נקמת הקראט

בצוהרי יום שישי סתמי בבניין בורסת היהלומים ברמת גן, נרצח באכזריות מתווך היהלומים גרשון שץ במשרדו של יהלומן אחר ולא מוכר במיוחד, והמשחק האפל והמדמם החל. אנשים ויהלומים נעלמים, חובות כבדים נקשרים לכנופיית סמים קולומביאנית, ומעילה מהדהדת חושפת סוד הרסני שמאיים למוטט משפחות, להחריב עסקים ולפגוע בכל המעורבים בדבר.

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, מהבורסה ברמת גן ועד קאלי בדרום אמריקה, מתגלה אט אט רשת סבוכה של בריתות סודיות, בגידות קטלניות ומזימות של פשע מאורגן, שבו יהלומים הופכים לכלי נשק, לקלפי מיקוח ולכלי הישרדותי בעולם חסר רחמים.

נקמת הקראט הוא סיפור מתח חושני ופרובוקטיבי, רצוף בתפניות מפתיעות ובדמויות בלתי נשכחות, המוביל את קוראיו אל מאחורי הקלעים של עולם היהלומים הנסתר מעיני הציבור. העלילה, השוזרת מציאות ובדיון ומתפרשת על פני מדינות שונות ותרבויות זרות ברחבי העולם, בהן אלבניה, פורטוגל ואף מנזר מסתורי בהרים סביב סרינגאר, מצליחה לשפוך אור על קשרי עולם הפשע עם אנשי עסקים ורשויות המס והחוק בישראל.

כאן לא תמצאו גיבור אחד בלבד, אלא שרשרת של אנשי ונשות קיצון מחתרתיים, אלימים, עזי נפש וקשים כמו חומר הגלם שבו הם סוחרים.

זהו ספרו השני של עזרא גולדמן, עורך דין ודור רביעי ליהלומנים מאנטוורפן, ניו יורק ורמת גן, היה חבר בבורסת היהלומים הישראלית בשנים 1977 – 1996.

ספר ביכוריו, פטמות של סלק, יצא לאור בשנת 2016.

פרק 1

הביפר צפצף שני צפצופים קצרים. גרשון הרכיב את משקפי הראייה התלויים על חזהו בשרשרת מתכת דקה, ובתנועה האופיינית כל כך למתווכי יהלומים, הסיט מעט הצידה את המכשיר המחובר לחגורת מכנסיו והביט בצג הקטן. מספר הטלפון שהופיע בו לא היה מוכר לו. הוא ניגש לטלפון ליד דלפק הפקידה במשרד ששהה בו לצורך מכירת יהלומים, וחייג.

"שלום, זה גרשון, מי חיפש אותי?"

"גרשון, בוא בבקשה למשרד 1305 בבנין שמשון, הקונה כבר מחכה."

גרשון שץ, מתווך ותיק ובעל ניסיון רב בעסקאות יהלומים, ארז את הסחורה החדשה שקיבל באותו יום מאחד מגדולי היצרנים בענף היהלומים, ויצא לדרכו. השעה הייתה שתיים בצהריים, יום שישי.

אני כבר זקן מכדי לעבוד בשעות האלה בימי שישי, חשב לעצמו כשהמעלית נעצרה בקומה שלוש־עשרה. שני בנייני הבורסה ליהלומים היו שקטים בשעה זו אבל בניין שמשון, הישן מבין שניהם היה משול באותן השעות לבית קברות. בימי שישי כמעט לא התקיים בו מסחר, ובשעה כה מאוחרת רק משוגעים לדבר נשארו לארגן סחורות ליום ראשון שיבוא. אולי הפעם יחליט קונה חשוב ביותר לסיים את קניותיו דווקא ביום שישי לפני שיעזוב את הארץ. צלצול קצר בדלת והוא נכנס.

"אהלן, גרשון, בוא, שב איתנו" קיבל את פניו ניסים מרסיאנוב, חברו זה קרוב לשלושים שנה. גרשון הביט סביבו וראה שלושה אנשים שלא פגש מעולם. "תכיר, בבקשה, מר מוכתוב, אחד מגדולי הסוחרים בטורקייה."

גרשון ראה לפניו אדם שמן ורחב, פניו עגולות וראשו קירח. מייד עברה במוחו המחשבה שלא היה רוצה לפגוש בו לבדו בפינת רחוב חשוכה. הם לחצו ידיים. גרשון התיישב ופתח את תיקו הכבד. חבילות היהלומים-"בריפקות", בשמן הלועזי של אותן אריזות נייר בהן אורזים יהלומים בצבר,  הציצו ממנו.

"באיזה סחורות אדוני מעוניין?" שאל גרשון בלי להרים את ראשו והתחיל להוציא חבילות עמוסות יהלומים.

את התשובה הוא כבר לא שמע.

בבת אחת ננעצו בגבו שתי סכינים ארוכות להב. הכאב היה מחריד. הוא לא הצליח להוציא קול, וסכין נוספת שיספה את גרונו. דם רב ניתז לכל עבר והכתים את התיק ואת הסחורות שהיו בתוכו. גרשון נפל לרצפת החדר, עיניו עוד ברקו לרגע והביטו בתקרה כאילו קלטו את הרחשים בחדר, אך הוא לא יכול היה לקום.

הארבעה מיהרו ושפכו את תכולת התיק שלו על השולחן. "לא למיין, לקחת הכול!" פקד ניסים. הם דחפו את הסחורות הרבות לתיק צד של מטיילים והתכוננו לצאת. גרשון זז ובשארית כוחותיו ניסה לזחול על גבו לעבר הדלת, להניע את גופו בעזרת עקביו. ניסים הסתובב לאחור ומחץ את ראשו בבעיטה חזקה לרצפה. עוד בעיטה בצד הראש, ונראה היה שגרשון נפח את נשמתו. כמעשה אחרון של חסד התכופף ניסים, בדק שליבו חדל מפעימותיו ועצם בידו את עיניו.

"מהר, בואו נצא מכאן," פקד על האחרים.

מבט חטוף על המצלמה במסדרון הבהירה שיש לחבורה בדיוק דקה להיעלם משם. הם יצאו בהליכה רגילה ונכנסו אל אחד המשרדים האחרים באותה קומה. במהירות ובמיומנות ערבבו הרוצחים את הסחורות יחד לחבילה אחת, שאותה טמן אחד מהם בכספת הגדולה במשרד עם עוד עשרות חבילות יהלומים שסומנו בטוש שחור. "למיין ביום ראשון, סריה מספר 417."

האחרים אספו את הבריפקות הריקות, גלגלו אותן לחבילות קטנות וטמנו אותן בכיסיהם. לאחר שווידאו שאין איש במסדרון, יצאו אחד אחד לכיוון השירותים, הורידו את בריפקות הנייר באסלה, רחצו ידיהם ופנו לכיוון היציאה הראשית. למרבה הפלא, לא עמד איש בשער הראשי. אולי בגלל השעה המאוחרת והשבת העומדת בפתח, חשב מי מהם כשיצאו כל אחד לדרכו.

רן, הצעיר בחבורה, פסע קלות וחצה את הכביש בריצה. בתחנת הדלק ממול חיכה לו אופנועו מסוג סוזוקי 500. הוא עלה עליו, התניע ויצא לדרכו. עשיתי את זה, הרהר לעצמו. הוא לא האמין שהמשימה תתבצע במהירות ובקלות כה רבה. זיעה קרה כיסתה את גופו, אך התחושה הייתה נהדרת. מיליון דולר יחכו לו בעוד יומיים בחשבון בנק ברומא.

זה מכבר השתחרר מהצבא לאחר שירות קבע ממושך ביחידה מובחרת. היה לו ניסיון רב בפעילות קרבית ואיבוד טוטלי של רגש לחיי אדם. חבר הכיר חבר שהכיר אדם שחיפש מבַצע. כן, כך קראו לזה, מבַצע. בשוק מסתובבים הרבה מבצעים פוטנציאליים, אך רק הקשרים הם שמבטיחים עבודה מכניסה באמת. הוא כבר שכנע את עצמו שלעולם לא יחזור לארץ. מה יש לו לחפש כאן? הוריו נפרדו כשהיה בן שמונה, ומאז התגלגל בין מוסדות שונים עד שהתגייס לצבא בעזרת פרויקט לב"י. הוא אובחן כמחונן ונבחר לקבוצת ניסוי שניהל המטכ"ל.

כל זה היסטוריה, חשב לעצמו כשהרוח נשבה בחוזקה על פניו במהירות של מאה ושלושים קמ"ש. עוד דקות אחדות אגיע לנמל התעופה, הטיסה לרומא תצא בחמש אחר הצהריים, אספיק לשתות כוס קפה אחרונה בארץ. הוא לא הבחין במונית שבאה משמאלו ברגע שעלה על הגשר המוביל לנמל. המונית סטתה ימינה בפתאומיות ופגעה בו בכוח רב.

בשעה שלוש חמישים וחמש, עוד בטרם הוטח גופו בקרקע, ליבו נדם. רן ואופנועו שכבו בתחתית הוואדי הקטן, והמונית, בתנועת פרסה מהירה, נעלמה כלא הייתה.

אשר, הצעיר השני בחבורה, החליט לא לחזור לביתו לאחר הרצח. אשתו בדיוק עמדה להכין ארוחת ערב של שבת, ולא עלה על דעתו להיכנס הביתה ולשמוע את טענותיה על כך שאינו עוזר לה עם התינוק. "התינוק", כך חשב על בנו בן השנה. העיתוי היה גרוע ביותר. בדיוק לפני שנה החליט לעזוב הכול ולעבור לאוסטרליה. מכתב שקיבל מידידת נעוריו הצית את דמיונו והמחשבות לא עזבו אותו. ריקי הייתה האישה הסקסית ביותר שפגש מעודו. עוד יכול היה לחוש את טעם גופה החם ולהשתגע מזיכרון הריח הנפלא שהפיצה, ואז הודיעה לו סמדר שהיא בהיריון. חודש רביעי.

בעדה הבוכרית לא נוטים לקבל גירושים בקלות, וודאי לא מאישה הרה. אשר ויתר על הפנטזיות ועל ריקי והמשיך כאילו לא קרה דבר, אך היחסים עם סמדר לא חזרו להיות כפי שהיו. הולדת בנם נועם רק הרעה את המצב. הבכי, הקימות בלילה וחוסר היכולת לבלות כבעבר שיגעו אותו. עתה, ערב שבת, ייאלץ ודאי לטייל איתו ולאפשר לסמדר לנוח מעט לפני ארוחת הערב המשפחתית עם הוריה, עם אחיה, עם כל השבט. לא מבטיח במיוחד.

מייד כשיצא מבניין הבורסה פנה לסמטה צדדית והמשיך לרחוב בצלאל שלושים ושלוש. האור האדום הבהב חלושות. הוא נכנס ומצא מייד את חברו, אריק מולכו. אריק רק ראה אותו והבין את רצונו. כך היה מזמן, עוד מתקופת שירותם הצבאי. הם חלקו בזמנו חדר בבסיס, והייתה ביניהם כימיה מיידית. מאז חלפו עשר שנים, אך שלוש עד ארבע פעמים בשנה הם בילו יחד. הכוסות הוצאו והוויסקי המיובא כבר המתין על השולחן.

"אז מה," פתח אריק, "בורח מסמדר?"

"לא, פשוט בא לי להתאוורר קצת. אתה יודע, שבת שלמה להיות תקוע בבית עם תינוק ואישה עייפה, אפשר להשתגע. אני צריך קצת הכנה."

