מוצא, וגורלו — הגורל של האיש שעשה הכול למען אורות הבמה — היה אחד: לנדוד כל חייו ולהגיע תמיד אל אותה נקודת התחלה שבה הוא מוצא עצמו בדרך ללא מוצא; הדרך של כל אלה ששילמו ביוקר עבור רגעים חולפים של זוהר מתעתע ותפארת ריקה. הוא לא יוכל לזכות בסוף טוב הפעם. לא בהצגה הזאת, מכל מקום.