אל תדברי

החברה הגבוהה ברומא מזדעזעת כשהשחקנית אנטונלה מרטינלי שותה כוסית שמפניה מורעלת וצונחת אל מותה באמצע מסיבה בביתה שבפָּרְיוֹלי. את המסיבה מסקרים עיתונאים שאפתנים וצמאי דם שלא יבחלו בשום אמצעי על מנת להשיג סקוּפ, והרצח לא יורד מהכותרות – בייחוד כשלמשטרה אין שמץ של מושג מי יכול היה לרצות במותה.
לזירת הרצח מוזעקת הבלשית קתרין סמית כדי לסייע לשוטרים חסרי האונים של תחנת משטרת וִיָה וֵנֵטוֹ, וכשהצוואה של השחקנית המנוחה נחשפת, העניינים הולכים ומסתבכים. במאי קולנוע מאוהב ואשתו הקנאית, שחקנית מחליפה שאפתנית, עיתונאית עצלנית ומשועממת, ג'יגולו צעיר וחסר מצפון, סוכנת בית לוהטת ודודנים חמדניים – כולם ברשימת החשודים, ונדמה שלכולם יש סודות להסתיר.
קתרין מסתייעת בשירותיו של הרוזן אנטוניו דֵלָה טוֹרֶה, גבר אפל וקודר שמכיר היטב את חיי הלילה של רומא, אך כשאישה מסתורית מעברו של אנטוניו מופיעה שוב בחייו מסתבר שגם הוא איננו חף מסודות, ושלמעשה הוא עדיין מחזיק בארונו כמה שלדים ממש־ממש מכוערים.
יום האמת שבו כולם יצטרכו לחשוף את קלפיהם מגיע עד מהרה, והשקרים, שדרכם תמיד להתגלות, נחשפים. להפתעת כולם הקערה מתהפכת על פיה כשמתברר שגם לבריג'יט, אשתו של אנטוניו, יש כמה וכמה סודות להסתיר.

אל תדברי הוא ספרה החמישי של ד"ר סיון קיש (M.D), בוגרת לימודי רפואה ברומא, שספריה הקודמים "שדות נלוזים", "לילה אחד בוותיקן", "לַייט" ו"מלאך להשאיל" קצרו תשבחות רבות והפכו לרבי־מכר.

הספר הוא חלק מסדרת בריג'יט סלַייטֶר, רומנים בלשיים איטלקיים. מומלץ (אך לא חובה) לקרוא את הספרים לפי הסדר הבא: שדות נלוזים, לילה אחד בוותיקן, לייט, אל תדברי ומעבר לזמן האבוד.

פרולוג

האישה ששכבה במיטה כרתה אוזן לכל הנעשה מחוץ לחדרה. היא הייתה מרותקת למיטתה, וכל ניסיון לזוז הסב לה כאב רב. בבית (אם אפשר היה לקרוא בית ל"חור" שבו דרה) שררה דממה מוחלטת, שכן היא הייתה לבדה, והיא ניסתה להבין האם אחד מהקולות אשר נשמעו מחוץ לבניין ומקורם בבר המקומי במרחק שני בלוקים בלבד, היה שייך לגבר שלו חיכתה. מדי פעם נשאה את עיניה אל עבר החלון ולכדה כמה טיפות גשם אקראיות, לא אופייניות בכלל לסוף חודש אפריל ברומא. והיא חיכתה לו — כפי שחיכתה כל חייה. אחרי הכול, זה תמיד היה רק הוא והיא נגד כל העולם.

מתי יבוא כבר? הוא לא יעז לא לבוא היום. לא כשהוא יודע שאני זקוקה לו יותר מאי פעם. אם בימים רגילים מיהר להגיע כשגונבה לאוזניו השמועה שאני ברומא, עכשיו ימהר כפל כפליים. זו רק שאלה של זמן עד שיגיע, הרהרה בליבה.

לאחר מכן לטשה את עיניה באפלת החדר אל רגליה חסרות התנועה. היא הייתה מנוטרלת. מנוטרלת לגמרי.

לו רק הייתי זהירה יותר! חשבה בלב דואב. למה לכל הרוחות התכופפתי מעל המעקה ההוא? לא אופייני לי להתנדנד וליפול מגג של שלוש קומות... לא אופייני בכלל! כמה אירוני!

למטה נשמעה טריקת דלת. בחדר המדרגות טופפו צעדים, והיא האזינה להם בדריכות, מנסה לנחש האם הם שייכים לו. כשהצעדים נעצרו ליד דלת דירתה שחררה אנחת הקלה.

סוף־סוף. הוא אף פעם לא מאחר להגיע.

היא שמעה רשרוש של מפתח מסתובב, ואחריו נפתחה דלת הכניסה. עוד כמה צעדים נמרצים, ודלת חדרה נפתחה בתנופה.

פנס חזק, שכוון לעברה, סנוור אותה, והיא פלטה זעקה מחרידה, בלתי אנושית, שנשמעה כמו יללה של חיה פצועה. היא הסתירה את עיניה בידיה, מנסה להתגונן.