הם התרווחו בחדר הפנימי, ושתי נערות יפהפיות התיישבו משני צדדיו של אשר. הוא הפקיר את גופו לידיהן ולליטופיהן והחל לחלום על מזלו ששפר פתאום. נותרו לו יומיים לסידורים אחרונים ואז – לאוסטרליה. יומיים זה לא זמן ארוך מדי לקשור את כל הקצוות, ואולי טוב שכך. הוא לא רצה לפגוע בסמדר יותר ממה שצריך, מה גם שהיה חייב לה כל כך הרבה. בסופו של דבר, היא זו ששכנעה אותו לעבוד עבור דודה היהלומן, ניסים מרסיאנוב. הוא ידע שאין מה לדאוג, הרי במשפחות בוכריות הס מלכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

לא היה לה צל של מושג על העומד להתרחש. היא הייתה בטוחה שאשר עומד לקבל את הזיכיון על היצוא לטורקייה, וכי חשוב מאוד שהקונה הטורקי שבא ביום שישי, יפגוש אותו אישית. אשר הכניס את ניסים בסוד תוכניותיו לגבי אוסטרליה והופתע מאוד מתגובתו. ניסים לא התנגד לכך כלל ורק אמר לו שהוא יכול להיות רגוע, המשפחה כבר תדאג לכל מחסורם של סמדר ובנם המשותף. הם יהיו מסודרים, כסף הרי לא חסר במשפחה. פרט לעסקי היהלומים בארץ, בבעלותם של הדודים היו גם מכרות באפריקה, רשתות שיווק לתכשיטים בכל העולם, חברות בנייה, קרקעות בכל הארץ, שליטה על חלק מרשת לאספקת סמים בארצות הברית ומכבסה להלבנת כספים שהגיעו מעבר לים. הייתה זו מערכת מורכבת ומשוכללת להלבנת כספים מקולומביה שהושקעו ברחבי העולם.

השעה האחרונה עברה במהירות ובהנאה מרובה. הרוסיות ידעו בדיוק מה לעשות כדי שהלקוח יצא עייף ומרוצה. זה היה עניין של מקצועיות ותו לא. עניין של מה לעשות בעבור איזה תשלום. אבל רק הטוב ביותר. אצלן הלקוח תמיד יצא בהרגשה שהוא היחיד בחייהן. הקולות, הלחישות, התפיסות והתנועות, הכול היה מתוזמן ועשוי היטב. בגל האחרון של הנערות ממוסקבה כבר הגיעו רק המקצועיות. הן היו מזן אחר: גבוהות, בהירות, חלקן מלאות במידה וכולן דוברות שפות.

השתיים הובילו אותו לחדרן, הפשיטו אותו וניגשו ישר לעניינים. האחת נעמדה מאחוריו והחלה ללקק את כתפו ולמרוח את גבו בקרם קריר ולח, והאחרת התפשטה במהירות, חיככה גבה לאורך גופו העירום ומייד הרגישה את תגובתו כדרך כל זכר. היא ירדה על ברכיה וחפנה בבת אחת את איברו הזקוף בידה ובלעה אותו לתוך פיה. שפתיה לחצו לכל האורך עד שכמעט נעלם בתוכה. בתנועות שפתיים חזקות ליקקה ומשכה עד שחש כי הוא עומד להתפוצץ. בינתיים, גם האחרת ירדה על ברכיה וליטפה את אחוריו הקשיחים. על פי גניחותיו הבינה הקדמית שהוא עומד לגמור. בתנועה אחת החדירה את שתי אצבעותיה לתוך פי הטבעת שלו עד שלא יכלה להמשיך ולחדור. התנועה כיווצה את שריריו וזרם חם ניתז ממנו היישר אליה. כוחותיו לא עמדו לו, והוא כשל לרצפה בברכיים כפופות. השתיים אחזו בו כל אחת מצד אחר ונתנו לו לגמור עד שיבש. אחת מהן ניגשה אליו, ניגבה אותו במטלית לחה והמשיכה לאחוז באשכיו ולסוחטם. הוא נשאר לשכב על הכורסה הבודדת שהייתה בחדר, והן יצאו.

לאחר שהתקלח, נפרד מאריק ונעלם בחשכת הערב. השעה הייתה חמש וחצי. הרחובות סביב בניין הבורסה היו שוממים, לא ניכרה כל פעילות מיוחדת בחוץ. רגוע ומרומם נכנס למכוניתו המפוארת שחנתה מעבר לפינה. חיש מהר עלה על דרך איילון צפונה והאיץ את ה־BMW. שלו למאה וארבעים קמ"ש. הוא חשב על פעולותיו הבאות. את הבשורה לסמדר ימסור רק בערב, ממש לפני שיארוז את תיקו הקטן ויתכונן לטיסה. ואולי גם זה יהיה יותר מדי. מדוע לא יחסוך משניהם את המעמד של הבכי, הסבל והצעקות לפני הטיסה? לא, הוא ישאיר לה מכתב ארוך ויניח לדודה ניסים להסביר לה את כל השאר. ניסים ודאי ידע לעשות זאת טוב ממנו.

* * *

לניסים ולעיראקי, הרביעי שהשתתף ברצח, לא הייתה כל בעיה להיעלם. רשמית הם בכלל לא היו בארץ בימים האחרונים. רק לפני שבוע הם טסו עם משפחותיהם לליסבון, שם גרו באחד מבתיו של ניסים, בית יפה הצופה למפרץ. שלשום שבו לארץ, כל אחד לחוד, בדרך לא דרך שלא דרשה רישום והזדהות. ארגון המפגש עם המתווך לא הצריך כל התארגנות מיוחדת, שהרי יום־יום ישב ניסים באולם המסחר בבורסה ליהלומים וקנה סחורות במאות אלפי דולרים עבור לקוחותיו הרבים. משרדו חלש על ייצור חודשי של חמישה־עשר מיליון דולר יהלומים מלוטשים, ועוד היה קונה בשוק החופשי יהלומים שאחרים ליטשו כי לא היה לו מספיק משלו. משרדו המרווח אירח קונים מכל קצוות עולם, ומתווכים נכנסו ויצאו ממנו בכל דקה. איש לא הבחין בכך שניסים יצא מהארץ לפני שבוע עם משפחתו, שהרי מדי יום ראשון נהג לטוס לבלגיה כדי למצוא מקורות נוספים לחומר גלם זול ולסדר את ענייניו הכספיים, שנעלמו משלטונות המס הישראליים. נוהג זה היה מקובל על חלק גדול מיהלומני ישראל. משרדו תפקד באופן עצמאי גם ללא נוכחותו בעזרת משפחתו הענפה. בעיניים עצומות סמך על אחיו הצעירים שכל אחד מהם ניהל אגף אחר באילן העסקים המסועף.

השותפות עם העיראקי בעניין האחרון הייתה המשך של מערכת יחסים מוזרה וארוכת שנים עוד מימי המעבר לישראל לפני עשרות שנים. שניהם באו מבתים מבוססים יחסית בחו"ל, שאיבדו את כל רכושם בעלייתם ארצה, ואצל שניהם התפתחה שנאה לשכבת השלטון האשכנזי ששלטה במדינה, בעולם העסקים הישראלי בכלל ובענף היהלומים בפרט. הפעילים הספרדים בענף סלדו באופן מוחלט וגלוי ממשפחות יוצאי אשכנז שהתחזקו על גבם של הפועלים יוצאי עדות המזרח. משפחות שניצר, שטיין, שחורי, שץ, גולדווסר, זהבי ועוד, שחזרו להתגורר בבלגיה לאחר שעשו ממון רב בארץ, הוציאו את עיניהם של הספרדים והבוכרים. במשך שנים שלטו אותן משפחות אשכנזיות עשירות על ההנהלה של הבורסה, ואי־יכולתם של הבוכרים להצטרף אליהן הייתה לצנינים בעיניהם.

היוזמה לשיתוף הפעולה בין ניסים לעיראקי באה מניסים שהתרשם מיכולתו העסקית של העיראקי ומעברו הצבאי כאיש מודיעין וריגול. נוסף על כך, גרשון שץ, המתווך שנבחר כקורבן, לא הכיר את העיראקי הנחבא אל הכלים. שנים רבות עבד בענף והיה בעצמו בעל משרד גדול ויצרן יהלומים מהגדולים, אך לא נראה בציבור. הוא ישב במשרדו שעות ארוכות ויצא לביתו רק אחרי רדת החשכה, משועבד לעסקיו. בניו וחתניו היו חזית העסק עבורו זה שנים רבות. על פי השמועה, אף לחתונת בתו הגיע היישר מהמשרד ובאיחור, לטרוניותיה של רעייתו. טיפוס מוזר, אמרו עליו, אך מילה שלו היא מילה.

מייד בצאתם מבניין הבורסה קבעו השניים שלא ייפגשו עוד עד שיגיעו לליסבון, כל אחד בזמנו. העיראקי חשב לטוס כבר למחרת לצ'ילה, שם החזיק סכומי כסף גדולים, ולארגן העברות לכל חשבונותיו בעולם. ניסים, לעומת זאת, נשאר לפקח על כל הקצוות הבלתי קשורים בארץ, ורק אחר כך חשב להצטרף למשפחתו להמשך החופשה. העיראקי שם פעמיו לבית המלון הקטן בנתניה, שם שכר חדר בשם בדוי. עוד ערב אחד והוא בחוץ. אומנם לא להרבה זמן, אך גם חמישה ימים של חופשה מרוכזת יכולים לעשות לבן אדם נפלאות, במיוחד אם הוא נופש עם אחת מידידותיו הנאות בדרום אמריקה.

ניסים סב על עקביו וחצה את הכביש. בצעד מהיר פסע אל עבר הדירה הצופה לבניין הבורסה. ז'אק שכר אותה עבורו לתקופה של חודש בתשלום במזומן מראש וללא עקבות. מלאי מזון לחודשיים חיכה לו במקרר, טלוויזיה דולקת ומבחר גדול של סרטים פורנוגרפיים ששכבו על השידה. דבר אחד היה לו ברור: כל זמן שהוא שוהה בארץ, אין לחשוב אפילו על נשים אמיתיות. הן מהוות סיכון גדול מדי. גם אם כרוך בכך סבל גדול, הוא יצטרך להתאפק.

השעה הייתה שלוש ורבע אחר הצהריים כשהוא נכנס לדירה הממוזגת והקרירה. מבט חטוף סביב, והוא הבין שאין מה לעשות פרט למקלחת חמה, או דווקא קרה. הוא הפעיל את המערכת והאזין למספר שירים של חיים משה, נכנס למקלחת ושהה שם כשלושים דקות. צלצול הטלפון החזיר אותו למציאות. על הקו היה ז'אק.

"החבילה התעופפה כאבן" אמר לו וניתק.

אנחת רווחה מהולה בעצב קל נפלטה מגרונו. חבל על רן, אך לא הייתה כל ברירה. אין משאירים עדויות בשטח, במיוחד לא כשמתעסקים עם קולומביה. הוא הצית סיגר קובני טרי וטוב והתיישב מול המשקפת שצפתה על בניין הבורסה.

אין ספק, משהו קורה. מספר מכוניות בלתי מוכרות חנו בכניסה לבניין הבורסה. ביום חול אין בכך כל דבר יוצא דופן, אך ביום שישי לפנות ערב אין זה דבר שבשגרה. ארבעה אנשים נראו סביב הבניין, מדברים במכשירי קשר. ההתייעצות החלה.

אשתו של גרשון שץ ציפתה לשובו של בעלה לעת צהריים. הוא לא נהג לעבוד ביום שישי, אולם עקב חשיבות הקונה חרג ממנהגו והבטיח לאשתו שלא יחזור אחרי אחת בצהריים. הם הזמינו אורחים חשובים לארוחת הערב. משבושש גרשון לבוא, צלצלה אשתו לבניין הבורסה, אך הובהר לה ששירותי המרכזייה אינם פועלים בימי שישי. היא התקשרה לבנה שגר ברמת גן, ואמרה לו שהיא מודאגת מאוד. הבן צלצל למספר אנשים והבירור החל. לאחר כשעה דיווחו אנשי הביטחון שמכוניתו של גרשון נמצאה נעולה בחניון של הבורסה. לפחות הוא לא ברח לחו"ל.

הם לא הכירו את גרשון. מתווך ישר ונאמן כמוהו לא היו הרבה. לפני כשנה ניסו אלמונים לשדוד אותו בחניה של בניין הבורסה. גרשון, נכה צה"ל מנפגעי מלחמת יום הכיפורים, הסתובב תמיד כשידו האחת חבושה. הוא לא חשב פעמיים. בידו הפצועה נלחם בשודדים, ובידו האחרת אחז בתיק היהלומים שהכיל, לדעת יודעי דבר, סחורה בשווי של יותר מעשרה מיליון דולר. השודדים חבטו בו אך לאחר מספר שניות התייאשו ונסו לכיוון השער. אנשי הביטחון העצלים קפאו על מקומם, והשודדים הצליחו לברוח. עוברים ושבים חשו לעזרתו והסיעו אותו לבית החולים. לימים סיפר לחבריו שחברת הביטוח לא טרחה אף לשלוח לו זר פרחים על שחילץ אותם מתביעה שהייתה גורמת להם הפסדים עצומים.

כעת גברה הדאגה לשלומו, ולאחר התייעצות החליטו אנשי הביטחון לערב בעניין את הנהלת הבורסה. נשיא הבורסה שניצר ומנכ"ל הבורסה רווה הגיעו לבניין בתוך מספר דקות. אף שלא היה כל מידע מעורר דאגה, חשו שמשהו רע קרה. גרשון היה עקבי במעשיו, אחראי ושקול, ולא עלה על דעתם שיעשה מעשה הגובל בחוסר נאמנות או במרמה. בו במקום קיבלו שניצר והמנכ"ל החלטה חסרת תקדים בענף היהלומים: צוותי ביטחון יפתחו את כל המשרדים בעזרת מפתחות החירום שניתנו לשומרים.

החלטה זו הייתה יוצאת דופן כיוון שבענף זה, שבו הסודיות רבה כל כך, לא היה סיכוי לקבל את הסכמתם של כל בעלי המשרדים לפתיחתם ללא נוכחותם. על כן קיבל על עצמו שניצר את האחריות, ואנשי הביטחון החלו בחיפוש יסודי, חלקם בקומה התחתונה והאחרים בקומה עשרים. החיפוש היה מהיר ביותר. הדלתות נפתחו, ומשלא נמצא דבר נסגרו מייד, ננעלו ונחתמו. לאחר כשעה של חיפושים התקבלה קריאה נרגשת של אחד הצוותים.

"בואו מהר למשרד 1305. מצאנו אותו."

המראה היה נורא. גרשון שכב ללא רוח חיים, מתבוסס בדמו שטרם נקרש. סימני מאבק העידו על שהתרחש בחדר. דם היה מרוח על כל הרצפה לאורך מסלול זחילתו של הקורבן עד שנפח את נשמתו. פניו וגופו נחתכו עד כי לא היה אפשר לזהותו. לצידו נמצא תיקו הריק שהעיד כאלף עדים שהמניע לרצח היה שוד אכזרי.

מדובר בתקדים מסוכן. מעולם לא נרצח אדם בתחומי בניין הבורסה. המשטרה הוכנסה מייד בסוד העניינים, וסוכם לשמור על שקט לפחות עד יום ראשון. שניצר יצא עם המנכ"ל לבית האלמנה הטרייה, לספר לה אישית על הממצאים.

ממקום המסתור שלו ראה ניסים את הפעילות הרבה סביב הבניין והבין שהגופה נתגלתה. הוא התקשה לשבת באפס מעשה למשך עשרים וארבע שעות. היחיד שידע על הימצאותו בארץ פרט לעיראקי היה ז'אק, ואיתו לא היה לו על מה לדבר. הוראותיו המפורשות של ניסים היו שלא יתקשר אליו אלא אם התעוררו בעיות קריטיות במשימות שהטיל עליו.

בתשע בערב החליט ניסים לצאת לטיול קצר בתל אביב, הליכה של שעה ואולי גם בילוי קטן בעיר. הוא לא עמד בפני יצרו, לבש מכנסי ג'ינס ישנים ומעיל צבאי מרוט ויצא. כולם ידעו שחובב נשים כפייתי היה. לא הייתה בחורה נאה אחת בבניין הבורסה שלא קיבלה ממנו בשלב זה או אחר הצעה מפתה לבילוי חושני תמורת מתנות נדיבות. למרבה הפלא, ואולי אין על מה להתפלא כלל, רובן נענו לו, הן משום שהיה כריזמטי ונאה בצורה יוצאת דופן לאדם בגילו, והן בזכות המתנות הנדיבות שהרעיף עליהן. גם בשל אומנותו בתחום האהבה יצא שמו למרחוק, אף שהיה שוביניסט להחריד. בעיקר חיבב נשים איטלקיות, כך נהג לומר. הן יודעות בדיוק מה גבר רוצה, ואם לא ידעו, קל ללמד אותן. אך הוא לא הרחיק ידו גם מתימניות, צרפתיות, ובעצם לכל אישה בוגרת היה לו מה להציע.

* * *

השבת עברה בעצלתיים. אשר הרגיש צורך להיות משפחתי מתמיד. לפני נסיעות נטה להיות שקט ומכונס ולקבל בהבנה כל מטלה שהטילה עליו אשתו. לקראת הצהריים החליטו לבקר חברים במושב בצפון הארץ. מזג האוויר היה סוער, הרוח נשבה בחוזקה, והאפרוריות שרתה בכול. במשך כל הנסיעה צפונה חשב אשר על הפגישה הצפויה לו עם ריקי. הוא חש בתוכו את הריגוש העז רק מעצם המחשבה על חיבוקה החם ועל מפגשם הראשון במיטתה לאחר שנים כה רבות.

הביקור במושב היה בסופו של דבר שקט ומרגיע. האווירה הפסטורלית, הנוף המשגע והדממה המוחלטת, פרט לצחוקם של התינוקות הרבים שהיו שם, גרמו לו לתהות על העתיד המסתמן. ברור שסמדר תהיה בהלם למספר שבועות, ואולי יחלפו חודשים עד שתתגבר על בגידתו, אבל הוא לא היה מוכן עוד לחיות חיים נטולי אהבה סוחפת. הם חזרו הביתה בשעה שבע ונותרו לו שעתיים לארגן הכול ולצאת. הוא החליט להזמין מונית שתיקח אותו לנמל התעופה. עוד לא הרים את השפופרת, והטלפון צלצל. ז'אק היה על הקו.

"מה נשמע, אשר?"

"מתכוננים."

"ניסים צלצל אליי וביקש ממני, בעצם ציווה עליי, שאקח אותך לשדה. הוא רוצה להיות בטוח שאתה יוצא ולא מתחרט בדרך."

"אוקיי, אז אני אחכה לך למטה בשמונה וחצי."

אשר התחיל לארגן את התיק הקטן. ממילא לא תכנן לקחת יותר מאשר ספר קריאה אחד, כלי רחצה וכמה אלפי דולרים למקרה שייאלץ לגור בבית מלון מספר שבועות. לפתע החל המצפון להציק לו. נועם הקטן נכנס לחדר והתרפק עליו כאילו חש שזוהי ההזדמנות האחרונה לחבק את אביו. אשר העיף בו מבט ולחלוחית בעינו. הוא בני, ואני נוטש אותו לעולמים. ברור שסמדר תינשא שוב לאחר זמן מה, מחזרים לא יחסרו לה. הכסף המשפחתי יביא במהרה חתנים למכביר. היזכור אותו נועם בנו? מה תלמד אותו סמדר על אביו מולידו? הוא משך אותו אליו ונשא אותו על ידיו. לפתע התעשת, נישק אותו נשיקה אחת ארוכה על השפתיים והמשיך בהכנות לנסיעה. בליבו כבר חש שהפרידה מסמדר לא תהיה משימה קלה. הוא החליט להימנע מעימות כואב והרסני, ובחר בו ברגע במנהג שפנים. הוא יתחמק מהבית ללא הסברים וייעלם, בתקווה שניסים יֵדע להסביר את מעשיו טוב ממנו ולנחמה. הוא לבש את מעילו העבה, טמן עמוק בתוכו את התיק הקטן וירד לקומת הכניסה ונועם בידיו. סמדר עמדה בקצה החדר וקיפלה כביסה.

"אני חייב לפגוש את ניסים לשיחה קצרה," זרק לעברה והוריד את נועם מידיו, הפריח לעברה נשיקה באוויר וצעק, "אחזור תוך שעה, מקסימום שעתיים."

ז'אק המתין בפינת הרחוב כפי שקבעו, בג'יפ האדום עם גלגלי הבלון. הטייפ עבד בפול ווליום, וז'אק ריקד על המושב הקדמי. "בוא, קפוץ פנימה. מה, אתה לא לוקח איתך תיק לטיסה?" קרא לעבר אשר וזרק לאחור תיק צד כחול של ציוד ספורט.

אשר נכנס, שלף את תיקו הקטן והניח אותו על המושב האחורי. ז'אק לחץ על הדוושה, והם יצאו לדרך בחריקת בלמים. "יש לנו שעה וחצי עד לטיסה. אני רוצה לקחת אותך לבילוי קטן. זו מתנה מניסים לקראת הנסיעה, אתה לא תשכח אותה, אבל אף מילה לסמדר. אם היא תדע, היא לא תדבר איתו יותר."

הם חתכו לכיוון ראש העין עד שהגיעו למבואות המושב חגור. בתוך שתי דקות מצא ז'אק את הבית. "אני נשאר כאן. יש לך חצי שעה לעשות חיים על חשבון הדוד." אשר הביט בו ושוב בבית. הוא לא הבין מה קורה. "לך, לך, אל תדאג. אתה רק צריך לדפוק בדלת."

אשר השאיר את התיק הקטן במכונית והלך לכיוון הבית הישן והקטן שעמד במרחק של ארבעים מטר מהכביש. הוא צלצל בפעמון, והדלת נפתחה. בפתח עמדה בחורה יפהפייה כבת עשרים וחמש וחיוך על פניה. "בוא, אני שלך מרגע זה."

אשר הביט לאחור וראה את ז'אק מאיץ בו להיכנס. הוא סגר את הדלת והלך אחרי הבחורה. "שמי מרים," אמרה לו. "מה תרצה לשתות? אתה נראה עייף."

"וויסקי כפול, בלי קרח," הוא הסתכל סביב והתיישב על קצה המיטה הרחבה שמילאה את כל החדר כמעט.

"אני כבר חוזרת," היא נעלמה במה שנראה כמטבח קטן.

כעבור כשלוש דקות חזרה מרים לחדר. הוא הסתכל עליה ונעצרה נשימתו. היא עמדה לפניו עירומה לגמרי, בידה האחת כוסית משקה ובידה האחרת מגבת גדולה ורכה. שערה היה פזור על כתפיה המושלמות וכל כולה אמרה, אני שלך.

"בוא, נתקלח יחד," היא החלה ללכת לכיוון חדר הרחצה.