"אל תכוון אליי את הפנס!! איך אתה מעז?!" צרחה בכל כוחה כאחוזת טירוף, "סלק ממני את הפנס!" אנקות ונהמות בלתי רצוניות בקעו מפיה והיא התפתלה במיטתה.

הפנס כובה באחת. "סליחה. זו רק אני. יש הפסקת חשמל בכל הבניין," נשמע מעליה קול נבוך.

האישה חזרה לעצמה לאט־לאט. כעבור כמה רגעים הסדירה את נשימתה והרוגע חזר אליה. היא פקחה את עיניה. זה לא היה הוא. זו הייתה רק הילדה.

היא התרוממה, במאמץ רב, ונשענה על אחד הכרים. "בואי אליי, יקירתי," אמרה ופרשה את זרועותיה. "נסי לזכור בבקשה, להבא, שאם יש משהו שאינני יכולה לסבול זה פנס שמכוון אליי ישירות. אל תעשי זאת שנית."

הילדה הניחה את ראשה על חזהּ. היא נראתה מפוחדת למדי. השינוי הפתאומי באישה — שעברה מטמורפוזה מחיית טרף לאישה רגועה ומלאת אהבה — בלבל אותה. זו הייתה אחת מהסתירות הרבות שאפיינו את האישה, והיא התקשתה להתמודד עם השינויים הקיצוניים במצב רוחה. אך לעת עתה האישה — אימהּ — הייתה מלאת שמחת חיים, רוך ורוגע, והיא נצרה כל רגע ורגע בליבה, כאילו חששה שיחלוף מהר מדי ויותיר אותה יתומה מרגעים דומים של חום ואהבה.

1

היו אלו ימים של הכול או לא כלום, של שחור או לבן, של אמת או שקר, של לישון או לקום באשמורת לילה, מבולבלים ועייפים מכדי לעצור לרגע ולחשוב כיצד מתנהלים החיים הבנאליים, הפשוטים, היום־יומיים; אלו הקרויים ״האמיתיים״ בפי כול ואשר אותם חיים לאור היום. כיצד נראים אותם חיים אמיתיים, החולפים במהירות הבזק כצל מטושטש על פניהם של המנהלים חיים אחרים בלילות? לאנשי הלילה הם בוודאי נראים כחלום רחוק, משאת נפש קסומה, אך למתבונן פלוני אלמוני בשחקנים הראשיים בלוח השחמט של מגרש החיים הם בוודאי לא נראים יותר מדי טוב.

החיים, בדיוק כמו רכבת תחתית מהירה ששועטת לדרכה במסלולה ומרגע שנסגרו דלתותיה היא אינה עוצרת ואינה פותחת אותן שוב למאחרים, אינם ממתינים לאף אחד; בדיוק כמו חייהם של העובדים בלילות — לטוב ולרע.

מה שבטוח, אי אפשר היה להגיד את אותו הדבר על אילונה וָארְגָה, עיתונאית איטלקייה ממוצא הונגרי. עבור אילונה החיים למעשה מעולם לא חלפו, מעולם לא עברו מהר מדי, נהפוך הוא; הכול התנהל על מי מנוחות, באיטיות עצלה ומשמימה. והיו מי שהרחיקו לכת ואפילו אמרו שהחיים עבור אילונה וארגה קפאו בנקודה מסוימת בזמן, שכן היא נראתה תמיד שלווה ואדישה להכעיס, כאילו הכול עובר מעליה ולא דרכה; כמו הייתה נתונה באופן מתמיד במעין בועה קטנה ובלתי חדירה שיצרה לעצמה כהגנה מהחיים האמיתיים, הקשים ומלאי ההתמודדויות, בעודה ממתינה למשהו טוב יותר; משהו אמיתי שיקרה מעצמו, כדרכם של נסים להתרחש; משהו שיסחף אותה, כמו כל הדברים הטובים בחיים שבאים בקלות ובמהירות, ממש כפי שקורה בסיפורים ובאגדות.

ומה היה אותו דבר אמיתי אשר לו חיכתה? חלומות היו לה, ובשפע: לעבוד כעיתונאית בכירה במערכת עיתון מכובדת יותר; למצוא בחור רציני ואולי סוף־סוף להתיישב ולהתחתן, שכן היא הייתה רווקה בת שלושים ואחת וכולם הציקו לה בשאלות ובנדנודים אין־סופיים מתי תתחתן כבר; אולי אפילו לסיים לכתוב את הספר שהתחילה (היא כתבה כמה שורות והתעצלה להמשיך); והעיקר שיהיה לה סוף כל סוף קצת כסף, במקום החיים הקשים והמשכורת העלובה שהרוויחה בדוחק כעיתונאית פרילנסרית — משכורת שלא הספיקה לכלום ובוודאי שלא הספיקה לבחורה יפה וגבוהה כמו אילונה וארגה, שאהבה להתלבש באלגנטיות ואהבה את כל מנעמי החיים... אך אבוי, היו לה חורים בידיים, והמשכורת נגמרה תוך ימים ספורים מיום שניתנה.