אשר קם ממקומו, עדיין לא מאמין ולא מבין מה קורה סביבו, והלך אחריה. מרים פתחה את הברז ונתנה למים החמים לזרום בעוצמה רבה. היא הסתובבה לעברו והחלה להפשיטו מחולצתו וממכנסיו, חלצה את נעליו, הסירה בעדינות את תחתוניו וליטפה את מבושיו. הוא הושיט ידיו אל שדיה, אך היא התחמקה בעדינות והורתה לו להיכנס לאמבט החם. אשר נהנה מכל רגע ונכנס לאט לאט לתוך המים. החדר היה אפוף אדים ולא היה אפשר לראות מאומה. הוא נשכב והניח למים לכסות את גופו. איזו דרך נהדרת לסיים תקופת חיים, חשב לעצמו.

מרים יצאה בשקט מהחדר, לבשה במהירות חליפת טרנינג, לקחה תיק קטן ומיהרה לכיוון הג'יפ האדום של ז'אק, שהמתין ממונע. "הכול בסדר," היא מיהרה לסגור את הדלת, והשניים יצאו לדרכם.

רגוע וממוסטל לחלוטין שכב אשר במים. עיניו היו עצומות ועל כן לא הבחין בשני חוטי התיל הקטנים שבלטו מפתח יציאת המים העודפים. ברגע שמפלס המים הגיע לחוט, פרץ ניצוץ עז והוא חש כאב נורא בגופו ורעד ללא שליטה. שלוש שניות לאחר מכן כבר לא היה בין החיים. ראשו נשמט אל תוך המים שהמשיכו לזרום לכיוון הרצפה. לפתע החריד פיצוץ אדיר את הבית. עמוד אש ועשן הזדקר מלמעלה, וריח חזק של גז בישול התנדף מסביב. השכנים המעטים שהיו באותו זמן בביתם יצאו בבהלה החוצה. כל שנותר לראות היה שרידי בית מושב קטן, מפויח כולו, ואש מלחכת את מסגרות העץ של חלונותיו הישנים. לאיש מהנוכחים לא היה מושג מי התגורר בבית לאחרונה. הבעלים האחרונים מתו לא מכבר, והחזקה עברה לידי המדינה.

ז'אק שמע את הדי הפיצוץ וגיחך לעצמו, איזה אידיוט! מה הוא חשב לעצמו, שהבוכרים האלה ייתנו לו להשאיר אישה עם ילד ולהתחיל חיים חדשים ועוד באוסטרליה? הוא פנה לכיוון הים והביט במרים. גם עליה יהיה חבל, אבל את העבודה צריך לגמור בדיוק כפי שניסים הורה לו. מרים אף לא שאלה על כיוון הנסיעה. משיחתה עם ניסים ידעה שעליה לשכב עם ז'אק לאחר ביצוע המשימה לאות הערכה, וכי לאחר מכן יחזירנה לביתה בדרום תל אביב.

בחוף בת ים החנה ז'אק את הג'יפ והסתובב אליה. מרים גחנה לעברו, אחזה בכתפו והחלה להפשיטו. ז'אק נענה לה ברצון. הוא שכב עירום על המושב הקדמי, מכנסיו מופשלים עד ברכיו, ומרים ליטפה אותו מלמעלה ועד למטה. הוא החל לנהום וכשלא יכול היה להתאפק עוד, משך אותה אליו וקרע את מכנסיה. היא עלתה עליו ונתנה לו לחדור מייד. ז'אק עצם את עיניו בהנאה ונתן לה לעשות הכול. הוא לא ראה את הסכין ארוכת הלהב שהוציאה מהתיק הקטן שהחזיקה כל הדרך. תחילה נעצה את הסכין בתחתית בטנו ומשכה כלפי מעלה. הוא ניסה לצעוק, אך היא חסמה את פיו בידה השמאלית ושוב נעצה את הסכין בחזהו. מבטו היה כלא מאמין. לא כך הייתה צריכה להסתיים המשימה.

היא חיכתה כמחצית הדקה וקמה מעליו, מרוחה כולה בדם סמיך ודביק. הוא עדיין נשם אך לא זז. ברגלה גלגלה את גופו אל מחוץ למכונית וסגרה את דלת הנהג, אחר יצאה, הקיפה את הרכב ונעמדה מעליו. השנאה בערה בה. לפני שנים, כשהצטרפה כחברה פעילה לארגון הפמיניסטי המקומי "את" והפכה לאחת המנהיגות המיליטנטיות בשכונתה, ידעה שהעדפותיה המיניות המוסוות נובעות משנאתה המוחלטת לגברים, ושבעתיד יתקיים הקשר שלה עם המין הגברי רק למטרות ניצול מצידה.

בשארית כוחותיו ניסה ז'אק לזחול הרחק ממנה, אך מרים לא נתנה לו סיכוי. ידה השמאלית אחזה במכנסיו המופשלים, ובידה האחרת נעצה בפעם האחרונה את הלהב במבושיו. הצווחה האחרונה שהוציא מפיו הייתה חלשה וקצרה. דם רב המשיך לזרום מגופו. מרים התכופפה לעברו וחיפשה במכנסיו סימני זיהוי כלשהם. הוא לא נשא על גופו מאום פרט לפיסת נייר קטנה ועליה מספר טלפון. אפילו רישיון נהיגה לא היה לו. היא כיסתה את גופו בחול הלבן שנצבע מייד באדום, נכנסה לג'יפ ועזבה את המקום בנסיעה איטית.

מייד כשעלתה על כביש האספלט פנתה מרים לכיוון הבתים הצפופים של בת ים. היא החנתה את הג'יפ בחניה של בית קומות, כיבתה את המנוע, נעלה את הרכב וזרקה את המפתחות לתוך גריל הביוב בחצר. הרגשה מוזרה מילאה את גופה. ניסים תכנן את מותה. המבטים שז'אק הפנה לעברה כל כמה שניות עוררו את חשדה. כבדרך אגב הסיטה ברגלה את התיק שהיה מונח על רצפת המכונית והבחינה בקנה אקדח. זה הספיק לה להבין שאם לא תפעל בחוכמה, לא תצא חיה מהנסיעה הזאת. היא לא חשה כל חרטה על מעשיה. כל שרצתה היה להגיע מהר לביתה, להתקלח ולתכנן את צעדיה לגבי ניסים, אותו ניסים שפיתה אותה להיכנס לכל ההרפתקה הזאת. ברור שלא יניח לה לנפשה. בריחה לא נראתה לה כדרך טובה. היא צריכה רק להיעלם לזמן קצר עד שתחליט מה לעשות. היא לא ידעה בדיוק במה ניסים מעורב, אך ידעה שהוא עוזב את הארץ למספר ימים שבהם יהיה לה זמן למחשבה. היכרותה ארוכת הימים עימו כללה מתן שירותי מין לו וללקוחותיו, ארגון פגישות ואורגיות לו ולחבריו, ואף שלוש פעמים שבהן סייעה לרצח. הפעם חשה כאילו שד אחז בה והנחה אותה במעשיה.

בתוך מחשבות אלו עלתה על מונית וביקשה להגיע לרמת אביב. טיפשה היא לא. היא תדאג שיראו אותה לפחות שני אנשים זרים מחוץ לאזור הרצח. היא נכנסה לאולם ההמתנה של חברת ארקיע, שאלה את פקידת המודיעין מתי יוצאות טיסות לאילת, שאלה אדם אקראי בתור מה השעה, והזמינה לעצמה מונית שתיקח אותה לביתה.

* * *

בקוצר רוח המתין ניסים לאישור של ז'אק על ביצוע המשימה האחרונה לפני שיֵצא אל נמל התעופה. השעה הייתה עשר וחצי בלילה, ולפי חישוביו העניין אמור היה להיות גמור. העיכוב בשיחה עורר בו חשש מה. רגיל היה לכך שהוראותיו מבוצעות מייד ובזמן וללא טעויות. הוא לא סבל כישלונות של עובדיו. העונש על כישלון היה בדרך כלל חיסול, ובדרכים מוזרות ביותר. היצר הסדיסטי שלו היה תוצאה של ילדותו, אך הוא מעולם לא סיפר לאיש על חוויותיו כנער מתבגר בבוכרה. כבוד האב היה חזק מכל רגש שחש.

לא אוכל לטוס אם לא אשמע שהעניין סודר, חשב לעצמו. הוא התלבט אם לצלצל לטלפון האלחוטי במכוניתו של ז'אק, אך החליט להתאפק עוד כשעה והתהלך בחדר כאחוז תזזית. לא נותר לו מה לעשות בארץ, וכל מחשבותיו התמקדו בעתיד. הוא הפעיל את מערכת הסטריאו, אך לא מצא משהו מעניין. הוא התיישב מול המקרר וטרף מכל הבא ליד. התלות באדם אחר הכניסה אותו למצוקה. כל חייו קבע בעצמו את מהלכיו, ורק מאז הסתבך עם קולומביה החלו אחרים לומר לו מה לעשות, וכיצד לחיות את חייו.

משעברה שעה ולא שמע מז'אק מאומה, יצא לטלפון הציבורי בפינת הרחוב. ראשית צלצל למכוניתו של ז'אק והאזין להודעה המוקלטת שהטלפון אינו מחובר. ניסיון נוסף ומסוכן היה להתקשר לביתה של מרים. אולי ז'אק החליט לנוח שם ולנצל את הדירה הריקה? גם משם לא זכה לתשובה. חרדה קלה חדרה לליבו. משהו כאן לא מתנהל לפי התוכנית.

בשעה שתים־עשרה בדיוק חזר לדירה ובלי משים הדליק את הטלוויזיה. בחדשות חצות נראה בית קטן ושרוף. העיתונאי תיאר את מה שקרה במילים נרגשות. למשטרה לא היה עד כה שמץ של מושג של מי הגופה החרוכה באמבט. אף שהאמבט היה מלא מים, הגופה נשרפה כמעט לחלוטין, וכל שידוע היה שמדובר בזכר. המשטרה גם דיווחה על מציאת גופתו של נהג אופנוע בכניסה לנמל התעופה בן גוריון. זהותו הייתה ידועה. רן אשלים.

ניסים חשב על הטייס שממתין לו בנמל התעופה הקטן בהרצליה כבר יותר משעה. הסיכום ביניהם היה שאם ניסים לא יגיע עד השעה שלוש לפנות בוקר, הטיסה מתבטלת, והמפגש יידחה ליום ראשון בשעה אחת אחר חצות. לא הייתה כל אפשרות שיצא מהארץ בשעות היום. לטייס לא היה מושג לאן יטוסו, וההוראות היחידות שקיבל היו למלא כמות דלק שתספיק לטיסה של שלושת אלפים מיל. כדי לקבל רישיון לטיסה הודיע הטייס על נתיב לכיוון אפריקה. ניסים כבר הבין שהלילה לא יצא מהארץ. מחר, כשייוודע ברבים דבר הירצחו של המתווך גרשון שץ, המשטרה לבטח תגביר את השמירה על שדות התעופה ועל הנמלים. הייתה מידה לא מבוטלת של סיכון בהישארותו יום נוסף בארץ, אך הסיכון שמרים לא החזירה את נשמתה לבורא העולם נראה לניסים גדול הרבה יותר. איפה ז'אק, לכל הרוחות! הוא כיוון את השעון המעורר לשעה שש בבוקר ושכב לישון.

* * *

המשטרה החליטה לגייס לחקירת הרצח של גרשון שץ את מיטב המוחות. רצח חמור כזה, לא על רקע לאומני, לא קרה בארץ זה שנים. אכזריות כזו לא הייתה נהוגה בין יהודים. זאת ועוד, הרצח בוצע במקום שנחשב לשמור ביותר במדינת ישראל. שמור יותר ממרכז המוסד והשב"כ. הסיכוי להיכנס בלי להתגלות ועוד לצאת בשלום היה אפסי, עד היום. מייד הועלתה אפשרות של מידע פנימי ושיתוף פעולה עם השומרים. לכאורה אנשי הביטחון היו אמורים לצלם ולתעד את הכול, אולם כל הסרטים מיום שישי בצהריים ועד יום שבת בבוקר נמחקו כלא היו, והשומרים של יום שישי נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. כל הלילה הסתובבו חוקרים בבניין ואספו חומר לחקירה.

לפנות בוקר, כשראשוני היהלומנים הופיעו במשרדם, הם הופתעו לגלות את השוטרים בשטח וקיבלו בזעזוע את החדשות הרעות. היה ברור שהיום לא יעבדו. קבוצות קטנות הסתודדו במסדרונות, ושמועות עפו בחלל האוויר. כולם דיברו על עבודה פנימית ולא חששו להעריך שיהלומנים מן השורה הראשונה מעורבים ברצח. פרט לחקירתם של אנשים מסוימים ששהו בבניין ביום שישי האחרון וראו את גרשון שעות אחדות לפני הירצחו, הטילה המשטרה איפול כבד על החקירה.

הנהלת הבורסה לא ידעה מה לעשות. החקירה לא הייתה בידיה, ולאמיתו של דבר לא הוסר החשד המיידי מאף יהלומן חבר בורסה. לפי רשימות מסוימות ביקשה המשטרה לפתוח כספות בחדר הכספות המרכזי במרתפי הבורסה, אך ההנהלה התנגדה לכך בתוקף ויחסם של החוקרים השתנה מייד. איבה נוצרה בין הנהלת הבורסה לבין צוותי החקירה. החוקרים חשדו שהנהלת הבורסה הייתה מעדיפה שלא לחקור כלל ולהודיע לעיתונות שהכול בשליטה. בסופו של דבר החקירה לא טובה לעסקים, וזה מה שחשוב. להרוויח עוד דולר.

כל אותו היום ישב ניסים בדירתו וקיבל את המידע מהטלוויזיה. המשטרה הודיעה שגילתה גופת גבר מרוטשת ועליה סימני התעללות אכזריים בחולות בת ים. משהו אמר לניסים שמדובר בז'אק. אולי מישהו רצח אותו ואת מרים תוך כדי שוד או אונס. הוא חייב לחכות לפרסום השמות, אף כי לא הוזכרה בכתבה גופת אישה. לא עלה על דעתו לנסות ולברר זאת. כל מה שרצה היה לצאת מהארץ כמה שיותר מהר. מדי פעם צפה לכיוון בניין הבורסה אך לא ראה כל פעילות מיוחדת פרט למספר כלי רכב מוסווים של המשטרה, שחנו בכניסה לבניין.

השעות עברו בעצלתיים, ולקראת השעה חמש כבר דימה בנפשו שהוא ממריא לדרכו. בעוד מספר ימים הוא אמור לחזור לארץ ולנהל את עסקיו ואת מפעליו, אך ללא יציאה וחזרה, ובדרך גם ניקוי ראש, לא יוכל לתפקד. ראשית, עליו לחזור מחו"ל בצורה רשמית. שנית, עליו לדווח לשותפיו בדרום אמריקה, שהרי שלל השוד בסך עשרים מיליון דולר ביהלומים חייב להגיע לידיהם עד סוף השבוע, נוסף לעשרים מיליון דולר בכסף, אחרת שווים חייו כקליפת השום. על השולחן במשרד השאיר הוראות מפורשות לאחיו הצעיר, שאת סריה מספר 417 יש לשלוח לקונה מספר 81 כבר ביום ראשון ללא מיון מוקדם. הוא הסביר בהוראות שכיוון שהסחורה דרושה בדחיפות, הקונה כבר ימיין אותה בעצמו.

ניסים לא שיער בנפשו שאותה פגישה תמימה לפני עשרים וחמש שנה עם חוארז בטיסט תהפוך טבעת חנק על צווארו. כשאתה צעיר, חשב במעין רחמים עצמיים, אתה עושה פעולות שתוצאותיהן מתגלות רק בדור הבא. הוא כבר לא זכר בדיוק מי הפגיש בינו לבין חוארז היפה. זו הייתה שיחת טלפון מחבר בניו יורק שהמליץ עליו כעל יהלומן עתיר נכסים מקולומביה שאפשר לסמוך עליו ו"לעשות עליו" כמה אחוזים טובים. הפוטנציאל היה גדול. כל העסקאות שסגר בעבר עם יהלומנים דרום אמריקאים הכניסו לו רווחים עצומים שלא היה רגיל אליהם בעסקיו, עד שפגש ב"מוצ'צ'וס", כפי שכינה אותם, שרצו אבנים גדולות ולא חשוב מה המחיר. וכך בתוך שנתיים כמעט שילש את הונו, שלא היה גדול. הירושה שקיבלו הוא, שלושת אחיו ואחותו, שהייתה נשואה ליהלומן אחר, הספיקה בדיוק לצרכיו ולא יותר.

חוארז הופיע יום אחד ללא כל הודעה מוקדמת והכריז: "אני חוארז בטיסט, כאן." הוא הגיש לניסים את רשימת האבנים שחיפש, בסך שני מיליון דולר, ואמר לו שהוא רוצה להקדיש לקניות יומיים בלבד ואחר כך לבלות עם כמה שיותר נשים ישראליות, זן שעדיין לא פגש ולא בעל, כדבריו. ניסים הבין שלפניו עומד אדם כלבבו. הוא גם ירוויח עליו מיליונים וגם יעשה איתו חיים ועוד על חשבונו. מושלם. לפני קצת יותר מעשרים שנה הייתה תל אביב עיר שאחרי מלחמת ששת הימים. הישראלים נחשבו שליטי העולם, עשויים ללא חת, מושא להערצה בכל קצוות תבל. שם יוצא דופן יצא לנשים הישראליות, וכבר אז ידעו בחוגים הנכונים שניסים מרסיאנוב הוא אשף בארגון מסיבות חשק.

בעודו יושב ובוהה דרך המשקפת בבניין ההולך ומחשיך לעת ערב, צלצל הטלפון בדירה. ניסים קפץ ממקומו. פרט לז'אק לא היה לאף אחד מספר הטלפון, והרי הוא נרצח. הוא הרהר באפשרויות השונות. אולי, אולי... הוא לא רצה אפילו לדמיין מצב שכזה. אם הרוצח של ז'אק ומרים גילה את דירת המסתור שלו, הוא בצרות. יהיה זה עיכוב חסר תקנה בלוח הזמנים וסכנה עתידית שאיש לא צפה. ניסים הרים לאט את השפופרת. מהעבר השני שמע נשימות קצובות, אך איש לא דיבר.

"כן?" לחש ניסים.

שקט, ושנייה לאחר מכן השיחה נותקה.

ניסים התיישב על המיטה אובד עצות. משהו השתבש בתוכנית וסכנה לא צפויה אורבת בפתח. הוא החליט לארוז מייד ולצאת לכיוון השדה. הוא ימתין לטייס מחוץ לגדר, ורק לאחר שהמטוס יהיה מוכן להמראה, יעלה עליו.

למרים זה הספיק. את הלחש הבודד זיהתה מייד כקולו של ניסים. את הקול הזה לעולם לא תשכח. זה היה אותו קול שלחש לאוזנה כשחברו של אביה אנס אותה  בגיל חמש־עשרה . שנים לא ידעה את זהות האנס, אך לימים, כשהכירה את ניסים באקראי, שייכה אותו ואת קולו לאירוע המתאים. הפעם הוא בידיה, והוא ישלם על חטאי העבר. היא עדיין לא התגברה, גם שנים כה רבות אחר כך, על האונס האכזרי שחוותה. שום דבר לא בוער, חשבה לעצמה. אתן לו לצאת מהארץ, וכשיחזור הוא יגלה שיש מי שיודע על מעשיו האחרונים. היא לא חשבה לערב את המשטרה בשום דרך שהיא. הנקמה חייבת להיות שלה בלבד, ויש לה די זמן לתכנן כל פרט ופרט. היא תגלה את הסיבה לכך שרצה במותו של אשר. קשרים לא חסרו לה. ניסים לא היה הלקוח היחיד שלה בענף היהלומים, ועם חלק מלקוחותיו מחו"ל השכילה לקשור יחסים חמים ללא ידיעתו.

* * *

בשעה אחת אחר חצות חצה את המסלול אדם נמוך קומה, רחב כתפיים ולבוש ברישול, ונכנס למטוס הכחול שחנה בקצה המנחת. היה זה מטוס מדגם פייפר דו־מנועי המסוגל לטוס שבע שעות ללא הפסקה ונחשב למטוס בטוח ואמין ביותר. בתוך חמש דקות הרעימו שני המנועים הקטנים, והטייס הסיע את המטוס לעמדת ההמתנה בראש המסלול. הוא האט את סיבובי המנוע והמתין. ניסים הסתכל ימינה ושמאלה והתקדם לעברו בריצה. הוא פתח את הדלת והתיישב במושב שליד הטייס. הטייס רכן לעברו, נתן בו מבט, לוודא שהוא האדם המתאים על פי התיאור שקיבל טלפונית, נעל את הדלת והחל מסיע את המטוס לתחילת מסלול ההמראה. האישור נתקבל בקשר, והטייס הגביר את סיבובי המנוע ובדק את פעולת המדפים, המאזנות והגה הגובה. הוא דחף את המצערת למקסימום והחל בהמראה תלולה. בתוך שניות הם הגיעו לגובה אלף רגל ופנו לכיוון הים.

ניסים והטייס לא החליפו ביניהם מילה. די משעמם יהיה לטוס שש שעות ללא שיחה, חשב הטייס לעצמו, אך הייתה זו בקשת הלקוח, ועם הלקוח לא מתווכחים. ניסים נשען לאחור, עיניו נעצמו. ביטחונו בטייס היה מוחלט, ועל כן הרשה לעצמו להירדם בתקווה שיתעורר רק לקראת הנחיתה. שניות לפני שנרדם עוד הרהר לעצמו בקשרים שנוצרו בינו לבין חוארז, ובדרך שבה הצליח הממזר הזה לחדור לתוך המערכת של ענף היהלומים בארץ ובבלגיה ללא כל התנגדות נראית לעין.

השיטה של הקולומביאנים הייתה חכמה ופשוטה. הם קנו סחורות ברחבי העולם מכל הבא ליד: יהלומים, מתכות, חומרי גלם, כימיקלים וכל סחורה אסטרטגית העוברת לסוחר. תוך שימוש נרחב בכספי הסמים החלו לקנות את אמונם של הסוחרים, גדולים כקטנים, בכל תחום. קניות קבועות מדי חודש בחודשו ובמזומן. אך ורק במזומן. לאחר תקופה של מספר חודשים הגדילו את הכמויות הנרכשות ודרשו תנאי אשראי של שישה ואף שבעה חודשים. כל הספקים הסכימו כיוון שהקולומביאנים נהפכו עד מהרה לגדולי הקונים, ואף אחד לא רצה להפסיד אותם.

לאחר שנוצר חוב גדול, פנו לספקים והציעו להם לבחור אחת משתי אפשרויות. האחת, להפסיד את כל החוב, כיוון שהם, הקולומביאנים, אינם יכולים להמשיך ולשלם; והאחרת, לשתף איתם פעולה, להמשיך ולמכור ולעזור בהלבנת הכספים הללו. כיוון שלרוב החברות הבטיחה האפשרות הראשונה פשיטת רגל מיידית, והאחרת – המשך הזרמת רווחים, העדיפו רובם את האפשרות השנייה, אף שידעו שהם מכניסים את עצמם למאורת נחשים עולמית. אומנם היו מספר מועט של בעלי חברות שהעדיפו לדחות את ההצעה הנדיבה של משפחת בטיסט, אך אף אחד מהם לא נשאר בחיים. יחידות החיסול המיוחדות של הארגון לא נהגו להשאיר אחריהן עניינים לא סגורים. וכך במשך שנים ספורות פיתחה משפחת בטיסט רשת ענפה ביותר של הלבנת כספים מהמתוחכמות ביותר.