במקום זאת, כמו להכעיס, רצה הגורל אחרת, והיא ישבה במשרדה הקטנטן והעלוב במערכת העיתון "סְטָמַטינָה" (הבוקר הזה), בבניין שהיה מט לנפול והשקיף אל עזובת החצר והבניינים המתקלפים והבלתי ראויים למגורים שממול, בשכונת צֶ'נְטוֹ צֶ'לֶה — מקום שבו עוני, לכלוך וחידלון היו מראות שכיחים למדי. היא דמיינה לעצמה שבמקום לשבת בבניין הישן נושן והמרקיב שבו היא נמצאת, היא יושבת במערכת העיתון היוקרתי "קוֹרְיֵרֶה דֵלָה סֵרָה", לוגמת שמפניה מוקדם בבוקר ואוכלת כריכוני קוויאר זעירים — סמל לחיים הטובים והמאושרים — ומעל לכול המעושרים.

אך חלומות לחוד ומציאות לחוד! והמציאות העלובה הייתה שכרגע היא ישבה במשרד מעופש וטחוב אשר עובש בגוונים שחורים־ירקרקים עיטר את תקרתו, ודלי מים גדול עמד במרכזו והמתין לנזילה הבאה, שכן הימים היו ימי מעבר בין העונות. השירותים בחדר המדרגות, שהיו משותפים למערכת העיתון ולעוד כמה משרדים ששכנו באותו בניין בן שלוש קומות, היו מצחינים במיוחד, והיא התפללה לאלוהים בכל יום מחדש שלא תצטרך להיכנס אליהם ושתצליח להתאפק בדרך נס, עד שתגיע בחזרה לביתה. גם היום, כמו בימים רבים אחרים, היא ישבה באפס מעשה והמתינה להשראה שתבוא אליה; חושבת ומחשבת על מה עוד אפשר לכתוב; עושה טלפונים לכל העולם ומנסה נואשות לדלות חומר לכתבה הבאה, שכן בעל העיתון רדה בעובדיו ללא הרף, והיה עליהם לעשות הכול על מנת להשיג סקופים בלעדיים שיחלצו את העיתון מסכנת הסגירה המתמדת שעמדה מעליו.

היא נאנחה, חילצה את רגליה ועזבה בחוסר רצון בולט את מקום מושבה שליד החלון.

מוטב שאוותר, אמרה לעצמה ללא נקיפות מצפון. שום דבר לא יוצא לי טוב היום ומן הסתם כבר לא יצא. אין לי השראה יותר, נגמרו לי המקורות והמילים כבר לא יוצאות לי מהלב.

"בוקר טוב, דמבו," אילונה התפרצה כרוח סערה למשרדו של חברה הצלם, וינצ'נצו, וזרקה על שולחנו את גיליון הבוקר של סְטָמַטינָה.

וינצ'נצו היה בחור רזה ושתקן שהתנשא לגובה אימתני של מעל שני מטרים. הוא היה בסוף שנות העשרים שלו וכונה דמבו בגלל אוזניו הענקיות. הוא מיעט לדבר, והיו שפירשו זאת כביישנות, או גרוע יותר, טיפשות. אך נהפוך הוא: דמבו היה ערמומי, ממולח ושקול. למעשה דמבו היה בעצם הכול — חוץ מטיפש.

"היית במסיבה של השחקנית כריסטינה סקוֹצַ'רוֹ בפָּרְיוֹלי אתמול?" מלמל דמבו מבין שפתיו הקפוצות ולטש בה זוג עיניים שנראו תמיד מורעבות.

"כן, כמובן. כאילו שיש לי ברירה אחרת," רטנה אילונה, "בגשם, בקור, בשלהי הקיץ כשהשמש מכה בכל כוחה, בין אם אני חולה ובין אם אני בריאה, בין אם המכונית שלי מקרטעת ושובקת חיים באמצע הדרך ובין אם לא — 'הוא' לא אכפת לו מכלום! עבור ה'ציקלופ' בין אם אני חיה ובין אם אני מתה — הכול אותו הדבר! העיקר שאגיע למסיבה!" בסיום דבריה עלה קולה לטונים צורמים ומאשימים במיוחד, שנקטעו בבת אחת בחשש כשידית הדלת נלחצה ומאחורי הדלת שנפתחה הופיע לפתע מושא תלונותיה — סניור פַבריציוֹ מוֹרָאלי, או לחילופין ה"ציקלופ", כפי שנהגו לכנותו כל עובדי המערכת מאחורי גבו, בעיקר בגין עינו האחת שבהתה בהם באטימות, מאחר שהייתה עשויה זכוכית ירוקה ונוצצת מהסוג המשובח ביותר אשר שום דבר לא השתקף בה ולא עבר דרכה, בעוד שעינו השנייה סבלה מתסמונת העין המרצדת: היא ריצדה והתעוותה בטיקים מוזרים ולחילופין נסגרה ונפתחה במעין קריצות, עד שהמתבונן חסר האונים לא יכול היה להחליט האם הוא קורץ לו או שמא הוא סובל מטיקים, המאפיינים את תסמונת העין הרגיזה.