משפחת מרסיאנוב הייתה רק חלק מזערי ברשת העולמית אך שימשה ללא ידיעתה כמכבסה הגדולה ביותר בישראל. כשחוארז בטיסט פנה לניסים והציע לו להצטרף לארגון, עמד חובו של חוארז אליו על עשרה מיליון דולר בלבד. אם ההצעה הייתה ניתנת היום, חשב ניסים לעצמו, לא היה מתפתה. אך לפני כעשרים שנים היו עשרה מיליון סכום עתק, גם בשבילו. אין ספק, העסקה העמידה את ניסים על הרגליים והפכה אותו לאחד מגדולי הסוחרים בישראל ולאחד מעשירי הארץ. כמוהו היו לבטח עוד בישראל, אך לניסים לא היה כל מידע עליהם. הקולומביאנים מידרו את החברות כך שלא באו במגע זו עם זו.

המטוס קפץ והיטלטל בחוזקה. ניסים הביט החוצה, השחר הפציע ומלמעלה נראו העננים עדינים ומלכותיים. הטייס הפר את שתיקתו והודיע לו שהם ינחתו בליסבון בעוד כשעה. ניסים הוציא עט ומחברת והחל לרשום מספר נקודות שעליהן ירצה לדבר עם אחיו מייד כשינחת. המחשבה על הטעות הנוראה שעשה אחיו הבכור לפני כחודשיים העבירה בו רעד. אילו טרח חזקיה להיוועץ בו, כל המצב המסובך היה נמנע, וגרשון המתווך לא היה מועלה כקורבן.

הכול התחיל כשהבנק הודיע לחזקיה, אחיו הבכור, שנכנס לחשבון החברה סכום של שבעים מיליון דולר מבואנוס איירס על חשבון תיק יצוא עתידי של לקוח מספר 81. חזקיה ידע שצריכים להגיע רק חמישים מיליון, ועל כן הניח שבטעות נשלחו יותר, ושאין מי שישים לב לטעות הזאת בארץ המוצא. למחרת שלח יהלומים בשווי של חמישים מיליון דולר וחיכה לאישור. האישור הגיע אחרי שלושה ימים ללא הערות. מייד העביר חזקיה את ההפרש לחשבונו של בנו הצייר שהתגורר באירלנד על חשבונו, ואת ניסים לא שיתף בסוד.

כעבור שבועיים הגיע פקס מוזר שעסק בסכום בלתי מובן לניסים, ובקוד הידוע רק לו הובהר לו שיש למצוא את הכסף מייד ולהחזירו בתוך עשרים וארבע שעות מוכפל פי שניים כקנס, שלולא כן, תפרוץ מלחמה. ניסים קפא על מקומו. חזקיה לא היה במשרד כבר קרוב לשבועיים. לפני עשרה ימים הוא אמר שהוא טס לניו יורק, אבל לשם לא הגיע. ניסים העריך שהוא מצא לו אישה חדשה והחליט להרשימה בנסיעה חפוזה לאן שהוא. לא היה לו שמץ של מושג במה מדובר. הוא שיער שחלה טעות כלשהי ושלח פקס נגדי.

התשובה לא איחרה לבוא, ופירושה היה אחד: מישהו מנסה לגנוב, ועל כך אין מחילה פרט למוות. הסכום לא היה מהותי כלל ועיקר לקולומביאנים. עשרים מיליון דולר היו רווחים של יום עבודה רק מייצור הסמים. אולם הניסיון לגנוב מהם היה בעיניהם בלתי נסלח. אם השמועה שאפשר לגנוב מהם תתפשט, הארגון יתפרק בתוך חודש, ולעת עתה לא היה בכוונתה של משפחת בטיסט לצאת לגמלאות. ניסים לא העלה על דעתו שמישהו במשרד אחראי למעשה, אך לא הייתה לו כל דרך לבדוק זאת ללא חזקיה. הוא היה אחראי לכל העברות הכספים, וכל המידע היה מרוכז בידיו ובמחשבו הנישא, שלא עזבו לרגע.

באותה שנה היה המצב בענף היהלומים בכי רע. מספר לקוחות באיטליה ובארצות הברית נקלעו לקשיים ולא עמדו בחובותיהם. נוסף על כך, הייתה האטה במכירות, ותזרים המזומנים השתבש. הבנק לא היה מוכן להגדיל את מצבת החובות שלו, ובעצם לא היה לניסים כל רעיון למקור שממנו יגייס את הכסף, מה גם שלא הבין לאן נעלמו המיליונים הללו. בחמש אחר הצהריים יצר עימו חזקיה קשר. ניסים לא אמר מאומה בקשר לפקס ולא שאל אותו על מקום הימצאו, בהנחה שהוא בתל אביב, אלא רק קבע להיפגש עימו בשעה שש בערב במשרד. בשעה זו כל העובדים כבר ילכו לבתיהם, והם יהיו לבד. ניסים חש שמשהו רע עומד לקרות. עוד לפני שחזקיה נסע, הוא התנהג באופן מוזר, אבל ניסים ייחס זאת למצב רוח מזדמן.

בשעה שש בדיוק החלה הפקסימיליה לעבוד. ניסים קם מכיסאו והחל לקרוא. הפקס היה מחזקיה. הוא הודיע שלא יגיע לפגישה כיוון שהוא נמצא הרחק מתל אביב. זיעה קרה שטפה את פניו של ניסים. במצב של עילפון קל הוא התיישב והמשיך לקרוא. חזקיה ביקש סליחה והודה שהוא מעל בכספים בסכום העולה על עשרים מיליון דולר. הוא לא עמד בפיתוי ושלח ידו בכסף כדי לעזור לבנו שחי באירלנד והסתבך עם האי־אר־אי. הבן נזקק לסכום הגדול כדי לשלם כופר לארגון המחתרת כיוון שהואשם באונס וברצח של בחורה אירית שהיה מעורב איתה ביחסים רומנטיים. בסופו של דבר לא הוגשה נגדו תביעה, אך ארגון האי־אר־אי לא האמין למשטרה והחליט לפעול לבד. ניסים עצם את עיניו ורעד בכיסאו. הבגידה הייתה קשה מכול. אח בכור נחשב לקדוש במשפחות הבוכריות, מעין תחליף לאב. הוא לא רצה להאמין.

מייד התעשת וניסה לחשוב על פתרון מהיר, שהרי את הקולומביאנים לא יעניין כלל הסיפור המשפחתי. הוא הוציא קלסר מיוחד מהכספת שהכיל רישום של כל הנכסים שנקנו בשנים האחרונות למטרות השקעה. חישוב מהיר הראה לו שגם מכירת כל הנכסים לא תחלץ אותו מהבעיה. המחשבות רצו במוחו. תחילה היה לו רצון עז לתפוס את חזקיה ולגמור אותו, אך מחשבות על נקמה לא יפתרו את צרותיו, הבין מייד. הוא לא הצליח לחשוב בצלילות דעת, לכן יצא מהמשרד ונכנס לבר סמוך, הזמין ויסקי כפול וניסה להירגע. הוא חייב לשים ידו על סכום גדול ומייד.

כעבור כשעה הרעיון לשדוד מתווך כבר היה מבושל בראשו והתוכנית – כמעט מוכנה. כל שנותר לו: לבחור את הקורבן. בחירת המתווך הסתיימה כבר למחרת בבוקר, כשרצה הגורל וגרשון שץ, מתווך ידוע ומכובד וידיד של ניסים, נכנס בבוקר להציע סחורות כמדי יום. הפעם הציץ ניסים מעבר לתיקו של גרשון והעריך שיש לו שם סחורות בשווי של יותר מחמישה-עשר מיליון דולר. בחירת המבצעים נמשכה ימים ספורים. לא היה זמן לבזבז. התאריך נקבע ליום שישי הבא, כך שנותר להם זמן לתכנן את האירוע בדיוק, לבצע אי אלו תיאומים ולהכין נתיב בריחה. מרגע זה הכול זרם לפי התוכנית: הרצח, סילוק העדים והטמנת הסחורה – עד להיעלמותו של ז'אק. לניסים לא היה מושג מה קרה לו, אך כרגע היו לו בעיות חמורות יותר לפתור, והפגישה עם חוארז הייתה הקשה מכולן.

ההוראות היו כתמיד לבוא לבד. הפחד חלחל בו. אין לדעת מה יקרה, ולא הייתה לו כל דרך להגן על עצמו. הוא נתון לגמרי לחסדיו של הקולומביאני המשוגע הזה, והתמונה לא הייתה ורודה. הוא קיווה שעד לפגישה הסחורה כבר תגיע לידיהם, והכעס יפחת במקצת.

מסלול הנחיתה כבר נגלה מתחתיהם, וניסים הידק חגורה. הוא לא ציפה שמישהו ימתין לו בשדה, וחשב לשכור מכונית קטנה שיוכל לנוע איתה בעיר ללא תלות במוניות. בתוך דקות המטוס נחת, והטייס הסיעו למסלול צדדי על פי ההוראות שקיבל מהמגדל. ניסים הודה לו, יצא מפתח המטוס והחל ללכת לכיוון הבניין הקטן ששימש לאח"מים. בזכות קשריו הענפים הוא ארגן לעצמו יציאה מזורזת מהשדה ושם פעמיו לדוכן השכרת רכב. על סמך ניסיון העבר, הוא בחר בחברת אוויס. בתוך עשרים דקות הכול סודר, והוא נכנס למכונית ספורט קטנה, בדק את מכל הדלק, שהיה מלא, ויצא לדרך. הוא לא ראה דבר יוצא דופן בשני הגברים בסרבלים של חברת ניקיון מקומית במשאית הקטנה שעקבה אחריו ממרחק של מאה מטר מאחור.

ניסים עצר ליד מסעדה קטנה שהכיר והתקשר לחוארז באמצעות כרטיס טלפון גנוב. לאחר דברי נימוסין, הם נדברו להיפגש בעוד יומיים בשעה שתים־עשרה בצהריים בקזינו הגדול של קשקאיש, עיר הנמל וההימורים, כארבעים קילומטר מערבית לליסבון. הרבה תיירים שהו בקשקאיש בכל ימות השנה ומילאו את מלונותיה. בקלות אפשר היה להיעלם בקהל הרב ששהה במקום בכל שעות היום והלילה.

קולו של חוארז לא הסגיר את מצב רוחו. הערפל וחוסר הידיעה באשר לתוצאות המפגש העתידי עוררו כאב אדיר בראשו של ניסים. הוא לא ידע אם יצא חי מהפגישה, והמחשבה על חזקיה שיושב איפשהו במזרח הרחוק הטרידה אותו. בגידה כזו אסור שתיוודע ברבים, ודאי לא לקולומביאנים. חוסר שליטה בעסק, ובמיוחד בקרובי המשפחה, מצביע על כישלון מנהיגותי. חוקי הג'ונגל שלטו בחלק זה של העולם, ונדמה שחדרו אט אט גם לעולם המערבי. מי שאינו טורף, נטרף. אין אפשרות להפסיק לטרוף.

עייף וכואב פנה ניסים למכונית והחל בנסיעתו לבית הנופש שעל אחת מגבעותיה של ליסבון, שם חיכו לו אשתו ושני בניו הצעירים.

* * *

ביום שני בבוקר עוד סערו הרוחות בבניין הבורסה ברמת גן. המשטרה החליטה להתעלם מהתנגדותה של ההנהלה לחיפוש מדוקדק יותר בבניין וקיבלה צו מבית המשפט המחוזי להיכנס לאן שתרצה ובלבד שנציג הנהלה יתלווה לחוקרים. לראש צוות החקירה, רב־פקד גד ברק, הייתה תחושה שהנהלת הבורסה מנסה, בצורה דיפלומטית, להסתיר פרטים רבים מהמשטרה, ואם לא לחבל בחקירה במזיד, אזי לבטח למנוע ממנה לחדור לנבכי תעשיית הענק הזאת החובקת יבשות ונושקת לעיתים קרובות לפעילות בלתי חוקית בארץ ובחו"ל.

בינתיים לא נמצא כל קשר בין שלושת מקרי הרצח של סוף השבוע האחרון. לא היה כל מידע שיקשור בין רצח המתווך בבניין הבורסה לתאונת הדרכים של רן אשלים בדרך לשדה התעופה, או לגופה המרוטשת שנמצאה בבית השרוף במושב חגור. תאונות גז לא היו אירועים נדירים במדינת ישראל, זאת בשל רשלנותם הפושעת של רוב הקבלנים בארץ בדרכם לחיסכון בהוצאות; תאונות דרכים היו עניין שבשגרה – בכל יום בישראל נהרגו בתאונה שני אנשים בממוצע; ואילו רצח המתווך נראה במבט ראשון עניין פנימי של ענף היהלומים.

ענף היהלומים בישראל הצטייר בעיני כול כענף שהעוסקים בו מסתתרים מאחורי מסך של שתיקה כדי להסתיר רווחים שלא היו קיימים בשום ענף תעשייתי אחר. למשטרה היו ידועים מספר מקרים של הפעלת אלימות בדרגה זו או אחרת בין העוסקים בו. מדי פעם התפוצצו רימונים בבתיהם של חייבים שונים, ומעשי סחיטה לא היו אירועים יוצאי דופן בין החברים. אפילו ניסיון לרצח של נשיא הבורסה בבית מלון בבלגיה התפרסם בלי שנמצא המתנקש. במרבית המקרים הנפגעים לא שיתפו פעולה עם המשטרה מחמת עינא בישא. הפעם המקרה היה יוצא דופן בחומרתו, ורב־פקד גד ברק החליט למנוע מחברי ההנהלה כל אפשרות להסתיר מידע חיוני.

ברק הורה להוציא צווי הבאה לכל היהלומנים שסירבו להופיע בפני צוות החקירה, וצווי חיפוש עוד באותו היום לכל בניין הבורסה ומשרדיו. המשרד שבו התבצע הרצח נסגר וננעל עד להודעה חדשה. אנשים שעבדו בבניין נחקרו על פי רשימות מוכנות, וכל עובדי חברת השמירה המופקדת על הבניין הוחלפו באופן זמני. בבניין החלו שמועות על מעצרים וחשדות בקרב היהלומנים עצמם. יהלומנים שנסעו לחו"ל לצורך עסקיהם יום או יומיים לפני הרצח, הפכו חשודים בעיני הציבור. יהלומנים שהיו צריכים לנסוע בימים הקרובים, ביטלו את נסיעתם מחשש להתפתחות שמועות על מעצרם. אולם המסחר בבורסה היה כמרקחה. בכל מקום התקהלו יהלומנים בקבוצות קטנות לשיחות שקטות, ולאיש לא היה רצון לעבוד.

במשרד של ניסים מרסיאנוב היה מצב הרוח עגום ושפל. אֶבֵל כבד ירד על העובדים, כולם הכירו והעריכו את גרשון שץ. האחים הצעירים, שלום וחיים, ידעו שניסים נסע לחופשה, ושחזקיה נסע לעסקיו במזרח. אף שניסים ביקש מהם שלא להטרידו בחופשתו, החליט חיים לעדכנו בפרטים, הרי הוא וגרשון היו ביחסים טובים וכדאי שיספיק לבוא להלוויה, שנדחתה ליום רביעי עקב הנתיחה שלאחר המוות במכון לרפואה משפטית. ואולם כשכבר הצליח חיים לתפוס את ניסים טלפונית, משהו בשיחה עורר בו תחושה לא נעימה.

"מה שלומך, ניסים? מצליח לנוח?"

"לא מי יודע מה. בינינו, אתה הרי יודע, אין לי כוח למשפחה. בא לי להיעלם... כמה שנים יש לי עוד ליהנות?"

"שמע, ניסים, יש לי משהו קשה לספר לך, אבל כדאי שתשמע את זה ממני ולא מאחרים. גרשון נרצח –"

"מה? איזה גרשון, שץ?! אני לא מאמין..."

"תאמין. כולם כאן בהלם. הוא נמצא שחוט במשרד בקומה השלוש־עשרה ביום שישי. אין הרבה פרטים. המשטרה תפסה פיקוד על הבניין."

"וואו, יש איזה קצה חוט? מה זה היה, רומנטי? שוד? היו עליו יהלומים?"

"אני מתאר לעצמי שכן, אבל לא מספרים לנו כלום."

"איזה בלגן... אני בהלם. תעשה לי טובה, צלצל לאבני מההנהלה ותנסה לברר מה קורה באמת. אולי הוא יודע יותר. אצלצל אליך מחר. מתי ההלוויה?"

"אומרים שכנראה ביום רביעי. יש חקירה, ובטח לא ישחררו את הגופה לפני כן."

" טוב. נדבר מחר."

חיים סיים את השיחה ולפתע נעתקה נשימתו. ניסים לא שאל דבר על היהלומים שהיו אצל גרשון, אף שידע שהמתווך מחזיק בתיקו יהלומים של החברה בסכומים גבוהים. למעשה, לא היו אצלו יהלומים שלהם, כי יום לפני כן הוא הגיע למשרד והחזיר הכול, אבל ניסים לא ידע את זה, הרי הוא לא היה כאן.

העיתונות מילאה את הדפים הראשונים בתיאורים פלסטיים של הזוועה שצולמה במשרד, והלחץ על המשטרה לפתור את התעלומה הלך וגבר. הצוותים התחלקו למספר תתי־קבוצות, וכל אחת מהן קיבלה את משימתה ישירות מגד ברק, שחקר את מהלכיו האחרונים של גרשון שץ. העדויות כולן הצביעו על כך שמדובר באדם אחראי שלא היה נכנס למשרד שבו יושבים אנשים שלא הכיר היטב. מן הסתם, נכנס לאותו משרד בקומה השלוש־עשרה כיוון שהכיר שם לפחות אדם אחד. בעלי המשרד נעצרו ונחקרו, אך לא התקבל מהם מידע משמעותי. גם ההודעות על הביפר של גרשון לא גילו הרבה, חוץ מההודעה האחרונה, שנמסר בה שמר מוכתוב הגיע. איש לא ידע מיהו מר מוכתוב, וזה רק הוסיף לתעלומה. החוקרים נקלעו למבוי סתום, והיה ברור כי יהיה על המשטרה למצוא חשודים בעזרת עבודת מודיעין קשה וארוכה.

לאחר יומיים של חקירה אינטנסיבית שבה השגרה. שני חוקרים נותרו צמודים לבניין הבורסה לצורך המשך גביית עדויות, ושאר החוקרים פעלו מחוץ לבניין.

* * *

צלצול ארוך העיר את ברק בשתיים אחר חצות הלילה. הוא הסתובב במיטתו, נשען על אשתו והרים את השפופרת. "כן," הוא פלט.

"אל תפריע לי ושמע אותי עד הסוף," הורה לו קול נשי. "אני אעזור לך עד מידה מסוימת. לך אל סמדר מוסיוב, ממנה תוציא את הפתרון. לילה טוב."

ברק קפץ מהמיטה ורשם את השם בפנקסו הקטן. בשלב זה לא היה לו כל מושג במה מדובר ומיהי סמדר, אך משהו בשם 'מוסיוב' הזכיר לו אירוע מסוים, ומייד גם נזכר בו. הגברת מוסיוב היא זו שהודיעה על היעלמות בעלה. היה נדמה לו ששמה סמדר, אך זה יוכל לחכות עד הבוקר, חשב והסתובב לישון. הוא לא הצליח לעצום עין. החקירה גזלה ממנו את הימים וגם את הלילות. הוא קם מייד, התלבש, לחש לאשתו הישנה שהוא נוסע למטה, ויצא למכוניתו.

במטה המשטרה היו מעט אנשים. משמרת הלילה הייתה מאוישת למחצה, דווקא באנשי המחלקה שלו. רובם עוד עבדו, שקועים מול צגי המחשב, מחפשים אירועים דומים בעבר, משהו להיאחז בו, ולא שמו לב לכניסתו. ברק התיישב מייד מול המסך והחל לבדוק את כל הודעות ההיעלמות מיום שישי האחרון ואילך. בתוך דקות אחדות הוא מצא את הודעתה של סמדר מוסיוב. ביום ראשון מוקדם בבוקר היא התלוננה על כך שבעלה לא חזר מפגישה שערך במוצאי שבת. כתובתה הייתה רחוב גלי תכלת 104, הרצלייה פיתוח. הוא רשם את מספר הטלפון וקבע לעצמו להיות שם דבר ראשון בבוקר. האדרנלין החל לזרום בדמו, משהו עומד להתגלות. את יתרת הזמן עד לזריחת החמה הוא העביר בבדיקה נוספת של כל שמות היהלומנים שנראו ביום שישי האחרון בבניין הבורסה ושל עדויותיהם. מעט מאוד אנשים פגש גרשון באותו יום שישי. אפילו במסעדת הבורסה לא זכרו אם הוא נכנס או לא.

בשעה שבע בבוקר התייצב גד ברק לפני דלתה של סמדר מוסיוב. היא פתחה את הדלת מייד בהישמע הצלצול הראשון. בחורה יפה מאוד הייתה, גבוהה וחטובה, חזה גדול מידות ומבט רך ונעים. לאחר שכיבדה אותו בכוס אספרסו טרי החלה לספר את סיפורה.

"כמו שמסרתי בטלפון, בעלי יצא מהבית במוצאי שבת, בסביבות שמונה, ואמר שהוא חוזר תוך שעתיים־שלוש..."

"הוא לא אמר לך לאן הוא הולך?"

"לא, רק שיחזור מהר ושמישהו מחכה לו בחוץ."

"ראית במקרה אם הוא לקח איתו משהו? תיק?"

"לא, לא זוכרת. לא ראיתי עליו משהו יוצא דופן. כמה דקות אחרי שיצא שמעתי רעש של מכונית נותנת גז. אולי ג'יפ? אני לא יודעת. היה נדמה לי שכבר שמעתי פעם את המכונית הזאת, אבל אני לא בטוחה."

"נסי להיזכר, סמדר, זה יכול ממש לעזור. לא ראית את המכונית?"

"לא, הרעש הזכיר לי אולי ג'יפ או טנדר כזה, והיה רעש של מוזיקה – או שהחלון היה פתוח או שזו הייתה מכונית בלי גג אולי? לא יודעת לומר לך. מה שכן, אחר כך קמתי והצצתי החוצה וראיתי חלק אחורי של ג'יפ אדום נוסע, אבל אני לא בטוחה שזה הרכב שלקח אותו."

"סמדר, נסי להתרכז ולענות לי, אשר לא אמר כלום?"

"כלום, רק שהוא יחזור מהר, וזה לא היה לי מוזר, כי תמיד הוא יוצא עם חברים לבד. בינינו, אני נותנת לו לצאת כי ככה הוא משחרר אותי לנוח קצת, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."

"ומתי שמת לב שהוא לא חזר?"

"בלילה. נרדמתי, הילד התעורר ואז ראיתי שהוא לא חזר."

"צלצלת למישהו מהמשפחה?"

"בטח, לאימא שלו, אבל היא לא ענתה, ולדודים שלו, אבל הם לא ידעו איפה הוא, אז צלצלתי בבוקר למשטרה."