"הנה את! בדיוק חיפשתי אותך. אמרו שעזבת מוקדם מאוד את האירוע אתמול. מה קרה? זה לא ייתכן שאני משלם לך ואת מחפפת, זה ממש לא מקצועי! הרבה דברים קרו אחרי שהלכת, ויכולת להשיג עוד סקופים, עוד רכילויות! אנחנו נצטרך לנהל על זה שיחה רצינית. היכנסי בבקשה למשרדי, אילונה," אמר סניור מוראלי בכעס, מאדים כולו ורועד מזעם.

הוא יצא מהחדר וחבט בכוח את הדלת מאחוריו.

"את הולכת לחטוף אותה הפעם, ובגדול. הוא בטח יפטר אותך," אמר דמבו בשמץ של שמחה לאיד, שכן שלוותה ואדישותה של אילונה הוציאה אותו לעיתים מכליו. הוא משך בכתפיו והוסיף: "אני לא מבין אותך, אילונה. יש לך עבודה נחשקת, טור רכילויות שבועי, מה עוד את רוצה? למה את כל הזמן מתלוננת, וגרוע מזה — למה את כל הזמן מפשלת?"

"חיי הלילה זה לא בשבילי, דמבו. נשבר לי לרוץ ממסיבה למסיבה. אם לומר את האמת — אני מתה שהוא כבר יפטר אותי! אבל הוא אף פעם לא עושה את זה, אף על פי שהצהיר על כוונותיו כמה פעמים. הוא תקוע איתי בדיוק כמו שאני תקועה איתו... תסתכל סביבך! מי תבוא במקומי לשבת בחור המסריח והמדכא הזה? כבר שכחת היכן אנחנו נמצאים?!" ואילונה פרשה את זרועותיה, מצביעה על קירות החדר העלוב ועל החצר המוזנחת הנשקפת מהחלון. "ומלבד זאת, האוטו שלי שוב מקרטע! אתמול הוא בכלל לא נדלק ונאלצתי לחפש מישהו שיסיע אותי למסיבה. הבחור הזה שבאתי איתו רצה ללכת מוקדם הביתה, הוא כמו תינוק מגודל — הולך לישון מוקדם כי צריך לקום למחרת בבוקר לעבודה! נראה לך שהייתה לי בכלל ברירה?"

"תגידי את זה לציקלופ... בטח מזיז לו מכל זה! את צריכה לבחור את המחזרים שלך טוב יותר, אילונה," גיחך דמבו ברשעות.

לאילונה התחשק לדחוף את דמבו המגחך, אך היא התאפקה, יצאה מהחדר ונכנסה בהתרסה למשרדו של בעל העיתון.

"שבי בבקשה, אילונה," אמר סניור מוראלי בקול קר וקשה מהרגיל.

אילונה התיישבה ובהתה בו. לא ממש היה אכפת לה ממה שעשוי היה לקרות בעוד רגע. למעשה, היא השתוקקה בכל מאודה שהוא יפטר אותה משום שלה עצמה מעולם לא היה אומץ להתפטר, אולי בגלל שכנועיהם החוזרים והנשנים של הוריה וחבריה שלא הרפו והטיפו לה מוסר על כך שעליה להיות אסירת תודה על מה שיש לה: משרה של עיתונאית בכירה בעלת טור שבועי, הגם שמדובר בצהובון והתנאים אינם מזהירים.

"את בטח יודעת שאי אפשר להמשיך ככה, נכון אילונה?" אמר סניור מוראלי בקול מבשר רעות ועינו האחת ריצדה.

היא נאנחה. "סניור מוראלי, תן לי בבקשה הזדמנות להסביר. הגרוטאה הישנה שלי לא התניעה, שבקה חיים לגמרי, ונאלצתי להגיע עם חבר שהתעקש לחזור הביתה מוקדם. לא היה לי איך לחזור..."

"תחסכי ממני את ההסברים האלו, זה ממש לא מעניין אותי אם הם נכונים או לא," סניור מוראלי הרים את ידו בכעס ונופף באצבעו. "למעשה, לא יכול להיות אכפת לי פחות! אני משלם לך בשביל עבודה, וחצי מהזמן היא בכלל לא מתבצעת! את לא מביאה לי שום תועלת! הדבר היחיד שאת כן מביאה לי זה נזק, והרבה. הרי את יודעת היטב שכשאת נעדרת מאירועים חשובים אין מי שיחליף אותך. אנחנו מערכת קטנה שנאבקת על מנת לשרוד בזמנים המודרניים."

"ביקשתי מסֶרַפינָה ומאָלפיוֹ להחליף אותי רק הפעם ו —"

"סרפינה, בניגוד אלייך, עסוקה עד מעל לראשה בכתבות שער ובכתבות אמצע על שחקני קולנוע ותיאטרון, ואלפיו הקטן מתרוצץ כל היום על מנת להביא חומר חם על זמרים ולהקות. הטור השבועי של הרכילויות הוא באחריותך, ואחריותך בלבד. את מלאת תירוצים כרימון. בשבוע שעבר אמרת שנרדמת ובזה שלפניו טענת שחולי פתאומי תקף את אחותך. כל פעם יש לך סיפור אחר. אני לא מוכן לזה! זה בלתי נסבל!"

אילונה החלה למלמל משהו בקול נמוך בקשר לזה שסרפינה ממילא לא תגיע רחוק עם שם כמו שלה, ושהמשכורת מגוחכת והבניין עלוב, אך מבטו הרושף של סניור מוראלי קטע את דבריה.

"את שוב פעם מדברת לא ברור, אילונה! רצית לומר משהו נוסף לפני שאני מפטר אותך? אין לי פה מקום לעיתונאים עצלנים וחסרי מוטיבציה שלא מביאים לי סקופים! ורוב הזמן את גם לא קמה בבוקר ומגיעה מאוחר! הייתי אומר שסבלתי את זה די והותר. אני בטוח שאת מסכימה איתי!"

המילים הקשות, שלעיתים כה קרובות ייחלה לשמוע, חדרו לפתע לתודעתה וחרכו את נפשה. בן רגע היא הבינה מה עומד לקרות, ונבהלה. היא חשה חרטה ושכחה מכך שאי פעם קיוותה שסניור מוראלי יפטר אותה, או שחשבה להתפטר בעצמה.

אלוהים, כמה שאני טיפשה! זה באמת קורה... זלזלתי בעבודה יותר מדי ועכשיו אני הולכת להישאר בלי גרוש ובלי עבודה, ככה פתאום מהיום למחר, בלי הודעה מראש ובלי שהספקתי אפילו לחשוב על אופציה חילופית, עיתון אחר או עבודה אחרת...

"סניור מוראלי, בבקשה ממך, אני ממש זקוקה לעבודה! אני יודעת שלאחרונה הקלתי ראש וירדתי קצת מהפסים. סליחה, סניור מוראלי, זה לא יקרה שנית. אני מבטיחה להשתפר, תן לי עוד הזדמנות," התחננה אילונה.

"זו הפעם האחרונה אילונה, באמת. קחי את עצמך ואת החיים שלך בידיים, ותתאפסי על עצמך," אמר סניור מוראלי לאחר כמה דקות של שתיקה, שבה בחן אותה במבט קשה, חוכך בדעתו מה לעשות במטרד שניצב לפניו.

"תודה, סניור מוראלי. לא תתחרט על כך, אני מבטיחה."

"אני מקווה מאוד. יש היום אירוע חשוב בפריולי בשעה שמונה וחצי בערב אצל השחקנית אנטונלה מָרְטינֶלי. מסיבת השקה לכבוד הסרט החדש שלה, 'האביר האפל'. יהיו שם כל המי ומי, האנשים הכי חשובים ברומא. אני מצפה לסקופ, תביאי לי חומר חם, אילונה. ולא — נאלץ לנהל את השיחה הזאת שוב, ובקרוב."

"בסדר, סניור מוראלי. אני מבטיחה לך שיהיה לך את הסקופ שלך היום בערב, בדרך זו או אחרת." אילונה בלעה את רוקה וקמה בכבדות, פוסעת לכיוון הדלת.

"רגע אחד, אילונה," עצר אותה קולו המקפיא של סניור מוראלי, כשכבר הגיעה אל הדלת.

אילונה הסתובבה. "כן?" שאלה בדריכות.

"קחי איתך את וינצ'נצו הערב. זה אירוע חשוב, ואני רוצה צילומים ממש טובים מהשטח. הפעם גם אני אבוא, אני רוצה לראות איך את מתנהלת."

"כמובן, סניור מוראלי." אילונה נשמה לרווחה ויצאה.

"נו, איך הלך?" הפטיר לעברה דמבו כשחלפה על פניו.

"בוא רק נגיד שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע... שמונה וחצי היום בערב בפריולי, דמבו. ניפגש במסיבה. הציקלופ רוצה שגם אתה תבוא."

דמבו עיקם את אפו. "את יכולה לצלם בעצמך, למה את צריכה אותי?" רטן.

"אל תתחיל איתי, דמבו, סניור מוראלי רוצה צילומים טובים. פשוט תהיה שם. אתה בא עם האופנוע או שאבא שלך משאיל לך את האוטו ותבוא לקחת אותי היום?" שאלה אילונה בתקווה.

"באופנוע."

"הו! חבל... טוב, אני מקווה שאסתדר כבר איכשהו. איאלץ לקחת מונית אם לא אמצא אף אחד שילווה אותי למסיבה... ניפגש שם."

דמבו קיבל קריאות עבודה נוספות ויצא לצילומים של אירועים אחרים שהתרחשו ברחבי העיר, וכעבור זמן־מה פרשה גם אילונה לביתה, לא לפני שווידאה שסניור מוראלי הלך הביתה לפניה. אי אז נשמה לרווחה, החתימה כרטיס נוכחות בשעון, בירכה לשלום את בֶּנֶדטָה, מזכירת המערכת שלא אחת "כיסתה" עליה כשיצאה מוקדם מדי, ויצאה לכיוון דירתה, בסָן לוֹרֶנְצוֹ.