סמדר זזה בכורסה, וברק שם לב עתה עד כמה היא יפה. היא ישבה זקופה, שדיה הגדולים עמדו איתן נגד כוח הכבידה, וחיוכה מדהים, כמעט מזמין. היא הזיזה את רגליה, והוא חשב לעצמו כמה שזופה היא וסקסית, במיוחד בחצאית הקצרה הזאת.

"ואז צלצלתי למשטרה, אבל הם אמרו לי שרק אחרי עשרים וארבע שעות מתחילים לבדוק מה קרה איתו. אני לא מבינה את זה. אתה יודע מה יכול לקרות בעשרים וארבע שעות?"

"כבר קרה שהוא נעלם כך?"

"לא ממש."

"במה הוא עסק לפרנסתו?"

"הוא עבד אצל הדודים שלו בבורסת היהלומים, מה שנקרא 'מייצג לקוחות'. ביום שישי עבד עד מאוחר, כי היה להם קונה מטורקיה שהתכוון לסיים את הקניות ולעזוב."

"את יודעת מי היה איתו במשרד ביום שישי?"

"לא מכירה את כולם, אבל ניסים בטוח היה שם, הוא הרי בעל המשרד."

"את בטוחה שניסים היה שם, או שאולי זה היה דוד אחר?"

"לא, מה פתאום, בטח שניסים היה שם, אשר אמר לי במפורש."

ברק רשם הכול ולאחר מספר דקות נוספות הודה לה ויצא לדרכו אחוז התרגשות. לסמדר לא היה צל של מושג על חשיבות המידע שהיא העבירה לברק. כשיצא טלפן לעוזרו, בני לוטן, עדכן אותו בפרטים וביקש ממנו לאתר במהירות האפשרית את היהלומן ניסים מרסיאנוב ולהביאו מייד לחקירה ראשונית. כעבור דקות אחדות דיווח לו בני לוטן שמרסיאנוב שוהה כבר יותר משבוע בחו"ל, ושלא ידוע מתי יחזור. ברק לא הבין איך זה יכול להיות, שהרי על פי עדותה של סמדר הוא היה כאן, אך דחק זאת הצידה וקבע להיפגש עם לוטן במשרדו של מרסיאנוב בתוך שעה עם צו חיפוש מבית המשפט.

בשעה תשע ועשר דקות נפגשו ברק ולוטן בקפה הבורסה לשיחה מקדימה. בית הקפה של שרגא שכן בקומה שבה נמצא אולם המסחר, ושימש מאז ומעולם כמקום התכנסות ליהלומנים שנמאס להם לשבת באולם או שחיפשו שעה קלה של מרגוע מהעבודה במשרד. בזמן ששתו קפה או אכלו צהריים, שטפו היהלומנים את עיניהם במאות הפקידות היפות שעברו בסך, ושמעו את כל הרכילויות החדשות שעברו בבניין. עתה, בשעה תשע בבוקר, ישבו שם רק יהלומנים ותיקים שזמנם בידם וחלקו ביניהם פיסות מידע שנתקבלו בדקות האחרונות לגבי הרצח. איש מבין היושבים בבית הקפה לא ידע מי הם ברק ולוטן, ומהן תוכניותיהם.

"ואני אומר לכם, שטויות, זה חייב להיות עבודה מבפנים. מה קורה לכם, אתם עיוורים? השומרים לא ראו, המצלמות לא עבדו, והוא סתם נמצא מרוח על הרצפה?"

"לב, די, תפסיק לחמם את האווירה. גם כך הכול כאן מתוח. לך תדע, אולי המשטרה נמצאת כאן, ואנחנו לא יודעים. פעם המשטרה הייתה מחוץ לתחום, אבל ראית ביום שישי ושבת, הם עושים כאן כבשלהם, ואפילו שניצר אישר להם להיכנס. לא יעבור הרבה זמן וגם מס הכנסה כבר יטיילו כאן חופשי."

"אתם לא יודעים מה שאתם אומרים. אני מציע לא להירגע, ובאמת, כדאי לבדוק טוב טוב מי כאן יהלומן ומי מטעם. אני אומר לכם, מישהו מפקיר אותנו. שניצר, נגל, גולדמן, פנחסוב, שם טוב, כל הבוריסים... החארות האלה, להם כבר לא אכפת. הם את שלהם כבר עשו, אבל אותנו ידפקו. אני לא אתפלא אם בהנהלה כבר מכינים שמות להעביר למשטרה, שיעשו את העבודה בשבילם."

"די... מה, אתה לא תיפגע? אתה צריך לחשוש כאן יותר מכולם. חודש־חודשיים בלי עבודה, ואתה תתחיל לאכול גלם במקום לחם. הכי טוב להרגיע. תנו למשטרה לטפל, ואנחנו נחזור לעבוד."

"מה זה לחזור לעבוד? מישהו כאן נרצח ומישהו כאן רצח ושדד. שום כלום. אני לא מאמין לאף אחד. אולי ההנהלה לא מעורבת, אבל הם לא יעשו כלום כדי לחקור."

ברק ולוטן הקשיבו וקלטו את המידע שהצטבר אצלם כאן, ואת מה שברק למד משיחתו עם סמדר מוסיוב, ופנו לעבר המעלית. הם יצאו אל הקומה השלוש־עשרה שבה מצוי משרדו של ניסים מרסיאנוב. לאחר שהזדהו באינטרקום, פתחה להם המזכירה הצעירה את הדלת הכבדה והכפולה והזמינה אותם לשבת על הכורסה במשרדו של שלום מרסיאנוב. היא התנצלה וביקשה מהם להמתין מספר דקות. מזכירה נוספת הגישה להם קפה ועוגיות לשולחן האוניקס השחור, ואז נכנס שלום. ברק ראה לפניו גבר נאה, לבוש בהידור קל ובעל גינונים של אדם היודע את ערכו אך לא רואה צורך להציף הכול מייד. הם לחצו ידיים, הציגו עצמם והחלו לשוחח.

"אני מציע שתשב, יש לי כמה שאלות לשאול אותך ואת אחיך. חיים כאן?"

"הוא יגיע יותר מאוחר, אנחנו יכולים להתחיל עכשיו."

"אתה יכול לומר לי איפה ניסים? הייתי בטוח שהוא כאן," שאל ברק.

"לא, הוא נסע לפני שבועיים, לליסבון ומשם לפריז, אבל איתו אי אפשר לדעת, הוא משנה את התוכניות שלו כל רגע."

"ואת אשר ראית לאחרונה? הוא אמר לי שהייתה לו פגישה עם קונה חדש ביום שישי עד הלילה. גם אתה היית בפגישה?"

"לא, מה פתאום, אני לא עובד בשישי־שבת בכל מקרה, ואני לא מאמין שאשר עבד. אנחנו שומרי שבת, וביום שישי כמעט לא עובדים. מאיפה יש לך המידע הזה?"

"שמעת משהו מסמדר?"

"כן, היא צלצלה ביום שבת בערב ואמרה שאשר נעלם. אבל אתה יודע... מה זה נעלם... יום שבת, ילד קטן צורח ומשתולל, אישה עייפה... גם אני הייתי אולי נעלם לכמה שעות, חוגג וחוזר. אז אולי הוא חגג יותר מדי ונרדם איפשהו. במקומך לא הייתי דואג. עוד יום־יומיים הוא חוזר על ארבע."

"אני מבין שאתה לא כל כך אוהב את אשר?"

"מה פתאום? בטח אוהב. אבל אני לא כל כך רחוק ממנו בגיל ומבין לליבו. מה גם שהוא נשוי לבת של אחותי, אללה יוסטור, לא פשוט."

"טוב. תגיד לי, מה קורה בעסק בימים האחרונים? אתם מוכרים הרבה? יש הזמנות?"

"שמע, זה עסק ליהלומים, זה עונתי, עליות וירידות. ובכלל, בתקופה האחרונה די קשה, אבל תודה לאל, יש פרנסה מאלוהים. אני רק מקווה שכולם יחזרו מהר, כי ניסים חסר ועכשיו גם אשר, וחזקיה עדיין לא חזר, וסמדר עסוקה בבית ולא מגיעה למשרד, לא פשוט לנו."

"מה, גם סמדר עובדת כאן?"

"כן, לפעמים היא נכנסת, לפי הקצב שלה, עוזרת למיין ולשלוח וגם מארחת את הקונים שמגיעים מחו"ל."

"והיא לא מכירה את הקונה הזה שהיה אמור להיות כאן ביום שישי?"

"לא יודע על מי אתה מדבר. אני לא מכיר שום קונה שהיה כאן ביום שישי..."

לוטן הביט בברק ושניהם הידקו שיניים ושתקו. מישהו כאן עובד עליהם. גרשון נרצח, זו עובדה. היו שם כמה אנשים, זו עובדה. יש עדויות שניסים היה בארץ, אבל על פי הרישומים הוא עדיין לא חזר מאירופה. חזקיה בחו"ל, כמה נוח.

"שלום, לפני שאלך, יש לי כאן צו חיפוש בכל המשרד, אבל אני לא חושב שיש לי מה לחפש כאן כרגע. אני רק רוצה לראות את הספרים שלכם. האם נכנסו סכומי כסף בשבוע האחרון?" שאל ברק.

"תראו, קודם כול, לא מקובל בענף שלנו להיות חשופים לחקירות משטרה. אצטרך לשאול את עורך הדין שלנו לגבי הצו. אבל בכל מקרה, אם אתה רוצה לבדוק כספים, בואו נרד יחד לסניף הבנק בבניין. תוכלו לראות הכול ישירות שם."

"בסדר, נסתפק בזה בינתיים."

השלושה ירדו במעלית ובתוך דקות אחדות, לבקשת שלום, מסרה פקידת הבנק לידי לוטן וברק את דפי פירוט חשבון הבנק של חברת האחים מרסיאנוב בשבועות האחרונים. הם נפרדו ממנו בלחיצת יד ועזבו את הבניין.

כשהגיעו למשרד חיכתה לברק הודעה דחופה מהמכון לרפואה משפטית. הוא צלצל וביקש לשוחח עם דוקטור דפנה פרנק, הפתולוגית הראשית, והיא מסרה לו שנתגלו כמה עובדות מעניינות לגבי הגופה שנמצאה במושב חגור. לדעתה, ההרוג סומם לפני מותו. גילו בערך עשרים וחמש, מוצאו מעדות המזרח, גובהו מטר שמונים ושלוש, ולאחרונה עבר סדרת טיפולים אורתודונטיים. כבדרך אגב דפדף ברק בפנקסו ולפתע הבין את שחש מספר שעות לפני כן. התיאור התאים בדיוק לתיאורו של אשר מוסיוב. אין ספק. אומנם מצב הגופה לא אפשר זיהוי מוחלט על ידי אשתו, אך כל שאר הממצאים הראו בסבירות גבוהה שאכן מדובר באשר. ברק לא יכול היה לחשוב על קשר כלשהו בין שני מעשי הרצח, אך הרגיש שיש כאן הרבה יותר ממה שהם יודעים.

ראשית, שלום לא ידע דבר על הפגישה שהתקיימה בין אשר לניסים בבניין הבורסה ביום שישי אחר הצהריים. שנית, איש לא יודע היכן ניסים. על פי הרישומים הוא אמור להיות בחו"ל, אך יש עדות אחת שטוענת שהוא היה בארץ שלשום. שלישית, עתה מתבהר מצב שלפיו אשר נרצח באכזריות לאחר שסומם בערב שבת. איך ולמה הוא נסע למושב בכלל? מי זה שלקח אותו לשם? האם יש קשר לאותו ג'יפ אדום שסמדר זכרה? זה הולך להיות עוד שבוע של לילות לבנים.