לקראת שעות הערב החלה במלאכת ההכנה ליציאה בחוסר רצון בולט: היא צלצלה לכמה מחבריה וביקשה מהם לבוא לקחתה למסיבה; הטיחה בייאוש את שפופרת הטלפון על כנה לאחר שנענתה בשלילה; קיללה את מחזריה חסרי הבושה וחסרי התקנה על שהעזו לסרב לה; קוננה על הכורח לעבוד בלילות, כשיתר הבריות מתהפכות מצד לצד וחולמות חלומות פז; ומעל לכול האשימה את סניור מוראלי ואת היקום כולו בחוסר מזלה. לאחר מכן נאנחה, התלבשה בהשלמה והעלתה על גופה שמלת פייטים שחורה וצמודה, שהדגישה את גזרתה החטובה והחמיאה לה, אספה לתסרוקת גבוהה את שערה השחור הארוך והגלי, והתאפרה בקפידה.

בשעה שמונה וחמש־עשרה דקות (מאוחר יותר מהרצוי), יצאה מהבית בצעדים נמרצים.

סניור מוראלי חייב לקבל את הסקופ שלו הערב, כך או אחרת, הרהרה... אחרת זה הסוף שלי.

תוך כדי שמחשבות נוגות אלו ואחרות שוטפות את ראשה ולא נותנות לה מנוח, תפסה מונית בצער, משום שהיה עליה להיפרד מהמעות האחרונות שלה. עד מהרה היא עשתה את דרכה לפריולי אל עבר ביתה של השחקנית המפורסמת אנטונלה מרטינלי.

כשהמונית נעצרה ליד הווילה המפוארת התעוררו בה רגשות הקנאה והמרירות הישנים והמוכרים, שניצתו בה תמיד למראה בתים של עשירים, והיא נמלאה ברוגז.

לעשירים האלו יש את הכול בחיים. הם גרים בבתים מפוארים וחיים חיי נוחות ומותרות, בעוד אני חיה בזבל ועובדת בצהובון מסוג ג'... חשבה בטרוניה. תראו איך הם חיים ואיך אני חיה. איפה אני ואיפה הם.

גבר לבוש במדי שירות מפוארים קיבל את פניה בכניסה לווילה ועזר לה לצאת מהמונית, פותח עבורה את הדלת במחווה אבירית. אילונה החלה להירגע ותחושת נינוחות מתוקה מילאה את ליבה. בן רגע הרוגז וחוסר שביעות הרצון נעלמו כלא היו והיא נטמעה בחצר הענקית בין האורחים, מתענגת על השמפניה שזרמה שם בשפע ועל מיני המעדנים המשובחים שהוגשו ללא הפסקה על ידי מלצרים מעונבים ומגונדרים, שהסתובבו במקום נפוחים מגאווה כאילו היו לפחות בני בית.

בצד השני של החצר, על הדשא, עמדה השחקנית אנטונלה מרטינלי ודיברה עם מספר גברים שהקיפו אותה. אילונה בחנה אותה בסקרנות, שכן מעולם לא יצא לה להכיר אותה אישית. אנטונלה מרטינלי הייתה אישה גבוהת קומה בשלהי שנות הארבעים שלה, ברונטית יפהפייה בעלת גזרה דקיקה וקסם אישי בלתי ניתן להכחשה, והיא חשה ממוגנטת.

אילונה סקרה את שאר האורחים. היו שם כל המי ומי מחיי הזוהר של רומא: עשרות שחקנים ושחקניות וידוענים מתעשיית הקולנוע, ביניהם הבמאי של סרטה החדש של אנטונלה מרטינלי, איוואנו מַסָארי, ואשתו טיציאנה; כוכבניות מתחילות בבגדים שהסתירו טפח וגילו טפחיים, שניסו למשוך את תשומת לב הצלמים, ביניהן הכוכבנית הצעירה רֶבֶּקָה סְטיוונְסוֹן, אשר הפסידה את התפקיד בסרט לטובת אנטונלה, כצפוי, ושימשה כמחליפתה על הסט; זמרים, דוגמניות, בעלי ממון ואפילו כמה אישיים בכירים מעולם הפוליטיקה.

לא רחוק מהשחקנית עמד סניור מוראלי ולצידו דמבו, שנפנף אליה בעליזות, ואילונה הרימה את ידה ונופפה לו בחזרה בחדווה מעושה, על אף שהערב היא הייתה הכול חוץ מעליזה: היא כעסה על שלא מצאה ליווי למסיבה ונאלצה להוציא את כספה האחרון על מונית; השמלה שלבשה הייתה קצרה מדי והיא קיללה את הרגע שלבשה אותה ומשכה אותה כל הזמן כלפי מטה; תחתוניה הצרים נכנסו בחריץ ישבנה והציקו לה, והיא הייתה כולה חמוצה, מתוחה וחוששת למראה סניור מוראלי שבחן אותה מרחוק ללא הרף כמו נשר המתכונן לעוט על טרפו בכל רגע, כמו בוחן כל צעד ושעל שלה. לפתע נראה לה שסכנת הפיטורין שריחפה מעל ראשה הבוקר רק הולכת וגדלה מרגע לרגע, והיא נתקפה בייאוש ובחרדה והבינה שעליה לעשות משהו, ומהר, כדי להשיג את הסקופ המיוחל שלה — אחרת מצבה יהיה בכי רע בסוף הערב — בייחוד עכשיו, כשסניור מוראלי איננו מפסיק להתבונן בה בעיני הנשר שלו מהצד השני של המדשאה.

בשלב מסוים פרשה השחקנית מהחבורה העליזה שהקיפה אותה והתקרבה אל שולחן ארוך וצר שעליו עמדו קינוחים ומיני מתיקה. היא עמדה שם לבדה.

זה הרגע! חשבה אילונה בהתרגשות. היא לא מדברת עם אף אחד עכשיו. לא תהיה הזדמנות טובה יותר מזו... אאזור אומץ ואגש אליה מיד, החליטה.

היא חצתה את המדשאה לכיוונה של השחקנית המפורסמת, שעמדה כעת בגבה אליה.

"סניורה מרטינלי?"

"כן?" אמרה השחקנית בדריכות והסתובבה.

"אני אילונה וארגה, בעלת הטור השבועי "מי מוּ מה בעניינים" בעיתון סטמטינה. אני יכולה לשאול אותך כמה שאלות על סרטך החדש?"

"אממ... מה? סטמטינה אמרת? כן, בסדר, שיהיה," אמרה השחקנית במהירות, ואילונה יכולה הייתה כמעט להישבע שמבט מפוחד הופיע לרגע בעיניה.

"איך היה לשחק תפקיד של ערפדית? זה מאוד שונה מכל התפקידים הדרמטיים שגילמת עד היום," קבעה אילונה.

"אהה, כן, שונה מאוד, ללא כל ספק," אמרה אנטונלה בפיזור נפש והביטה סביבה בחוסר מנוחה.

"קרה משהו, סניורה מרטינלי?" שאלה אילונה בסקרנות, שכן נותר בה הרושם שהשחקנית מבוהלת.

"מה? הו, לא, כלום, כלום..." היא הסתובבה שנית ולטשה מבטה קדימה בנקודה לא ברורה בצד השני של המדשאה.

"אולי את מחפשת את סניור בּיסוֹלי, שעומד שם ליד הבר?" אמרה אילונה, אוזרת אומץ לשאול את השאלה הבאה: "מלחששים שאת וולריו ביסולי הנכם זוג זה שלושה חודשים, סניורה מרטינלי, וקיוויתי שתיתני לי סקופ בלעדי —"

"על מה את מדברת, לעזאזל," קטעה אותה השחקנית המפורסמת בגסות, "ולריו צעיר ממני בכמעט עשרים שנה!"

"ובכן, מה הם הפרשי הגילאים כשיש אהבה אמיתית, סניורה? ואתם באמת נראים כל כך יפים ביחד! יש לכם תוכניות לעתיד?" אמרה אילונה בייאוש, רואה כבר בעיני רוחה את הסקופ שלה הולך לעזאזל... היא הצליחה להרגיז אותה... או שמא הייתה השחקנית מרוגזת כבר לפני זה?

"נו, באמת, זה מגוחך!"

"אשמח אם תספרי לי קצת פרטים... כמו למשל היכן הכרתם?" לחצה אילונה ולא הרפתה, מקווה בכל זאת לדלות אי אלו פרטים נוספים.

"אתם העיתונאים דוחפים את האף שלכם לכל חור, גם לאיפה שלא צריך. לעזאזל איתך ועם החוצפה שלך! מי בדיוק את חושבת שאת, מתפרצת לכאן עם שאלות אישיות מטומטמות, בחיי שאני..." השחקנית המרוגזת נטלה כוס שמפניה ממלצר שחלף על פניה עם מגש. היא הניחה אותה לידה על השולחן בחבטה.

מלצר אחר הגיע מיד אחריו עם מגש עמוס בכריכוני קוויאר והניח אותם על השולחן. למראה כריכוני הקוויאר החלו להגיע אנשים נוספים מהקצה השני של המדשאה. הם הצטופפו סביב השולחן ונעצו עיניים מורעבות בכריכונים, שחוסלו תוך זמן קצר.

אנטונלה מרטינלי נטלה גם היא כריכון קוויאר קטן והחלה נוגסת בו בתאוותנות, תוך כדי שהיא משמיעה טרוניות כאלו ואחרות שהיו מופנות לאילונה וארגה בפרט ולכל העולם בכלל. כשסיימה נטלה שוב את כוס השמפניה, הטתה את ראשה לאחור וגמעה את המשקה המבעבע בבת אחת.

"ככה יותר טוב," אמרה ברוגז, ניגבה את פיה במפית והניחה את הכוס הריקה בנקישה צורמת על השולחן. "בחיי שצריך להיות איזשהו חוק נגד עיתונאים חטטנים שמסתננים לכל מקום! יש פה עוד כמה כמוך... מי הזמין אותך בכלל? מאיזה עיתון אמרת שאת?"

"סטמטינה," אמרה אילונה בחוסר נוחות, מקווה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותה...אם אפשר היה למות מרוב בושה...

מסתבר שאפשר היה למות, אבל לא מרוב בושה.

ברגעים הבאים התנדנדה אנטונלה מרטינלי על עקביה ואיבדה את שיווי המשקל שלה. עיניה התגלגלו בחוריהן והיא הסתחררה והתנשמה בכבדות.

"את בסדר, סניורה מרטינלי?" שאלה אילונה בחשש, כשהשחקנית רכנה קדימה ולפתה את השולחן בחוזקה.

השחקנית השתנקה, האדימה, אימצה את עיניה, הרימה את ידה, הצביעה קדימה ומלמלה: "שם! שם!... תעזרו!"

"מה? היכן? על מה את מסתכלת? מה את רואה? את רוצה משהו? לקרוא למישהו?" שאלה אילונה והביטה סביבה.

לאימתה הרבה של אילונה לא הגיעה כל תשובה. במקום זאת השחקנית אחזה בגרונה ונפלה על הקרקע, משתנקת, נחנקת, מתפתלת בסדרת עוויתות ופרכוסים אפילפטיים, עד שאיבדה את הכרתה כליל תוך מספר שניות.

מיד הצטופפו סביבן המלצרים והאורחים המודאגים. צעקות של פאניקה נשמעו מכל עבר.

"פנו לי דרך! אני רופא!" גבר צעיר נחפז לעבר השחקנית, רכן מעליה ובחן את סימני החיים שלה, וכשראה שהיא איננה נושמת החל בהנשמה. כשהגיע האמבולנס למקום המשיכו הפרמדיקים בניסיונות ההחייאה, אך גם הם כשלו, ולאחר דקות ארוכות ומייגעות לא נותר לו, לרופא, אלא לקבוע את מותה, מדום לב. תדהמה ואבל כבד ירדו על כל הנוכחים.

סוכנת הבית שלה, מרינה סָרְטָה, שהייתה גם חברתה הקרובה, התעלפה, והרופא הצעיר חש לטפל בה. כששבה להכרתה היא פרצה בצעקות שוד ושבר ואנשים התקבצו סביבה בניסיון להרגיעה.

הרופא הצעיר זז מעט הצידה, במבוכה.

"מה קרה?" מלמלה אילונה הנסערת ונגעה מבלי משים בכתפו של הרופא. "רק לפני רגע אנטונלה מרטינלי דיברה איתי והכול היה בסדר!"

"ובכן, שום דבר לא בסדר עכשיו. היא מתה. קרוב לוודאי שמדובר בהרעלה," אמר הרופא קצרות, והוסיף: "אל תיגעו בכלום, בייחוד לא בכוס השמפניה ההיא שם. תשאירו את הכול ככה למשטרה."

"אלוהים אדירים, איזה עסק מחורבן!" קראה אילונה והסתובבה אל סניור מוראלי, שלפתע צץ מאחוריה. היא משכה בשרוולו בהתרגשות, "הו, הנה אתה, סניור מוראלי! זה ממש לא יאומן מה שהרגע קרה פה!"

אילונה נשענה על שולחן הקינוחים, המומה, מבוהלת. היא לטשה עיניה בעוגת הקצפת, שעדיין עמדה על השולחן ונראתה מפתה במיוחד, עכשיו יותר מאי פעם. היא החליטה שעל אף הנסיבות האומללות, כדאי שתיתן ביס בעוגה, על מנת להתעודד קצת וכדי להשקיט את בטנה שהתחילה לקרקר ברגע הכי פחות מתאים.

לעזאזל עם הדיאטה, חשבה לעצמה. אחרי הכול, הערב כבר נהרס.

היא הנידה בראשה בחוסר שביעות רצון מוחלט מאופן השתלשלות העניינים, התכופפה לעבר השולחן, ובהיעדר מזלג תחבה את אצבעה בהר הקצפת שמעל לעוגה, מלקקת בתאוותנות ומקפידה לנגוס גם בדובדבן, שזה עתה גרפה. ברגע שלאחר מכן הרימה את ראשה מעל ערימת הקצפת והזדקפה בבת אחת, כאילו זה עתה זכתה להארה.

צירוף מקרים אומלל, ביש מזל ללא ספק... אבל יש לי את הסקופ שלי! סניור מוראלי יהיה ממש מרוצה! דיווח ממקור ראשון, ממקום האירוע. סקופ ענק! ואני הייתי האחרונה שדיברה איתה!! עסק ביש, לא מעודן, לא נחמד בכלל, להתפגר ככה פתאום באמצע המסיבה... אבל היי, מי אמר שבחיים הכול זה רק שמפניה וקוויאר?